אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן כו
ע"ע הנז'.
עתה באנו לפרש שיחתינו כבוצר על סלסלות. אפס קצהו לבל נהיה משא לעיפה ותן לחכם ויחכם. והוא כי בפס"ד כתבנו שהלוקח שטר משכנתא בהערמה לא תועיל ערמתו. וכתבנו שאם היה הדין נותן שבן המצר יכול למכור זכותו ללוקח. מקום יש בראש לומר הגם כי מצד עצמו אינו יכול לסלק בן המצר כיון שבא בהערמה. הרי עדיין יש לו זכות שמצד המוכר שמכר לו זכותו. ודבר זה אינו מוכרח שהרי ההכרח הנראה לכאורה בזה הוא מההיא דהרא"ש שכתב מר"ן סי' לה' שלכאורה קשה תיפוק ליה מטעמא דהערמה. ולזה שתי תשובות בדבר. חדא דאפשר לומר דאף שהיה בהערמה כל שאינו בא לסלק מצד עצמו אלא מצד המוכר תועיל לו הערמתו אחר שלקח זכות המוכר שהיה יכול לזכות אחר שאינה בהערמה וזהו הדרך שדרכנו בה בפנים בפס"ד. אלא דעדיין אפשר לומר דגם בהלוקח זכות בן המצר לא תועיל לו הערמתו. דהא דהוצרך הרא"ש לטעמא שאין זכות בן המצר נמכרת. הוא שהרי גם בההיא דזבין גריוא דארעא שהוא בנין אב לדין ההערמה דאמרינן דבן המצר מסלקו מהשדות שקנה בסוף ומקחו קיים בהמעט שקנה תחילה. אם חזר הבן המצר שסלקו ומכר אותן השדות. דבר פשוט הוא דההוא דזבין גריוא הוי מצרן. דלא אמרינן דלא תועיל לו ערמתו אלא על המכירה הא' שהיתה עליה ההערמה ולא על שאר מכירות. ומינה לההיא דהרא"ש שבן המצר מכר זכותו ללוקח דאמרינן שהמצרנים האחרים יכולים לסלקו. אם אחר שסלקו א' מן המצרנים וזכה בה חזר ומכרה לו. אלו היתה זכות בן המצר נמכרת מטעם ההערמה לחוד היה זוכה בה ואין שאר המצרנים יכולים לסלקו. ולכך הוצרך הרא"ש לומר שאין זכות בן המצר נמכרת ללמדנו דלעולם שאר המצרנים יכולים לסלקו. ולפ"ז לצד שנאמר דזכות בן המצר נמכרת. לדעתינו הוי ספיקא דדינא אם תועיל לו ההערמה כתי' הא'. או לא תועיל לו כתי' הב'. וא"כ אלו היתה זכות בן המצר נמכרת. היה יכול הלוקח שטר משכנתה לזכות אחר שהלוקח הוא המוחזק אלא שמצינו שאין זכות בן המצר נמכרת וכמ"ש הרא"ש והש"ע סי' לה' כמ"ש בפנים בפס"ד. ולא נשאר לו לזכות אלא מצד עצמו והרי היא בהערמה:
ומשום דיש לחלק דדילמה זכות בן המצר לבדה אינה נמכרת. אבל נמכרת עם השדה. וא"כ בנ"ד שמכר לו השטר יכול למכור לו גם הזכות. ולפ"ז אף דאינו יכול לסלק מצד עצמו. יכול לזכות מצד המוכר. לזאת הביאנו ראיה מההיא דסי' ט"ו דמיירי שמכר לו השדה. וכמ"ש בפס"ד.
