אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן לז
ראה ראיתי מ"ש חו"ר מק'נאס יע"א שיש חילוק בשטר שכתוב בו מתקאלים בין שטר הורדה לשטרות דעלמא דע"ג דבשטרות דעלמא קי"ל דלא אזלינן בתר זמן השטר בהורדה אזלינן בתר זמן השטר. וטעמייהו כיון דלא הדרא אלא משום ועשית הישר והטוב וכ"כ פשיטא ליהו מילתא בשכל וסברא אלא לבל ישאר מקום לבע"ד לחלוק הביאו ראיה לדבריהם מתשו' מוהרא"ש ז"ל סי' קנ"ג שהביאוהו האחרונים להלכה ה"ה ה' הכנה"ג חח"מ סי' ק"ג הגה"ט אות י"ט וכו' זת"ד הי"ו:
הנה עינינו הרואות כי הרב מהרא"ש ז"ל בתשו' הרמתה ס"ל כי גם בשטרי דעלמא הכי הוי דינא גם מוסיף בה דברים וטעמים אחרים לחזק את הדין בנדון דידיה מלישנא דשטרא ומההיא דשומא הדרא כמש"ש באורך וברוחב וידידות נפשנו חו"ר מק'נאס הבינו דברים כפשטן דמ"ש ה' הנז' תו מסתברא לי טעמא רבתא וכו' דכוונת הרב דיש לסמוך על האי טעמא לחוד גם אי לא אמרינן בעלמא הכי והן הן דברים דברי חו"ר מק'נאס הי"ו:
ואני עני לדידי חזי לי מקום הניחו שיש בו כדי חלוקה והוא דהנה לא זכיתי להבין אמרות טהורות דברות קדשו כפשטן אשר נתן לנו את תורתו תורת אמת. דמאי קמדמי ה' ז"ל יוקר המטבעות ליוקר הקרקע בין בהטבה שהוא נדון דידיה בין בהורדה. והלא להרא"ש ז"ל דלא חייש למיחזי כרבית ע"כ ס"ל דהוי כמכר גמור וחזר להיות הקרקע של המלוה והמעות של הלוה. אשע"כ דין הוא טעמא דחזינן להרא"ש ז"ל דסובר דצריך ליתן לו מה שנתקייר הקרקע שהרי מעת ההורדה נעשה שלו משום דהוי כמכר גמור. אבל יוקר הממון שמעת ההורדה נעשה של לוה נימא דלא הפקיע הרא"ש ז"ל כחו של לוה בדבר שהוא שלו עכשיו. ודוקא נתייקר הקרקע שהוא של מלוה בזה הוא דהפקיע כחו של לוה מכח סברא כי היכי דלא נימא כד אמור רבנן שומא הדרא הכי אמור דכל א' יעמוד בשלו אפי' נתייקר הקרקע קמ"ל הרא"ש ז"ל דליכא למימר הכי. ובהטבה תמיהא קיימת ממ"ן שהרי תרוייהו אדעתא דהכי נחיתו וכמ"ש ה' עצמו בסוף התשו'. ואף למה שישב וכ' מ"מ הרי עינינו הרואות שאחר המכי' הגמורה וכו'. אכתי יש לתמוה כמש"ל:
גם מה שהביא ה' ז"ל מההיא דהה"מ שכ' שאם הוזלה אין כופין להחזירה וכו'. לא זכיתי להבין שיח קדשו. אי נימא דס"ל דיש לסמוך על הט' הגם דלא הוי בשטרות דעלמא הכי דשאני התם דבזמן ההורדה הורד ביוקר וזכה בסך ההוא אף כי אח"ך הוזל לא הופקעה זכותו. ל"כ ביוקר המטבעות דבזמן ההורדה לא היתה לו זכייה זו שהרי קודם לכן לא היה לו עליו כ"א שטר בעלמא דהוי דינו דאזלינן בתר זמן הפירעון א"כ גם כשירד אזלינן בתר השתא שהוא זמן הפי'. וכן בהטבה נמי נימא הכי. עוד יש לתמוה ועי' לקמן:
והכנה"ג בכללי הפוס' אות נ"ח כ' משם הרדב"ז ז"ל וז"ל כשהפוס' כותבים ב' או ג' טעמים בדין א' יש מי שסומך על טעם א' לבדו לעשות מעשה ואני לא סמכתי על טעם האחד לבדו דשמא בעל התשובה לא כ' אותו לעיקר אלא לסניף בעלמא ע"כ. ועי' מהרשד"ם ז"ל חי"ד סי' קע"ו בנדון כנדון מהר"ש ז"ל אלא שבנדון מהרשד"ם ז"ל היו גרוסס ולא לבנים. וכ' דהגם דבעלמא אינו חייב ליתן גרוסס ממש אלא שוה גרוסס שאני התם משום דאיכא צד רבית. אבל בנד"ד אין כאן צד רבית אחר שאין כאן אלא מקח וממכר והיה בידו של שמעון שלא לחזור למוכרה לראובן צריך ליתן לו גרוסס ממש משום דיד בעל השטר על התחתונה ויש בלשון השטר ב' משמעיות דראובן אומר דגרוסס שישוו כ"ב מעות שהיו שוים בשעת המקח משמע. ושמעון משיב משו"ה פרשתי לך גרוסס משקלם ומניינם ע"ש:
ואי ס"ל לה' מהרשד"ם ז"ל דדמי יוקר המטבעות ליוקר הקרקע לא היה צריך להט' דיד בעל השטר על התחתונה והביא דברי מהרשד"ם הנז' הכנה"ג ח"מ סי' ע"ד הגה"ט אות ב' וכ' עליו ומהר"א ששון ז"ל סי' קנ"ג כ' דאפי' כתוב בשטר לבנים וכו'. ומשמעות לשונו דפליגי מהרשד"ם ומהרא"ש ז"ל בלבנים שכן כ' הכנה"ג בכללי הפוס' אות ע"ד וז"ל מדברי ה' הב"י ז"ל בספרו הקצר במקומות רבים יש ללמוד דאף בפוס' כשאומר ר' פ' אומר הוא לחלוק וכשאומר אומר ר' פ' לא בא לחלוק אלא לפרש או להוסיף. וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשו' השייכות לא"ה סי' ל"ח ע"כ. ועי' יד מלאכי כללי שאר הפוס' אות כ"ה. ועי' מהרשד"ם חי"ד סי' רכ"ד. ודוחק לומר דהא דהוצרך מהרשד"ם להאי טעמא משום דס"ל דל"ד נדון דידיה לשומא הדרא. דאדרבא נדון דידיה עדיף שהרי כ' שבידו של שמעון שלא למוכרה לראובן א"כ מה שחזר ומכרה לו אינה מצד הטוב והישר אף שאינו מצוה כמו שומא הדרא. אלא דאכתי יש לדחות. דדילמא הא דהוצרך מהרשד"ם להאי טעמא משום דבנדון דידיה לא שייכי הנהו תרי טעמי שכ' הרא"ש ז"ל וכמ"ש מהרא"ש בנדון דידיה. והגם שמהרא"ש כ' דהנהו אצטריכו להיכא דנקט טפי דהיינו דנתייקרו הקרקעות. אבל כשאינו לוקח רק שיעור הלוואתו לא צריכנן להנהו טעמי. דילמא מהרשד"ם לא שמיע ליה ולא ס"ל האי תירוצא. ובפרט לדידיה דס"ל דבעלמא אינו חייב רק שוה גרוסס. (עי' מה שרמזנו לעיל מהתם להכא):
גם אם נניח הבנת דברי ה' מהרא"ש ז"ל כפשטן וכמ"ש חו"ר מקנאס ישצ"ו אפ"ה פטור הלוה. שהרי בטעם החולקים על הרא"ש ז"ל מידי פלוגתא לא נפקא שהרי כ' הטו"ר סי' ק"ג ס' כ' וז"ל ואם השביח הקרקע מאלו כגון דאייקור ושוה כפלים כיון דשומא חוזרת לעולם הרי המעות אצל הלוה עדיין במלוה ואם יטול המלוה אותו שבח דממילא הו"ל כנוטל שכר המתנת המעות והו"ל כרבית. וכ"כ הה"מ ז"ל פכ"ב מהל' מלוה ולוה הלכה י"ז והביאו הרב"י שם. ובבד"ה כ' וז"ל ובהוקרה אין טעמו נכון בעיני דאי מטעם דמיחזי כנוטל שכר מעותיו האיך אוכל פי'. אע"כ מכר גמור הוא וליכא משום חשש מיחזי כנוטל שכר מעותיו כלל. אלא אי איתיה להאי דינא מטעמא אחרינא הוא דכיון דמשום ועשית הישר והטוב הוא די שיתן לו כדי חובו ולא שיצטרך לפדותה יותר מכדי חובו דאין זה טוב לו עכ"ל. וכ"כ בכ"מ בהל' הנז'. וכ"כ הב"ח בסי' הנז'. וא"כ הגם שמהרא"ש ז"ל כתב דגם החולקים יודו וממילא משמע דגם בשטר הורדה יודו. לא כ"כ אלא לטעמיה דס"ל בטעם החולקים כהטור והה"מ וכמ"ש ה' בעצמו להדייא. אבל לשיטת הבד"ה והב"ח נראה פשוט דלא ישלם כ"א מתקאלים לערך שיווי הצו'רו בימים ההם ובזמן הזה זמן הפי' דזיל בתר טעמא דטעמא מאי אמור רבנן דאם השביח מאלו כגון שנתייקר אינו נותן לו אלא דמי חובו בלבד ולא דמי היוקר. משום דהמלוה מצווה ועומד להחזיר לו קרקעו לעת גאולתו משום ועשית הישר והטוב ואם יעכב מלהחזיר עד שיתן לו דמי היוקר אין זה ישר וטוב. ה"נ בנ"ד אם מאן ימאן מלהחזיר עד שיפרע לערך שיווי הצ'ורו כמאז ומקדם בזמן ההורדה אין זה טוב. וליכא למימר דשאני התם דאינו מפסיד מן הקרן ולכך די שיתן לו כדי חובו ולא שיצטרך לפדותו ביותר דאין זה טוב. אבל בנ"ד דמפסיד מן הקרן נימא הלא טוב דלא יחזיר עד שלא יפסיד מן הקרן דאינו מצווה להרע לעצמו ולהטיב לזולתו. דזה ההפסד לא נמשך מעשיית הישר והטוב. רק מאותו זמן שנתן לו מעות וכתב בשטר מתקאלים באותה שעה אירע ההפסד ונתרוקנה זכותו לפום מנהגא אלא שע"י ההורדה מבקש למצוא זכות שלא היתה לו מקדמת דנא הא ודאי דאין זה טוב וישר שיעכב מלהחזיר עד שתהיה לו זכות שלא היתה לו שכבר אבדה משעה שזקפן עליו בשטר בלשון מתקאלים אטו בשביל שבהורדה מצווה לעשות טוב יבקש לזכות במה שלא היה יכול לזכות כשלא היה מצווה אלא ודאי לא. ודמי להשביח הקרקע מאליו. וצד כ"ש הוא. דאחר דס"ל דהוי מכר גמור מדאקכיל פי' א"כ מה שנתייקר שלו נתייקר ואפ"ה לא גבי ליה מהטוב והישר. וכ"ש יוקר המטבעות שהם של הלוה:
נמצא דדין זה תלוי בפלוגתא דאשלי רברבי. לדעת הטור והה"מ בדעת החולקים יודו בהורדה כמ"ש מהרא"ש אבל לטעמייהו דהבד"ה והב"ח. החולקים שם גם בהורדה יחלוקו. ואנן קי"ל בהאי דינא כדעת החולקים כמ"ש מר"ן בש"ע סי' ק"ג ס"ט. והגם דקבלת אבותינו ורבותינו זיע"א לא היתה אלא כשגילה דעתו בב"י או הש"ע. אבל לא על הבד"ה והכ"מ. מ"מ מצי המוחזק לומר קי"ל ומצינו להסמ"ע סי' הנז' סקט"ו שכ' דס"ל למר"ן בב"י ובש"ע דהלוה שהיה הקרקע שלו ובידו לסלק להמלוה מיקרי מוחזק בקרקע. והמלוה נקרא מוציא ותובע. והלוה הנתבע יעו"ש. ואחר שכן היא דעת מר"ן בב"י ובש"ע שהלוה נקרא מוחזק יכול לומר קי"ל כטעמייהו דהב"ה והב"ח ולא ישלם אלא לערך שיור הצ'ורו בזמן הפירעון כמש"ל דלא כמהרא"ש ז"ל. ותול"מ וצויי"מ וימ"ן כי"ר:
הצעיר שלמה אבן דנאן סיט"א