אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן מא
זה נוסח שט"ח. הע"ע בקש"מ בדל"ב ובשח"ך כ"א למ"ש האשה ג'והרא אלמנת כר' יעקב הלוי נ"ע והו"ג ונחו"ג לתו"ל לחורגה כר' דוד הלוי הי"ו סך ארבע מאות צ'ורוס ספאניול מוב"ה בעין הוקרו או הוזלו ופירעונם שעה אחת קודם מותה בלי איוע"ך וכו' והוע"ה שט"ז מובח"ו סובדי"ץ. והיתה לבאר שהסך הנז' ישאר מיוחד ביד הר"ד הנז' לעשות בו פרטים שיתבארו. והוא תחילה יעשה לה מהסך הנז' תכריכין וכל צורכי קבורתה ובנין גולל ודופק ובנין המצבה ונר לעילוי נשמתה בבהכנ"ס מובחרים. ועוד יקנה מהנשאר תלמוד מובחר. והיה הנשאר אחר זה לחילוק צדקות כפי ראות עיני דוד הנ' ובנאמ"ג ומפו' כשע"ך להר"ד הנ' ולב"ך עוב"ך עכ"ע שזו"פ גם על הנכנסות בידו והיוצאות מכל האמור בלח"י אחרס"ל בהש"ח. ובאח"ג עוי"א וכו' כתחז"ל דלא כאס' וטו"ד. ונ"ה בקוש"חך עכמדו"ל לבאר באנו שבעצם היום הזה נזקפו על האשה הנז' איזה שטרי חובות וזה פרטן. א' לזכות אחותה חנה מסך מאה צ'ורוס. וא' לזכות הבחור משה בן אחותה הנז' מסך חמשים צ'ורוס. וא' לזכות אחיה כר' אהרן חזוט מסך חמשים צ'ורוס וא' לזכות כר' אברהם בן אחיה הנז' מסך חמשים צ'ורוס. וא' לזכות האשה שמחה בכר' דוד הנז' מסך מאה צ'ורוס. וא' לזכות האשה שמחה אשת הי' ישראל לכסלאסי מסך חמשה ועשרים צ'ורוס. ועדי השטרות הנז' אנחנו שנינו הבאים בחיתום לכן באנו לבאר שכל השט"ח הנז' יש להם דין קדימה על שט"ח הלזה הנה כי כן אתמר בפירוש. והי"ז בשלשה ימים לחדש חשון ש' ששון לפ"ק פאס יע"א והשו"ב וקיים. לפי שהאשה הנ"ל כעת מוטלת על ערש דוי לכן שבנו לבאר שהיתה מיושבת בדעתה כמשפט הבריאים משיבה על הן וכו' ובפירוש ביארה דבריה האשה הנ"ל שאפי' תעמוד מחוליה ישאר החוב הנז' קיים מבלי לנטות ממנו ימין ושמאל ולא יחטיא השערה. והשו"ב וקיים. עכ"ן כתוב וחתומים כמוהר"ר רפאל אבן צור. וכהה"ר יוסף הלוי ישצ"ו:
הנה זה ימים לא כביר. נדרשנו לחוות דעתינו מאת יורשי האשה הנז' מהו הדין בהני שטרי אי ריעי נינהו לאוקומי נחלה דאורייתא אם לאו. ונומינו להם דשטרי חזקי נינהו ככל השטר' הנהוגות בקרב ישראל. והמה בקשו ממנו לכתוב ולחתום ולתת בידם. ולהיות כי הדבר פשוט בעינינו לא רצינו לכתוב להם. והן היום. הביא לנו פס"ד מחו"ר מק'נאס יע"א דכתבו דהני שטרי ריעי נינהו שאין כאן שום חוב כלל אלא כדי להבדיל השומעים קראו להם שם חובות אבל כפי האמת אין זה כ"א מתנת בריא בהיותו ש"מ וצריכה היא תוכחת מן התקנה שכ"כ רבני מק'נאס כמוהר"ר ר"ב וכמוהרמ"ב ז"ל וכיון שהיא בלי תוכחת בטילה היא תבטל. עכת"ד:
וחו"ר צפרו יע"א כתבו על דבריהם וז"ל. הן היום נראה בעליל כתב א' כוח"ך מיד עידי הצוואה הנז' הלא הוא כמוס תחת יד הר"ד הנז' שבו הואלו לבאר שעל כל דברי הצוואה הוכיחוה תוכחת מגולה ע"ד אעבורי אחסנתא וביארו לה הדברים פעמים שלש באיום גדול לא חזרה ברוחה ועמדה בדבריה. וע"ז כ' הנה כי כן קמו עמדו כל דברי צוואתה שצוואה זאת נעשית כתקנת חז"ל על צד היותר טוב ונאות. עכת"ד:
באופן דכולהו ס"ל דאף כאשר יהיה האופן כה"ג בש"מ שנתן מתנת בריא אי ליכא תוכחת המתנה בטלה מתקנת חז"ל. ואולם אשתמיט להו דדבר זה הוא פלוגתא דרבוותא קמאי. והילך מ"ש הרב מוהרי"ע ן' סמחון ז"ל כת"י וז"ל נמ"ך מב"ד של שלש מחו"ר מק'נאס וזל"ה כ' רבותינו ב"ד שלפנינו ז"ל שמתנת ש"מ שאמרו צריך מציאות חכם היינו אפי' תהיה בקנין במהיום ולאח"מ כיון שהנותן הוא ש"מ וגם המתנה אינה אלא כמתנת ש"מ כמ"ש בסי' רנ"ו דין מתנת ש"מ יש לה לענין מציאות חכם ואם לא יהיה שם חכם א' מב"ד אז המתנה בטלה וכן היה מעשה בימי רבותינו והסכימו בכאן ובפאס שהמתנה בטלה אפי' תהיה בקנין עכל"ה וכן ראיתי בכ"י הצניף הטהור כמהר"ש אב"ץ ז"ל שכן מצא כתוב להרמ"ז מהר"ר ששאב"ץ ז"ל שכ"כ הרבנים מוהר"ש סירירו ומוהר"י אבן דנאן ז"ל למהר"ח ארובא"ש ז"ל דאפי' כמתנת בריא בעי תוכחת וכ"ש בש"מ אפילו תהיה בקוש"ח ע"ע אלא שאח"כ מצא כתוב בכ"י הרב מ"ר אביו כמוהר"ר רב"ץ ז"ל וז"ל בהדייא פסקו הרבנים מוהריב"ע ומוהריב"ץ ז"ל שלא הצריכו חכמי התק' מציאות חכם אלא בנותן מתנת שכ"מ או מצווה מחמת מיתה אבל מתנת בריא מתנתו קיימת בכל גוונא ולא דברו בו חכמי התקנה עכ"ל עי"ע. עכ"ל ה' מוהריב"ס הנ"ל ז"ל:
עיניך תחזינה. דמדי פלוגתא לא נפקא. וא"כ הדרינן למאי דפסק מר"ן אה"ע סי' קי"ח דכל ספק שיהיה בתקנה. נעמידינו על ד"ת:
וכה"ג כ' מוהר"ר אד"א ז"ל בס' באר מים חיים ד' ל"ב ע"ג באחד שצוה ואמר לבני ולבנותי אני נותן מהיום ומעכשיו לכ"א עשרה אוקיות מתנה גמורה והשאר הן קרקע הן טלטל הן כל דבר דמתקרי נכסי אני נותן במתנה גמורה לפ' אשתי שתזכה בו זכייה גמורה ככל המתנות הכשרות והנהוגות דנהיגי בישראל ע"כ. ובע"ד כ' גם ראיתי למי שערער על מתנה זו שלא נעשית בחבר עיר ונמצא בתקנות דצוואה או מתנה שלא תהיה במעמד חבר עיר המתנה בטלה וכו' ועוד נראה דאי מספקא לן אי פשטא או לאו מוקמינן אד"ת ונראה קצת דדמי למ"ש הרב בש"ע באה"ע סי' קי"ח דכל ספק שיהיה בתקנה נעמידנו על ד"ת ע"כ:
וש"מ דכל ס' בתקנה נעמידנו על ד"ת אפי' להוציא הנחלה מחזקת היורשים. שהרי הרב העמיד המתנה לאשה והוציאה מחזקת היורשים דאורייתא שהם בניו מכח ס' התק'. ובמקום אחר הארכנו בזה וזו הלכה העלינו כדברי הרב בראיות מספרן של צדיקים. ומינה לנד"ד דאיכא פלוגתא דרבוותא הא ודאי דהמתנה קיימת והנך שטרי חוב חזקים הם כראי מוצק אף אם לא היתה תוכחת. וכ"ש אחר דאיכא תוכחת מגולה. ועי' ויאמר יצחק ח"מ סי' פ"ו:
