אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן יג
זה נוסח מה שצריך להעתיק משטר א' כדי לכתוב עליו פס"ד:
אחרי מות האשה לונא בת כהה"ר נחמיה הלוי ז"ל. זכתה בעזבונה בתה מסעודא בת כר' יצחק ה"ן דוד וחיון וידי"ן דיב נ"ע אשת הי' אברהם אזולאי ועלה בסכי הירושה הנז' סך אלף צ'ורוס וחמשה צ'ורוס ספאניול מוב"ה. והן היום נתרצו ביניהם איש וביתו הנז'. שהסך הנז' יהיה ביד כמוהר"ר יוסף סירירו הי"ו בכמה"ר רפאל יהושע ציון הי"ו. לתתו בהכשר והקרן ישאר קיים. עד דור שלישי של האשה מסעודא הנז' יובן עד שיגדל הזרע ההוא ויהיה ראוי לקבל מעותיו ואז יזכה בקרן הנז' ורשאי לקחתו מיד האפוט' הנ"ז. ולא יכנס הקרן הנז' לכלל חלוקה בין איש וביתו הנז' במיתת א' משניהם. וכן בין זרע האשה הנז' וזוגיהם עד דור שלישי כנז'. ולא יהנו האשה ובעלה הנז' וזרעה וזרע זרעה כ"א בריוחים שיסגלו המעות הנז'. בכן הע"ע בקש"מ בדל"ב ובשח"ך כ"א למ"ש איש וביתו הנז' והוה"ג שניהם יחד וחי"ע חו"ג וקבלו על עצמם ועל זרעם ועל זרע זרעם כנז' את כל הרשום בכתב מראש ועד סוף. ובכהקוש"ח הוה"ג ונחו"ג ומינו לכמוהרי"ס הנז' הי"ו אפוט' על הסך הנז' ולבאי כחו או למי שיראה בעיניו למנות במקומו. מהיום וכל ימי משך הזמן הנז' ויטול בשט"ו וכו'. ומעתה האמינו וכו' והוע"ה שט"ז מובח"ו סובדי"ץ. וכתחז"ל דלא כאס' וכטו"ד. ומינו אותנו איש וביתו הנ"ל שלוחים גמורים לכתוב ולחתום סט"ז בכל לשון של זכות ויפוי כח המועילים לקיומו ולא תגמר שליחותינו אפי' אחרי צאתו מתחת ידינו אלף פעמים כי בידינו לחזור ולתקן כל פרט המצטרך ולהעלותו על ספר. בשבט סופר. עד אשר יצא כנגה צדקו ולא יורע כח שט"ז מחמת חסרות ויתרות או לישנא דמשתמע לתרי אנפי שהכל יהיה נדרש לתועלתו וקיומו לכל פרטיו. ונ"ה בקושח"ך עכמדו"ל מרו"ס מיד איש וביתו הנ"ל. והי"ז וכו'. ע"ך נמ"ך וחתומים שני סובדי"ץ ה"ה כהה"ר יוסף הלוי וכהה"ר שלמה ששון יש"ץ:
איש ואשה הנ"ל דחיקא ליהו שעתא. ואין ידם משגת לכלכל את עולליהם. ואגב דוחקה עמדו והתירו את שבועתם. והמה בקשו לשלוח יד גם בהקרן הנז'. וידידינו הרב הו"ד יוסף הפקיד נר"ו. מעכב על ידם ולא רצה ליתן להם מן הקרן כ"א ע"פ בדי"ץ. ובכן נדרשנו מהם לחוות דעתינו מה הוא הדין. ואם כי הייתי דוחה אותם מיום ליום ימים כבירים. כי היתה נסיבה. מ"מ למרבית ההפצרות לא יכולתי להתאפק. אז אמרתי חובה היא עלי לחוות דעתי כפי מה שיורוני מה"ש. וזה החלי. וה' אלד'ים יעזור לי:
הנה לכאורה לא ידענא מה אדון בהאי שטרא. אי חשבינן ליה ש' מתנתא ונימא דבאומרם ואז יזכה וכו'. כוונתם היא ליתן סכי הקרן לדור שלישי. והא דהוצרכו להתנות שלא יכנס לכלל חלוקה וכו'. אפשר לו' סרס השטר ודרשהו. דבשביל שרצו שיהיה הקרן קיים וגם לא יכנס לכלל חלוקה. אמטו להכי נתנוהו לדור ג' או אפשר דהא דהוצרכו להתנות כן. הוא בשביל אם ב"מ חדל להיות להם או לבניהם דור שני זרע. דמוכרח הוא שהקרן ההוא להדור ההוא. דאלת"ה מאן אכלינהו:
או נימא דאין כאן מתנה כלל. אלא הנחלה ממשמשת ובאה מדור לדור. אכן בכח הקוש"ח קבלו עליהם ועל זרעם וכו' שלא יהנו מן הקרן עד אשר יגדל זרעם דור ג' ואז הוחלט השבועה לדור ההוא. ולצד זה כיון דעבדי התרה מהני כאשר יתבאר להלן בע"ה:
או נימא דאין כאן כ"א ריצוי שנתרצו לעשות. וכל דברי השטר הנז' נמשכים אמלת נתרצו ביניהם הכתו' בהצעת השטר. ואין הריצוי מתנה. אלא שלא יוכלו למחות זב"ז מלעשות כן. והשתא שחזרו שניהם. אין כאן אפי' איסור שבועה כמ"ש להלן בע"ה:
והנה אי קושטא הוא כהצד הא' דמתנה הוי. בעי חיקור דין בכמה ריעותות דאשתכחו בהאי שטרא. הא' דכתיב ביה ואם יזכו בקרן דהוי קנין דברים. הב' דקי"ל דמטבע אינו נקנה בחליפין. הג' דקי"ל אין אדם מקנה למי שלב"ל. והן קדם. אובין ואדון בריעותא הא'. דהנה מצינו למר"ן ז"ל סי' רנ"ג ס"א שכתב יטול יחזיק יזכה יקנה כולם לשון מתנה הם. ובסכ' כתב לשונות אלו של מתנה וכו' י"א שמועילים בבריא וי"א שאינם מועילים. ואנן קי"ל דיש ויש הלכה כבתרא:
איברא דנראה דדעת מר"ן ז"ל היא דבאומר מעכשיו מועילין אף בבריא. דטעמא מאי אמור רבנן דאינם מועילים. הוא לפי שהם לשון עתיד והוי קנין דברים. ומצינו למר"ן ז"ל סי' רמ"ה ס"ד שכ' יש מי שאומר שאם אמר אתננו לו מעכשיו בין בשטר בין בקנין קנה לאלתר ע"כ. ומבואר הט' בטור שם דכיון שאמר מעכשיו אין זה לשון הבטחה אלא בהאי שטרא ובהאי קנין מקני ליה גופא דארעא ע"כ. ומינה ללשונות הללו. וכ"כ הרב מהר"י אירגאס ז"ל סי' כ"ט וז"ל אבל כד מעיינן בה נראה דאין כאן מחלוקת דבנד"ד כ"ע מודים שהמתנות נקנו מה"ד שהרי ע"כ לא נחלקו בהני לישני דיטול יזכה ויחלוק אם הם לשון הקנאה או לא אלא כשאמר סתם יטול בנכסי או יחלוק בנכסי ואינו מפרש שהמתנה יחול מעכשיו אבל כשמפרש שנותן מעכשיו הכל מודים דקנה תדע שהרי אפי' בלשון אתן דמודו הרמב"ן והטו"ר דק"ד הוא אם אמר מעכשיו קנה וכמ"ש הטור בסי' רמ"ה גם המבי"ט בח"ב סי' כ"ו ורי"ח וכו' וה' משפט צדק ח"ב סי' ל"ו כתבו דבמחלוקת הפוס' אם לשון עתיד הוי קנין דברים במעכשיו קנה לכ"ע ולא הוי ק"ד יעו"ש ע"כ. וא"כ בנ"ד הרי כתוב מעכשיו שהרי כתוב בשטר בכן הע"ע בקש"מ וכו'. וכתב הרב מוהר"ש אב"ץ ז"ל כתי' וז"ל תיבת מעכשיו שאנו כותבין בתחלת השטר ובסופו דהיינו שבתחילה אנו כותבין הע"ע בקש"מ וכו' ובסוף אנו כותבין ונ"ה בקנין שלם מעכשיו וכו' תועיל גם לאיזה פרטים ואיזה חלוקות שבאמצע השטר שלא נתבאר בהכי תי' מעכשיו דאכולהו פרטים קאי האי מעכשיו שבתחילה ושבסוף וכך היו דנים מוהרמ"ס ומוהר"ר רוי"ה ומוהריב"ע ז"ל. שו"ת מוהריב"ץ ז"ל. ודלא ממ"ש הרב מוהר"ר ר"ב ז"ל בספרו משם הסמ"ע סי' ר"ז סקל"ח ע"כ:
ואהמ"ר אין כוונת ה' מוהר"ר ז"ל כן ודבריו הלא הם כתובים בספרו הנד"מ ח"א סי' א' וז"ל במקום דצריך לכתוב מעכשיו אף שכתב השטר בקש"מ לא מהני. סמ"ע סי' ר"ז סקל"ח. ע"ש ע"כ. וזה ימים העירותי על דברי הרב. דהיכן מצא דין זה בסמ"ע שם. דהתם לא איירי בהכי. שהרי עמ"ש מר"ן שם לגבי אסמכתא אם באתי וכו' קני בית זה מעכשיו וקנו מידו על כך ה"ז קנה. כ' הסמ"ע וקנו מידו ה"ה שאר קניינים נמי אלא קמ"ל דאפי' קנו מידו דהוא קנין סודר אפ"ה לא אמרינן דמסתמא הוא כמעכשיו דאל"כ איך יקנה אחר דהדר סודרא למריה אלא צ"ל בפי' מעכשיו ועי' פרישה. ע"כ:
אתה הראת דהסמ"ע לא איירי בהיכא דכתוב בשטר בקש"מ ולא אתא אלא לאשמועינן דלא אמרינן סתם קנין כמעכשיו. דמי. ולכאורה בהשקפה א' היה נראה להגיה בדברי ה' מוהר"ר רב ז"ל ולמחוק אות מ' מתיבת בקש"מ ולהניח תי' בק"ש דר"ל קנין שלים. ובזה אתו שפיר דברי הרב דבהכי איירי הסמ"ע. ואולם היכא דכתוב בשטר בקש"מ הא ודאי דמהני ולא פליג מוהר"ר רב עלייהו דרבנן ראשונים כמלאכים מוהרמ"ס ומוהר"ר רוי"ה ומוהריב"ע ומוהריב"ץ ז"ל. שהיו דנים כן:
ואולם בתר ההשקפה פורתא אפשר לי עוד לומר דס"ל למוהר"ר רב דע"כ ל"ק רבנן דקאי האי מעכשיו אכולהו פרטי. אלא משום דכותבין בסוף ונ"ה בקש"מ עכמדו"ל. דתיבות אלו ה'כל כ'ל. פירושם הוא דקאי האי קנין והאי מעכשיו ע"כ פרט ופרט. וכאלו כתב מעכשיו בשטר במקום שכתוב הפרט ההוא. אבל היכא דאין כתוב רק בקש"מ בין בתחילה בין בסוף ולא כ' ונ"ה בקש"מ עכמדו"ל. אז אמרינן דלא קאי האי מעכשיו אדבר שהוא עיקר השטר. ולא על הפרטים הנזכרים בו שאינם מעיקרי השטר. וכה"ג מצינו להרב המבי"ט ז"ל ח"א סי' קכ"ט שכ' וז"ל ונראה לי דהאי דקי"ל כרבי יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו וא"ץ מעכשיו היינו כשהוזכר הזמן על תנאי זה אבל הכא שעיקר השטר היה על תנאי השטר לא אמרינן דזמנו של שטר מוכיח עליו דלא נכתב השטר ע"ז. ע"כ. ושמע מינה דיש דברים הכתו' בשטר ואפ"ה אינם נקראים מעיקרי השטר. ולא אמרינן בהי זשש"ט מוכיח עליו. דלא נכתב אלא בשביל עיקר השטר. ה"ן נימא. דהאי מעכשיו דכתו' בשטר בתחילה או בסוף. דלא נכתב אלא אדבר שהוא עיקר השטר:
וראה זה מצאתי להרב מוהר"ר יצחק ברכה ז"ל הוב"ד בס' ב"ד של שלמה ס' ב' שהביא דברי המבי"ט הנז' וע"ז הב"ד מוהרש"ך ז"ל בח"ג סי' ז' שכ' וז"ל ועתה אומר אי מהני המעכשיו הכתו' בסוף השטר איני רואה מקום להסתפק דכיון שכתו' בשטר וקנינא מעכשיו וכו' ואם באנו לפקפק יען כי בתחילת השטר בא החיוב בלא מעכשיו באופן שבאו דבריו בל' אסמכתא גם בזה אין לפקפק דמילתא דפשיטא דאע"פ שלא נכתב למעלה בתחילת החיוב לשון מעכשיו כיון שהזכירו למטה גבי וקנינא סגי לסלק האסמכתא דהלכה רווחת הכל הולך אחר התחתון אפי' בשתי לשונות סותרות כ"ש בנ"ד שאין כאן סתירה רק שבא לחזק ולקיים כל מה שכתוב למעלה שאין אנו צריכין לומר תחתון עיקר דכה"ג עליון ותחתון כהדדי נינהו ולא בא התחתון כ"א לפרש מ"ש בעליון לקיימו ולחזקו וכל מה שאני כותב הוא אפי' אם לא היה כתוב בשטר דלמטה רק וקנינא מעכשיו אפ"ה אין לפקפק כ"ש דבנד"ד בזה השטר שנכתב כתו' למטה ולקיים כל הנז"ל נטל ראובן קנין גמור מעכשיו וכו' באופן שנכתב מעכשיו אצל קיום החיוב ואין מקום לחלק בין למטה ולמעלה. עכ"ל:
וע"ז כ' הרב מהר"י ברכה ז"ל הרי שכתב הדבר בפשיטות דמ"ש למטה לקיים כל הכתוב לעיל חשיב שפיר כמזכיר תחילת החיוב ממש ומהני ביה בסיפא ל' מעכשיו וגם לענין זמנו ש"ש מהני לדידיה כמ"ש למעלה בפשיטות אלא שעתה בא להשיב לשואל שנסתפק על מעכשיו הכתוב בסוף וא"כ נימא בפשיטות דע"כ לא קאמר ה' המבי"ט ז"ל אלא כשאין חוזר למטה לקיים את כל הכתוב לעיל אבל בנ"ד יודה למ"ש ה' מהרש"ך וליכא מאן דפליג בהא וכמ"ש וכל אלו הם דברים פשוטים א"ץ לכותבם. ומזה יצא ללמוד וז"ל דבנ"ד שבשטר היה חזר כל עניינו של שטר וכ' כדרך שכותבין בשטרי דידן כ"ז גמרו ונתחיי' השות' הנז' ככל הכתוב לעיל שהדברים חוזרים על תנאי הזה של חיוב העלילה ועוד כתוב למטה וקנינא וכו' על כל הכתוב לעיל גם נשבעו וכו' לאשר ולקיים את כל הכתוב ומפורש עליהם לעיל ותכף אומר והי"ז ביום ובחדש ובשנה דהיינו זמן ש"ש הרי שהזמן סמוך ונראה על כל הכתוב ומפורש עליהם לעיל וזו א' מהם. ע"כ:
ונמצינו למידין מדברי הרב דהיכא דאין כתב כל כנז"ל. פליגי בה ה' המבי"ט ומהרש"ך ז"ל. דלהמבי"ט לא קאי הזמן כ"א אעיקר השטר ולא על דבר שאינו מעיקר השטר. וה"ה למעכשיו. ומהרש"ך ס"ל דקאי אכולהו. ואולם היכא דכתוב בשטר והכל כנז"ל אף המבי"ט מודה. וא"כ אפשר דהרב מוהר"ר רב ז"ל ס"ל כהמבי"ט. וס"ל שכן היא דעת רבותינו הא' זיע"א דלא אמרינן דקאי האי מעכשיו אכולה פרטי אלא משום מאי דכתבינן בסוף השטר ונ"ה בקש"מ עכמדו"ל. ואלשון זה קא סמכי רבנן דחשיב לשון זה כאלו נכתב המעכשיו במקומו. אבל כשלא יש בשטר כ"א בקש"מ בין בתחילה בין בסוף לא מהני מידי. דלא קאי אלא אעיקר השטר. ובכה"ג איירי מוהר"ר ר"ב. ומשום דאיכא למימר דהגם דהמעכשיו שבתי' בקש"מ אין בה מועיל לדבר שאינו מעיקר השטר ת"ל מטעם הק"ס שיש בתי' בקש"מ דסתם קנין הוי כמעכשיו דאלת"ה לא מקני משום דהדר סודרא למריה. לזאת הביא מהסמ"ע דלא אמרינן כן. ומעתה א"ץ להגיה בדברי הרב. דלא בא אלא לרמוז על ק"ש שבקש"מ ולא על המם שבה:
ומהר"ש לאניידו ז"ל שם בסי' ג' ד' קמ"ז ע"א כ' עליו וז"ל אכתי לא פלטינן מהריעותא של האסמכתא בנ"ד וזמנו ש"ש לא אהני לן כלל כפי מה שלמדנו מדברי ה' המבי"ט כי מי לא ידע בכל אלה שהזמן הולך וחוזר על כל מה שכתוב לעיל וגם על תנאי עלילה אלא דאנא הכי קאמינא שהזמן עיקרו לא נכתב בשביל זה התנאי לפי שאינו מעיקרו של שטר אלא הזמן אעיקרא קאי על עיקרו של שטר ואגב אהדורי קמהדר גם על זה התנאי ובכגון דא לא אמרינן זש"ש מוכיח עליו שהרי לא נכתב הזמן בשביל זה אלא מכללא אתמר בכלל שאר הדברים שהן עיקרו של שטר ואין למידין מן הכללות למה שנכתב באגב והן הנה דברי ה' המבי"ט שכ' אבל הכא שעיקר השטר היה על תנאי השטר לא אמרינן דזמנו ש"ש מוכיח עליו דלא נכתב השטר ע"ז ע"כ הרי שלא כתב שאין הזמן חוזר על זה אלא דלא אמרינן זש"ש מוכיח עליו. מוכח דכוונתו לומר דאף דאית ביה זמן וחוזר הוא על הכל מ"מ זש"ש מוכיח עליו ליכא למימר על זה כיון דלא נכתב השטר ע"ז ואינו מעיקרו של שטר מסוף דבריו ניכר שראש דבריו אמת הוא שמ"ש שם דהא דקי"ל זש"ש מוכיח עליו היינו כשהוזכר הזמן על תנאי זה ר"ל כשהוזכר עיקר הזמן בשביל זה וזה פשוט לענ"ד והסברא נותנת שכן הדין נותן ומסתיימא מילתא ממ"ש מר"ן הב"י בסי' רנ"ח ע"ד ה' המגיד וז"ל ואין דבריו נוחים לי דהא טעמא דרבי יוסי שאמר זש"ש מוכיח עליו הוי משום דאל"כ זמן שכתב בשטר למה וכו' יעו"ש ע"כ. וכו'. וטובא איכא לפלוגי בהא בין מעכשיו דודאי אכולה מילתא מהני לזמנו ש"ש דלא מהני למילתא שאינה מעיקרי השטר וכו' עש"ב:
באופן דהמבואר מדבריו הוא דלאו היינו טעמא דהמבי"ט משום דהזמן אינו חוזר אלא אעיקר השטר ולא אשארא. דהא ודאי דהזמן הכתו' בשטר אכולהו ענייני דשטר קאי. אלא טעמא דידיה הוא. דעיקר הזמן נכתב על עיקר השטר והשאר אתיא מכללא ואין לומר זש"ש מוכיח והוי כמעכשיו אלא על הדבר העיקרי שנכתב בשבילו ולא על דבר שאינו מעיקר השטר הגם שהזמן חוזר גם עליו אפ"ה לא אמרינן זש"ש מוכיח כיון שלא נכתב בשבילו. אבל לגבי מעכשיו אין לחלק בין דבר שהוא עיקר השטר לשאינו עיקר. דהא ודאי גם גבי מעכשיו אמרינן דקאי אכולהו וא"כ הרי כתו' בכולהו דדוקא גבי זמן אמרינן דאשארא לא הוי זמן כמעכשיו כיון דעיקרו לא נכתב בשביל זה לא דרשינן ליה כמעכשיו אבל לגבי מעכשיו הא איכא מעכשיו להדייא:
ולפ"ז המעכשיו שבתי' בקש"מ מהני לכולהו פרטי בתחי' בין בסוף ובחדא מנייהו סגי וכדאשכחן גבי זמן דקי"ל זש"ש מוכיח עליו דהוי כמעכשיו וכ' הסמ"ע סי' רנ"ח סק"א וז"ל ומדסתמו הפוסקים משמע דס"ל דאין חילוק בין נכתב הזמן בתחילת השטר בין בסופו ע"כ. וכ"כ הכנה"ג משם מהר"מ די בוטון ס' מ':
באופן דלדברי הרב מהר"י ברכה ז"ל האי בקש"מ לבד דכתו' בשטר בין בתחילה בין בסוף הוי פלוגתא דרבוותא. לדעת המבי"ט האי מעכשיו אינו חוזר כ"א אעיקר השטר. ולדעת מהרש"ך קאי אכולהו. ולדברי מהר"ש לאניידו ז"ל לכ"ע אכולהו קאי אפי' על דבר שאינו מעיקר השטר ובין למ'ר ובין למ'ר האי מעכשיו קאי אעיקר השטר לכ"ע. ול"פ אלא בדבר שאינו מעיקרי השטר. וא"כ במאי דאנן קיימין. הגם שלא נכתב בשטר ונ"ה בקש"מ עכמדו"ל. וליכא בשטר אלא הע"ע בקש"מ לחוד אחר שכל מגמת פניהם בשט"ז הוא שיהיה הקרן קיים בדור שלישי. א"כ המתנה שנתנו לדור שלישי הוא עיקרו של שטר. וא"כ האי מעכשיו קאי אמ"ש בשטר ואז יזכה וכו' וכאלו אמר ואז מעכשיו יזכה וכו':
מעתה נחזור לדברי הסמ"ע שרמז לו מוהר"ר ר"ב ז"ל שלא החליט דין זה לכל מקום כדמשמע מסתמיות לשונו דמוהר"ר ר"ב ז"ל. שהרי בסמ"ע ציין להפרישה. ושם נאמר דהיינו היכא דאומר בלשון דאי והוא דעת הר"ן כמ"ש בב"י ובדרישה ע"ש. ועי' בב"י סי' קצ"ה מחוי'ב פלוגתא דרבוותא דפליגי אמרינן סתם קנין כמעכשיו. ובמח"ו כ"ג הביא דברי מהר"ר איסרלן דהיכא דמקני סתמא ולא פירש לאחר זמן דהוי ממילה מעכשיו דמסתמא לא הקנה מילי דכדי. ע"ש. ומור"ם במפה שם פסק דברי מהרא"י להלכה וז"ל ובסתם אמרינן דהוי מעכשיו באו"ה דודאי בכדי לא הוי עביד. ע"כ. ואין לתמוה דכאן פסק הרב דסתם קנין כמעכשיו. ולקמן בס' רמ"ה גבי אתננו כ' וז"ל ואפי' קנו מידו דהוי קנין דברים. ע"כ ואמאי והלא לדידיה ס"ל דסתם קנין הוי כמעכשיו. ובס"ד מבואר דמעכשיו מהני בלשון אתננו. דדוקא באומר לשון שאין משמעותו להבא בזה הוא דס"ל דאף דלא פירש שהוא מקנה לו מעכשיו אין צריך דסתם קנין הוי כמעכשיו אבל באומר לשון דמשמעותו להבא כגון אתננו וכיוצא דהוי ק"ד לא אמרינן בזה דסתם קנין הוי כמעכשיו אלא עד שיפרש מעכשיו להדייא:
וכן מצאתי לרבינו הכנה"ג סי' ר"ג הגה"ט אות י"ג שהביא ההיא דמהרא"י ז"ל וכ' וז"ל וכתבתי בתשו' שלא אמר הרב ז"ל כך אלא דוקא בנדון שלו שאין בלשון הקנין לשון גרוע אלא שחסר משם הפירוש ולכן כדי שלא נאמר דהקנה מילי דכדי אמרינן סתמו כפירושו וכאלו אמר מעכשיו ולשון הקנין אינו זז ממקומו אלא שצריך להוסיף עליו אבל היכא שהלשון בעצמו גרוע ולא חל הקנין מפני דהוי ק"ד אין לנו לומר שכוונתו כך כדי שלא יהיה מילי דכדי. ע"כ:
ואולם מצאתי לרבינו הב"י באה"ע סי' נ"ב שכ' וז"ל כ' הר"ש בן הרשב"ץ בתשו' מי שנדר לתת לבת אחותו בשעת נישואין בראש כל הקהל מתנה מרובה לכאורה נדר כזה אינו כלום שאומר אתן אינו כלום אפי' קנו מידו לפי שהוא ק"ד ולא תועיל המתנה אלא במעכשיו או במתנת ש"מ וכו'. וע"ז כ' מר"ן הב"י יש לתמוה דכיון דקי"ל דכל קנין כמעכשיו הוא כשקנו מידו לתת מתנה אמאי לא קנה כמו כשאומר מעכשיו. ע"כ מבואר מדברי מר"ן הב"י דגם גבי ק"ד אמרינן סתם קנין כמעכשיו:
ולעומת זה מצאתי להרב המגיד בפ"ח מהל' זכייה ומתנה הלכה ו' דקמתמה לאידך גיסא דהתם הביא הרב את דברי הרשב"א ז"ל שכ' דאם קנו מידו באתן מהני. וכ' על דבריו וצ"ע באתן לך היאך יקנה שהרי נתבאר בפי"ד דהכותב בשטר אתננו לא קנה כדאיתא בגיטין ואפשר לדעתם דטפי עדיף קנין משטר. ע"כ:
עין רואה בדבריהם דרבנן ה' המגיד ומר"ן שהם מן הקצה אל הקצה. דמר"ן קמתמה אמ"ד לא קנה. והה"מ אמ"ד קנה. ועוד בה. דלא בא לכלל ישוב מטעמיה דמר"ן משום דסתם קנין הוי כמעכשיו אלא מטעמא אחרינא דקנין עדיף. ונראה דהט' דהה"מ כמ"ש הרשב"א בתשו' שהביא מר"ן הב"י בחו"מ סי' קצ"ה מחו' כתב וז"ל על מי שיצא עליו שטר שכתו' בו אתן לך כו"כ וכל אתן ואעשה אינו כלום. והשיב דכל שקנו מידו אע"פ שלא אמר בלשון חיוב חייב דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין וכאלו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן וכדאסיקנא בריש הכותב דמגופה של קרקע קנו מידו וכו' ע"ש:
הרי דלא אתי עלה הרשב"א מטעמא דסתם קנין הוי כמעכשיו. אלא מטעמא דקנין מתקן הענין וכאלו מחייב עצמו. אלא שהה"מ הקשה שהרי בקנין שטר לא אמרינן כן. ומתרץ דקנין עדיף. אלא דצריכים אנו לדעת אמאי הרשב"א גופיה לא בא בנותן טעם משום דסתם קנין כמעכשיו. ולמ"ש לחלק לדעת מור"ם אתי שפיר. דלא אמרינן גבי ק"ד סתם קנין כמעכשיו אי נמי אפשר לומר דס"ל להרשב"א דיש קנין בלא מעכשיו וכמ"ש הה"מ בפי"א מהלכות מכירה ה"ל י"ג וי"ח שכן היא דעת הרמב"ם ועיין בכ"מ. ובב"י סי' ר"ז
באופן דדעת מר"ן בב"י אה"ע דמהני קנין בלשון אתן. מטעם דסתם קנין כמעכשיו ולא ס"ל לחלק כמו שחילקנו לדעת מור"ם. וא"כ אפשר לומר דמ"ש מר"ן בחומ"ש סי' רמ"ה ס"ב וז"ל שאם קנו מידו מהני לשון אתן ע"כ. להלכה כ' כן. ואע"ג דכ' וי"א בואו דמשמע דפליגי אדעה קמייתא וכדמשמע מהגהת מור"ם שהגיה בדיעא קמייתא שסתם מר"ן וז"ל ואפי' קנו מידו דהוי ק"ד. טור בשם הרמ"א ע"כ. אפ"ה כיון דמר"ן השמיטה ובב"י אה"ע מבואר שכן דעתו. אמרינן דדעת מר"ן היא לפסוק כוהי"א שס"ב. וכה"ג אשכחנא להש"ך סי' מ"ב סק"ב שכ"כ אדברי מור"ם שכותב וי"א בוא'ו ולא פליגא. ומור"ם שהגיה כן הוא לפי דלפום ריהטא כן הוא ממשמעות לשון וי"א בוא'ו. דאלת"ה קשיין דברי מר"ן אהדדי דאנן קי"ל סתם ויש. הלכה כסתם. ושם בא"ה כ' להפך:
ואפשר לומר דחזר בו מר"ן. שהרי אדברי הרמ"א שהביא הטור חו"מ סי' רמ"ה כ' הב"י כ"כ הרשב"ץ שכ"כ הרמב"ן בשם תשו' הרי"ף וכן נראה דעת הרא"ש ע"כ. ולא השיג ע"ז כאשר השיג בב"י אה"ע. והש"ך סי' רמ"ה סק"ב כ' דמר"ן בב"י אה"ע נעלם ממנו דין זה דהרמ"א ובחנם השיג אהרשב"ץ וציי"ן להב"י דסי' רמ"ה ונראה דכוונתו לומר דכאן עינא דשפיר חזי לדין זה ולכך לא השיג כלום. ולפ"ז חזרה הוי. וא"כ לא בריר לן מה היא דעת מר"ן. ועי' מ"ש המט"ש סי' רמ"ה הגב"י אות ז' שהביא להקת פוסקים אחרונים ואסופא דמילתא כ' ומדברי הפוס' הללו רובא ס"ל דמילתא כדנא מידי פלוגתא לא נפקא ע"כ. וא"כ יכול הנותן לו' קי"ל דהוי ק"ד ולא מהני קנין. ונראה דלדידן לא צריכנא דקי"ל. דאנן אזילנא בתריה דמור"ם היכא דלא פליג על מר"ן להדייא. והרי מור"ם פסק דלא מהני קנין בלשון אתן:
וחזיתיה למהרא"ש ז"ל סי' קל"ג שכ' וז"ל אבל עדיין נשאר מקום למגמגם לגמגם ולומר שהיאך יועיל לשון מעכשיו לעקור משמעות אתננו שהוא לשון להבא ולהפיס דעתו נראה לי לדבר על לבו עוד במ"ש רש"י ז"ל בפ' השולח שהוא עיקר דין זה דתניא התם ת"ר האומר נתתי שדה פ' לפ' וכו' אתננה לפ' ר' מאיר אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה ופי' רש"י ז"ל ר' מאיר סובר דבאומר אתננו משמע בשטר זה שאני מוסר לו עכשיו וחכמים אומרים לא קנה שאין זה אלא שמבטיח שיתננה לו לאח"ז ובשטר אחר ועדיין לא עשה עכ"ל א"כ מעתה נאמר דכיון שאפי' בלשון אתננו ס"ל לרבי מאיר שהוא בשט"ז שהוא מוסר לו עכשיו א"ך הרי לנו שלשון אתננו אינו מוכרח שהוא להבא דוקא אלא אדרבא חזינן שהוא בהווה לדעת ר' מאיר כמו אם אמר הריני נותן לך וכו' וא"כ מינה לדעת רבנן נימא שאינו אלא לשון מסופק ולהכי התם לא קנה כיון דאיכא ספק בכוונתו אבל כשהוא אומר מעכשיו הרי גילה שדעתו הוא מעכשיו ולהכי מהני בלשון הוא אבל כשלא אמר מעכשיו לא מהני כן נ"ל לישב דבריו הטור ז"ל. ע"כ. והסכים לדעתו הרב שיו"ט ז"ל סי' ט"ל עי"ש. ובסוף תשובתו כ' איך שיהיה למאן דאתן עלה איכא למימר כס' הרב מהרא"ש דאפי' לרבנן לשון אתן דלא קנה מטעם ספיקא הוא דיד בעל השטר על התחתונה. ע"כ:
וקשיא לי דהא בכה"ג שנתבטל השטר לגמרי לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכמ"ש בסי' מ"ב ס"ט וז"ל לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בכל כי הני גווני דלעיל שאין השטר בטל לגמרי אבל בדבר שהשטר בטל בו לא וכו':
ולמ"ש מור"ם וי"א היינו דוקא בדבר דליכא למיתלי בטעות אבל בדבר שאפשר שטעה בו הנותן כגון דאמר לשון דלא מהני במתנה ודאי נתבטל השטר ע"כ אתי שפיר. דהכא נמי אמרינן דדילמא כוונתו באתננו להבא וטעה וסבור דמהני. ועי' בש"ך שם סק"ך שכ' גם הדעה הא' מודה בזה ומ"ש הר' בלשון וי"א וכו' היינו משום דבדיעה הא' לא הוזכר חילוק זה בפירוש וכן דרכו בכמה מקומות. ע"כ. ולפ"ז אנו למידין דתלינן בטעות אפי' היכא דליכא מ"ד דמהני כה"ג דאתננו דאמרינן אף הוא היה מתכוון דמהני הגם דליכא מ"ד דמהני לשון להבא. ונראה שכן הוא דעת הסמ"ע שכ' שם סקכ"ו וז"ל שאפשר שטעה בו הנותן וכו' נראה דמיירי בלשונות שמקנה לו בו המתנות כגון שדה זו אתננו לו וכמ"ש בריש ס' רמ"ה ומשום דכה"ג לא שייך למימר אין כוונת אדם על דבר שעל ידו יתבטל השטר דאמרינן הוא לא נתכוון לבטלו אלא שטעה וסבר דלשון זה יועיל ובאמת אינו מועיל ע"כ. וכוונתו היא כמ"ש דאיירי בשטר שכתוב בו שדה זו אתננו לו ולשון זה ספיקא הוי כדעת מהרא"ש ז"ל ואמרינן שטעה סבר דלשון זה יועיל אף כשהוא מתכוון להבא ובאמת אינו מועיל. זהו כוונת דבריו. כאשר להרב שיו"ט ז"ל סי' הנז' שאחר שהביא דברי מהרא"ש ז"ל כ' וכן מדברי הסמ"ע בחו"מ סי' מ"ב סקכ"ו דטעמא דאתננו הוא משום דיד בעל השטר על התחתונה יעו"ש ע"כ:
והש"ך סקכ"ב לא אסיק אדעתיה דברי מהרא"ש ז"ל דס"ל דאתננו הוי ספיקא. ולכך נקט בדבריו כאשר יהיה האופן שאין כתוב בשטר אתננו להדייא. רק אפשר לפרשו בלשון אתננו ואפשר לפרשו בלשון אחר. והשיג על הסמ"ע דבלישנא דאתננו דליכא מ"ד דמהני אין לומר שהנותן טעה. עוד הקשה עליו וכ' ולא ידענא מאי נראה דקאמר ולמה המציא ענין אחר הו"ל לאתויי אני מניח וכו' דמהרי"ק ע"ש:
ולמאי דכתבינן לק"מ. דדעת הסמ"ע כמהרא"ש דאתננו גופיה ספיקא הוי. וזהו שכ' הסמ"ע נראה דמיירי וכו' שדה זו אתננו וכו' דהיינו שכן כתב להדייא ולא כדמשמע מהש"ך דכוונת הסמ"ע היא שנוכל לפרש בו כן. ויען דלפ"ז נמצא מקור דין זה דמור"ם נובע ממקור מים חיים מההיא ברייתא דשטר שכתוב בו אתננו דלדעת חכמים לא קנה משום דלשון אתננו ספיקא הוי ואמרינן יד בעל השטר על התחתונה הגם דבטל השטר לגמרי. והט' משום דתלינן בטעות. אמטו להכי לא אייתי בידיה הסמ"ע הך דאני מניח דמהרי"ק והמציא ההיא דאתננו להוסיף תת כח לסי' זו ולומר דשורשה דהאי מילתא תלמוד ערוך הוא. ולפי שלא נמצא כתו' כן להדייא לרבנים הראשונים שקדמוהו וכל הפוס' סתמו את דבריהם ולא כתבו דאתננו ספיקא הוי. לזה כ' הסמ"ע נראה ומימלא אתה למד דאף היכא דליכא מ"ד דמהני אפ"ה קא אמרינן דילמא הנותן טעה שהרי באתננו קא אמרי חכמים דלא קנה. והט' משום דאמרינן דדילמא מתכוון להבא וטעה וסבר דמהני הגם דליכא מ"ד דמהני. דאפי' לר"מ דס"ל דקנה היינו משום דפשיטא ליה שהוא לשון הווה. ולמאי דאמרינן דאתננו ספיקא הוי. א"כ ה"ה הני לישני דאינם מועילים בבריא כגון יטול יזכה. למ"ד דקי"ל כוותיה. משום דס"ל דמשמעותם להבא והוו כמו אתן. דלדידיה שוין. וכולהו איתן מושבם. מידי ספיקא לא נפקי. וטעמא דאינם מועילים הוא משום דיד בעל השטר על התחתונה א"כ בשטרי דידן דכתבינן דלא כאס' וטו"ד. אמרינן דידו עה"ע וכדפ' מר"ן סי' מ"ב ס"י וז"ל הרבה מהפרשי' כתבו שעכשיו שנהגו לכתו' דלא כאס' ודלא כטו"ד אמרי' בכל לשון מסופק יד בעה"ש עה"ע. ע"כ:
ואמנם הא ודאי ההיא דמהרא"ש ז"ל לאו אליבא דכ"ע היא. שהרי כ' הרב"ח ז"ל סי' מ"ב וז"ל ומהרי"ק בשורש צ"ד חלק ואמר דדוקא כשהספק נופל בכוונת הנותן וכו' וע"ש ולא משמע הכי בדברי הה"מ פכ"ג ממלוה וג' פ' גפ' גבי שטר שזמנו שבת ע"ש וכו'. ע"כ. ואי ס"ל כמהרא"ש איך יחלוקו על ההיא דמהרי"ק. והלא תלמוד ערוך הוא. אלא ודאי ס"ל להה"מ והני' לדעת הב"ח דלשון אתננו לא הוי ספיקא. וכדמוכח ג"כ מדברי הש"ך הנז'. ולדעת הב"ח אפשר לומר דכוונת מור"ם במ"ש וי"א בוא'ו הוא לחלוק. וא"כ יוכל הנותן לומר קי"ל כמ"ד דאתננו משמעותה בפשוט הוא להבא ולאו טעמא הוא משום דספיקא הוי ויד בעהשה"ת כי היכי דלועיל האי לישנא דלא כאס' וכו':
קנצי למילין מהני מילי מעלייתא דכתבינן. כי ההיא ריעותא קמייתא דלשון יזכה דהוי ק"ד. לא הורע כחה רק מצד מה שכתוב בשטר תיבת מעכשיו. אבל לא הורע כחה מטעם דסתם קנין הוי כמעכשיו וגם לא מצד מ"ש בשטר דלא כאס' וכו'. וכמבואר הכל לעיל:
עוד איכא טעמא אחרינא לאלומי כח מתנה זו ולאורועי כח ריעותא זו דק"ד. ממ"ש בשטר וחי"ע חו"ג וקבלו וכו'. ובלשון חיוב הוי אתן ק"ד. כדמשמע מדברי הרשב"א שהביא הב"י סי' קצ"ה מחו' כ' שכ' דכל שקנו מידו אע"פ שלא אמר בל' חיוב דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין וכאלו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן. ובסו"ד כ' שהקנין מחזק הענין כאלו מחייב עצמו ליתן ע"ש. אלמא פשיטא ליה דחיוב ודאי מהני באתן ולא אתא אלא לאשמועי' דגם ק"ס הוי כחיוב. וכן מוכח ג"כ ממ"ש הב"י שם מחו' יב' שכ' וז"ל יש מהגאונים שאמרו דכל לשון עתיד שאעשה כך או שאתן כך הוי ק"ד ויש מי שאומר דכל האומר אתן כו"ך לאו ק"ד הוא אלא הרי הוא כאלו קנו מידו בחיוב אותו סך ע"כ. משמע דבלשון חיוב ודאי דמהני. וכ"כ הסמ"ע סי' ס' ס"ק י"ח וז"ל ואפי' לדעת האומרים דאם קנו מידו ליתן או אתן לא קנה דהו"ל ק"ד וכמ"ש מור"ם בשמו לקמן סי' רמ"ה ס"א מ"מ בזה שחייב נפשו ליתן לזה הכל מודים דקנה וכ"מ מהגהת מורם שכ' בסמוך על שטר שכתוב בו מחמת שנתתי וכו' וז"ל אבל לא שעבד עצמו להתחייב עכ"ל דמשמע הא שעבד עצמו להתחייב הא חייב אפי' בלשון נתתי אף שלמ"ד זה נתתי הוי כמו אתן וק"ל. ע"כ. והעתיק דבריו הש"ך סקכ"ד ולא חלק עליו:
ואחר נשיקת הרצפה נוראות נפלאתי מה דמות יערוך ה' הסמ"ע ז"ל נתתי לאתן. והלא בפי' השולח ד' מ' אמרינן ת"ר האומר נתתי שדה פ' לפ'. נתתיה לפ'. הרי היא שלו. אתננה לפ' ר"מ אמר קנה וחכ"א לא קנה. והביאו הב"י ריש סי' רמ"ה. הרי דלא פליגי ר"מ וחכמים אלא באתננה. אבל בנתתי מודים חכמים לר"מ דלא הוי ק"ד. אלא שדברו חכמים בהווה. ובבא להקנות השדה בלשונות הללו עסקינן. ולא בדרך הודאה. ולכך אמרו בגמ' האי האומר דקתני כותב הוא. וכדפי' הר"ן הביאו הב"י שם אלא דפליגי שם הרמ"א והרשב"א ז"ל. דהרשב"א ס"ל דע"כ לק' רבנן דאתננה הוי להבא אלא בקנין שטר. אבל בק"ס דעדיף טפי ומתקן הענין מודו דמהני וכמש"ל משם הה"מ והרשב"א. וההמ"ה ס"ל דק"ס לא עדיף מקנין שטר. וכמו דבקנין שטר לדעת חכמים לא מהני דלהבא הוי. הן בק"ס. והן הן דעת האומרים שהביא הסמ"ע. אבל בנתתי אף בקנין שטר. כשהוא בא להקנות הוא לשון הווה. ובסי' ס' לא איירי מר"ן הש"ע בהאי ריעותא דק"ד כלל ולא הוזכר בדברי מר"ן שם כ"א מה שטען שמעון שלא היו בידו הק' זהובים ואין אדם מקנה דבר שלב"ל. ומר"ן הוסיף עוד לומר שאם הזהובים הם מטבע שנושאים ונותנים בהם אין מטבע נקנה בחליפין. וע"ז הגיה מור"ם אבל לא שעבד עצמו להתחייב. אבל האי ריעותא דק"ד לא נזכרה שם כלל אפי' ברמז דלא שייכא שם כלל. דלכ"ע נתתי הוי הווה ואפי' בקנין שטר. וכעת צ"ע:
איך שיהיה מדברי הסמ"ע מבואר דבלשון חיוב לא הוי אתן ק"ד:
גם הרב מהר"י אירגאס ז"ל סי' כ"ט כ' וז"ל עוד מטעם אחר אין בזה ק"ד והוא משום דשעבד גופו ונכסיו והקנין על שעבוד גופו חל מיד ולא ק"ד הוא וכמ"ש מהרא"ש בסי' קלג' ובעל לחם רב בסי' קמ"ז ק"ץ ור"ח ורי"ח ע"כ. וכ"כ הכנה"ג חו"מ סי' ר"ג הגה"ט אות ל"ג משם סיעת האח'. והגם דבסו"ד כ' וז"ל אבל מהרש"ך ח"א סי' ק"א נראה כחולק בזה ובביאור הוכיח הרב ז"ל בח"ג סי' ע"ד מתשובת הרשב"א שהביא רבינו ב"י סי' ר"ו שאפי' נשתעבד ונתחייב למכור וקנו מידו לא מהני דהוי קד' ועי' במהר"ש הלוי ח"מ סי' ד' ע"כ:
הרי הכנה"ג אה"ע סי' נ"א כ' דמהר"ש הנ"ז רצה להכריח מתשו' רשב"ץ דהאומר אני מתחייב שאתן לפ' כו"ך לא מהני. והכנה"ג שם דחה דבריו. ועי' מהרא"ש סי' קל"ג שהכריח מתשו' הרשב"א שהביא הב"י סי' ס' דמחייב עצמו בקנין לא הוי ק"ד. וכ' שכן היא דעת הרמ"א שהביא הטור סי' קנ"ז ושכך היא דעת שאר כל הפוס' כולם כמעט אין בהם שום א' שיסבור שהקנין על השעבוד לא יועיל כמו אם קנו מידו מגופה של קרקע וכן ג"כ כמתחייב למכור או מתחייב ליתן. ופירש גם ההיא תשו' דהרשב"א שהביא הב"י בסי' ר"ו הנז' עד"ז. וכ' שהדבר מוכרח כן מדברי הרשב"א עצמו בתשו' הנז' ע"ש:
באופן דכיון דדעת מהר"מ מטראני ומהרא"ש והראד"ב והסמ"ע ומהרע"י בתשו' כת"י ומהרש"ח כולהו רבוותא ס"ל דבלשון חיוב לא הוי ק"ד כמ"ש משמם הכנה"ג סי' כ"ג אות ל"ג וכן דעת הש"ך ומהר"י אירגאס כמש"ל וכ"כ המט"ש סי' רמ"ה הגה"ט אות י"ט ז"ל בלשון חיוב שמתחייב לתת ודאי דמהני עדות ביעקב סי' ק"ן ד' ר"ס ע"ב הרב אנג'יל סי' מ"ה אדרת אליהו סי' י"ט קרית מלך רב סי' ג' ד'. הא ודאי דהכי נקיטינן. ואין המוחזק יכול לומר קי"ל כמהרש"ך ומהר"ש הלוי. דלק' כן מהרש"ך אלא משום שהוכיח כן מתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' ר"ו. וכבר מהרא"ש הוכיח שאין כן דעת הרשב"א מתשו' אחרות דידיה ושהדבר מוכרח ג"כ גם מההיא תשו' גופה וגם מהר"ש הלוי שרצה להוכיח מתשו' רשב"ץ פליג עליה רבינו הכנה"ג וכ' עליו וליתא ע"ש. וכ"כ ה' אורח משפט סי' כ"ה אות נ"ז וז"ל היכא שפוסק א' הבין ס' אחת כדעת פוסק אחר ומכח זה דן את הדין ובא רעהו וחקר וראה והכריח בראיות ברורות שמה שהבין אותו פוסק האחרון בדעת הפוסק הא' אינו אמת אין לצרפו אפי' לפוסק הב' לומר קי"ל כ"כ הכנה"ג סי' ע"א הגב"י אות ג"ל ע"ש:
ומהאי טעמא. אין לערער ג"כ אהאי שטרא מהריעותא הב' דקי"ל אין מטבע נקנה בחליפין כמ"ש סי' ר"ג. דהיינו דוקא כשאין כאן לשון חיוב. אבל אם יש לשון חיוב מהני:
והגם דמצינו להכנה"ג בתשו' סי' קס"ד שכ' וז"ל ואפי' תימא דאף בזה נתחייב בלשון חיוב. הא דמטבע נקנה בלשון חיוב במחלוקת היא שנויה ומחלוקתם תלוי בההיא דר"פ הנושא חייב אני לך מנה בשטר הביאה הרב בעה"ט בחו"מ סי' מ' ומהר"מ איסרלס ז"ל בסי' צ"ב הסכים דלכ"ע מהני וכן מוכיחין דברי הסמ"ע בסי' י"ב אות י"ט וכ"כ מהרש"ח ז"ל בתשו' סי' ס"ו ומהרח"ש בתשו' הובאה בס' משפט צדק ח"א סי' ב' אבל בסי' הנז' ד' ן' ע"ב מחב' ובסי' יו"ד ויז' כ' דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא המע"ה ועי"ש בסי' ל' ול"ו ובס"א סי' אב"ג ובמהרשד"ם חח"מ סי' כ"ט ושל"ג ע"כ. וכ"כ בתשו' סי' קס"ה וכ"כ בכנה"ג סי' ר"ג הגה"ט אות מ"ד:
מ"מ הרי מצינו לרבינו ב"י בסי' ס' סט"ו דס"ל דבלשון חיוב נקנין שכ' שם וזל"ה שהרי"ף מודה בההיא דהרא"ש שאדם יכול להתחייב בדבר שאינו חייב אע"פ שאין לו נכסים לפי שגופו ועצמו הוא מחייב ומש"ע וכו' וכן מצאתי להרא"ש שכ' בתשו' סוף כלל ל"ו צריך לדקדק בלשון שרגילין לכתוב אם כותבין אני נותן לפ' כו"כ מעות אגב קרקע קונה ואם בקנין חליפין בלא אגב אין מטבע נקנה בחליפין ואם כותבין חייב אני מנה לך בשטר חייב כדאיתא בר"פ הנושא וכו' ע"כ הרי שחלק בין מחייב לנותן. עכ"ל הרב"י:
ומלשון זה משמע ומוכח דהכי ס"ל. וכמו שיתב' להלן. וכן היא דעת מור"ם. שעמ"ש מר"ן שם בסי' ו' ראובן שהוציא שטר וכו' שנתתי לו ק' זהובים ושעבדתי וכו' אם הזהובים שבשטר הוא מטבע שנושאים ונותנים בו אין מטבע נקנה בחליפין ואם אין וכו' נקנים בחליפין אלא שצריך שיהיו ברשותו. ועמ"ש מר"ן ושעבדתי וכו'. הגיה מור"ם משם הב"י וז"ל אבל לא שעבד עצמו להתחייב ע"כ. דמשמע הא ש"ע עצמו להתחייב אף שאין מטבע נקנין וא"ץ שיהיו ברשותו. וכדמשמע ליה להסמ"ע סקי"ח מדברי מור"ם הללו הב"ד לעיל. ומאחר דמר"ן בב"י ומור"ם במפה הכי ס"ל הכי נקטינן. דאנן בתריה דמרן בב"י. או בש"ע אזלינן. שכ"כ בפסקי הראשו' זלה"ה שהרב הרשב"א ז"ל שאל להרב מוהריב"ע זלה"ה ע"ז והשיבו לכו אל יוסף אף בהכרעתו בב"י לבד. והוב"ד אלו בדינים נפרדים שב"ס וי"ץ חח"מ אות כ'. ואזלינן ג"כ בתריה דמור"ם היכא דלא פליג אמר"ן כמפורש בפסקי הראשו' זיע"א ובחד מנייהו מלכי סגי. והכא הא איכא דעת שניהם וגם דעת רובא דרבוותא:
וחזיתיה להגאון החק"ל ז"ל חו"מ ח"א סי' לב' דכ' דבחיוב וקנין מהני כמ"ש הב"י בשם תשו' הרא"ש בסי' ס' וכן נקיט בפשוט מור"ם בתשו' סי' צ"ב ומר"ן ב"י בתשו' בדיני נישואין ובתשו' מהר"ש חיון סי' ט"ו ומהרח"ש הובא בתשו' משפט צדק ח"א סי' ב' ומהרשד"ם כ' דאין המתחייב יוכל לו' קי"ל. וכ' עוד החק"ל וכת' הרי לרש"י וריא"ז ור"ח שהביא הטור בסי' מ' שפירשו דהא דחייב אני לך מנה בשטר שחייב הוא מטעם הודאה מינה דבבא להתחייב מעכשיו אינו מועיל. גם זה אינו שכבר הכריע ה' משפט צדק דבחיוב וקנין כנ"ד כ"ע מודו. עוד כ' באמצע הסימן וז"לה אבל כעין נ"ד דבחיוב גרידא הא איכא ס' רש"י וריא"ז ור"ח דס"ל דאינו מועיל כ"א בהודאה והרי המתחייב מצי אמר קי"ל כרש"י וריא"ז ור"ח. אך בחיו' וקנין כ"ע מודו דמהני ע"כ. מבואר מדבריו שרש"י וריא"ז ור"ח שפירשו ההיא דפ' הנושא דחייב אני לך מנה בשטר דבהודאה איירי ולא בבא להתחייב ומינה דס"ל דחיוב לא מהני במטבע. ה"ד בחיוב גרידא בלא קנין. אך בחיוב וקנין כ"ע מודו דמהני. ואולם מדברי רבינו הכנה"ג בתשו' סי' קס"ד שהבאנו למעלה מבואר דלא כהרב. שהרי כתב שם בדף קצ"ז ע"א וזל"ה וכת' תינח שטרות אבל מעות במה קנאם בקנין לא קנאם דאין מטבע נקנה בחליפין ואי משום לשון חיוב הא דמטבע נקנה בלשון חיוב במחלוקת היא שנויה מחלוקתם תלוי בההיא דר"פ הנושא חייב אני לך מנה בשטר הביאה הבעה"ט ז"ל חו"מ סי' מ' וכו' ע"ש. הרי דהרב איירי בחיוב וקנין ואפ"ה כ' דמדי פלוגתא לא נפקא דלהנהו רבוותא דמפרשי ההיא דפ' הנושא מטעם הודאה ולא בבא להתחייב וס"ל דאין חיוב מועיל במטבע היינו אפילו בחיוב וקנין דבהכי איירי הרב. וכתב עלה דלא נפקא מידי פלוגתא:
ומצאתי לה' אורח משפט סי' ס' הגב"י אות ט' שכ' וז"ל חיוב בקנין אי מהני לקנות מטבע מדי פלוגתא לא נפיק ומצי המוחזק לומר קי"ל מורי הגאון מ"א בחק"ל מ"ב חו"מ סי' ג' סי"א ע"כ. ודברי הרב הללו הם כמ"ש הכנה"ג. אכן הם הפך דברי הרב גופיה שהבאנו למעלה. ואנן אין בידינו חלק החק"ל ההוא שהביא ה' אורח משפט. כדי לראות הדברים בשרשן:
וכ"ז הוא באתרא דתפסי דגל הקי"ל. ולא סמכי אתכא דמר"ן. אבל אנן בתריה דמר"ן גרירנא. וכבר כתבנו דדעת מר"ן בב"י היא דחיוב מהני במטבע:
ואולם זאת מצאתי לרב אחרון פני יצחק. ח"מ סי' י"ט שחקר לדעת מה היא דעת מר"ן אי ס"ל דמהני לשון חיוב במטבע א"ל. ומתחילה הביא מכמה מקומות ואתיא מכללא דסי' ס' ס"ו ומ"ש מר"ן בב"י שם דמודה הרי"ף בלשון חיוב שהבאנו למעלה. דדעת מר"ן היא שחיוב מהני במטבע ושוב כ' דאין מכל זה ראיה חותכת. דמנה דקאמר מר"ן שוה מנה קאמר וכמ"ש איהו גופיה בב"י סי' רנ"ג בההיא דאם תלד אשתי וכו' באופן דאכתי אין בידינו אות ומופת חותך לומר ולהכריח בדעת מר"ן דס"ל דמהני חיוב למטבע וכו' עוד דבתשו' החק"ל חו"מ ח"ג סי' ג' וד' מבואר דאפליגו בדעת מר"ן תרי אשלי רברבי גדול הדור שלפנינו הגאון ה' החק"ל והגאון ה' מהר"מ סוזין. דהרב מהרמ"ש ס"ל דלא מהני ל' חיוב במטבע כלל וכ"מ שתמצא בדברי מר"ן לשון חיוב מנה צ"ל דשוה מנה קאמר. והרב החק"ל דחה דבריו וס"ל דדעת מר"ן דמהני והכריע כן מכמה מקומות. וזה הלכה העלה הרב פני יצחק. דיכול המתחייב לומר קי"ל כרבוותא דסברי דלא מהני לשון חיוב למטבע כלל וקי"ל כהרב מהרמ"ס ז"ל דס"ל הכי גם בדעת מר"ן עי"ש. וכבר כתבנו דאנו אין בידינו החלק ההוא של הרב החק"ל שכתוב בו פלוגתא דרבנן הנז'. ומ"מ האמת יורה דרכו דדעת מר"ן היא דמהני חיוב. וילפינן לה מההיא דסי' ס' שהבאנו למעלה. דהתם פליג הב"י ארבינו הטור וס"ל דהרי"ף לא איירי בלשון חיוב. וע"ז כ' וכן מצאתי להרא"ש וכו' ואם בקנין חליפין בלא אגב אין מטבע נקנה בחליפין ואם כותבין חייב אני לך מנה בשטר חייב כדאיתא בר"פ הנושא ע"כ. הרי שחילק בין מחייב לנותן. ע"כ דברי מר"ן הב"י. ומדכתב מר"ן אדברי הרא"ש