ומשום דאכתי אפשר לדחות דדילמא ההיא דסי' ט"ו איירי בדמכר לו בסתם ולא פירש להדייא שמכר לו גם הזכות, אבל לעולם כשמכר לו השדה ומכר לו גם הזכות להדייא נימא דמהני, לזאת כתבנו בפנים בפס"ד זאת ועוד מי שם פה וכו' לומר דבנ"ד לא מכר לו זכות המצרנות להדייא:
ודע כי הראשונים מקשו ההיא דהרמ"א שכ' מר"ן בסי' כ"ב דמצרן לא יכיל אינש אחריני בדוכתיה לסלוקי ללוקח בדיני דב"מ אלא היכא דאקני ליה בארעא קמייתא דקא תבע מחמתו, עם ההיא דסי' ט"ו, והב"ח פירש וז"ל נראה דהכי קאמר שאינו יכול להוריד לאיש אחר במקומו שיסלק את הלוקח בדינא דב"מ ושיקח האחר השדה לרשותו, דלא עשו תקנתא אלא משום ועשית הישר והטוב שלא יהיו שדותיו של מצרן חלוקין, וכשיקח האחר לרשותו ליכא האי טעמא, הילכך לא מצי עביד. ולפיכך אם הקנה המצרן לאחר חלק בשדה שלו שאצל שדה הנמכרת אפי' חלק קטן דהשתא המצרן והאחר הו"ל שותפין בשדה זו, שותף מצי לסלוקי ללוקח ואע"ג דלעיל וסי' כ"ט כתב דכשמכר המצרן השדה קודם שסלקו ללוקח לא יוכל לסלקו לא הוא ולא זה שקנה ממנו. שאני התם דמכר כל השדה לאחר אבל הכא מיירי דלא מכר לו אלא מקצתו כדכתב להדייא אלא היכא דאקני ליה בארעא קמייתא דקא תבע מחמתיה ולא מכר לו דבר מסויים אלא כגון וכו'. ומ"ש הא לאו הכי לא מצי לאורוכי פי' לא מצי להרשות לאחר שיסלק ללוקח ושיעמוד במקומו וליקח השדה לרשותו וכו' ע"כ. והסמ"ע ס"ק ל"א מכח קושייא זו פי' בע"א וזל"ה אבל אין לפרש דברי המחבר דר"ל דאם בא להעמיד אחר במקומו שיסלק הלוקח ויקחנו האחר לנפשו בזה צריך להיות לו חלק בגוף השדה של המצרן אבל אם אינו מעמידו במקומו ליקחנו לנפשו אלא שיעמוד השדה ביד המצרן. יוכל להעמיד במקומו כל הקנאה בגוף השדה. דהא כתב הטור והמחב"ר בסי' ט"ו דאם קודם שסלקו המצרן מכר השדה העומדת על המצר דאין ללוקח דין מצרן. ועי' בפרישה ודרישה וכו' ע"כ. והסכים עמו הש"ך ס"ק י"ט. וכן הסכים ה' משה"ך ס"ק כ"א וז"ל אבל אין לפרש שיעמיד אחר במקומו שיקחנו האחר לנפשו. דהא מבואר בסי' ט"ו דאם מכרה המצרן לאחר דאין המצרן יכול לסלקו ע"כ. והט"ז סי' כ"ב כתב וז"ל קשה ממה נפשך אי כבר הקנה לו קודם קניית הלוקח שדה שלו. פשיטא שיכול לסלקו. ואי אח"כ הא פסק בסי' ט"ו דהלוקח שקנה שדה של המצרן אינו יכול לסלקו. ונר"ל דכל שבא הלוקח ממצרן לסלק המקח מצד עצמו אינו יכול כי כבר קדם הלוקח מבעל השדה. וכאן המצרן מקני לו בפירוש אדעתא דהכי שיהיה הוא במקומו לענין בר מצרא. ואע"ג דאין המצרן יכול למכור זכותו. היינו כשמכר דבר זה לחוד דאין הקנין חל על שום דבר. ומזה מיירי רבינו (בסי' נ"ג כצ"ל והש"ע סי' ל"ה) אבל כי מכר לו גוף השדה ואמר לו אני מוכר לך שדה שלי ואעמידך במקומי לענין המצרנות של זה מהני. וזה מבואר בלשון הרמ"א דכתב אלא היכא דאקני ליה וכו' מלשון אלא משמע דקאי אדסמוך לומר דהיינו מכירת זכות. ע"כ:
