אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן לה
נדרשתי מעיר טאנכ'יר יע"א לחיות דעתי בראובן שהקדש בהכנ"ס לעניי העיר גוף ופי' הקרן יהיה קיים לעולם ואין להם רשות למוכרו והפי' יתחלקו לעניים מידי שנה בשנה ומינה את שמעון שהוא גזבר על איזה ממון העניים מקודם והכל היה בקש"מ ובשח"ך ואחרי מופלג עלה ברצון המקדיש לשנות ולתת מחצית ההקדש לעניי ירושלם תוב"ב האם יכול לשנות א"ל:
תשובה תחילה צל"ד האם יכולין ליתן לעניים הבאים אחרי כן הגם שלא היו בשעת ההקדש ועוד אם יכולים להרבות לאחד ולמעט לאחד דבתשו' הרשב"א שהביא מר"ן בב"י יו"ד סי' רנ"ח מבואר שהמקדש לעניי העיר סתם ששורת הדין הוא שנותנין לכל עניי העיר חלק כחלק אלא שאין המנהג כן ומחלקים כרצונם בין למקצתם בין לכולם בין לעניי עירם בין לעניי עיר אחרת וכל המקדש לא שיחלקו בשורת הדין הקדיש אלא כפי הנהוג בשכבר ראה שהקדישו המקדישין שלפניו שנהגו כן הגזברים עכת"ד. ועי' בתשו' שהביא מר"ן שם סי' רנ"ט. וכ' מהריק"ו שו' ה' על דבר המעות אשר התנדבו המתנדבים לעניי ירושלים והושמו אותם המעות ביד הגזברים שיהיה הקרן קיים תמיד. ומהריוח יתנו לעניים פעם א' בשנה. וכ' ה' וז"ל ולא התנדבו לצורך עניים מיוחדים כדי ליתן להם מיד ולא לזולתם כי ההיא דשקלי' אלא הפקידו ביד הגזברים להיות פקידים ליתן כאשר יראה בעיניהם לפי ריבוי העניים אשר ימצאו בשעת המתנה או לפי מעוטן. וגם כי לפ"ד יש כח בידם להרבות לעני זה ולמעט לעני זה כאשר ייטב בעיניהם בההיא ודאי לא שייך למימר דכיון שנגבו לשמים דלהם לבדם יותן ולא יוכלו הגבאים לשנות דאנו סהדי שהמתנדבים כשהתנדבו לא עלה על דעתם כלל שיזכו אותם העניים מיד. רוצה לומר אותם העניים שהיו בירושלים בשעת שהתנדבו דא"כ לא היו יכולים ליתן שוב לעניים אחרים הבאים אח"ך אלא מסרו המעות לגבאים למען יעשו מהם הטוב והישר כפי ראות עיניהם לפי העת ולפי הזמן ולפי רוב העניים או המיעוט ע"כ. וה' מהרימ"ט ח"א סי' ס"ג הב"ד מהריק"ו הנז' וכ' וז"ל וכן הדין בנדון שלפנינו ודאי שאין שום זכייה במעות אלו לאותם תלמידי חכמים הלומדים באותם הישיבות מדין זכייה שלא היתה כונת המקדיש לזכות לאלו מיד כי בודאי אין יד כולם שוה בהם. שהדבר ידוע שההספקה יוסיפו לאחד וימעטו לאחר הכל לפי מה שהוא האדם. ואם למחר ילכו אלו יבואו אחרים במקומם כי לא היתה כוונת הנותן לאלו שהיו באותה שעה ע"כ. המבואר מדבריהם דרבנן דכל היכא דאיכא למימר דכוונתו שיזכו העניים תכף ומיד משעת ההקדש ולא תתעכב הזכייה עד שעת הגבייה שיגיעו לידם המעות צריך שהחלוקה תהיה כפי שורת הדין שיזכו כולם ויד כולם שוה והו"ל כאלו בא הממון בידם דאין יכול להוציאו מידם וליתן לאחר ולכך כאשר יהיה האופן דיש יכולת ביד הגזבר ליתן לזולתם ולהרבות לזה ולמעט לזה הא ודאי דהט' משום דאמרינן דלא עלה על דעתו לזכות להם תכף ומיד משעת