וחזיתיה להח' הפוסק כמוהר"א ן' חסין הי"ו שכ' וז"ל איברא דכ"ז הוא לגבי המתנות שנתנה בדרך חוב דדבר פשוט שיתברר הדבר ע"פ עידי הצוואה הנ"ב אם היה בה תוכחת זכה וא"ל לא. אבל לגבי שיירי הסך ד' מאות דורוס שציותה שיקנה לה תלמוד מובחר והיה הנשאר לחילוק צדקות. נראה פשוט דאף אם יבררו העדים שהיתה בתוכחת ב"ד. מ"מ לגבי שיירי הסך הנז' יזכו בו יורשי הנותנת מה"ד דקי"ל דדין ההקדשות והצדקות בזה"ז כדין הדיוט. ול' זה בהדיוט פשוט וברור דלא מהני. שאין כאן אחד מלשונות המועלים בהדיוט דהיינו יטול יזכה וכיוצא. וגם לשון המועיל בהקדש כגון יהיה הקדש יהיה לצדקה אין כאן. וכיון שכן פשיטא דמה שנשאר מהסך ד' מאות צ'ורוס הנ"ב עדיין הוא בחזקת הנותנת וזכו יורשיה מה"ד אחריה. ול"ד למ"ש מור"ם בר"ס ר"ן וז"ל ואין חילוק וכו' ואם לא ציוה לתת דבר רק מינה אפוט' ונתן להם רשות לחלק נכסיו כפי מה שירצו ועשייתם יהיה כעשייתו יש אומרים דאין בדבריו כלום. דמיד שמת נפלו נכסיו קמי יורשיו ובטלה מתנתו. וי"א דדבריו קיימים ע"כ. ועי' במרדכי טעם פלוגתייהו דר"ג ורשב"ם דלס' רשב"ם והיא הי"א קמא ה"ט דכיון שלא נתן מחיים כלום אלא שיסכים לאותו מעשה שיעשה שמעון אח"מ ראובן ומשעת יציאת נשמתו נפלו הנכסים לפני הבן ויצאו מרשות ראובן. ואין לו לאפוט' שלו כלום אלא לנהוג בנכסי היורש כשאר האפוט' וכו'. ודעת הי"א בתרא והיא דעת רשב"ם הטעם דדבריו קיימים דכיון שמינהו לאפוט' מחיים בכל נכסיו מקרקעי וכו' לרבות ולמעט, ואמר בעידים פיו כפיו ועשייתו כעשייתו נר' שיכול האפוט' לרבות ולמעט דמצוה לקיים דברי המת ודברי השכ"מ ככתובין וכמסורין דמו והרי השליטו מחיים בכל נכסיו לטובת היתו' ואע"פ שלא פי' לו כמה יתן לכל א' לא אמרינן קפצה נחלה כבר משעת מיתתו ובאה ליד היורש אלא מה שעשה עשוי ויתן לבנות כמו שנראה לו וכו' ע"ך. הרי לך דלא מבעייא להי"א קמא דפשיטא בנ"ד דזכו יורשיה מה"ד בסך הנשאר שהרי לא נתנה מחיים כלום אלא שהסכימה למעשה שיעשה הר"ד הנז' אח"מ ומשעת יציאתה מן העולם כבר יצאו הנכסים מרשות הנותנת וזכו יורשיה. אלא אפי' לס' הי"א בתרא דוקא בנדון שלו שאמר בעדים פיו וכו'. ובנ"ד הרי אין כאן לשון זה. וגם משום מצוה לקיים דברי המת. הרי כ' מר"ן הנ"ב והוא שנתנו לשליש לשם כך ע"כ. וסיים מור"ם אבל היו בידו קודם ולא לשם כך וכו' אין בזה משום מלד"ה. ובנ"ד נר' שלא ניתנו בשעת צוואתה לשם שליטות וגם משום דדברי שכ"מ וכו' הרי בנ"ד כל מתנותיה בדרך חוב שדינו כדין מתנת בריא בקנין ולא שייך בה האי טעמא. וע"ש עוד בדברי רשב"ם שכ' ע"ד ר"ג וז"ל וגם ר"ג שאמר וכתב דלא תנינן דין זה בהדייא וכו' אבל ראיותיו יש לדחות שאין כאן עקירת נחלה ע"י אפוט' ולא ע"י פיו אלא דברי האפוט' הו"ל כמו דברי פיו וכו' ע"כ. מבואר מזה דדוקא גבי נדון ר"ג שהמוריש מינה לאפוט' על בניו לרבות ולמעט לזה והרי אין כאן עקירת ירושה. דלרבות ולמעט רשאי. וכמ"ש בסי' רפ"ב. ולכן כיון שאין כאן עקירת ירושה אלא לרבות וכו' ה"ן דדברי פי' האפוט' כמו דברי פיו. וכי היכי דהמוריש יכול לרבות ולמעט ואין בזה משום עקירת ירושה. ה"ן דברי האפוט' שכתב לו דפיו כפיו רשאי לרבות ולמעט. ומינה בנד"ד שיש כאן עקירת ירושה אפי' רשב"ם יודה דזכו היורשים כיון שלא נתן להם כלום בעודו בחיים אלא הסכים למעשה שיעשה האפוטרופוסים. עכ"ל הח' הפוסק הנז' הי"ו:
ודברי תימא הם. דמה דמות יערוך האי גוונא דאנן קיימין ביה לההיא דהמרדכי שהביא מור"ם ז"ל. ויוד קרת קא חזינא הכא. שאין דמיונם וזווגם עולה יפה. דשאני התם דאיירי בדלא צוה לתת דבר רק מינה אפוט' ונתן לו רשות לחלק כפי רצונו ופיו וכו'. כאשר יראה הרואה. ולכך אמרינן דהאפוט' אינו רשאי דמשעת מיתה נפלו הנכסים לפני היורש ואין לו לאפוט' אלא לנהוג בנכסי היורש כשאר האפוט' אבל בנד"ד דחייבה עצמה בחו"ג בהסך הנז' לתתו להר"ד שעה אחת קודם מותה לחלקם כפי ראות עיניו וקי"ל דהמחייב עצמו בממון לאחר אע"פ שאין חייב לו כלום ה"ז חייב כמ"ש בסי' מ'. הא ודאי דלא גרע חיוב זה מלשון מתנה. ומבואר הדבר בהרמב"ם ז"ל הל' מכירה פי"א הל' ט"ו וז"ל המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל אע"פ שלא היה חייב לו כלום ה"ז חייב שדבר זה מתנה היא ואין זה אסמכתא כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עדי הואיל ואמר בשטר ה"ז כמי שאמר וכו' אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום וכו' ע"כ:
הרי לך להדייא דקרי הרמב"ם מתנה למחייב עצמו לאחר כשלא היה חייב לו ואע"ג דלא אמר בפי' לשון מתנה. ומכאן יליף המבי"ט ח"א סי' שכ"ב למאי דאתשיל באומר יש לו בנכסי כו"כ והאפוט' טען דכיון שלא היה אפשר שיהיה דרך חוב אלא שהיה מתחייב דרך מתנה במה שלא היה חייב שהיה צריך לומר בפי' שהיה זה דרך מתנה וכו'. וע"ז כתב הרב אפי' שנאמר שהיה דרך מתנה אע"פ שלא אמר בפירוש לשון מתנה דיינינן ליה כלשון מתנה דלא גרע לשון יש לו בנכסי מלשון יטול או יחזיק וכו' ואע"פ שאומר לשון שנראה שהוא חייב לו שאמר יש לו בנכסי כשהוא ידוע שאינו חייב דיינינן ליה כלשון מתנה וכדתנן וכו' עוד יש ראיה ללשון זה שיהיה נדון בלשון מתנה מדאמרינן פ' הנושא בכתובות האומר לחבירו חייב אני לך מנה רבי יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור ואסיקנא הב"ע כגון דאמר אני חייב בשטר וכתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' מכי' אע"פ שלא אמר לו אתם עדי הואיל ואמר בשטר הוי כמי שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו וכו' הרי שאנו דנים לשון הריני חייב לך מנה בלשון מתנה אע"פ שמשמעותו היה שהיה חייב לו דרך הלואה או חוב דבש"מ אינו צריך לומר בשטר דדבריו ככתובין דמו וכ"ש בנ"ד שאמר יש לו בנכסי:
והנה יש להעיר על ה' המבי"ט ז"ל מההיא דמהרי"ק ז"ל שורש צ"ד שהביא מור"ם ז"ל סי' רנ"ג ס"א וז"ל אם אמר כו"כ לפלוני בנכסי לאו כלום הוא ע"כ:
גם יש לתמוה קצת. דמאי ראיה מייתי מההיא דחייב אני לך מנה. דדילמה שאני התם משום דאמר ליה בלשון חיוב:
והמט"ש ז"ל סי' רנ"ג הגה"ט אות ח' כ' וז"ל ש"מ שאמר יש לפלוני בנכסי כך מעות א"עפ שידענו שאין לפ' חוב עליו או פקדון דיינינן בלשון מתנה דלא גרע מיטול פי' מהר"ם מטראני ח"א סי' שכ"ב כנה"ג ז"ל ס"ק י"ב ואין הס' אצלי דלכאורה הוי משנה שאינה צריכה דכל כה"ג דהודה ילפי' לה מאיסור גיורא דאע"פ דידעינן דלית עליו כלום הוייא הודאה וכבר השמיענו אותה ר' הטור לעיל סי' ר"ן ס"ג וסי' רנ"ב ולמאי אצטריך למילף מיטול פלוני. ע"כ:
ולפי דבריו יותר היה לו לתמוה על מהרי"ק ומור"ם ז"ל דקאמרי לאו כלום הוא. ועי' אבקת רוכל סי' צ"ג:
איברא דההיא דאודיתא. שרשה במס' בתרא ד' קמ"ט ע"א דאמרינן התם איבעייא להו שכ"מ שהודה מהו. ת"ש דאיסור גיורא וכו'. יעו"ש בפי' רשב"ם ז"ל והתוס' ז"ל כתבו וז"ל ונראה לר"י לפרש כן שכ"מ שהודה מהו. מי שהודה שיש לפלוני מנה בידו אע"פ דאנו מוחזקין בו שאין לו מי אמרינן דקני במתנת שכ"מ ואם עמד חוזר. א"ד קני לגמרי ואם עמד אינו חוזר. ופשיט מההיא דאיסור גיורא דקני לגמרי במתנת בריא ע"י הודאתו דאי במתנת שכ"מ היאך קנה והא אמרינן כל מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנת ש"מ וכו' א"כ במתנת בריא הוא ואם עמד אינו חוזר וכן משמע מתוך פ' ר"ח דפי' לודי איסור דהנהו דמים דרב מרי בריה וקני להו באודיתא דאבוה ע"כ:
והנה משמעות דבריהם הוא דס"ל דאודיתא הקנאה היא אפי' בבריא. וכ"פ להדייא ה' פני משה ז"ל ח"א סי' ס"ד וזל"ה. ואב"א דזכתה לאה בבית זה בחוגי"ט זה מדין מתנת בריא כיון שהודאתו היה בפני עדים מישראל והוא כי כל בריא בדעת עיניו יחזו הודאה זו שהודה ראובן שקבל ה' אלפים גסים מאשתו אינם דברים כפשטן שאנו מוחזקים שלא קבל מאומה מיד אשתו כמ"ש לעיל אלא שעינינו הרואות דהוה מהדר לאקנויי הבתים הנז' לאשתו וכמ"ש בשאלה דכל טצדקי דהוה מצי למעבד ראובן להקנות נכסיו לאשתו ולהעבירם מבתו הוה עביד וכו' וכיון שכן אפשר דהאי אודיתא מהנייא מדין מתנת בריא כאלו הקנה אותם לה בק"ס כדינה וכה"ג כ' התוס' בפ' ח"ה ובפ' מי שמת בא' מן הפירושים עלה דההיא אודיתא דאיסור גיורא. ע"כ:
גם הרב מוהר"ר צבי ז"ל בתשו' סי' ט"ז כ' וז"ל אם יש צד להקנות מעות שיש לו לאדם אחד בוינצ'יאה בציק"ה דהיינו מקום שמדפיסים המטבעות או במלח וכדומה ובמעשה הבא לידי הוא שאיש א' רוצה לצוות על נכסיו בבריא ושאלני דרך ההקנאה לתת הקרן מהיום למקבלי המתנה והפירות לאחר מותו. ומעלת אדוני שכל הספרים נפתחים לפניו ידע טובא שמעות שאינן בעין אינם נקנות אפילו באגב וידע מה שכתבו הפוסקים בענין אמנות של עכו"ם וכל הצדדים שיש לצדד על זה לפניו גלוים וידועים לכן נא לשון בקשה יודיעני דעתו בזה כדת מה לעשות. תשובה ארי בן ארי נעשה שואל בענין גדול בחכמה וסתירתו בנין. כריע כאח לי החכם השלם הדיין המצויין בנן של קדושים רב ועצום כמוהר"ר משה נר"ו. הנראה בעיני נכון בלי פקפוק וערעור הוא שיודה המקנה שסך ידוע שכתוב על שמו בציקה הוא של פלוני הזוכה והזוכה יחייב עצמו בכל חיזוקי סופר ובשבועה חמורה שכל ימי חייו לא יגע בקרן ולא בריווחים אלא המקנה יאכל הפירות בחייו. והיינו אודיתא דאיסור גיורא בפ' מי שמת ד' קמ"ט דבבריא קנייא. ובש"מ אם עמד אינו חוזר. וכתבו התוספות בפ' חזקת הבתים דף מ"ד ע"ב דאף דידעינן בודאי שהיה איסור משקר קנה. ואם רוצה המקנה להתחייב בשטר חוב להקונה ע"מ שלא יפרע אלא שעה אחת קודם מותו ומן הציק'ה דוקא ולא ממקום אחר הרשות בידו ודבריו קיימים בלי פקפוק. ע"כ. ועי' לה' ארח משפט סי' ר"ן הגה"ט אות זיין שכ' שהרב השואל הנז' הוא מהר"מ חאג'יס ככתוב בספרו שתי הלחם סי' מ"ה. וכ' שם שהוא הסכים בזה עם הגאון מהר"ר צבי ז"ל וכן נקיט בפשוט הרדב"ז ח"ה הנ"מ סי' אלפים ש"ב יע"ש ובחדשות סי' שכ"ה יעו"ש:
והרב מוהר"ר חיד"א ז"ל בברכ"י ח"מ סי' מ' כ' שכן פירש ה' נחלה ליהושע סי' י"ב ד' ט"ז ע"א ומהר"ש הלוי בתשו' ח"מ סי' י"ט גם בס' מורה צדק ז"ל. וע"ע שם שכ' כי הרב בני אהרן בתשו' סי' ע"ז כ' דסבר ר"י דהודאה זו לאו הקנאה היא אלא מטעם הודאת בע"ד ופירושו כפי' הרא"ש בפסקיו שם פ' מי שמת ע"ש והכי מפרשה הרב בני יעקב ד' צ"ח ע"א. עש"ב וכ' שכ"כ הרב פרישה וה' ב"ח ז"ל:
והרב מהר"ד אישטרושה ז"ל בתשו' סי' ס"ב האריך בענין זה וכ' וז"ל וה' בעל התרומות ז"ל שער מ"ב ח"ד משמע שפי' כדברי התוס' שכתב איבעיא להו ש"מ שהודה וכו' ואסיק שאם עמד אינו חוזר ופשיט לה מעובדא דאסור גיורא וכו' אלמא הודאה אע"פ שאנו מוחזקין בו שאין לו ממנו כלום ובמתנה רצה להקנותם לו כיון שדרך הודאה אקנה הו"ל כהודאת בריא לגמרי ואם עמד אינו חוזר כההיא דאיסור גיורא דקנה לגמרי במתנת בריא ע"י הודאתו דאי כמתנת ש"מ היאך קנה והא אמרינן מאן דליתיה בירושה ליתיה במתנת ש"מ הלכך כמתנת בריא היא ואם עמד אינו חוזר וכן פסקו בעלי התוס' ומכאן למדו הראשונים דמאן דאודי בפני שנים באתם עדים ל"ש דאודי במידי דמתחייב ביה ל"ש דאודי במידי דלא דמחייב ביה אלא דיהיב ליה במתנה קנה האחר דהו"ל כמאן דאמר נתתי שדה פלוני לפ' וכן ההיא דהנושא חייב אני לך מנה בשטר דאמר רבי יוחנן קנה וכן הא דאיסור וכן הורו הגאונים שכתבו הודאה בחבוריהם באחד מדרכי ההקנאות. ע"כ:
עוד כ' הרב הנז' בתשו' הנז' וז"ל הנה כל דברי הפוסקים לפנינו והיוצא מכלל דבריהם דרך קצרה הוא דלדעת התוס' אם הקנה נכסיו בלשון הודאה ל"ש בריא ל"ש ש"מ קנה כשאר דרכי ההקנאות וכן דעת הגאון שהביא הרב בעל התרומות וכן נראה שהוא דעתו אבל לדעת הראב"ד לפי הנראה לע"ד כמו שכתבנו בבריא לא קנה לשון הודאה אם פירש שרוצה ליתן מדין קנין אבל בש"מ קנה אפי' אם פירש שנותן מדין הקנאה אלא שאם עמד חוזר אבל אם לא פירש שהוא מדין הקנאה אלא שהודה סתם אם עמד אינו חוזר דאמרינן כיון דבלשון הודאה נתן הוא יודע שחייב לו וכן נראה שהוא דעת הרא"ש והטור. ולדעת הרב בעה"ט בבריא אם פי' שנותן הודאה לא קנה אלא בשטר לפי שאין הודאה כשאר דרכי ההקנאות אבל בש"מ שדבריו ככתובין דמו קנה בלשון הודאה ואפי' אם עמד אינו חוזר ובזה חולק בעה"ט על הראב"ד דלהראב"ד חוזר אם עמד ולבהע"י אינו חוזר ובבריא שניהם שוה שאינו קונה ודעת הרמב"ם ג"כ דבש"מ קונה לשון הודאה הכלל העולה דלדעת כל אלה הגדולים ז"ל דבש"מ קנה בלשון הודאה אפי' אם פירש לשם קנין ומתנה מחדש הן אמת דלדעת הראב"ד אם עמד חוזר. אמנם לדעת רשב"ם והרב הנמק"י ז"ל אם מגלה דעתו שרוצה לתת במתנה ולא שמודה שנכסים אלו הם של פ' אלא שרוצה להקנותם עתה ונתנם בלשון הודאה לא קנה אפי' בש"מ וכן נר' שהוא דעת המרדכי [אבל אם לא פירש שהקנם עתה מחדש אלא שהודה סתם על נכסיו שהם של פ' ולא אמר אתם עדי אם הוא פקדון מהני] וכו' יעו"ש ע"כ:
והמט"ש ז"ל סי' ר"ן הגה"ט אות כ"ד כ' וז"ל ס"ג בד"א בנותן מתנה אבל אם הודה על נכסיו כו' מפי' רשב"ם דפי' בסוגייא דטעמא דל"א טענת אשבעה היינו דע"כ לא נאמר שלא להשביע את בניו אלא כשמודה בהלוואה ועושה עבד את עצמו ודאי להחזיק את עצמו לעני היה עושה אבל היכא שהממון בעין והוא מודה של פ' הוא י"ל שהפקידו אצלו מקודם או הקנה לו הש"מ ע"י אחר ע"כ שמעינן מדבריו תרתי דלא מהני הודאה אלא בפקדון דוקא א"נ דלאו הודאה זו עושה קנין אלא אמרינן דהקנה לו ע"י אחה מיהו התוס' חלקו עליו וס"ל דהאי הודאה עושה קנין למקנה לגמרי והכי מוכח מהש"ס מדמתקיף ליה רב איקא ולודי איסור דאלין זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא כו' משמע דבהאי הודאה נקנה לו ולא קנין מתנה דאי הוי מתנה לא קני כיון דליתא בירושה כמבואר שם אלא דבהודאה זו מקנה קני דמתנת בריא דאפי' עמד אינו חוזר וכן פי' לה הרמ"ה בסוגיין דהודאה זו עושה קנין יע"ש והכי דייקי דברי רבינו הטור ז"ל שכתב וקנאם זה שהודה כו' יע"ש ע"כ:
והכנה"ג ז"ל סי' רנ"ו הגה"ט אות ה' כתב וז"ל הודאה מהניא בבריא כמו בש"מ לכולהו רבוותא זולת להגהות אשירי בפ' מי שמת וי"א שהביא בסה"ת השער הא' ואין להניח כולהו רבוותא ולהלך אחריהם ואפילו לפי דבריהם בהודאה שאמר אתם עדי מהני אפי' בבריא. הרשד"ם ז"ל חלק ח"מ סי' ס"ד ע"כ:
וכן מצאנו תשובה למרן ז"ל באבקת רוכל סי' ק"ה וז"ל ילמדנו רבינו דין ראובן שהיו לו בני בנים ובני בנות והבני בנים יש להם אפו' שמינוהו ב"ד על עזבון אביהם בנו של ראובן. וראובן הנז' נתן מעותיו בתורת עיס' ביד האפוטרופוס של בני בנו ועתה ראובן רוצה לחלק בנכסיו ורוצה לתת חלק גם לבני בתו אע"פ שאינם יורשים בתורת מתנה ואין רצונו להודיע לאפוט' אשר מעותיו בידו כבר כיצד יקנו החלק שלהם בני בתו של ראובן בתורת מתנת בריא בלא ידיעת האפוט' והמעות הם עדיין ביד האפוט' אם יש איזה תקון או איזה ענין לקיים המתנה הזו ביד המקבלים יודיעני וכו'. תשובה זה נלמד מהדין הרא' שיודה בפני עדים שאותם המעות שהם ביד אותו האפוט' בתורת עיס' כולם או כך וכך מהם הם של בני בתו ומתנה טמירתא אינו ענין לכאן שזה הודאה הוא ולא מתנה ע"כ:
והמט"ש ז"ל סי' ר"ן הגה"ט אות כ"ז כ' וז"ל דוקא בש"מ מהנייא הודאה ולא בבריא. הג"א בשם א"ז פ' מי שמת וכ"כ הרשב"ץ בח"א סי' קנ"ב דדוקא בש"מ שדבריו ככתובין וכמסורין אבל בבריא לא דאם איתא להא אמאי לא תני לה גבי שאר הקנאות ושכן דעת הרמב"ם והעיטו"ר יע"ש וע"ע שם ח"ג סי' שי"ט ושכ"ה ועי' בתשו' הרשב"א ח"ד סי' ן' דכתב בפשיטות דהודאה לא הוי הקנאה כו' יעו"ש. וה' מגן גבורים סי' ס"ב ד' ק"ה כתב דלדעת התוס' אם הקנה נכסיו בלשון הודאה ל"ש בריא ל"ש ש"מ קנה כשאר דרכי הקנאות וכן דעת הגאון שהביא הבעה"ת וכ"ן שהוא דעתו אבל לדעת הראב"ד בבריא לא קנה ובש"מ קנה כו' יע"ש. ותמהני ממ"ש בתשו' מר"ן ז"ל באבקת רוכל סי' ק"ה כ' בפשיטות דבמתנת בריא נותן לו דרך הודאה ולפי האמור רובה ס"ל דלא מהני בהכי וכעת צ"ע. ומהרשד"ם בח"מ סי' ס"ד הביא דעת הא"ז דלא חילק בין בריא לש"מ בשגם היכא דאמר אתם עדי אפי' הא"ז מודה והב"ד אלא הרב כנה"ג ז"ל סי' רנ"ו הגה"ט סק"ה ולא נרגש הרב ז"ל דהא איכא עוד רבוותא חולקין ע"כ:
ואחשבה לדעת דמר"ן ז"ל בתשו' לטעמיה אזיל שכ' בכסף משנה פי"א מהל' מכי' הל' ט"ו וז"ל המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל וכו' כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה וכו'. זה נלמד מדאמרינן פ' מי שמת עלה קמט' ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא ע"כ. ודבר ה' בפיהו אמת שכן משמע מדברי בעה"ת שכתבנו למעלה דה"ט דחייב אני לך מנה בשטר קנה משום דההודאה הויא הקנאה אף בבריא ולפ"ז סבר מר"ן דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת הגאונים ובעה"ת שכתבו ההודאה כאחד מדרכי ההקנאות. והט' דכ"כ בתשו' בפשוט:
ומצאתי און לי מהרב קצות החושן סי' מ' ס"ק א' שכ' וזל"ה וכבר נתקשו בדברי הרמב"ם כל האחרונים דאיך מתחייב בדיבור בעלמא בלא קנין ובלא שטר וכו' ונראה לע"ד דודאי בדברים בעלמא לא נתחייב וכדמוכח מהני ראיות שהביא הר"ן אבל טעמא דהרמב"ם משום אודיתא הוי דאפי' חפץ יוכל להקנות באודיתא וכמ"ש תוס' בפ' מ"ש גבי אודיתא דאיסור גיורא דהוי קנין בין בבריא בין בשכ"מ והוא קנין מעליא אע"פ ששניהם יודעים והעדים יודעין שזה החפץ או הקרקע אינו של פ' קונה הוא אותו באודיתא של הנותן כמו שקונה במשיכה וכסף וקנין אודיתא מבואר אצלינו באורך בסי' קס"ה ע"ש ולהכי נמי בזה שמודה שחייב לפ' מנה אע"פ שאינו חייב זכה בו חבירו משום אודיתא כאלו נעשה בקנין ובשטר ונחזיק טובה לרבינו הגדול בעל כ"מ שירד לאמיתו של דבר וז"ל כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפ' מנה וכו' זה נלמד מדאמרינן פ' מ"ש ד' קמ"ט ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא עכ"ל וכן מצאתי כתוב בני' פ' מ"ש ז"ל אמר המחבר מהא דלודי איסור כתבו חכמי פרובנצי' והריטב"א בשם רבו ז"ל דכל שמחייב עצמו בל' הודאה אע"ג דידעינן דלא הוי מחייב ליה מעיקרא הוא מחייב כ"כ בפ' הנושא הריטב"א ז"ל עכ"ל וא"כ דעת הרמב"ם נמי אינו אלא משום קנין אודיתא וכמ"ש בכ"מ שם פי"א מהל' מכי'. ובזה יאיר לך נתיבות הש"ע דכאן העלה כדעת הרמב"ם ובסי' ס' כ' בסעיף ו' ז"ל המחייב עצמו בדשלבל"ע חייב אע"ג דאין אדם מקנה דשלבל"ע כו' אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחי' לפ' בכו"כ חייב והוא שקנו מידו ע"כ והוא לכאורה תמוה דהיא דעת הרמב"ם דבחיוב אין צריך קנין דמתי' בדיבור בעלמה וכבר הניח בש"ך דבר זה שם בצ"ע. ולפי מ"ש דודאי חיוב בעי קנין כמו כל המשאות והמתנות דבעי קנין כל חד כפי קניינו אלא משום דאודיתא הוי קנין בכל הדברים הנקנין בין בקרקעות בין במטלטלין ולהכי מהני גם בחיוב משום אודיתא וא"כ דוקא כשאומר הוו לי עדים שאני חייב לפ' מנה הרי הודה שהוא חייב ושפיר מתחייב אע"פ ששניהם יודעין שאינו חייב ומשום קנין אודיתא אבל בסי' ס' דאמר הוי לי עדים שאני מתחייב בזה ליכא לשון הודאה א"כ ודאי אינו מתחייב בלא קנין וכה"ג בחפץ נמי אי אמר הוו עלי עדים שזה החפץ של פ' נקנה הוא לו באודיתא ואם אמר הוו עלי עדים שאני נותן חפץ זה לפ' ודאי לא קנה בלא קנין כיון דאין בזה קנין אודיתא עכל"ה:
עוד כ' בסי' קצ"ה סק"ז וזל"ה ומשום דאודיתא הוי קנין אע"פ ששניהם יודעין שאינו כן ולפי שלא ביארו בו האחרונים ביאור רחב בקנין אודיתא ולכן צריך אני להאריך קצת. ולענ"ד קנין שלם הוא ולא נופל הוא מכל הקניינים וכו' ובשות' רשב"ץ ח"א סי' קנ"ג ז"ל ועוד שאין פקדון ולא מלוה נקנה בהודאה אלא בשכ"מ משום דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין אבל בבריא לא שאם כל אדם היה יכול להקנות בהודאה אמאי לא תני לה גבי שאר הקנאות וכ"כ ה' בעה"ט ז"ל וכן דעת הרמב"ם שהוא פסק בהלכות האי דאיסור בפט' מזכייה ואלו בהלכות מכי' פי' כ' שהמטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא אג"ק וכ' עוד שם שהחוב אינו נקנה אלא במעמ"ש ואלו היה שהודאה תועיל בבריא אמאי לא תני תקנתא דאודיתא דלהכתא בטעמא הוא אלא ודאי הרי הוא מסכים למה שהסכים בו ה' בעה"ט ז"ל דלא אמרינן אלא בשכ"מ ולא בבריא עכ"ל וע"ש עוד מזה בח"ג סי' שכ"ה והוסיף וז"ל והאי דפ' הנושא חייב אני לך מנה דמשמע דמהני הודאה לא מוכחה דבחייב אני לך מנה ליכא הקנאה וכן הודאה דהקנאה לא מהני עד שיאמר בשטר שדה קנויה לך עכ"ל. והן אמת דכבר נחלקו רבוותא בקנין אודיתא אי מהנייא בבריא או אינו אלא בשכ"מ אלא שכבר הכריע הש"ך בסי' ס' דמ"ש החולקין דהך דאיסור גיורא איירי דוקא בשכ"מ ולא בבריא ליתיה וכל הפוס' חולקין בזה ע"ש ולפי מ"ש רוב דברי הרשב"ץ שכתב להוכיח דאודיתא לא מהני בבריא נתיישב מתוך דברינו דמ"ש להקשות מדברי הרמב"ם פ"ו ממכירה שכ' דחוב אינו נקנה אלא במעמ"ש כו' לפי מ"ש דחוב לכ"ע אינו נקנה באודיתא א"כ אין דרך בו אלא מעמ"ש ומ"ש רשב"ץ בהאי דחייב אני לך מנה לא מוכחא דליכא הקנא' הגם דודאי אית דמפרשי לה בהקנאה וכמ"ש תוס' שם רפ' הנושא דמיירי בשטר ומחייב עצמו בחיוב חדש. אבל הרמב"ם שכ' להדייה בפי"א מהל' מכי' ההיא דפ' הנושא בלא הקנאה וכפ' בש"ע סי' מ' א"כ מוכח דהרמב"ם ש"ל דאודיתא הוי קנין אפי' בבריא וכו' ע"ש ע"כ:
איברא דמר"ן הב"י בסי' ר"ן אחר שהביא פירוש ר"י דפ' מי שמת. כ' עליו וכן פי' הרא"ש ז"ל. ומוכח מדבריו דס"ל בפירוש דברי ר"י דההודאה לאו מדין הקנאה היא אלא מטעם הודאת בע"ד. ולכאורה משמע דה"ט דפירש הכי בדברי ר"י. היינו משום דכיון דדברי התוס' שקולים הם ודבריהם סובלים את שני הפירושים. וכדאשכחן להנך רבוותא ה' בני אהרן ודעמיה וה' פ"מ ודעמיה דמר מפרש הכי ומ'ר מפרש הכי. לזה רצה מר"ן ז"ל לפרש בדבריהם כפי מה שהדין נותן לדעתו ולפ"ז הדין נותן לדעת מר"ן דהודאה אינה אלא מטעם הודאת בע"ד ולא הוייא הקנאה. וא"כ הוו דברי מר"ן דבכ"מ ובתשו' וההיא דבב"י סי' ר"ן סתראי נינהו ופלגן בהדייהו:
וחזיתיה להברכ"י ז"ל שתמה על מר"ן ז"ל וז"ל איברא דעל מר"ן הקדוש ודעמיה ק"ק דמנ"ל לפרש הכי בדעת ר"י ולמלך ה"ן שוה לפירוש הרא"ש והלא שפיר מצינן לפרושי בדעת ר"י דמדין הקנאה מפרשה וכו' והנני יוסיף לדקדק על מר"ן דהן לו יהי דדברי התוס' בשם ר"י שקולים הם ומצי לפרושינהו כפי' הרא"ש הו"ל להכריע דדעת התוס' הוי דהודאה הקנאה היא ממ"ש התוס' בסתם בפ' הזהב דמדבריהם מוכח דס"ל דלא כפי' הרא"ש אלא דהודאה הקנאה היא ולאו מטעם הודאת בע"ד נגעו בה והיינו דק"ל דלודי דהמעות הם שלו וליקנינהו ולפדם וילמד סתום שבדברי ר"י דפ' מי שמת מן המפורש בסתם תוס' דהזהב דעל הרוב הם דברי ר"י בעל התוס' ותו דמדבריו בכסף משנה פי"א דמכירה שהבאתי לעילה מכל דכתב בפשיטות דמ"ש הרמב"ם דהאומר אתם עדי שאני חייב לפ' מנה חייב נלמד מהא דאודיתא משמע דפשיטא ליה דהא דאודיתא הוי בידוע בודאי שעתה רוצה להקנות לו וקנה מדין הודאה דהוי הקנאה ואמטו"ל הכי כ' דדין זה נלמד מהאיך דאודיתא ולפי דעתו הו"ל לפרש דברי התוספות בשם ר"י הכי ע"כ:
ולדידי חזי לי ע"פ מה שהשרישנו ה' הדרישה ז"ל ח"מ סי' ש"ט וז"ל ובכ"מ שנוכל להשוות ולפרש דברי התוס' כדברי הרא"ש מפרשינן להו בשוה כי הרא"ש ביאורו מוסכם לדברי התוס' הן ברוב המקומות ע"כ. והב"ד יד מלאכי בכללי הרא"ש ס' ל' ע"ש מ"ש משם ה' חוות יאיר וה' משפטי שמואל ז"ל דכל דברי הרא"ש אינם רק קיצור מדברי התוס' וכו' ע"ש. וא"כ הט' דמר"ן ז"ל דפי' דברי התוס' כדעת הרא"ש ז"ל. דכיון דדברי התוס' מפרשן הכי והכי. וכדברי הרא"ש מבואר הדבר אז ודאי כוונתם כמבואר בהרא"ש והוי כאלו כ' הרא"ש דהכי פירשו התוס'. ולכך אין לחוש נמי אם יהיו הפך דברי התוס' דפ' הזהב. כיון דאלו בסתם. ואלו דברי ר"י להדייא ולעולם דדעת מר"ן ז"ל היא דאודיתא הוי קנין כמ"ש בכ"מ ובתשו' וכמ"ש הקצה"ח ז"ל:
והרב ארח משפט ז"ל בסי' ר"ן אות זין אחר שהאריך בענין זה. כ' וז"ל הכלל העולה דג' סברות בדבר דלדעת מהר"י ן' מיגאש והרמ"ה והנ"י והריטב"א והראב"ד ועי' בש"מ לב"ב והרשב"א ומוהר"ם שהביא המרדכי בפ' מ"ש וכ"ן שהוא דעת הרמב"ם. הוא דאפי' בש"מ לא מצי מקנה בהודאה מדין קניה כי אם דוקא בתורת עדות. ולדעת התוס' דהודאה מדין קניה נהגו בה בין בבריא בין בש"מ וכ"ן שהוא דעת מוהרי"ח בהג"א בפ' מ"ש. ולדעת בעהע"ט והא"ז הוא דבש"מ דוקא מצי מקני בהודאה בדרך קנין אבל בבריא דוקא בדרך עדות מהני אבל קנין לא וזהו דעת התשב"ץ ז"ל כדכתיבנא ע"כ:
שוב כתב וז"ל ומעתה הרדב"ז ומר"ן בתשו' אבק"ר סי' ק"ה שכתבו בפשוט דיקנה בהודאה לאו למימרא שיקנה לו עתה מחדש מדין קנין כי אם בתורת עדות דבזה אין חולק דגם בבריא מהני וזוכה האחר וזה נעלם מהרב מט"ש ז"ל שתמה על מרן ז"ל בזה דלא ידעתי מה הבין מ'ר בדברי מר"ן ז"ל ודברי מר"ן ברור מללו דלאו מדין הקנאה אתי עלה כי אם בדרך הודאה דוקא כאמור גם ראיתי עוד לה' מט"ש שם בהגה"ט אות כ"ד שכ' דלדעת הרמ"ה הודאה הוי מדין הקנאה ואחרי המחילה אין דבריו נכונים דהרמ"ה ז"ל פירש את דבריו להפך וכו' ע"כ:
ואהמח"ר דמ"ש דהרמב"ם ז"ל דאפי' בש"מ לא מצי מקני בהודאה מדין קניה כ"א מתורת עדות עיניך תחזינה בתשב"ץ ח"א סי' קנ"ג והב"ד ה' קצות החושן כמביא למעלה דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת בעהע"ט ז"ל דהודאה לא קניא אלא בשכ"מ ולא בבריא. וה' קצה"ח חלק עליו ודחה דבריו והוכיח דדעת הר"מ במז"ל דאודיתא הוי קנין אפי' בבריא וכן היא דעת הכסף משנה כמש"ל:
גם מ"ש שכן היא דעת הרמ"ה והריטב"א והראב"ד והרשב"א ותמה על המט"ש שכתב דדעת הרמ"ה הודאה הוי מדין הקנאה. עי' בקצה"ח שכ' דדעת הרמ"א ז"ל והרשב"א ז"ל דהודאה הוי קנין אף בבריא. והביא ראיה מדברי הרמ"ה שהביא הטור יו"ד סי' רס"ז ומדברי הרשב"א בחי' לקידושין ד' ב' ושכן היא דעת הריטב"א בשם רבו וחכמי פרובינציא שהביא הנ"י בפ' מ"ש:
ולך נא ראה בדברי מהר"ד אישטרושה ז"ל בספר מגן גבורים שכתבנו לעיל דדעת הראב"ד ז"ל בבריא לא קנה לשון הודאה אם פירש שנותן מדין הקנאה אבל בש"מ קנה אפי' אם פי' שנותן מדין הק' וכו' ודקדק מדברי הראב"ד שהביא בעה"ת וזל"ה אבל גם לדעת הראב"ד שכ"מ הודאה קנה אלא שיכול לחזור בו אם עמד שהרי פירוש הסוגייא שכ"מ שהודה מהו אי אמרינן דלהודאה נתכוון ואין חוזר בו אם עמד או למתנה איכוון ואם עמד חוזר. ופשיט דלהודאה איכוון ואינו חוזר ולעולם דס"ל שגם אם נתכוון למתנה קנה אלא שיש לו דין מתנת ש"מ שאם עמד חוזר דאי לאו כן נימה מתנה היא ולא קנה כלל או הודאה היא וקנה לגמרי אלא ודאי נראה דגם מטעם מתנה קנה אלא שיש לו דין מתנת ש"מ וכו'. יעו"ש שכן היא דעת הרא"ש והטור ז"ל:
גם מה שתמה על המט"ש במאי דתמה על מר"ן בתשו' וכ' דלא ידע מה הבין מ'ר בדברי מר"ן ז"ל ודברי מר"ן ברור מללו דלאו מדין הקנאה אתי עלה כ"א בדרך הודאה דוקא. ונראה דהאי דמשמע ליה להרב שכן היא דעת מר"ן ז"ל בבירור. הוא ממאי דכתב ומתנה טמירתא אינו ענין לכאן שזה הודאה היא ולא מתנה. אבל דעת המט"ש ז"ל היא. דמאי דכ' שזה הודאה היא ולא מתנה. ר"ל דזו הודאה היא דהויא קנין ולא בלשון מתנה. ומתנה טמירתא אינה ענין למקנה בהודאה. ואינה אלא כנותן בלשון מתנה. וסבר המט"ש דאי אפשר לפרש בדברי מר"ן ז"ל כמ"ש הארח משפט דבדרך הודאה קאמר ולא מדין הקנאה. דהא למד דהודאה לא קניא ואינה כ"א מדין הודאת בע"ד. אם זה המודה מבאר דלשם קנין נותן ולא מדין הודאה. לא קנה. וכמ"ש מהר"ד אישטרושה ז"ל שם וז"ל ונ"מ בין דברי התוס' והראב"ד והרא"ש ז"ל. שאם רוצה לתת מתנה בלשון הודאה ומבאר שלשם קנין נותן ולא מדין הודאה דלא קנה לדעת הראב"ד והרא"ש ז"ל שאין הודאה בכלל דרכי ההקנאות כמו שנראה מדברי הראב"ד שכתבנו והן הם דברי הרא"ש ע"כ. וא"כ בנדון מר"ן ז"ל שהשואל בקש ממנו לדעת מה יעשה לתת לבני בתו אע"פ שאינם יורשים במתנת בריא ומר"ן השיב שהתיקון הוא שיודה וכו'. א"כ הרי המודה ביאר דעתו שאין כאן הודאה אלא רוצה ליתן הן אמת דכשלא באר דעתו המודה. הגם דאנן ידעינן דאיהו משקר ושמעון הזוכה ג"כ מודה. אפ"ה אמרינן הודאת בע"ד. והטעם