ונמצינו למידין מי שאינו יכול לסלק מצד עצמו ובא לסלק מצד זכות המוכר. שלש מחלוקות בדבר. היכא שמכר לו השדה ומכר לו הזכות להדייא. לסברת הט"ז מהני דבזה מיירי הרמ"א שהביא מר"ן סי' כ"ב שכן מבואר בלשון הרמ"א כמ"ש הט"ז ודקדוק נכון הוא. וההיא דסי' ט"ו איירי בדאקני ליה השדה סתמא ולא מכר לו הזכות להדייא. ולס' הב"ח אף במכר לו השדה (ומכר לו הזכות להדייא) לא מהני אם מכר לו כל השדה. אבל אם מכר לו מקצת השדה (ומכר לו הזכות להדייא) מהני במיגו. ובזה מיירי ההיא דסי' כ"ב. וההיא דסי' ט"ו איירי במכר לו כל השדה דלא מהני (אף במכר לו הזכות להדייא) דלית ליה מיגו. ולס' הסמ"ע והש"ך ומשה"ך אף במוכר לו מקצת השדה (ומכר לו הזכות להדייא) לא מהני ולכך פירשו ההיא דהרמ"א בע"א:
והיכא דמכר לו כל השדה בסתמא ולא אקני ליה להדייא שיעמוד במקומו לענין המצרנות. לכ"ע אם אינו יכול להיות מצרן מצד עצמו כגון זה שבא באחרונה שקדמו הלוקח אינו יכול להיות ג"כ מצרן מצד זכות המוכר:
ומינה לנ"ד שמכר לו שטר משכנתא כולו דלית ליה מיגו ולא אקנו מיניה כ"א על מכירת השטר ולא אקנו מיניה להדייא על מכי' הזכות של המצרנות שיעמוד במקומו. לכ"ע לא מהני ליה להיות מצרן מכח זכות המוכר. לס' הב"ח כיון שמכר השטר כולו הרי לית ליה מיגו. ולס' הט"ז הרי לא אקני ליה להדייא על זכות המצרנות. וכ"ש לס' הסמ"ע והנלוים אליו דס"ל דאפי' במוכר לו מקצת לא מהני וא"כ מצד עצמו אינו יכול. כיון שהיא בהערמה. ומצד זכות המוכר אינו יכול כמ"ש:
והנה אם היה מוכר לו מקצת השטר ואקני ליה להדייא על מכירת הזכות. הא פשיטא דמהני כיון שהוא מוחזק. דלס' הט"ז הא אקני ליה להדייא. ולס' הב"ח הא אית ליה מיגו. ואע"ג דהסמ"ע וסיעתו חולקים הלוקח המוחזק יכול לומר קי"ל כהב"ח וט"ז:
ואע"ג דשאני נ"ד מההיא דהרמ"א דמיירי בה הב"ח והט"ז משום דשאני ההיא דהרמ"א לית לן למיחש בה להערמה שהרי הלוקח דוקא הוא המוזהר בועשית הישר והטוב וכמ"ש רש"י בפ' המקבל גבי ההיא דזבנא לעכו"ם. והסמ"ע וכל המפרשים ואין בזה שום חולק. באופן דנדון הרמ"א לית לן למיחש בו להערמה שהרי לוקח השדה שבאו עליה המצרנים המוזהר בועשית הישר והטוב אינו מערים להפקיע תקנת חז"ל אלא שאחרים הם הבאים עליו מכח זכות המוכר ואע"ג דלדידהו לא סגי בלא הערמה לית לן בה. שהרי אינן מוזהרים ע"ז. ולכך סברי הב"ח והט"ז דהגם שאינו יכול להיות מצרן מצד עצמו אפ"ה יכול להיות מצרן מצד זכות המוכר. אבל בנ"ד שהלוקח המוזהר איהו גופיה דקא מערים וכבר כתבנו לתירוצא בתרא דגם בלוקח זכות בן המצר לא תועיל ערמתו. וא"כ בנ"ד אינו יכול לזכות לא מצד עצמו ולא מצד זכות המוכר אחר שהיא בהערמה:
מ"מ הרי העלינו שבלוקח זכות בן המצר הוי ספיקא דדינא והלוקח מוחזק. וא"כ אם מכר לו מקצת השטר ואקני ליה להדייא זכות המצרנות. מהנייא ליה לס' הב"ח והט"ז מצד זכות המוכר דהוי ספיקא דדינא הגם שאינו יכול לזכות מצד עצמו שהיא בהערמה:
והיכא דמכר לו מקצת השטר ולא אקני ליה בפי' על זכות המצרנות. הא פשיטא דלא מהני ולא מבעייא לס' הט"ז דס"ל להדייא דעיקר החילוק הוא להקנות בהדייא על זכות המצרנות אלא אפי' לס' הב"ח שחילק בין מוכר מקצת למוכר כולו. מלבד דשטחיות לשונם נראה החוש"ה אלא העין דלא מיירי אלא במקנה ליה להדייא מכירת הזכות כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים ואפ"ה ס"ל דלא מהני כי אם במוכר לו מקצת השדה. הרי הט"ז כתב דזה מבואר בלשון הרמ"א וכו'. ודקדוק נכון הוא בלשון הרמ"א ובודאי שגם הב"ח ס"ל דקדוק זה וא"כ למה לא תירץ כהט"ז. אלא ודאי ס"ל דגם ההיא דסי' ט"ו מיירי בדאקני ליה להדייא. ולכך הוצרך לחלק בין מכר לו מקצת למכר לו כולו. אלמא דס"ל דגם במוכר לו מקצת צריך להקנות לו להדייא על מכי' הזכות. ובמכר לו השטר כולו ואקני ליה להדייא על מכי' הזכות. לס' הב"ח לא מהני. דלדידיה בין ההיא דסי' ט"ו ובין ההיא דסי' כ"ב מיירי גם במקנה ליה להדייא מכי' הזכות כמ"ש ואפ"ה לא מהני ליה כי אם במוכר מקצת דאית ליה מיגו. וכ"ש לס' הסמ"ע וסיעתו דס"ל דאפי' במקצת לא מהני:
אלא דלס' הט"ז מהני אלא דאין המוחזק יכול לומר קי"ל כס' הט"ז שכעת לא נגלית לנו ס' שום אחד מהפרשים דסבר לה כהט"ז. והגם דמצינו לה' פחד יצחק אות ב"ר בר מצרא ודיניו שנשאל מהרב כמוה"ר אבי עד שר של'ם ז"ל וז"ל עוד נר"ל שאם המצרן עומד בדין ואח"ך הקנה בפ' לאחד הקרקע עם זכות תקנתא דרבנן שבאה לו מכח הפסד שיצא זכאי בדינו יכול הקונה השני ליכנס במקומו של ראשון כפשט דברי הרמ"א בש"ע סי' כ"ד ודלא כסמ"ע וש"ך אלא כב"ח. ומ"ש בסי' ט"ו היינו שמכר השדה שיש לו על המצר בסתם. שאז מחל שעבודו. ואפי' לדברי שפסקתי כדברי המרדכי כיון שהקנה הקרקע והזכות של תקנתא דרבנן וזכות הפס"ד. וק"ו לדברי הסמ"ע שאינו קנין דברים. אלא שיש לעין קצת בזה. ע"כ:
והנה דברי הרב ז"ל הנה הנם דברי הט"ז. ומ"ש דלא כהסמ"ע אלא כהב"ח הוא בעיקר פי' דברי הרמ"א ס"ל כהב"ח שהקונה נכנס במקומו של ראשון. ולא כהסמ"ע דמפרש ליה לענין הרשאה ולא ליכנס במקומו של ראשון. אבל בתי' הקושייא דסי' ט"ו עם סי' כ"ב הוא תי' של הט"ז בדקדוק. וא"כ לפ"ז יכול המוחזק לומר קי"ל כהט"ז וכמוה"ר אבי עד שר של'ם ז"ל:
מ"מ הרי מצינו לה' פחד יצחק שם בתשו' אליו כתב וז"ל ועל הדין השלישי לבי מהסם בפרט אם מכר כל הקרקע לחלוטין ולא חלק ממנו כדכתב הסמ"ע. ואף גם זאת דדייקינן לשון הש"ע סי' ט"ו המצר"ן שבא לסלק את הלוקח וקודם שסלק מכר וכו' דמשמע שעמד בדין ויצא זכאי ואח"ך קודם שסלקו מכר לאחר וכו' ודו"ק. ע"כ:
וא"כ יכול להיות שה' אבי עד שר של"ם ז"ל הדר קבלה מיניה. זאת ועוד שגם ה' ז"ל סיים אלא שיש לעיין קצת בזה. וכיון דלדידיה לא פשיטא ליה היאך יכול המוחזק לומר קי"ל כוותיה:
והנה אמת שמענו שרבותינו רבנן דפקיע שמייהו ב"ד שלפנינו זיע"א דנו הל"מ בלוקח שטר משכנתא שאין השותף יכול לסלקו. מ"מ הרי הלכה רווחת אין למדין הלכה מפי מעשה ופוק חזי מ"ש הריב"ש סי' ש"א וז"ל ומה שאמרת שפעם אחת באתא אשה אחת לגבות כתובתה לפני מורינו הרב רבינו נסים ז"ל ודן לשום לה בגדי שבת ולא בגדי חול. אין למידין הלכה מפי מעשה ואולי היו שם תנאים אחרים ודברים בגו. או אולי גרושה היתה. או שעשאה דרך פשרה ועצה טובה מפני המוסר וכו' ועי' לה' פחד יצחק אות הל' הלכה אין למידין מפי תלמוד וכו'. וא"כ בנ"ד נמי אין למידין מפי מעשה. כי אולי לא היתה הערמה בדבר כי לא כל הנושאים שוים. כי לפעמים יקרה שיקח שטר משכנתא בת'ם לבב ואחר סמוך יזדמן להם מכירת הקרקע ההוא הממושכן בלי שום ערמה. ומציאות לא שקלת מעלמא. ואפשר דמציאות כזה היתה בפני רבנן ב"ד שלפנינו נ"ן או אפשר שלא נכרת להם ההערמה בודאי ולא היה כ"א חשש ערמה. ולא דנו אותם בקבלת חרם כי אפשר שסמכו על הפוסקים שפוטרים מקבלת חרם כאשר יהיה האופן בחשש ערמה דוקא. כאשר תראה בב"י ובכנה"ג קחנו משם ובואה. או אולי דברים בגו היו. או אפשר שמעשה היה שמכר לו מקצת השטר ומכר לו הזכות להדייא שכתבנו למעלה דמהני. ובפרט למ"ש חו"ר מק'נאס יע"א שיש חילוק בין אם השותף מסלקו ללוקח שטר משכנתא לבעל המשכונה הרא' כנ"ד. באופן דהלכה רווחת דאין למדין הלכה מפי מעשה ולא נהיה כפתי מאמין לכל דבר. והילך מ"ש ה' מהירט"ץ סי' ק"ט וז"ל תקנה שתקנו גדולי הדור אין לדון עליה אע"פ שהיו דנין על פיה אא"ך היו מתקבצים כל חכמי הדור ומתקנים התקנה וכותבים בס' התקנות למען יעמדו ימים רבים. אבל מנהג שנהגו כן אע"פ ששמענו שהיו דנים עליו אינה אלא הוראת שעה. לא שתקנו כך לדורות אלא א"כ כתוב בספר. ומי שאינו דן כן לא הגיע אפי' לחצי הוראה עכ"ל. והביאוהו האחרונים להלכה ואין להאריך כעת בפרט זה והמשכיל יבין. ולראיה ח"פ באדר הסמוך לניסן שנה הנ"ל וקיים:
ע"ה שלמה אבן דנאן סי"ט