ההקדש כ"א עד שתגיע לידם ולכך מצא להרבות לזה ולמעט לזה וגם ליתן לזולתם כיון דאכתי עדיין לא זכו וא"כ בנ"ד דהא חזינן ליה דקא גמר ומקני בקש"מ ובשח"ך ליכא למימר דלא עלה על דעתו לזכות להם מיד שהרי הקנה להם בק"ס מעכשיו וכיון דאית ליהו זכייה תכף ומיד א"כ צריך שיחלוקו כפי שורת הדין ולא ע"פ המנהג וא"כ צריכין אנו לומר דמ"ש הרשב"א דכל המקדיש אדעתה שיחלוק כפי המנהג הוא מקדיש ה"ד היכא דליכא ק"ס דאז נוכל לומר דאנן סהדי דלא עלה על דעתו לזכות להם מיד וכמ"ש מהרי"ק אבל היכא דאיכא ק"ס דא"א לומר כן הא ודאי דדעתיה הוא לחלוק כפי שורת הדין דכיון דמשעת ההקדש קא זכו הו"ל כאלו בא לידם:
ונמצא לפ"ז אפשר לו' דזכו בו הנמצאים בעיר בעת ההקדש לדורות עולם הם ובניהם אף אם יעשירו. ואולם דבר זה הוא נגד הסברא דמסתמא הוא דדעת המקדיש שיתחלק מידי שנה בשנה לעניים הנמצאים בעיר באותו מצב של החלוקה. בין אלו הנמצאים בשעת ההקדש. בין זולתם ואין כוונתו לעניים הנמצאים בשעת ההקדש בלבד ולא לזולתם אלא לנמצאים שיהיו בשעת גבייה. והקנה להם בקנין כדי לזכות להם מיד ולא עד שעת גבייה וא"כ צריך שיחלוק להם לכל העניים שיהיו בשעת גבייה חלק כחלק:
ומ"ש מהריק"ו ז"ל דאנן סהדי שהמתנדבים כשהתנדבו לא עלה על דעתם כלל שיזכו אותם הענייים מיד רוצה לו' אותם העניים שהיו בירושלים בשעה שהתנדבו. דא"כ לא היו יכולים ליתן שוב לעניים אחרים הבאים אח"ך וכו'. ע"כ. הנה לפום מאי דהכריח ממה שיכולים לתת לזולת' לא נוכל להכריח כ"א דכוונת המתנדבים לא היתה על העניים הנמצאים בשעת הנדבה בלבד. אלא על כל הנמצאים בשעת הגביה. ואכתי נוכל לומר דכוונתם היתה לזכות לאלו העניים שיהיו בשעת גבייה תכף ומיד משעת הנדבה. וא"כ הא ודאי דאין יכולין לשנות כיון דזכיה אית להו בנכסים אלא דסמך הרב עמ"ש קודם לזה וז"ל וגם כי לפ"ד יש כח בידם להרבות לעני זה ולמעט לזה. וכיון שכן הא ודאי דאנן סהדי דלא זיכה להם מיד. ולא יזכו אלא עד שתבוא לידם. ואמטו להכי פסק ה' דיכולין לשנות כיון דלית להו זכייה ואינו אלא פקדון ביד הגזבר ליתן כאשר יראה בעיניו:
ובמאי דאנן קיימין דאיכא ק"ס במעכשיו דאנו מוכרחים לומר דזיכה להם מיד. איכא למיתמה היאך מהנייא הקנאה זו אחר דהקדש זה הוא לד"ע ודור הולך ודור בא והיאך מקנה למי שלב"ל ואיכא מאן דאמר דאף המי שבא לעולם לא קנה. דהו"ל קני את וחמור. ועוד כיון שאין הקנאה זו לנמצאים בשעת ההקדש שהם ידועים אלא לעניים שיהיו בשעת גבייה. הו"ל מקני נמי למי שאינו מבורר דלא מהני. וכמ"ש מהרימ"ט בתשו' ח"א סי' פ"ב. אלא דראיתי לה' מהריט"ץ ז"ל סי' פ"ו כאשר הוב"ד בה' שע"א ח"ב סי' כ"ו ד' נח ע"ב שכ' דהמקדש ומצוה שיתנו לעניים הרי הם זוכים גם עניי' הנולדים אחריו מטעם דשם עניים א' הוא. וכיון שהתחיל ההקדש לחול באותה שעה אין לו הפסיק ע"ש ומינה למד ה' לנ"ד ע"ס אף אנן נמי נימא כיון שהתחיל ההקדש לחול על הנולדים ועל העניים שהיו בשעת ההקדש שהם מבוררים שם הקדש א' הוא וחל נמי גם על שאינם נולדים ושאינם מבוררים:
ואולם נראה דאכתי לא אפרק ההיא דשאינם מבוררים מההיא דמהריט"ץ ז"ל דכיון דאין הזכייה חלה כ"א עד שעת גביית הממון לידם א"כ אין כאן מבורר כלל שיחול עליו דדילמא כל העניים הנמצאים בשעת ההקדש כולם ילכו נדוד או ימותו או יעשירו או איזה מהם כך ואיזה מהם כך ופנים אחרים הם אשר יהיו בשעת הגבייה וא"כ אין כאן מבורר שיחול עליו כדי שיחול גם על שאינו מבורר:
קושטא קאי דההיא דמהרימ"ט ז"ל דאין אד"מ למי שאינו מבורר לאו אליבא דכ"ע היא. שהכנה"ג חו"מ סי' ר"י הגה"ט אות ד' כ' אין אד"מ למי שא"מ למ"ד אין ברירא כגון האומר ק' זוז ליתומות שיראה בעיני פו"פ מורי הרב ז"ל ח"א סי' כ"ב חח"מ סי' כ"ג והוסיף לומר דאף בשעבוד לא מהני ועי' בתשו' הרא"ש כלל י"ג סי' ר"א שכ' דלמ"ד יש ברירא קנה ועי' במהרשד"ם חח"מ סי' ך' ובפליטת ב"י סי' י"ט ע"כ. ומבואר במהרשד"ם שם שנתחדשה לו הלכה ממה שהראו לו תשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' ט' שכ' וכן מצינו בשאול על מעשה דגולית הפלשתי ששעבד עצמו ונכסיו למי שיכה הפלשתי ובא דוד והכה ונתחייב שאול לדוד באותו ממון וכו' עד הרי לך ראיה ברורה שאדם יכול לשעבד נכסיו אף למי שאינו מכיר ויודע בשעת השעבוד מי הוא וכ"ש בנז' שבא המלוה ושעבד עצמו ונכסיו לכל מוציא שטר זה דהוי שטר מעלייא. ע"כ ע"ש:
ומהרימ"ט ז"ל חח"מ סי' כ"ג הב"ד מהרשד"ם הנז' ותמה עליו דמאי מעליותא דתלייא באשלי רברבי דאיכא רבוותא דפסקו אין ברירא והיכא מפקינן ממונא ע"פ תשו' זו שנראה דסמך על דברי ר"י דסבירא ליה דיש ברירא והרא"ש בה' נדרים אחר שהביא דברי ר"ת ודברי ר"י שנחלק עליו כ' מצאתי כתוב בשם רשב"א הצרפתי ונראה דמסקנת דבריו כדברי הרשב"א וא"כ יש לומר שאע"פ שכאן בתשו' נראה לו דברי ר"י בהלכותיו העלה כדברי רשב"א דאין ברירא וכבר אמרו שלעולם אנו סומכים על דבריו שבהלכות יותר מדבריו שבתשו' כמ"ש הטור מפני שהיו באחרונה ובין כך ובין כך מידי פלוגתא לא נפקא ולא מפקינן ממונה עכת"ד:
והמח"א הלכות צדקה סי' יו"ד המציא לנו פלוגתא אחריתי והוא דלדעת הרמב"ם בפי' המשנה דשקלים דקתני מותר העניים לעניים איירי בעניים שאינם ידועים ואפ"ה אינם יכולים לשנותו למצוה אחריתי דגבאי שאני דידו כיד העניים ומכי מטי לידיה זכו העניים ושכן נראה מתשו' הריב"ש סי' תס"ה דאפי' בעניים שאינם ידועים זכה הגבאי בעד העניים ושכן נראה מתוך דברי מהר"מ שהביא המרדכ"י בפ"ק דבתרא על ראובן שנתן ממונו כדי לשכור רב וכו' דכי אמרינן משבאו לידי גבאי אי אתה רשאי לשנותן אפילו בשאין הזוכין ידועים ואפ"ה לא מצי לשנותן למצוה אחריתי משום פסידא דעניים וחשיב כגוזל את העניים אפי' בכה"ג כדמוכח מדברי הרשב"א שהביא הב"י סי' רנ"ח וכן מוכח מהירושלמי. ואולם לדעת הרא"ש ומהריק"ו בשורש ה' אפילו ע"י גבאי לית להו זכייה ע"ש ובסי' ב' ובסי' י"א דדעתו דע"י גבאי אית להו זכייה:
באופן דהאי מילתא מידי פלוגתא לא נפקא ושתי מחלוקות בדבר דאיכא דפליגי בעיקרא דדינא וסבירה להו דאד"מ למי שאינו מבורר וגם הך פלוגתא דפליגי בגבאי לדעת המח"א ז"ל. אכן אנן בתריה דמר"ן ז"ל גררינא ובסי' ס"א ס"ד הביא ההיא דתשו' הרא"ש ז"ל דכלל ס"ח סי' ט' דעלה קא סמיך מהרשד"ם ז"ל ודן את הדין דאד"מ למי שאינו מבורר וא"כ דעת מר"ן ז"ל כהרא"ש ז"ל דאד"מ למי שאינו מבורר. והגם דהרב מהרימ"ט ז"ל שם כ' ומה שהביא הרא"ש מההיא דשאול לא הביא ראיה שיכול אדם להשתעבד או להקנות עכשיו למי שאינו מבורר וכו' אלא מייתי דלא תימא כיון שאין מזכיר שם המלוה אין השטר כלום ע"ש. ולפ"ז אפשר לומר דגם מר"ן ז"ל בהכי איירי שאינו מבורר בשטר אבל מיהא מכירו. כבר המט"ש ז"ל סי' ס"א הב"ד ותמה עליו וז"ל וכ' עוד דהרא"ש מיירי היכא דיודע ומכיר למלוה ונמצא דהחיוב הראשון מבורר הוא ויש עליו שעבוד הגוף ושעבוד ממון ומתוך שמשתעבד לו משתעבד נמי למאן דאתי מחמתיה ומאי דשקיל וטרי הרא"ש שאינו מבורר שם המלוה היינו שאינו מבורר בשטר אבל מיהא מכירו ובהכי הוא דסבר דמשתעבד וכו' יע"ש ולבד שדבריו שם לא זכיתי לע"ד להבינם מצד עצמן במ"ש בס"ו החילוק אם גם זאת החילוק תמוה אצלי אם דברי הרא"ש ז"ל יכילנו אחר דבהדיא כתב וכ"ש בנדון זה שהכיר את את המלוה וכו' ותו תמהני דאשתמיט מיניה תשו' הרא"ש דבכלל י"ג סי' כ"ה דהתם מיירי שנתחייבו הקהל למי שיתפוס האלמעונ"ה ולא היה שם החוכר ברור באותה שעה עד שמי שהיה תופס נמי היה חתום יחד עם אנשי הקהל ואין לך דבר שאינו ברור כזה וכ' הרא"ש דאפי' דאינו מבורר קנה ומייתי ראיה מההיא דאם תלד אשתי זכר וכו' ומענין שאול הרי בהדייא דאף היכא שלא הוברר ולא היה מכיר המתחייב מי הוא המלוה אפ"ה קונה ושפיר מצי מתחייב וא"כ איך כתב מהרימ"ט דדברי הרא"ש הם היכא דמכיר ויודע למלוה וצ"ע ע"כ:
וא"כ אי אפשר לומר דמר"ן ז"ל איירי במכירו אלא שלא הוזכר בשטר דאם היה מפורש כן להדייא במאור הדברים הרא"ש ז"ל היה מקום לומר אפשר דאף מר"ן בהכי איירי והא דלא פירש כן בדבריו משום דקא סמיך שהמעיין עיניו יחזו בשורשן של דברים שלא חבר מר"ן ספרו הקציר הש"ע לפסוק הדין מתוכה אם לא יעיין הפוסק תחילה בב"י ובמקור הדין כידוע. ואולם כאשר יהיה האופן כה"ג דאדרבא דברי הרא"ש מוכיחים בהיפך וס"ל שכן הוא הדין אף בשאינו מכירו וכמ"ש להדייא וז"ל וכ"ש בנד"ז שהכיר את המלוה וכמו שהוכיח כן הרב המט"ש ז"ל אם מר"ן לא ס"ל כן לא הו"ל לסתום אלא לפרש דעל מה קא סמיך מ"ר דקא סתים לה סתומי דאיך נאמר דסמך על המעיין אחר דפשט דברי הרא"ש ז"ל מוכחי להיפך בפשוט:
וכן חזיתיה להרה"ג ראש על ארץ. ראשון לציון כמוהר"ר אברהם אשכנזי ז"ל הוב"ד בס' ישמח לב ח"מ סי' ב' וז"ל עכ"פ מהרימ"ט ז"ל תלה לדינו בפלוגתא דהרמב"ן עם הרא"ש ולדידן דקבלנו הוראות מר"ן ז"ל כבר פסק בחו"מ סי' ס"א כהרא"ש דיכול להשתעבד אף למי שאינו מבורר ושכן ראה להרב חקי חיים סי' מ"ה דהכי מסיק דלדעת מר"ן יכול להשתעבד אפי' למי שאינו מבורר וכ' דכן סבירא ליה להרב פרי הארץ ח"א סי' ו' ע"ש וכן פסק הרב ישמח לב:
ואחזה אנכי להרה"ג ראשון לציון כמוהר"ר יש"א ברכה הי"ו בספר בני בנימין סי' מ"ה ד' קט"ו ע"ג הב"ד הרב חקי חיים ז"ל ושאר הרבנים הנז' ודחה דבריהם וכ' דאין מדברי מר"ן ראיה וזל"ה דהרי דין זה דפסק מר"ן ז"ל היא תשו' הרא"ש ז"ל כלל ס"ח סי' ט' ובסוף דבריו כתב דנדון שלו איירי במי שהכיר את המלוה ושעבד עצמו ונכסיו לכל מי שמוציא שט"ז יע"ש. וא"כ ליכא למשמע מינה ולא אכחד דהרא"ש ז"ל הביא ראיה מההיא דשאול דאמר והי' האיש אשר יכנו וכו' הרי שנתחייב שאול אף למי שלא היה מכיר וכו' יעו"ש מ"מ לנדון שלו אפקיה במכ"ש והכי כתב בסו"ד וז"ל וכ"ש בנדון זה שהכיר את המלוה וכו'. יע"ש נמצא דדין זה דפסק מר"ן ז"ל שהוא תשובת הרא"ש ז"ל שנשאל עליה והשיב דגובה בשטר זה מיירי בהכיר את המלוה וא"כ מה ראי' מייתי גדול אדונינו הרב חו"ח ז"ל ממ"ש מר"ן ז"ל דס"ל דלא כמהרימ"ט ז"ל באמת אתמהה. והיותר תימה שהוא ז"ל שם הביא כמה תמה ה' מט"ש ז"ל על ה' מהרימ"ט ז"ל דרצה לומר בעד הרא"ש דס"ל דדוקא בדהכיר הוא שמתחייב וכו' ותמה עליו מדברי הרא"ש הללו שכתב וכ"ש בנדון זה שהכיר וכו' יעו"ש ואיך לא נרגש מדברי הרא"ש ז"ל דנקט וכ"ש בנדון זה שהכיר את המלוה וכו' דבהכי איירי מר"ן ז"ל וליכא שום סתירה לדברי מהרימ"ט ז"ל. ע"כ:
ואהמ"ר מרבנותיה דמ'ר דבריו נפלאו ממני ולא יכולתי להלום דב"ק דמה יועיל לנו אם נדון הרא"ש ז"ל איירי בדהכיר את המלוה כיון דברור לנו שדעת הרא"ש היא שהדין נותן אף בדאינו מכירו וכמ"ש המט"ש ז"ל בפשוט. אטו משום דנדון הרא"ש הכי הוא אנן נימא דאמטו להכי סתם מר"ן דבריו וסמך על המורה המעיין שיפרש בדבריו כנדון הרא"ש ולא כדעת הרא"ש. והלא מר"ן דנא קמ"ל ולא עובדא כי היכי דנימא מעשה שהיה כך היה וכיון שכן הא ודאי דדעת מר"ן כדעת הרא"ש. ומה שתמה הרב הי"ו ביותר על הרב חקי חיים ז"ל שאחר שהביא דברי המט"ש איך לא נרגש וכו' אין כאן מקום תימא כלל דאדרבא משם טוב טעם לקיום דבריו דאחד הרואה ולבבו יבין שכן היא דעת הרא"ש בפשוט שהדין נותן כן אף בשאינו מכירו וכדמוכח לה המט"ש ז"ל ממ"ש הרא"ש וכ"ש בנד"ז שהכיר וכו'. ואין כאן שום פנים לומר דכוונתיה דמר"ן לפסוק כוותיה דהרא"ש הכ"ש דוקא ולא במה שאינו מכירו שאינו במכ"ש דלא הו"ל למר"ן לסתום וליתן מקום לכל אדם לטעות טעות הניכר וכ"ר לה' ישמח לב סי' כ"ג שהשיג על הרב ראש"ל הי"ו ע"ש וזה פשוט:
תו חזיתיה להרב ראש"ל הי"ו בסי' הנז' שכ' דדעת מוהריק"ו בשו' ה' כדעת הרב מוהרימ"ט ושכן היא דעת מר"ן ביו"ד סי' רנ"ג יעוש"ב והשיגו הרב ישמח לב סי' כ"ג ד' פ"ד ע"ב וז"ל ובמ"ש עוד דמוהריק"ו ז"ל קאי כסברת מוהרימ"ט ז"ל אחהמ"ר לא קרב זה אל זה ובפרט במ"ש מר"ן ז"ל ביו"ד סי' רנ"ב דפסק המשנה דפ"ב דשקלים דוקא ותול"מ וכ"ז יראה הרואה בקל העיון ומי שירצה להרוות צמאונו יעיין במ"ש הגאון קצה"ח ז"ל סי' ס"א סק"ג וימצא נחת ע"כ:
ואהמ"ר מנייהו מלכי אשתימיטתייהו דברי הרב מח"א הל' צדקה סיו"ד שהב"ד למעלה שכ' בפשוט שכן היא דעת הרא"ש ומוהריק"ו בשו' ה'. ואולם מה שנראה מדברי הרב ראש"ל הי"ו דמ"ש מוהריק"ו אנדון דידיה דלית להו זכות לעניים קודם גבייה היינו משום דכשהוא לחלק בכל שנה מהריוח לא הוו עניים ידועים ולא מהני משום דאין אדם מקנה למי שאינו מבורר. אהמ"ר לא שמיע לי דלדידיה דמ"ר ההיא דמוהריק"ו מידי פלוגתא לא נפקא ולא אתייא אלא למ"ד לא מהני הקנאה למי שאינו מבורר ואפי' ע"י גבאי אבל למ"ד מהני או למ"ד דבגבאי מהני וכמ"ש המח"א לא. ומצינו להכנה"ג בתשו' חיו"ד סי' ר"ך שכ' דכ"ע מודו למוהריק"ו ז"ל ואין חולק עליו ושכ"כ ה' מוהרש"ח בתשו' סי' ל"ה. וא"כ מוכרחים אנו לומר דדעתייהו דרבנן היא דטעמא דמוהריק"ו הוא דכל שאין החלוקה כדין כל זכייה שתהיה יד כולם שוה אלא שיכולים להרבות לזה ולמעט לזה וכיוצא אנו אומרים דלא עלה על דעתו לזכות להם מיד אלא עד שתגיע לידם. ואמטו להכי קא אמרי רבנן מהרש"ח והכנה"ג ז"ל דההיא דמוהריקו אתייא לכ"ע. דלאו טעמא דידיה משום דלא מהני הקנאה לשאינו מבורר. אלא משום דלא עלה על דעתו לזכות להם תכף ומיד:
ומ"ש המח"א ז"ל שכן היא דעת מהריק"ו והרא"ש ז"ל היינו ממה שפירשו במשנה דשקלים שכ"כ וז"ל כ"ז כתבתי לפי שיטת הרא"ש ומוהריק"ו שפירשו במתניתין דשקלים דמותר עניים לעניים איירי בשגבו לעניים ידועים ומכי מטא הגבייה ליד גבאי זכו עניים בה דשליחותייהו דידהו קא עביד אבל אי גבו לעניים סתם שאינם ידועים דעדיין לא זכו בה העניים כיון שלא הובררו יכולים לשנותה למצוה אחריתי אבל לע"ד עם שאיני כדאי לחלוק עליהם לדידי חזי לי מתוך דברי הרמב"ם בפי' דמתני' דמיירי בשגבו לעניים שאינם ידועים ומאי דקתני מותר עניים לעניים ר"ל שלא ישנו צדקת עניים ליתנה למתים דלא כמו שפירש מהריק"ו דר"ל שלא יתנו לעניים אחרים ע"ך:
ולדברי המח"א ז"ל יש לתמוה אמאי מוהרימ"ט ז"ל בח"א סי' כ"ב ובחח"מ סי' כ"ג לא נסתייע מזה ובפרט במה שהוצרך שם להביא ראיה דהרא"ש בהלכות חזר בו מההיא דתשו' כלל ס"ח ס' ט' שהביא מהרשד"ם ז"ל ואמאי לא הביא ההיא דהרא"ש דפ"ק דבתרא ומאי דכתב עלה מוהריק"ו ז"ל לדעת המח"א ז"ל ואפ"ל דדעת מהרימ"ט ז"ל דאפשר דס"ל להרא"ש ומהריק"ו ז"ל דגם אי גבו לעניים שאינם מיוחדים אם נתכוונו המתנדבים לזכות להם זכו העניים ולא מצו לשנות אם לא דליכא פסידא והגם שלא הובררו הענים אפ"ה אית ליהו זכייה דאד"מ למי שאינו מבורר והכי קאמר דכשהם עניים ידועים לתת להם מיד א"כ המתנדבים לא