כמ"ש בעה"ת משם הראב"ד ז"ל הב"ד מהר"ד אישטרושה ז"ל וזל"ה ש"מ הודאה גמורה היא הלכך אע"ג דלא הלוה לו כלום ולא הפקיד אצלו כלום ושמעון הזוכה עצמו מודה בכך חייב ראובן ליתנם לו כההיא דאמרינן באיזהו נשך אמור אחרינא גזליה ואמר ליה להאיך אבלע ליה בחשבון א"נ איניש אחרינא יהבינהו לשמעון דהא ראובן אודי דזוזי אלין דשמעון נינהו ואפשר דאיהו ידע מאי אודי ושמעון לא ידע כדאמרינן בגיטין שמא זיכו לו ע"י אחר ודכותה פ' הנושא ע"כ. וא"כ בנדון דמר"ן דראובן עצמו גילה דעתו שאין כאן הודאה אלא רוצה ליתן. אי סבר לה מר"ן דהודאה אינה כ"א מדין הודאת בע"ד. הרי אין כאן הודאה. או דדעת מר"ן היא דהודאה קניא. דלמ"ד הודאה קניא אפילו בששניהן יודעין ואנו יודעין שאינו כן אפ"ה קניא. ובפרט דכל תשו' מר"ן היא לדעת מה יעשה הרוצה ליתן. א"כ אפי' אם היה האופן כנדון מר"ן דלא באר דעתו ראובן. אפ"ה מר"ן ז"ל המלמד לאדם דעת היה צריך לבאר שלא יודה לשם קנין דאל"ה לא קנה וכמ"ש מהר"ד אישטרושה ז"ל אלא מדבא ללמד וסתם דבריו. הא ודאי דס"ל דאודיתא קניא:
באופן דדעת הגאונים ובעה"ת ז"ל כמש"ל בשמו. והרמב"ם ז"ל לדעת הכ"מ והקצה"ח ז"ל. והרמ"ה והרשב"א ז"ל. ור"י ז"ל לדעת הפ"מ ז"ל ודעמיה והרדב"ז ומר"ן ונחלה ליהושע ומהר"ש הלוי ומוהר"ר צבי ומהר"מ חאג'יס והקצה"ח ז"ל. כולהו סברי דאודיתא קניא אפי' בבריא. ועי' משה"ר מע' ה' אות ח'. ולדעת הראב"ד ז"ל. והרמב"ם ז"ל לדעת הרשב"ץ והמגן גבורים ז"ל והרא"ש והטור ובעהע"ט ז"ל ודעמייהו. אף דבבריא לא קניא הודאה. בשכ"מ קניא. ולפ"ז בנד"ד שכתוב בשטר והודית הודאה גמורה וכו' ובסוף השטר כתוב לפי שהאשה הנ"ל מוטלת ע"ע דוי וכו'. א"כ בהודאה זו לחוד היה מספיק. לא מבעיא למ"ד דהודאה קניא אף בבריא ואע"פ שהכל יודעים שאינו כן וגם שניהם יודעים אפ"ה קניא דלא נופל קנין דאודיתא מכל הקניינים. אלא אפי' למ"ד דאינו מועיל כ"א בשכ"מ. הרי בנדון דאנן קיימין ביה שכ"מ הות:
והגם דמידי פלוגתא לא נפקא. וכבר כתבנו משם מהר"ד אישטרושה ז"ל דלדעת הרשב"ם והנמק"י ז"ל אם מגלה דעתו שרוצה לתת במתנה ולא שמודה שנכסים אלו הם של פ' אלא שרוצה להקנותם עתה מחדש ונתנם בלשון הודאה לא קנה אפי' בש"מ. וע"ע שם שכתב וזל"ה צוואה זו מידי פלוגתא לא נפיק שמלשון המצוה ומדבריו למדנו בפי' שרוצה להקנותם עתה מחדש בלשון הודאה לאמו שאחר שהודה ואמר טודו לוקי טינגו איש די ממאדרי. אמרה לו אמו בני ולאחיך והשיב לאחי גרוש א' לכל א' שנראה מזה שהוא ואמו רצה לקיים ירושה דאורייתא לחוש לסברת הגאון שצריך לתת שום דבר ליורש כדי שתועיל מתנתו כמו שנוהגים רוב הנותנים כל נכסיהם ואם איתא שלא נתן מתנה והקנאה מחדש אלא שהודה שכל נכסיו הם של אמו ואין לו נכסים מעצמו מה שייך בזה לקיים ירושה כיון שאין לו. אלא ודאי שרוצה לתת מתנה ולאו הודאה ממש אלא הקנה בלשון הודאה וכבר כתבנו סברות הפוסקים והיוצא מכללם דלדעת רשב"ם והרב הנמק"י ז"ל אם מגלה הש"מ דעתו שרוצה לתת בתורת מתנה ומקנה אותם בלשון הודאה אינו מועיל שאין לשון הודאה הקנאה וכן נראה שהוא דעת המרדכי וג"כ נראה שהוא דעת הר' יונה וא"כ יכולים היורשים לומר קי"ל ככל הני רבוותא דס"ל דכיון שמפרש שנותן מתנה מחדש ומקנה אותה בלשון הודאה אינה הקנאה ולא קנה. ע"כ:
ובנד"ד ג"כ מדבריה אנו למדים שאינה רוצה אלא לתת מתנה. שהרי כתוב בשטר ובפירוש ביארה האשה הנ"ל שאפי' תעמוד מחוליה ישאר החוב הנז' קיים וכו'. ואם אינה מתנה אלא הודאה. פשיטא שלא תוכל לחזור. וא"כ יוכלו היורשים לומר קי"ל כהני רבוותא דסברי דכיון שמפרש שנותן מתנה מחדש ומקנה אותה בלשון הודאה אינה הקנאה ולא קנה וכמ"ש מהר"ד אישטרושה ז"ל:
מ"מ הרי כבר כתבנו דדעת מר"ן היא דאודיתא קניא אפי' בבריא כמ"ש בכסף משנה ובתשו' ואע"ג דקבלת הראשונים זיע"א לא היתה כ"א על הב"י והש"ע כמ"ש בדינים נפרדים שבסוף ס' ויאמר יצחק ס"ב משם מוהריב"ץ ז"ל. ועי' ישרי לב אות קוף סכ"ד מזה. מ"מ הרי כתבנו משם קצה"ח ז"ל שכן היא דעתו גם בש"ע. שכתב ובזה יאיר לך נתיבות הש"ע דכאן העלה כדעת הרמב"ם ובסי' ס' כ' בס"ו וכו' יעו"ש. וכעת לא ראיתי חולק להדייא שאין כן דעת מר"ן:
ואפ' אם המצא ימצא איזה חולק ע"ז. מ"מ הרי כ' הטור בסי' ס' ס"י וז"ל והמחייב עצמו בדשב"ל וכו' אבל בלשון חוב חייב לפיכך לא מבעיא כתב לו מודה אני לך שאני חייב לך כו"כ מדות של פירות שהוא חייב לו שהרי הודה לו בהם אלא אפי' אם אמר הוו עלי עדים שאני מתחייב עתה לפלוני כו"כ מדות של פירות שהוא חייב. ע"כ. וכ' הרב"י ומ"ש ל"מ כתב לו מודה אני לך וכו' למד כן מדאמרינן בהשולח ד' מ' ע"ב האומר נתתי שדה פ' לפ' והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בע"ד כק' עדים דמי. ומ"ש אלא אפי' אמר הוו עלי עדים וכו'. כ"כ משום דלא גרע מערב דלא מקבל מידי ומשעבד נפשיה בקנין אפי' לאחר מתן מעות. ע"כ. וכן פסק בש"ע ס"ו וז"ל אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכו"כ חייב והוא שקנו מידו. ע"כ:
ומינה נלמוד לנד"ד שכתוב ונחו"ג לתו"ל וכו'. דשוין הן. אלא דהאי לישנא דסהדי והאי לישנא דמתחייב. ועי' מש"ל משם מהר"ץ שכ' ואם רוצה המקנה להתחי' בשט"ח וכו' הביאה המט"ש סי' ר"ג הגה"ט אות מ':