נתנו לו כח לגבאי כלל ואינו אלא שליח לקבל המעות בעדם ולשמם גבה. וא"כ מסתמא אמרינן דכוונת המתנדבים לזכות להם מיד ולכן לא מצי לשנות אי אית ליהו פסידא דממונם הוא. לא כן בנדון דידיה שהתנדבו שיהי' הקרן קיים ביד הגבאי שיתעסקו בו מהריוח יחלק לעניים אשר יזדמנו שנה בשנה וגם יש יכולת בידו להרבות לזה ולמעט לזה הא ודאי דאנן סהדי דלא נתכוונו לזכות להם. דאם נתכוונו לזכות להם לא היה יכול ליתן לזולתם ולא להרבות לזה ולמעט לזה. ומ"ש מוהריק"ו ז"ל ה"מ כשגבו לצורך עניים כדי ליתן להם מיד כדתנן התם וכו' עד בעדם. אין הכוונה לומר לאפוקי שאינם ידועים אלא הוא הדין שאינם ידועים אם נתנו להם שיתנו להם מיד זכו ואינם רשאים לשנותם למצוה אחריתי. אלא משום דבמותר שבויים ובמותר המת איירי בידועים אמטו להכי מ'ר הוא דקאמר דגם מותר עניים בידועים. ולעולם כאשר יהיה כה"ג בשאינם ידועים שאינם יכולים לשנותם למצוה אחריתי. וממ"ש מוהריק"ו וז"ל ותדע לך שכן הוא שיש לחלק בין כשגובין לפי שעה לתת לעניים מיד ובין כשגובין כדי לשים ביד הגבאין לחלק לעניים לכשיזדמן לפי העת והזמן וכדפרשנו לעיל ע"כ. משמע דכל כוונתו היא לומר דההיא דהרא"ש איירי בשגובין לחלק מיד וא"כ אנן סהדי דכוונתם לזכות להם מיד ואין קפידא בין ידועים לאין ידועים דכל היכא דכוונתם לזכות להם זכו:
גם מ"ש המח"א ז"ל דהרמב"ם בפי' המשנה ומהר"מ שהביא המרדכי פ"ק דבתרא ס"ל דע"י גבאי שאני משום דהגבאי הוא מבורר אינו מוכרח דאפשר דס"ל כמ"ד דאד"מ למי שאינו מבורר וכמש"ל דאיכא לרבוותא דס"ל הכי ומכללם מר"ן ז"ל:
ויש לתמוה דמדברי מוהריק"ו ז"ל מבואר שדעתו היא ושכן היא דעת הרא"ש ז"ל דכל היכא דאיכא זכייה לעניים אין לשנות אלא היכא דליכא פסידא לעניים אבל היכא דליכא פסידא ל"מ לשנות ואלו הטו' ביו"ד סי' רנ"ט ס"ב כ' משם הרא"ש ז"ל דאפי' בא ליד גבאי. יכולין לשנותו מהדבר שנדר אותו לצורכו לצורך מצוה אחרת אפי' לא יפרעו אחרת תחתיה ע"ש. ואמאי והא כיון שבא ליד גבאי הרי זכו עניים דיד גבאי כיד עניים ואין לך פסידא גדולה מזה שלא יפרעו אחרת תחתיה:
והמח"א סי' הנז' הב"ד הרא"ש דר"פ שור שנגח ד' וה' דנראה מדבריו דטעמא דקתני משבאת ליד גבאי אי אתה רשאי לשנותה היינו משום דכבר זכו בו עניים וע"ז הקשה דבערכין אההיא דהאומר סלע זו לצדקה דמשבאת ליד גבאי אי אתה רשאי לשנותה ופי' הרא"ש דלדבר מצוה יכול לשנותה אפי' לא יפרענה עוד וכיון שכבר זכו בו עניים היאך מצי לשנותה ותירץ וז"ל דמ"ש הרא"ש דמצי הגבאי לשנותו למצוה אחריתי אפי' לא יפרענה עוד מיירי בשכבר קבוע לעניים לכל א' וא' כמה יטול בשבוע ואינם מוסיפים על קצבתה אפי' אם יותר בכיס ולהכי מצי הגבאי לשנותה שאם יחסר בכיס ישיבו הגבאים ויגבו להם כדי ספוקם וכיון דליכא רווחא לעניים. ע"י נדבתו של זה דבלאו הכי לא יותירו ולא ימעיטו מצי הגבאי לשנותו למצוה אחריתי ואע"פ שכבר הוקצה לצדקה אבל בזמן שאין הצבור מספקין צורכי העניים ועמד היחיד והקדיש לעניים להוסיף על קצבתם אינם יכולים לשנותם ואף בהסכמת הצבור משום דהוו גוזלים את העניים ע"כ. והשתא א"ש דברי רבינו הטור ז"ל:
ובזה ניחא מ"ש הש"ך יו"ד סי' רנ"ט סק"ח שכ' וז"ל אבל לדבר מצוה יכול הגבאי לשנות כן דעת הרא"ש והטו"ר וכ"כ התוס' ונראה מדברי מהרי"ק שו"ה שכן עיקר ע"כ. והנה מריהטת דבריו וסתמיות לשונו משמע שהדין נותן כן אפי' זכו העניים ואיכא פסידא בדבר מדכתב כן דעת הרא"ש והטו"ר. ובהרא"ש והטו"ר מבואר אפי' לא יפרעו אחרת תחתיה. ושוב כ' שנראה מדברי מהריק"ו שו' ה' שכן עיקר ובמהריק"ו מבואר שדקדק מלשון הרא"ש ז"ל דפ"ק דבתרא שכ' ולכשירצו מעות לעניי עירם יגבו פעם אחרת משמע דלית להו פסידא הא פסדי עניים לא. ולכאורה הוא תמוה ואולם אם נאמר דדעת הש"ך כמ"ש המח"א אתי שפיר:
או אפשר לומר דאיירי בשאינם ידועים וס"ל אין אד"מ למי שאינו מבורר והא דלא מצי ללוותם אע"ג דלא זכו היינו כמ"ש המח"א שם דחיישינן שמא יזדמנו עניים לשם וזה לא יוכל לפורעם מיד ע"ש:
כלל העולה ממש"ל דלדידן דבתרי דמר"ן גרירנא דס"ל אד"מ למי שאינו מבורר כמ"ש הרב חקי חיים ז"ל וה' פרי הארץ והר' ראש"ל כמהר"א אשכנזי ז"ל וה' ישמח לב ז"ל ושכן היא דעתי בפשוט כמש"ל א"כ במאי דאנן קיימין ביה דאיכא קנין סודר ושח"ך דודאי כוונתו להקנות דאל"כ אמאי הקנה בקנין סודר. הא ודאי דזכו עניים. והגם שהקנה גם למי שאינו בא לעולם וגם למי שאינו מבורר. מ"מ מהני. דאי משום אין אד"מ למי שלא בא לעולם שם עניים אחד הוא וכמש"ל משם מוהריט"ץ ז"ל. ואי משום דאין אד"מ למי שאינו מבורר הרי כתבינן דדעת מר"ן ז"ל דבתריה גרירנא היא דאד"מ למי שאינו מבורר. וכיון שכן דהקנאה זו מהני וזכו עניים הא ודאי דלא מצו לשנות דהוי גוזל עניים ול"ד למאי דקאי ביה מוהריק"ו ז"ל דלא היה קנין סודר. אלא שהמתנדבים התנדבו שהקרן יהיה קיים ביד הגבאים. ומהריוח יחלקו לעניים אשר יזדמנו לפי העת ולפי הזמן מידי שנה בשנה. וגם יכולים להרבות לזה ולמעט לזה. דהא ודאי דאנן סהדי שהמתנדבים לא אסיק אדעתייהו לזכות להם מיד אם לא עד שיגיע בידם. ואין הגבאים הללו זוכים בעד העניים שאינו אלא פקדון בידם. וקושטא הוא דכאשר יהיה האופן כה"ג הא ודאי דהכי נקטינן. שכבר כתבנו משם רבינו הכנה"ג בתשו' חיו"ד סי' ר"ך ומהרש"ח בס' בני שמואל סי' ל"ה דליכא מאן דפליג עליה דמוהריק"ו. וגם מהרימ"ט ח"א סי' ס"ג הב"ד להלכה ע"ש. וגם להקת האחרו' פסקו כדבריו. ואולם בנ"ד דאיכא ק"ס דודאי נתכוון להקנות להם הרי זכו עניים ולא מצו לשנות משום גזל עניים. זהו הנלע"ד בקציר אמיץ ועם כי הדברים עתיקים. בספרן של צדיקים והיה מקום לישא וליתן בדבריהם דרבנן מ"מ הזמן גרמא. טרדי'ן עלי אדמה. וצויי"מ וימ"ן הכ"ד החו"ף פאס יע"א דהאי שתא התר"ס ליצירה:
איש צעיר שלמה אבן דנאן הי"ו