אחר שכתבנו כ"ז. זאת מצאנו לה' שע"א ז"ל סי' כ"ה דקא עסיק מ'ר בענין האודיתא. ואשכחנא ליה דכ' וז"ל. וכן ראיתי בתשו' אבקת רוכל סי' ק"ה שנשאל במי שרוצה ליתן מתנה ממעות שיש לו ביד אחרים כיצד יעשה. והשיב בפשיטות שיודה בפני עדים שאותם המעות שהם ביד אותו אפוט' סך מהם הם של בני בתו ע"כ. וכבר ראיתי במט"ש סי' ר"ן הגהט"ו ס"ק זך שתמה עליו שהוא הפך רוב הפוסקים הסוברים דהודאה לאו הקנאה היא. והוא תימה על תמיהתו משום דגם למאן דלא חשיב להודאה הקנאה מ"מ שפיר מהני ע"פ הודאתו מטעמא דהודאת בע"ד כמאה וכו' ואפשר דאיהו ידע אמאי אודי ואנן לא ידעינן ליה כיון דליכא גילוי מילתא דלאקנויי עכשיו נתכוון וכ"כ בפשוט בתשו' הר"ץ אשכנזי סי' ט"ז דהנראה נכון בלי פקפוק וערעור שיודה המקנה שסך מה הוא של פ' והיינו אודיתא דאיסור גיורא כו' כמו שיעו"ש. ע"כ:
ואהמ"ר לדידי חזי לי דדברי תימה הם. וכדכתיבנא לעיל. דמידי הוא טעמא דמהני הודאת בע"ד הגם דאנן והזוכה ידעינן שאינו כן. היינו משום דאמרינן דהמודה יודע ואפשר דזיכו לו מקודם באו"ה כדינה של תורה וכיוצא והכי דייק לשון הראב"ד שכתב בעה"ת שכתבנו למעלה שכ' ואפשר דאיהו ידע מאי אודה ושמעון לא ידע. ושכן מבואר בדברי מהר"ד אישטרושה ז"ל כמביא למעלה. אבל היכא דנתברר לנו מפיו דאין בידו כלום אלא שרוצה לתת לו מתנה בלשון הודאה. הא ודאי דלא מהני למ"ד דאודיתא לא קניא ולא מהייא אלא מטעם הודאת בע"ד. ובנדון מר"ן הרי באר דעתו ראובן דיען שאין בני בתו יורשים רוצה לתת להם חלק ונחלה במתנה ואין כאן הודאה כלל. וא"כ פשיטא דלא מהנייא מטעם הודאת בע"ד. וא"כ היאך השיב מר"ן לשואלו שיודה וכו'. והלא ודאי לדידיה דנגלו לו תעלומות המודה. הרי הוא יודע שאין בה מועיל. ונמצא אלו נוטלין ממון שלא כדין. ועוד נמשך טעות לדייני ישראל שלא נתבאר להם דעתו. דחשבי לה כהודאה מעלייא. א"ו ס"ל למרן דאודיתא קניא:
עוד ראיתי להמט"ש ז"ל סי' ר"ג הגה"ט אות ט"ל שכ' וז"ל בהודאה שמודה שהמעות שי"ל במקום פ' הם ש"ל פ' כה"ג זכה הקונה בלי פקפוק והיינו אודיתא דאיסור גיורא בפ' מ"ש דקמ"ט דבבריא קניא ובש"מ אם עמד אינו חוזר וכ' התוס' בפ' ח"ה ד' מ"ד ע"ב דאף דידעינן בודאי שהיה איסור משקר קנה. מהר"ץ סי' ט"ז. ולכאורה יש להקשות עליו ממ"ש הכנה"ג ס"ק ס"ט בשם הראב"ד והרטב"א ז"ל דבהודאה אינו יכול להקנות וכן ראיתי בתשו' הרשב"א ח"ג סי' ס"ז כ' הכי מיהו יצא לחלק בין כשהלשון מוכח לשון הקנאה וכגון דאמר רוצה אני שיהיו מטל' אלו ל"פ דאין זה לשון הודאה אלא לשון הקנאה וכה"ג לכ"ע לא קנה ונראה דיש להגיה בתחילת דבריו שכ' ע"ז לכ"ע קנה צ"ל לא קנה אבל כשהוא דרך הודאה אע"פ דידעינן ביה דאין לו בידו כלום הוא שלו מכיון דהודאה הוי יותר מק' עדים יע"ש וא"כ י"ל שגם דברי הרב מהר"ץ מיירי בכה"ג עכ"ל:
המבואר מדבריו שרצה לפרש בדברי מהר"ץ ז"ל דלאו מטעם אודיתא קניא אלא מטעם הודאת בע"ד. וזה הפך ממ"ש סי' ר"ן דתמה על תשו' מר"ן. דלענד"ן דאין לחלק ביניהם:
ולפי מ"ש אנן בעניותין גם בדברי מהרר"ץ א"א לפרש כן ויעיד ע"ז מ'ר בריה הרב שאלת יעב"ץ ח"ב סי' כ"ב כאשר ראיתי דבריו בארח משפט סי' ר"ן הגה"ט אות זין שכ' שהוא ג"כ בימי חורפו הסכים לדברי הגאון מ'ר אביו אמנם לעת זקנותו ראתה עינו שטעו בהוראה זו והכריח דאין הודאה קניא בבריא כ"א בשכ"מ. ע"כ דברי ה' ארח משפט. וכן הבין בדבריו בפשוט הברכ"י ח"מ סי' מ' סוף ס"ב עי"ש:
מעתה נחזור לדברי הח' הפוסק כמהר"א ן' חסין הי"ו שכ' ועי' עוד בדברי רשב"ם וכו'. כמביא למעלה. המובן מדבריו. דרגמ"א ז"ל איירי בדליכא עקירת ירושה ואפ"ה ס' דלא אמרינן פי האפוט' כפיו. וע"ז פליג רשב"ם וס"ל כיון שאין כאן עקירת נחלה א"כ נוכל לומר דדברי האפוט' הוי כמו דברי פיו והיינו דכ' רשב"ם על ר"ג וז"ל וכל ראיותיו יש לדחות שאין כאן עקירת נחלה וכו' ור"ל שאין כאן עקירת נחלה כלל לא ע"י האפוט' ולא ע"י פיו וא"כ הוי דברי האפוט' כמו דברי פיו. וא"כ בנד"ד שיש כאן עקירת נחלה אפי' רשב"ם ז"ל יודה. זה המובן מדברי החכם הפוסק הנז' הי"ו:
ואם כן הוא כוונת דבריו. דברים זרים הם בדברי המרדכי ז"ל. שהרי תחילת דברי ר"ג כ' תן לבני כו"כ ולבנותי כו"כ וכו'. וע"ז כ' אבל אם אמר ידך כידי וכו'. ובסו"ד כ' מכל הני טעמי שמעינן דאי יהיב האפוט' לבנות טפי מעישור נכסי וכו'. וע"ז כ' המרדכי ז"ל ורשב"ם מפקפק וכו' ויתן לבנות כמו שנראה לו. גם בההוא לישנא שהעתיק הח' הפוסק כ' להדייא לתת לבת כראות עיניו. מכל הני מוכח ומבואר להדייא דפלוגתייהו דרגמ"א ורשב"ם ז"ל בנותן האפוט' לבת במקום בנים יותר מעישור נכסי דאיכא עקירת נחלה. והכי פירוש דברי רשב"ם ז"ל שכ' וכל ראיותיו וכו' שאין כאן עקירת וכו'. דר"ל כי יען שהרגמ"א ז"ל כ' בתחילת התשו' דדייק כן מדיוקא דקרא ומדיוקא דמתני'. מדיוקא דקרא דכתיב ביום הנחילו את בניו וכו' והעברתם את נחלתו וכו' האב מנחיל מחיים ולא האפוט' וכו' ומדיוקא דמתני' המחלק נכסיו על פיו וכו' ולא ע"פ האפוט' וע"ז כתב רשב"ם ז"ל וכל ראיותיו יש לדחות שאין כאן עקירת נחלה ע"י האפוט' בלבד ולא ע"י פיו אלא דברי האפוט' הוי כמו דברי פיו. וא"כ ע"י פיו נעשית עקירת נחלה ופשוט הוא:
איך שיהיה. בהא סליקנא. ובהא נחיתנא. דמכל הני מילי דכתיבנא. מדברי הפוס' ומספרן של צדיקים שמעינן דכל הני שטרי לית ביהו ריעותא. וחזקים הם אליבא דהלכתא ודתקנתא. אי מצד האודיתא. ואם יד הדוחה נטויה לדחות. הרי איכא לישנא דחוב דמהני אליבא דכולהו רבוותא. ובאופן בתרא דהגאון חכם צבי ז"ל וכמש"ל. עי' קהלת יעקב מענה לשון ח"ג לשון כ"א אות ל' סוס"י רפ"ד. ומעתה כהר"ד הלוי הנ"ל הי"ו. יעשה כחפצו ורצונו ככל אשר צויתה עליו האשה גו'הרא הנ"ל ולית מאן דימחא בידיה ווימר ליה מה עבדת ותל"מ. זהו הנלע"ד בזה. וצויי"מ וימ"ן החו"ף פאס יע"א
באב הרחמן יה"ל מ"ש והגידו
לך את דבר המשפט לפ"ק וקיים:
ע"ה שלמה אבן דנאן ס"ט