הרי שחילק בין מחייב לנותן. אלמא ס"ל דהר"אש לאו בשוה מנה איירי אלא במטבע ממש ויש חילוק בין חיוב לנותן. וכן הוא האמת בפשט לשון הרא"ש ז"ל. דעמ"ש בתחילה אין מטבע נקנה בחליפין ולא איירי בשוה מנה אלא במטבע ממש. ע"ז כ' ואם כותבין חייב אני וכו' אלמא ס"ל דבמטבע מהני לשון חיוב. וכבר כ' הכנה"ג בתשו' ח"ב סי' מ"ו ובסי' פ"א דכשמביא בב"י איזה סברא ולא ערער עליה ולא כ' עליה חולקים כן הוא דעתו. ובפרט הכא דעל מה שחילק בדעת הרי"ף בין לשון חיוב. ע"ז מביא מהרא"ש שחילק כן. ונמצא לפ"ז שכן היא דעת שני עמודי הוראה לדעת מר"ן וכבר ידוע דאתכא דידהו קא סמיך. וכן מוכח מדברי מור"ם שם בסי' ו' שכ' מר"ן אם הזהובים שבשטר מטבע וכו' אין מטבע נקנה בחליפין. ומורם הגיה שם משם רבינו הב"י אבל לא שעבד עצמו להתחייב ע"כ. דמשמע דדעתו היא ושכן היא דעת הב"י דאם שעבד עצמו נקנה המטבע. וכן משמע ליה להסמ"ע שם סקי"ח. ומאחר שכן הוא. הא ודאי דל"מ למימר קי"ל כה' מהרמ"ס ז"ל. ובפרט לדידן דגרירנא בתריה דמור"ם היכא דל"פ אמר"ן. א"כ הגם דנאמר דדעת מר"ן לא בריר לן ומדי פלוגתא לא נפקא. אפ"ה סמי מכאן דעת מר"ן. הא איכה דעת מור"ם וכ"ש הכא דמבואר מדברי מור"ם שכן היא דעת מר"ן בב"י וכן הם מעשים בכל יום דמקנין המטבעות בלשון חיוב ועוף לא צווח. צפור לא צפצף. וכן מצאתי פס"ד א' כת"י לחו"ר טיטוואן יע"א ב"ד של ארבע הלא הוא כמוס עמדי. הרב כמוהר"ר יצחק נהון זלה"ה ובית דינו שכתבו בפשוט שכן היא דעת מר"ן. וחו"ר עה"ק חברון תו' ב"ד של שלש כתבו ע"ד וזל"ה אולם הדרך הב' אשר כתבו כן כיון שהקנית הזכות לה כלשון חיוב מהני הוא הדרך הנכון והאמת והגם דרבה המבוכה בזה אי מהני לשון חיוב להקנות במטבע ויכול המוחזק לומר קי"ל כידוע כבר כתבו הרבנים הנז' היו דזו אינה משלנו אחר דאנן בדידן קבלנו עלינו הוראת מר"ן ז"ל והוא ז"ל פ' סי' מ' כרוב הפוס' וכמעט כולם דס"ל דההיא דפ' הנושא חייב אני לך מנה בשטר הוא אף בבא להתחייב ודלא כרש"י וסיעתו דס"ל דמיירי בדרך הודאה את"ד והנה אמת כי במ"ש הרבנים הנז' בדעת מר"ן ז"ל דמהני חיוב למטבע עינינו הרואות להרב הגדול ראש"ל כמוהר"מ סוזין ז"ל דס"ל בדעת מר"ן ז"ל דלא מהני חיוב למטבע וכל מקום שתמצא בדברי מר"ן לשון חיוב מנה צ"ל דשוה מנה קאמר כמ"ש בתשו' הוב"ד בס' חק"ל מ"ב חח"מ סי' ג' והגם דהרה"ג מע' הרב החק"ל ז"ל סתר דבריו והוכיח בראיות ברורות דמהני חיוב למטבע לדעת מר"ן ז"ל ולפי הנראה כי חזר בו הרב מס' המלך ז"ל כמו שיראה הרואה שם בס"ד דביטל דעתו נגד מי שגדול הגאון החק"ל ז"ל מ"מ כל חכם לב עיניו יחזו בס' חקי חיים למע' הרה"ג רבין חסידא גדול ירושלים סי' ט"ל וסי' מ"ה שחזר להורות כן בדעת מר"ן שאין מטבע נקנה בחליפין אפי' בל' חיוב ושני תשובות אלו המה מאוחרות הרבה לתשו' שבסי' חק"ל ז"ל ועי' בס' מים קדושים ס' ג' שתמה על הרב החסיד ז"ל שלא פקפק בזה עי"ש ועי' בס' פני יצחק לרב חביבא כמוהר"י אבולעפייא הי"ו חח"מ סי' י"ט ובאה"ע סי' י"ז שהאריך בזה וזו הלכה העלה דדבר זה במחלוקת הוא שינוי בדעת מר"ן ז"ל ויכול המוחזק לומר קי"ל כרבוותא דסברי דלא מהני חיוב למטבע כלל וקי"ל כהרה"ג מס' המלך ז"ל דס"ל הכי גם בדעת מר"ן ז"ל עש"ב אמנם במעט התבוננות הא ודאי בורכא היא כי הנה ידוע ומפורסם שהוראת הרה"ג מ"ע מוהרמ"ס ז"ל תמוהא היא מאוד כי בכמה מקומות בב"י ובתשו' אבק"ר ובתשו' אה"ע מבואר בהדייא דעת מר"ן ז"ל דמהני חיוב למטבע כאשר אסף וקבץ אותם הגאון החק"ל ז"ל שם גם הרה"ג בס' חקי חיים ז"ל שם תמה ע"ד ע"ש ובודאי דאין לומר קי"ל כוותיה ועל מ"ש רב חביבא כמוהר"י אבולעפייא הי"ו שסמך עצמו אחר דגל הקי"ל בזה כבר הכו על קדקדו שני צנתרות הזהב הרבנים כמוהר"ב פינטו הי"ו וכמוהר"ר שמח גגין הי"ו הוב"ד בס' ישמח לב עש"ב ועי' להרב משנת דר"א ז"ל סי' ק"ה הוב"ד בס' ישמח לב הנז' דסוגיין דעלמא הכי אזלא דכל השטרות המה עולים בחיוב ושעבוד להקנאת המטבעות ומפקי ממונא בשופי ע"ש וזה ברור וא"ץ לפנים. עכ"ד. ועי' להרב וי"ץ ז"ל חח"מ ד' קע"ד שאחר שהביא דברי מר"ן בב"י סי' ס' ולהקת הפוס' דסברי דמהני חיוב במטבע. שוב כ' דאכתי לא פלטי מפלוגתא והביא תשו' הכנה"ג דסי' קס"ד וסי' קס"ה ודברי מהרשד"ם חו"מ סי' של"ג וה' משפט צדק סי' יו"ד ד' כ"ב ע"ש והיינו משום דתשובתו היתה לאתרא דתפסי דגל הקי"ל כמבואר שם בשאלה. ואולם לדידן דגרירנא בתר מר"ן ומור"ם כבר כתבנו דלדידהו ס"ל דמהני חיוב במטבע. וההיא דהגאון מהר"מ סוזין ז"ל דעת יחידאה היא:
ולחזק הדבר אערכה לפניך מ"ש הרב ישרי לב משם מהראנ"ח ח"א סי' ס"ז ומהר"י הלוי כלל ב' סי' י"א דפוסק שיש ס' בדבריו מסתמא יש לומר דס"ל כדעת המרובים. אף אתה אמור דהכא נמי דהגם דנימא דדעת מר"ן מידי ספיקא לא נפקא אי שוה מנה קאמר וכדעת ה' מהרמ"ס הנז' או מטבע ממש וכדעת ה' החק"ל וסיעתיה. אפ"ה כיון דדעת רובא דרבוותא ס"ל דחיוב מהני במטבע. מסתמא דעתו כדעת המרובים:
אך מ"ש ה' וי"ץ וז"ל גם ה' מהרשד"ם חו"מ סי' של"ג כ' וז"ל ועוד אני אומר אע"פ שקנו מידו שאין מעות נקנים בחליפין אע"פ שהיה אפשר לומר שבדרך חיוב אדם מתחייב ומשתעבד אפי' לדבר שלב"ל מי יודע איך היה החיוב ע"כ ומדכתב דין בדרך אפשר מ"ש דלא פסיקא ליה מילתא ע"כ:
עיין בהרב החק"ל ח"א סי' ל"ב שכתב דמהרשד"ם בסי' כ"ח נקיט בפשוט דחיוב מועיל במטבע ובדבר שלב"ל ובסי' רפ"ח כתב דהטור בסי' ס' כ' בדעת הרי"ף דחיוב ל"מ במטבע. וע"ז כ' החק"ל. הנה מלבד דאין הכרח כדברי הטור שהבין כן בדעת הרי"ף וכמ"ש הב"י הרי גם לדבריו יחיד הוא בדבר זה ובסי' של"ג כ' דאע"פ שהיה אפשר לומר דבדרך חיוב מתחייב אדם במטבע ואפי' לדבר שלב"ל מי יודע איך היה החיוב הנה מ"ש בדרך אפשר כיון דלדעתו הרי"ף חולק לזה מ"מ כבר כ' בסי' שע"ג דמ"מ אין המתחייב יוכל לו קי"ל וכת' הרי לרש"י וריא"ז ור"ח וכו' העתקנוה למעלה] ע"כ:
הרי דדעת מהרשד"ם היא שאין המוחזק יכול לו' קי"ל. דלההיא פלוגתא דרש"י וריא"ז ור"ח שפירשו בההיא דפ' הנושא חייב אני לך מנה מטעם הודאה ולא בבא להתחייב דלדידהו לא מהני חיוב במטבע. דהרשד"ם ס"ל דלפ' אלא בחיוב גרידא. אבל בחיוב בקנין כ"ע מודו. וכההכרעת ה' משפט צדק בסי' יו"ד ויו כאשר כ' החק"ל משמו. הב"ד למעלה. אלא משום דאכתי לא פלטינן מדעת הרי"ף לדעת הטור בסי' ס' וכמ"ש מהרשד"ם בסי' רפ"ח. לזה כ' בסי' של"ג היה אפשר. ויען שהיא דעת יחיד וגם אין הכרח לפ' הטור כדפליג עליה הרב"י שם. לכן פסק בסי' שע"ג דאין יוכל לומר קי"ל ובסי' כח נקט בפשוט דמטבע נקנה בחיוב:
גם מ"ש ה' וי"ץ וז"ל וה' משפט צדק סי' יו"ד ד' כ"ב ע"א כ' וא"כ בנ"ד נמי אע"פ שמטבע אינו נקנה בחליפין הרי היה יכול הסופר לכתוב לשון חיוב וכו' והוא אמר שיכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח וכו' א"כ הטעות בא מן הסופר וכו' וא"ת ניחא לדעת הנהו רבוותא דסברי דההיא דפ' הנושא דחייב לך מנה בשטר דבבא להתחייב מיירי משמע דמטבע נקנה בל' חיוב אכן לדעת התו' ור"ח דסברי דבהודאה מיירי דאם לחיוב במה נקנים משמע דבלשון חיוב אינם נקנים המטבעות וכו' לזה נאמר דאחר דיש קנין ג"כ יודו דנקנין גם אלין רבוותא ואפי' דנאמר דיחלקו ג"כ מ"מ אחר שכתו' בשטר חמישית מנכסיו נקנים המטבעות וכו' ע"כ. מבואר מדבריו דאפי' בקנין דוקא כשכתב מנכסיו אמרינן דשוה קאמר אבל כשמקנה לו זהובים מספקא ליה לשון חיוב לדעת התו' ור"ח. ע"כ:
ואהמ"ר לא ידעתי היכן מבואר כן בדברי ה' מש"ץ דספוקי מספקא ליה לדעת התו' ור"ח. שהרי משתמען מלוהי דהיכא דאיכא חיוב בקנין כ"ע מודו. וכמ"ש הגאון החק"ל בח"א סי' ל"ב להדייא שכן הכריע הרב משפט צדק. וכמש"ל. ומ"ש הרב משפט צדק ואפילו דנאמר דיחלקו וכו' אינו אלא לרווחא דמילתא:
מעתה נדעה נרדפה לאותה ריעותא ג' שהקנו לזרעם אחריהם דור ג' וקי"ל אין אד"מ למי שלב"ל. דהא ודאי ההיא ריעותא אלים כחה לנתוש ולנתוץ. כח מתנה זו. והגם דאיכא לשון חיוב. מידי פלוגתא לא נפקא. כדאשכחן בתשו' רבינו בצלאל סי' י"א ד' מ"ז ע"ד שאחר שהביא דברי מהריב"ל דח"ב סי' כ"ד שכ' דאלת"ה היכי מצי לחייב עצמו להחזיר ליורשים שאינם בעולם וכדאמר בגיטין בפ' קמא גבי מעמד שלשתן וכו'. כ' אשתמטתיה לרב ז"ל הא דכ' הרב בעה"ט בחוה"מ סי' ס' וז"ל והמחייב את עצמו בדבר שלב"ל או בא לעולם ה"מ כשהקנה לו בל' מכר או בל' מתנה אבל בלשון חיוב חייב לפיכך וכו' ע"כ וזהו מוסכם מכל בעלי הוראה ז"ל וכו' ע"ש:
והרב משה"ר מע' אות ח' תמה על רבינו בצלאל וכו' דאין הדמיון וזיווגם עולה יפה דבשלמא המחייב עצמו בדבר שלב"ל איכא למימר אע"ג שהדבר לא בא לעולם הא מיהא גופו ישנו בעולם להתחייב אבל לכשיתחייב לדבר שלב"ל מה יושיעינו זה שהמתחייב ישנו בעולם. וכ' עוד שגם ה' בני יעקב ד' פט' ע"א וד' צ' תמה ע"ד רבינו בצלאל והכריע כדעת ה' מהריב"ל ושכן דעת ה' ב"ד חו"מ סי' י"ב ואולם ה' גו"ר ז"ל כלל ד' סי' ד' דף ס"ז ע"ג כ' בפשוט כדברי רב"ץ יע"ש:
והרב וי"ץ ח"ב ד' קע"ב ע"ד כ' וז"ל ומה שיש להסתפק הוא אם יזכו אחריו זרעו או נימא כיון שלא היו בעולם בשעת המתנה לא זכו ותחזור המתנה ליורשי הנותן והגם שכתו' בשטר איך אני מחייב עצמי ונכסי וכו' לקיים כל פו"פ וכו' א"כ אחר שמצינו במקנה דבר שלב"ל שאם כ' בלשון חיוב קנה נימא דה"ה נמי למי שלב"ל וכן מצינו להרב מהריב"ל ח"ב סי' כד' וכ"כ ה' גו"ר ח' אה"ע כלל ד' סי' ה' מ"מ כנגד זה מצינו להרב מהרימ"ט ח"א סי' ל"ח דמקנה למי שלב"ל גרע ממקנה דבר שלב"ל ואף בל' חיוב ל"מ וכ"כ בח"ב חו"מ סי' פ"א הב"ד ה' בעל ערך השלחן סי' ס' אות ל' וכן הביא שם מפוס' אחרים יעו"ש באופן דלשון חיוב הכתו' בשטר לא יגהה מזור לפרט זה. ע"כ:
הנה מ"ש ה' דס' מהריב"ל כ"ד היא דשויין מקנה למי שלב"ל למקנה דבר שלב"ל. הוא מן התימא. והרי לפניך תשו' רב"ץ שהבאנו למעלה דהרב מהריב"ל בסי' הנז' לא ס"ל כן. ואולי שט"ס יש. ועוד תמיה אני על ה' משה"ר ז"ל וה' וי"ץ ז"ל איך נעלם מנייהו מלכי שכן היא דעת מר"ן ז"ל בסי' ס"א ס"ד שכתב וז"ל ואפי' כתוב בו שנתחייב לכל מוציאו בין יהודי בין עכו"ם ודוקא שהמוציא היה ילוד בשעת הלואה אבל אם נולד לאחר מכאן לא דלא היה יכול להשתעבד למי שלב"ל. ע"כ והיא דעת הרשב"א סי' תתקנא הביאה רבי' הב"י שם. וכ"כ בסי' ס"ו סכ"ו וז"ל י"א שאם כ' לוה למלוה משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך ומכרו למי שהיה נולד בשעת הלואה שוב אינו יכול למחול. וכ"כ הכנה"ג בסי' ס"ו הגה"ט אות ג' וז"ל אם כתוב בשטר ששעבד הלוה למלוה עצמו ולכל מי שיבוא עליו בשטר זה יכול לגבות ממנו כל מי שיבוא עליו בש' זה ריא"ז הוב"ד בשה"ג. ובאות ד' כ' וז"ל אם הבא עליו בשט"ז לא היה בעולם בשעת השעבוד אינו יכול לגבות ממנו כלום ריא"ז שם:
והמט"ש סי' ס"ו הגה"ט אות ז' כ' וז"ל אם הבא עליו בשט"ז לא היה בעולם בשעת השעבוד אינו יכול לגבות ממנו כלום. ריא"ז הביאה הכנה"ג ולא זכר שר שדין זה הביאו מר"ן ז"ל לעיל סי' ס"א ס"ו בשם הרשב"א ז"ל ופסקו בס' הקצר שם ס"ד ונישנית כאן סכ"ו. ע"כ. ואין שכחה לפני כסא כבודו. כי דברי מר"ן הרי שלחן ערוך לפניך ולא נצרכה אלא להביא מן החדש ללקט אורות המפוזרים. איך שיהיה. דעת הרשב"א וריא"ז ומר"ן ומהריב"ל ומהרימ"ט והרב"ד וה' בני יעקב והמשה"ר דלא מהני לשון חיוב במקנה למי שלב"ל והכי נקטינן. ודלא כמ"ש רב"ץ וה' גו"ר וכ"כ הרב שער אשר ח"ב סי' כ"ו ד' נ"ה ע"ב משם רבני עה"ק ירושלם דרבו האומרים דלא קנה אף בלשון חיוב ושכן היא דעת מר"ן בש"ע סימן ס"א:
ויען דבהאי שטרא איכא כמה לישני שפירי. שכ"כ והוע"ה וכו' וכתחז"ל וכו' ומינו אותנו איש וביתו הנ"ל ש"ג לכתו' ולחתו' שט"ז בכל לשון ש"ז ויפוי כח המועילים לקיומו וכו':
הנה כי כן צריכין אנחנו לברר אם יש כח בהני לישני לחזוקי ולקיומי כח מתנתא דא ולהחליש כח הנהו תלתא ריעותי דאית בה. דרבה המבוכה בין הפוס' אי הני לישני שפירי מהני לתקוני כל ריעותי דאשתכחו בשטרא אם לאו:
והנה רבינו הב"י בסי' ע"א כ' וז"ל והריטב"א כ' בתשו' דבר התלוי בתנאי וכו' ואינו נכלל בלשון כחומר כל שטרי אלה דברים שאין הסופר בקי בדקדוקן ודברים שהם תחת הכלל וכו' וכ"כ רבינו האיי בתשו' האי מאן דמקבל עליה למכתב שטרא בכל לישנא דזכותא אע"ג דלא ידע ספרא לאחזוקי כראוי כיון דכתיב ביה ואחריות שטרא דנא קבלית עלי כחומר כל שטרות דנהיגי בישראל קיים לכל כללי דתחות ענייניה וכו' ע"כ. ומור"ם במפה סי' ס"א ס"ד הביא דברי רבינו האיי להלכה. ומהרשד"ם ז"ל חח"מ סי' כ"ח על שטר דאית ביה תנאי דאית ביה אסמכתא כ' וז"ל עוד טעם ג' וגדול הוא שהרי כתוב בתחילת השטר הוו עלי עדים וכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח וכו' וכ' הריטב"א בתשו' הביאה הב"י סי' ע"א וז"ל דבר וכו' וכ"כ רבינו האיי וכו' ע"כ וכ"כ רבינו ירוחם נתיב ד' ח"א התשו' של רבינו האיי ז"ל ובשטר זה שאנו עומדים עליו כתב שצוה ואמר כתבו בכל לשון ש"ז ויפוי כח והנה כ' הרמב"ם ז"ל בסוף פי"א מ"ה מכ"י סדר נכון וישר לסלק כל ערעור מאסמכתא והוא כשיכתוב הודה פ' איך הוא חייב לפ' וכו' יעויין במקומו ומעתה אני אומר וכו' ואם לשון שטר זה כמו שהוא אינו מחוייב לראובן נמצא שבא הטעות מן הסופר שהרי הוא צוה שיכתוב בכל לשון ש"ז ויפוי כח וא"כ אחר שאפשר לכתוב על אופן של זכות שלא יהיה בו גרעון כלל מאסמכתא וע"ז נטל ק"ג וש"ח נלע"ד שזכה שמעון בדינו וחייב ראובן לשלם וכו'. ע"כ:
ומור"ם בד"מ סי' רי"ב כ' וז"ל וכ' המרדכי פ' מ"ש ששאל רבינו שמחה את רבינו ברוך על שטר שלא היה כתוב בו קנין הפירות כראוי שלא הקנה לו קרקע לפירותיו אלא נתנו לו כח ליקח הפירות של קרקע והשיב אחרי שכ' בשטר המתנה שנתנו לו כח בפירות של קרקע בק"ג מעכשיו אג"ק וקבלו עליהם ככל שטרי פירות העשוים כתיקון חכמים נמצא שהעדים מעידים שהשטר נעשה כתיקון חכמים ותיקון חכמים הוא להקנות קרקע לפירותיה. ע"כ. ופסקו במפה שם סס"א וז"ל ש' שלא היה כתוב בו קנין פירות כראוי רק כתוב בו שנתן לו כח ליקח הפירות כתיקון חכמים הרי הודה שהקנה לו כתיקון חכמים ויש לפרש שנתן לו בלשון המועיל ע"כ:
ורבינו הטור בסי' רמ"א ס"יד גבי תנאי כפול כ' משם הרא"ש ז"ל וז"ל יש לדקדק אם יש בשטר תנאי כפול או בסוף השטר וקנינא מניה כחומר כל תנאים וקניינים העשויים כתיקון חכמים וכו' ע"כ. ופסקו מר"ן שם סי"ב וז"ל בד"א כשהיה תנאי זה כדין וכו' או שכתוב בסוף השטר וקנינא מניה כחומר וכו':
וחזיתיה לה' מעשה חייא ס' ט' שכ' וזל"ה דמאי דכ' הרא"ש דמהני אין הפירוש דאף שלא נעשה הדבר בפועל כתחז"ל אחר שהקונה נטל קנין שיהיה חומרו וחוזקו כדבר הנעשה כהוגן וכתחז"ל הרי הוא כמוהו וכפ"ז הם דברי העדים אל נוטל הקנין אשר יתחייב ויטביע מכח קניינו החומר ההוא אף שבפועל לא נעשה כי זה הוא ק"ד ותו לא מהני כי לא נעשה אינו ישנו אמנם פי' דברי הרא"ש דמהני הוא כי יודה שנעשה הדבר כהוגן ואף שבלשון השטר בסיפור והודעת העדים הדברים שעברו לא הזכירו דרך פרט מ"מ הודעו דנעשה הדבר בפועל בסוף השטר דרך כלל ואחר שהעדים הם מעידים שנעשה בפועל כסדר וכתיקון חז"ל מפיהם אנו חיים וניתן להם האמנה וכו' וא"כ בנ"ד בנושא אשר כזה אשר אין דרך לחז"ל להקנות מתנה כזו מהטעם הנ"ל דהוי דשב"ל אף שהאריכו למעניתם וקנינא כחומר וכו' לא הועילו כי אם כוונתם שנעשה הדבר בפועל כתיקון דקני שגו ברואה שאין דרך להעשות ואם כוונתם שרצו להתפיס ולהטביע חומר הדבר הנעשה כתיקון בנושא הזה אף שאין בטבעו צודק אותו התיקון פקו פליליה כנז' כי אין ההתלות וההתפסה מועילים לעשות אינו ישנו והוא ק"ד וכו' ע"כ:
ומהרשד"ם חח"מ סי' רס"ב כ' וז"ל עוד שנית אומר שהרי כתוב ורצו הממונים הנז' שיסודר לקונה שטר מכירה מוח' בכל חיזוקי סופרי ב"ד ובכל תוקף בארוכה לעצת ולראית ת"ח גם לבסוף כ' מכי' גמו' שו"ק חתו' וחלו' עם התנאים הנז' ומלת התנאים הנז' חוזר לכל הנז' בתנאים הידו' לת"ח וכ"כ הרא"ש בתשו' אחר שהכריח דבממון נמי בעינן תנאי כפול וכל משפטי התנאים וז"ל הילכך יש לדקדק בשט"ז וכו' או כתוב השטר וקנינא מניה כחומר וכו' ע"כ א"כ אף אנו נאמר בנ"ד נמי כיון שמעיקרא כ' ולראית ת"ח היודע לעשותם בכל משפטם ובכל תקותם ע"כ:
והכנה"ג סי' רמ"א הגה"ט אות ע"ה כ' דמהרשד"ם בההיא תשו' דסי' רס"ב והרב מעשה חייא פליגי אהדדי. ופשוט הוא. ונמצינו למידין דלדעת ה' מעשה חייא אם לא נזכר הקנין בפועל בפרט אלא שקבל עליו כחומר וכו' בדרך כלל לא מהני. ולמהרשד"ם מהני. ואחזה אנכי דלדעת ה' מעשה חייא ז"ל בפי' דברי הרא"ש ז"ל. א"כ הרא"ש פליג אההיא דרבינו האיי ז"ל והריטב"א ורבינו ירוחם ומר"ן שהביא דבריהם להלכה בב"י סי' ע"א ומור"ם שפסק כן במפה. וגם מהרשד"ם בההיא תשו' דסי' כ"ח שלמד מדבריהם לנד"ד דאיירי באומר כתבו בכל לשון ש"ז וכו'. דלדברי ה' מעשה חייא הא ודאי דלא מהני לשון זה כיון שלא נזכר הקנין בפועל כאשר יראה הרואה בדבריו כפשוט. וכ"כ ה' בית דינו של שלמה ח"מ סי' א' דלדעת הרב מעשה חייא לא מהני האי לישנא דנותן דאומר כתבו בכל לשון וכו' ע"ש. ואולם לדבריהם דרבנן רבינו האיי והריטב"א וסיעתם הא ודאי דמהני לשון זה. וכדיליף לה מהרשד"ם בסי' כ"ח. מדבריהם. וכן נראה בפשוט ממשמעות דברים. שהרי הריטב"א כתב ואינו נכנס בלשון כחומר כל שטרי. אלא דברים שאין הסופר בקי בדקדוקן וכו'. וכן רבינו האיי כ' האי מאן דמקבל וכו' אע"ג דלא ידע ספרא וכו' ומאחר דלא ידע ספרא הוי אומר דלא נזכרו. ואם נזכרו בטעו' הוי כלא הוזכרו. ואפ"ה ס"ל דמהני לשון זה שהוא קנין דרך כלל:
ומאחר דמר"ן ז"ל הביא דבריהם בב"י. הגם דלא העלה דין זה על שלחנו. אנן אתכא דידיה קא סמיכנא אף על מ"ש בב"י לחוד. והגם דמצינו לאיזה מהאחרונים דערערו ע"ז כאשר יעויין בספרתם אנו אין בידינו אלא המקובל מאבותינו ורבותינו הראשו' זיע"א דהלכתא כוותיה דמר"ן בין בב"י בין בש"ע ולא איכפת לן אם לא העלה על שלחנו כידוע. וכבר כתבנו לעיל משם הכנה"ג דאם הזכיר מר"ן בב"י איזה סברא ולא הביא חולק עליה ולא קרא עליה ערער שכן היא דעתו. ובפרט דמור"ם במפה פסקה להלכה ואנן נגררין בתריה היכא דאינו חולק על מר"ן. והכא הא איכא דעת שניהם:
ומעתה נתברר לנו דלית הלכתא כהרב מעשה חייא במ"ש דכשלא נזכר הקנין בפרט הגם שנכנס בלשון כלל כגון שהקנו ממנו שקבל עליו כחומר וכו' או כתחז"ל וכו' לא מהני:
אלא דאכתי בעי חיקור דין מה היא דעת מר"ן גם במאי דפשיטא ליה להרב מעשה חייא דכשהעדים מעידים שנעשה כתחז"ל מהימנן להו הגם שלא העידו בדרך פרט. אי גם מר"ן ס"ל דמהימנן להו או לא. דממ"ש בס' רמ"א וקנינא מניה כחומר וכ'. הגם דפשט משמעות לשון זה הוא דהוי לישנא דסהדי שמעידים שהקנו ממנו כחומר וכו' ור"ל שהקנין היה בפרט ומעידים בדרך כלל. וכדפי' ה' מעשה חייא. מ"מ הא איכא דעת ה' מהרשד"ם בסי' רס"ב דיליף מניה לנד"ד שקנו לעצת ולראיה ת"ח שהמכר יהיה קיים עם התנאים ושיהיו התנאים נעשים כמו שמתנה אותם ת"ח היודע לעשותם בכל משפטם ובכל חוקותם. והגם שלא נזכרו משפטיהם וחוקותיהם בפרט. דמוכח דס"ל לפרש דמ"ש וקנינא מניה כחומר וכו' היינו דקנו מניה בדרך כלל ולעולם לא נזכר הקנין בפרט. וכ"כ ה' בית דינו של שלמה ח"מ סי' א' ד' קל"ג ע"ג דאחר שהביא דברי הרא"ש שהביא רבינו הטור סי' רמ"א כ' וז"ל לכאורה יש פתחון פה ללמוד מזה דכשהעדים מדברים בשם עצמן מהני כתחז"ל ולדידי מהא נמי לא אירייא דאם איתא להא הכי הו"ל למיכתב שנעשה הדבר הזה כחומר כל תנאים וכו' מדכתב וקנינא מניה כחומר וכו' מוכח דהכי קאמר שקנו מידו שקבל עליו כחומר וכו' והדברים ממשמשין ובאים בשם הנותן שקבל עליו לשון זה דכחומר וכו' וכן מתבאר מדברי מהרשד"ם בתשו' סי' רס"ב על נ"ד שכתב ורצו הממונים הנז' שיסודר וכו' לעצת וראית ת"ח וכו' ע"כ הרי מתבאר מדבריו שהדברים ממשמשין ובאין משם המקנים דאלו הוה בלשון העדים צריכין אנו לומר שהעדים ביארו בפירוש מה הם משפטי התנאים והרב ז"ל כ' שסמכו על ת"ח היודע ולא בחנו דבריהם הא אין עליך לומר אלא שהדברים בשם הנותן וכיון שקבל עליו לראית ת"ח דיו וא"ץ לפרש משפטי התנאים בפירוש כמש"ל. עכ"ל:
ואם כן לא איתפרש לן דעת מר"ן בזה דאשכחנא דפליגי בה רבוותא בלישנא דסהדי היכא שמעידים שנעשה כתחז"ל ולא העידו שהקנין היה בפרט אי מהני אי לא שכן מצינו בס' פ"מ ח"ב סי' י"ד שהרבנים מהרד"א ומהרש"ג ז"ל בתשו' דברי הרשד"ם ז"ל אהדדי דבסי' כ"ח תקן המתנה כטופסי דשטרי ואלו בסי' רמ"א דחה תשו' רבינו ברוך בשתי ידים וס"ל דלשון זה אינו מועיל וה' מהרד"א ז"ל כתב לחלק בין כשהעדים מדברים משם הנותן לכשמדברים משם עצמם. והעדיף כשהעדים מדברים משם הנותן שאמר להם כתבו בכל לשון של זכות אז גזר אומר דהאי לישנא מספיק לתקוני תברי דשטרא כיון שהנותן רצה שיסודר בלשון המועיל והעדים הם שטעו שלא כתבו התיקונים המועילים ובכי הא הוא דכ' מהרשד"ם סי' כ"ח דהך לישנא דכתבי בכל לשון של זכות מתקן אך כשהעדים הם המדברים מצד עצמם שנעשה כתיקון המועיל אז לא תוסיף תת כחה דמי יודע אם העדים כוונו לכך ובכי הא הוא דכתב מהרשד"ם בסי' רע"א וש"ט. ע"כ תורף כוונתו באופן ראשון:
ומהרש"ג ז"ל מיחליפא שיטתיה ואזיל לאידך גיסא דאדרבא מעדיף כשהעידים הם המדברים בשם עצמם שמעידים שהשטר נעשה כתיקון חכמים יש לומר שבכלל עדותם הוא שמעידים שאף אם לא נכתבו בשטר בפרטות כל פרטי ההקנאות מ"מ כך היו שהנותן פרט אותם בעת שהקנה מתנתו להמקבל אלא שלא חשו לכותבם בפרטות תוך השטר והיא הויא ההיא דרבינו ברוך שהביא המרדכי פ' מ"ש שהביאה מהרשד"ם בתשו' הנז' אך כשהם מעידים משם הנותן שאמר להם לשון זה דכתבו כל לשון של זכות אין בכלל עדותם שהנותן פרט דרכי ההקנאות רק שאמר להם לשון זה דכתבו כל לשון זכות בכלל וכיון שהנותן לא פרט בפרטות אופני ההקנאות לא מהני ולא מידי. ע"כ. והסכים עמו ה' כ"מ שם. והוכרחו לתרץ בהנהו תשו' דמהרשד"ם ז"ל כפי האופן הב' דמהרד"א שחילק דשנה ושנה כשהריעותא הוא מחמת הלשון כגון ההיא דמהרשד"ם דסי' כ"ח שלא היה ריעותא בקנין מצד עצמו רק מטעם אסמכתא והאסמכתא הוא מחמת לשון כל דאי אז לשון זה דכתבו לשון של זכות מהני דלחיסור לשון מהני הך לישנא לתקוני אך הנהו דסי' רע"א ודסי' ש"ט שהקנין מצד עצמו לא היה קנין המועיל דאתיליד ביה ריעותא אז אין כח בהני לישני לתקן הענין ע"כ ת"ד. ועי' בפ"מ ח"א סי' ס"ו
המבואר מדבריהם דרבנן. דמהרד"א ס"ל דעדיף לישנא דנותן מלישנא דסהדי. ובזה אתו שפיר תשו' הרשד"ם אהדדי. דההיא דסי' כ"ח איירי שהמתחייב אומר כתבו בכל לשון של זכות. ולזה אף דלא נכתב האופן של זכות אין קפידא בכך. שהרי בעל דבר גמר ומשעבד נפשיה לכל צד ואופן של זכות דתקון רבנן הגם דאיהו והעדים לא ידעי מאי תקון רבנן. משא"ך בההיא דסי' רע"א שהוא לישנא דסהדי דלס' רבינו ברוך מהני. בזה קאמר מהרשד"ם דליתא להא דרב ולא מהני. והט' משום דאנו צריכין לומר שבשעת הקנין פירשו להדייא תקנת חכמים. ומאן לימא לן דבההיא שעתא כוונו לכך. ואולם לדעת הרב מהרש"ג והפ"מ ס"ל דטפי עדיף לישנא דסהדי מלישנא דנותן תגדל התימא על מהרשד"ם דבסי' רע"א דאיירי בלישנא דסהדי דטפי עדיף אפ"ה פליג וס"ל דההיא דר"ב לאו אליבא דהלכתא היא. וא"כ אמאי בסי' כ"ח דאיירי בלישנא דנותן שהוא גרע טפי כ' דמהני. לזה הוכרחו לתרץ כפי האופן הב' דמהרד"א ז"ל דההיא דסי' כ"ח לא היה ריעותא בקנין מצד עצמו. אבל כשהריעותא באה מחמת גוף הקנין אין כל הלשונות הללו מעלים ומורידים:
וכי תימא לפ"ז צריכין אנו לומר ג"כ דאי אפשר לברר דדעת מר"ן ומור"ם היא דלישנא דכתבו ותנו מהני מדהביאו דרבינו האיי להלכה כמש"ל. שהרי לדעת מהרש"ג והפ"מ דס"ל דלישנא דסהדי עדיף ס"ל דע"כ לא קאמר מהרשד"ם בסי' כ"ח דכתבו ותנו מהני ומילף יליף לה מההיא דרבינו האיי אלא היכא דליכא ריעותא בקנין וליכא אלא חיסור לשון כההיא דאסמכתא. ולדברי הפ"מ שם דוקא באסמכתא כאשר יראה הרואה שם. וא"כ מוכרחין אנו לומר לדרך זו. דס"ל למהרשד"ם דבזה איירי רבינו האיי והריטב"א ורבינו ירוחם. דא"א לומר דפליג עלייהו. וא"כ הוא. מי יוציאנו מספק זה דגם מר"ן הכי ס"ל:
הא לאו מילתא היא. שהרי מצינו להרב מהר"ש לאניידו ז"ל סי' א' שאסף וקבץ להקת נביאים ראשונים ואחרונים דפליגי על הפ"מ ז"ל וסיעתו וכ' שם דהרא"ה בס' גו"ר ח"ב כלל ה' סי' ה' שכתב דאשתמיט מנייהו דהרבנים הנז' תשו' מהרשד"ם סי' ש"א ובס' זרע אברהם ח"ב ח"מ סי' ר' תשו' למהר"ר חיים עשאל ז"ל הרבה להקשות על הפ"מ בחילוקו ועל מהרש"ג והנאהו חילוק מוהרד"א ז"ל. וכ' עוד ואנן בדידן שמהרשד"ם גופיה שכתבו מה שכתבו לדעתו חולק עליהם ממ"ש בסי' ש"א וכמש"ל וגם ה' בעל לחם רב והרב בעל בני אהרן ומוהר"י הלוי וה' בעל משפט צדק וה' רבנים שעמו מהרש"ל ומהרא"ש ומהרח"ש ומהרשי"ץ ומהרש"ח ובודאי דאלו חזו ליהו הפ"מ וסיעתו הוו הדרי. וכ"כ ה' כרם שלמה דאלו שמעי הוו הדרי. ולדעתי מהראנ"ח וגם הרמב"ן ז"ל ור"ח פליגי עלייהו דהפ"מ וסיעתו. עוד כתב ולדעתי כי אין לומר בזה. דבמחלוקת היא שנויה כיון שהפ"מ וסיעתו לא הביאו דברי הראשו' שכתבנו וחלקו עליהם וא"כ יש לנו לומר דאשתמיט מנייהו ואי הוו חזו להו הוו הדרי בהו. ע"כ ת"ד:
וכן מוכח גם מההיא דמהרשד"ם דסי' רס"ב דפ' הכנה"ג דתשו' זו פליגא אההיא תשו' של ה' מעשה חייא וכמש"ל. וכיון שכן הוא. הא ודאי דמסתמא אנו אומרים שכן היא דעת מר"ן. ועי' מ"ש לעיל משם הרב ישרי לב:
ואפילו נאמר דסוף סוף מיד' ספיקא לא יצאנו שהרי רבוותא האומרים כן רבים וגדולים הם ולאו קטלי קני באגמא הוו חו'. וא"כ נימא דניחוש דדילמא גם מר"ן הכי ס"ל ולא פלטינן מידי ספיקא. מ"מ הרי מצינו למור"ם שכ' בסי' רי"ב וז"ל שטר וכו' הרי הודה שהקנה לו כתיקון חכמים וכו' כמביא למעלה. ומשתמען מלוהי בפשוט דאיירי בלישנא דנותן ואנן בתריה דמור"ם גרירנא היכא דלפ' אמר"ן להדייא. וכ"ש הכא דרובא דרבוותא הכי ס"ל וכמש"ל:
ואין לתמוה על מור"ם ז"ל דמאחר דקא יליף ליה להאי דינא מההיא דר"ב שהביא המרדכי. א"כ אמאי כתב האיי דינא בלישנא דנותן שקבל וכו' והלא ר"ב איירי בלישנא דסהדי שכן מבואר בדברי הפ"מ ז"ל בין בחילוקו של מהרד"א בין בחילוקו של מהרש"ג כאשר יראה הרואה שם. דלדידי חזי דמשתמען מלוהי דר"ב דאיירי בלישנא דנותן שקבל וכו'. שהרי בלשון ר"ב שהעתיק הד"מ הבאנו דבריו למעלה. כתוב שכ' בשטר המתנה שנתנו לו וכו' וקבלו עליהם וכו' כתק' חכמים. נמצא שהעדים מעידים שהשטר נעשה כתיקון חכמים וכן הוא הלשון במרדכי גופיה. ור"ל שהעדים מעידים שהנותנים קבלו עליהם כתק' חכמים. שאין הכוונה לומר שהם מעידים שהם עשו להם תקנת חכמים שהוא לישנא דסהדי דלשון וקבלו וכו' לאו הכי משמע. וא"כ אי קשיא על הרבנים הנז' ז"ל הוא דקשיא. דלשון וקבלו לא אתי שפיר לפירושם. וכ"כ ה' בית דינו של שלמה בסי' א' ד' קל"ה ע"א משם ה' תורת חסד למהר"ר חסדאי הכהן ז"ל רבו של הפמ"א ז"ל שכ' וזל"ה דיש מי שרצה להליץ עליו. שמהרשד"ם הבין לההיא דרבינו ברוך שאין הדברים באים משם הנותן שקבל עליו חומר שטר זה כתחז"ל אלא העדים הם מעידים בלשון עצמן שנעשה כראוי ומשו"ה דחאה לההיא דר"ב ובזה אין לתמוה על מהרשד"ם וכ' שפירוש זה דחוק בדברי ר"ב מצד הלשון שכתו' וקבלו עליהם כחומר וכו'. וכן הסכים ה' בית דינו של שלמה שם בפירוש דברי ר"ב מדקדוק לשון וקבלו וכו' וז"ל בדף קל"ב ע"א דהכי פירושו דמאחר שהעדים מעידים שנעשה כתחז"ל והיינו ע"י שקבלו עליהם המקנים ככל שטרי העשוים כתחז"ל וכו' וסעד לזה מצאתי בה' המפה בסי' רי"ב שהביא דברי רב בזה"ל שטר וכו' הרי הודה שהקנה לו וכו' הרי שמפני הודאתו של בעל דבר היינו דאהנייא ואף שכתב וי"ל שנתן לו באו"ה לאו למימרא שפירש במתנתו מהו או"ה אלא לומר באיזה אופן שיהיה המועיל גמר ומשעבד נפשיה ואע"ג דלא ידע מה הוא ע"כ:
והמשה"ר מע' א' סוף אות ו' הביא ההיא דר"ב והשמיט בהעתקה לשון וקבלו וכו' ותמה וכ' וז"ל אלא שאני רואה שינוי מדברי ר"ב לדברי מור"ם דר"ב תלה זייניה בהעדאת העדים שהעידו שעשו כהוגן אמנם מור"ם תלה כיפי במה שהודה שהקנה לו כתיקון חכמים ולא כהעדאת העדים ובשטר שכתוב בו שראובן נתן לדור בביתו וקנו ממנו ע"ז כ' מור"ם שם. שיש לפרש שקנה ממנו בענין המועיל עכ"ל מלשון זה מוכח דקאי אהעדאת העדים משמע מזה דדעת מור"ם דלא שאני לן בין אם אמר הנותן שנתן לו באו"ה ובין אם אמרו העדים המעידים שעשו באו"ה דבתרווייהו מוקמינן המתנה ביד המקבל ולא מרעינן לשטרא ובסי' רמ"א סי"ב פ' מר"ן שאם כתוב בסוף השטר וקנינא מניה כחומר וכו' מהני לקיים התנאים ע"ש הנה מדברי מר"ן הש"ע למדנו דכשהעידים מעידים שקנו ממנו כתי' חכמים ומדברי מור"ם למדנו בהודאת הנותן והעדאת העדים שוים לטובה להעמיד השטר בחזקתו וכו' ע"ש:
ואחד הרואה בדברי הרב ז"ל במע' הלזו. עיניו יחזו. מסגנון ושטחיות דבריו כי המציא לנו דרך אחרת בפי' דברי מור"ם. דהכוונה במ"ש הרי הודה וכו'. אין הכוונה שהודה שקבל כמו שכתב לעיל. אלא ר"ל שהוא מודה דרך כלל שהקנה לו כתי' חכמים ונכנס בהודאתו שהקנה לו בפרטיות. באו"ה. והיינו דכ' מור"ם ויש לפרש שנתן לו באו"ה. ומפרש ג"כ דברי ר"ב דאיירי בלישנא דסהדי שמעידים שהנותן נתן לו כתק' חכמים בדרך כלל ונכנס בעדותן שפרטו דרך ההקנאה. וכמ"ש מהרד"א לדעת מהרשד"ם וכן היא דעת הפ"מ כאשר יראה הרואה שם בדבריהם. וכן מפרש ג"כ בדברי הרא"ש שהביא מר"ן בסי' רמ"א סי"ב דהכוונה היא שהעדים מעידים דקנו מינה כחומר וכו':
ועפ"ז דין הרב בנד"ד שהיה כתו' בשטר והכל היה בקש"מ בכל אופן תי' רז"ל. וכתב הרב והלשון הזה נראה שהעדים מעידים שהכל נעשה בכל אופן תי' רז"ל וכו' ודומה למ"ש ר"ב וכו' ע"ש:
ואנן בעניותין כבר כתבנו דמידי פלוגתא לא נפקא דמהרשד"ם בסי' רס"ב מפרש לדברי הרא"ש דהיינו שהעדים מעידים שקבל עליו הנותן כחומר וכו'. ולהרב מעשה חייא איירי שהעדים מעידים שנעשה כחומר גם כתבנו דגם בפי' ר"ב פליגי רבוותא דאיכא דמפ"ל בלשון העדים וכמ"ש הפ"מ. וכמו שכן היא דעת המשה"ר במע' הלזו. ולעומת זה האיכא רבוותא דדחיקא להו לפרש כן ממאי דכ' וקבלו וכו' ומפרשי דהכוונה היא שהעדים מעידים שקבלו כתחז"ל. וכמש"ל משם ה' תורת חסד וה' ב"ד ש"ש. וכן מוכח ג"כ מדברי מהרש"ח בסי' י"ג שהביא ההיא דרב"י על נד"ד שכתו' בשטר שאמר הנותן כתבו בכל לשון ש"ז. וכבר כתבנו דאיכא פלוגתא בין רבוותא. דאיכא מ"ד דלא מהני לישנא דסהדי משום דאנו צריכין לאמר שפרטו הקנין ומי יאמר דידעי ובחנו בכך אבל לישנא דנותן שקבל וכיוצא מהני דגמר ומשעבד נפשיה לכל מילי. ואיכא מ"ד דאדרבא לישנא דסהדי עדיף דודאי פרטי ליה לקנין ומהימנן להו. אבל לישנא דנותן שקבל ל"מ כיון דלא נפרט הקנין וכיון שכן איך החליט הרב לומר דדעת מר"ן ומור"ם דלישנא דסהדי מהני. ורבים לוחמים בפירוש דבריהם ורובא דרובא סברי לאידך גיסא:
גם מה שהוכיח מדברי מור"ם שכ' ש' שכתוב וכו'. אהמ"ר לא זכיתי להבין דבריו דמה ענין זל"ז. דשאני ההיא דלישנא דסהדי כיון שמעידים בדרך כלל אפשר לומר דס"ל דלא מהני דדילמא לא ידעי ולא בחנו דרך תח"זל וכמש"ל. אבל בההיא דקנין באחרונה דיש חילוק בין האומר קנו ממני שאני נותן לו לדור בביתי דאז הקנין קאי אדסמיך ליה שהוא הדירה ול"מ. ובין האומר אני נותן לו לדור בביתי וקנו ממנו דאז הקנין אדס"ל שהוא הבית לדירה ומגופה של קרקע קנו מידו. ולזה ש' שכתו' בו שראובן נתן לדור בביתו וקנו ממנו. הרי מעידים שהקנין היה באחרונא ובודאי דמהימנן להו שכר היה כשאר כל העדויות:
איך שיהיה לכאורה אפ"ל דנקוט מיהא. דמאחר דהמשה"ר ז"ל אזיל ומפרש בדברי מור"ם דאיירי בהודאה הנותן שהודה שנתן לן באו"ה ונכנס בהודאתו שפרט ההקנאה וס"ל למור"ם דר"ב איירי בהעדאת העדים אלא שהוא תלה כיפי במה שהודה משום דס"ל דהודאת הנותן והעדאת העדים שוים הם. א"כ לצד דבאנו לחוש להנך רבוותא דס"ל דלישנא דסהדי עדיף. א"כ גם דעת מור"ם מידי ספיקא לא נפקא דאפשר דכוונתו כהמשה"ר ודלא כמו שהוכחנו למעלה:
ואולם בתר ההשקפה פורתא. הא ודאי לאו מילתא היא והט' דאף דלשון מור"ם סובל ב' הפירושים ולפי פי' ה' ב"ד ש"ש הוו דברי מור"ם כדברי ר"ב שממנו חוצבו ואין שינוי ביניהם. משא"כ לפי המשה"ר וכמ"ש איהו גופיה שכ' אלא שאני רואה שינוי לא אסיק אדעתיה האי פירושא ואי אסיק אדעתיה הדר. דאין מדרך הפוס' להעתיק דברי הפוסק ולשנותו מאופן לאופן:
ולדידי חזי לי. כי המשה"ר גופיה הדר הוא במע' ל' אות ג' דשם האריך ה' למעניתו בענין זה והביא לנו דברי רבינו האיי ז"ל ורבוותא דעמיה. ואח"ך הביא דברי ר"ב וכ' עליו מדבריו למדנו דאזיל ומודה לדעת הגאון דהאי לישנא דקביל עליה לכתוב כשטרי דנהיגי בישראל וכתחז"ל היינו תקנתייהו לתקוני ההקנאה לפי מאי דסליק בדינא. וע"ז הביא דברי הרא"ש שהביא הטור סי' רמ"א. ושוב הקשה תשו' רשד"ם אהדדי ומתרץ ליה כחילוקו של מהרד"א דעדיף לישנא דנותן מלישנא דסהדי. והקשה שם על מר"ן בש"ע שהשמיט ההיא דרבינו האי וכ' וז"ל והנכון אצלי דמר"ן ז"ל כבר יצא י"ח מדין זה במ"ש בסי' רמ"א גבי משפטי התנאים דהיכא דכתיב בשטר כחומר וכחוזק וכתחז"ל התנאי קיים ומשום דאורחיה דמר"ן ז"ל סירכיה דהטור ז"ל נקיט ואזיל והטור ז"ל כ' לתשו' הלזו שם לכך התם רהוטי רהוט מר"ן ז"ל אבתריה וקבעה להלכה שם והגאון והרא"ש ז"ל אמרו דבר א' לענין דינא ע"כ ע"ש. באופן דהמבואר בדבריו שם דרבינו האיי והרא"ש ור"ב כולם אמרו דבר א' וכולהו איירי בנותן שקבל כחומר וכו' או כתחז"ל. ועי'ן רואה בדברי הרב שם. שעל דברי ר"ב כ' שפסקו מור"ם. וע"ד הרא"ש כ' שפסקו מר"ן ולא כ' שם שיש שינוי בין דברי מור"ם לדברי ר"ב. ואם הכא נמע' א' שאין ביניהם כ"א שינוי בעלמא אבל לענין הדין שוין הם יען דהודאת הנותן כהעדאת עדים. אפ"ה נדחק מזה וכ' אלא שאני רואה שינוי וכו'. הכא במע' ל' דמצינו לו דפי' דר"ב איירי בנותן שקבל וכשיטת רבינו האיי וגם כ' דעדיף לישנא דנותן מלישנא דסהדי א"כ אפ"ל דר"ב ס"ל דל"מ העדאת עדים או הודאת נותן. ואי ס"ל דמור"ם מיירי בהודאת נותן הי"ל להקשות בכח ע"ד מור"ם. אלא ודאי מדשתק ולא ערער הא ודאי דס"ל דדברי מור"ם בהודה שקבל וכדברי ר"ב ממש וכפי' ה' ב"ד ש"ש:
כלל העולה דכשהדברים ממשמשין ובאין משם הנותן כגון שאמר כתבו ותנו בכל ש"ז וכו' או שהעדים מעידים שהנותן קבל עליו כחומר וכו' או כתחז"ל. לשון זה מהני לרובא דרבוותא. ומר"ן ומור"ם בהדייהו וכמש"ל. ואע"ג דהנותן והעדים לא ידעו מה היא תחז"ל אפ"ה איהו גמר ומשעבד נפשיה לכל מאי דתיקון רבנן. ומועיל לשון זה לתקן כל ריעותי דשטרא הגם שלא נכתב בשטר קנין המועיל. ועי' כנה"ג סי' ר"ג הגה"ט אות ל"ח שכ' וז"ל אפי' אין כתוב מעכשיו כל שכתוב ואמר כתבו בכל לשון זכות ויפות כח לכ"ע לא הוי ק"ד וקנה. משפט צדק ח"ב סי' יו"ד. הראד"ב סי' קצ"ג. ובאות מ"ח כ' כתוב בשטר וצוה ואמר כתבו בכ"ל זכות ויפוי כח אפי' מטבע נקנה בחליפין. ע"כ. ואע"ג דהכנה"ג שם בסו"ד כ' וז"ל ובתשו' כתי' למהר"ר עזריה יהושע ז"ל כ' כיון דאיכא פלוגתא אי מהני לישנא דכהוגן וכתי' חז"ל להשלים ההקנאה הצריכה המע"ה וכ"ש אם אין כתוב כהוגן וכתי' חז"ל אלא שכתוב כתבו בכל לשון זכות ויפוי כח. ע"כ. אנן אבתריה דמר"ן ומור"ם גרירנא. וכבר ביררנו מספרן ש"ץ דהכי ס"ל:
מעתה בשט"ז שכתו' ומינה אותנו איש וביתו הנ"ל ש"ג לכתוב ולחתום שט"ז בכל לשון ש"ז ויפוי כח המועילים לקיומו וכו'. לשון זה אלים חיליה להחליש הנך תרי ריעותי. ההיא דק"ד וההיא דמטבע:
ואולם ההיא ריעותא ג' דקי"ל אין אדם מקנה למי שלב"ל אכתי אלימתא היא ואין כח בהני לישני להתיש כחה וטעם הדבר הוא. דאין הני לישני יכולים לתקן אלא במידי דתיקון ביהו רבנן קנין באיזה אופן המועיל אלא שלא נזכר האופן המועיל ההוא בשטר ההוא אז אמרינן כיון דאיכא הני לישני הרי גמר ומשעבד נפשיה לאותו או"ה וככתו' בשטר בדרך פרט דמי. ואולם כאשר יהיה האופן כה"ג דאנן קיימין ביה דהקנו למי שלב"ל דלית תקנתה להקנאה זו מדרבנן דאף בלשון חיוב לא מהני כמש"ל. א"כ מה יועילו הני לישני. דלא קמשעבד נפשיה אלא לתקנתא דרבנן. ועי' במהרשד"ם סי' כ"ח שהב"ד למעלה שמבואר כן בדבריו שכ' והנה כ' הרמב"ם וכו' וא"כ אחר שאפשר ליכתב על אופן של זכות וכו' ע"ש. וגם ה' מש"ץ סי' יו"ד העתקנו דבריו למעלה משם ה' וי"ץ כ' וז"ל וא"כ בנד"ד נמי אע"פ שמטבע אינו נקנה בחליפין הרי יכול הסופר לכתוב לשון חיוב והוא אמר שיכתבו בכ"ל ש"ז וכו' ע"כ. וה' פ"מ ח"ב סי' י"ד ד' כ"ז ע"ב כ' וז"ל ולא עוד אלא דבנ"ד אף מהרש"ח יודה דהאי לישנא אינו מעלה ומוריד לגבי ההקנאה שהקנה בדשב"ל שהוא במה שעתיד לקנות עד עת פטירתו דלגבי הך מילתא אין תקנה דאף דנתקון לישניה ונימא דבלשון חיוב נתן הנותן מכח הך לישנא אכתי אפי' בלשון חיוב אינו מועיל כיון דהוי דבר שאין לו קצבה וכו'. ע"ש. וה' ב"ד ש"ש בסוס"י א' כ' וז"ל ועוד דכל האי מילתא דנד"ד לית לה תקנתא בדרבנן בשום אופן שהרי עיקר התק' הוא בלשון חיוב והכא לא מהני כיון שמת קודם שבא לעולם וכג"ד לית לה תקנתא כלל וא"כ מאי אהני לן דכתחז"ל דהא לית לה תקנתא דרבנן ע"כ. וה' וי"ץ ח"ב ד' קע"ד ע"ג כ' וז"ל אלא דעם כל זאת לא יצאנו ידי חובתינו בזה דתינח לגבי מלוה בשטר דאמרינן שהקנה אותם בכתו"מ כדינו וגם לגבי הממון שהוא ברשותו אמרינן שהקנה אותו אג"ק וכ"כ פקדונות שביד אחרים אבל לגבי מע"פ שחייבים לו שאין להם שום הקנאה כ"א במע"ג מה יועיל מ"ש בשטר כל הני לישני שפירי ע"כ. באופן דדבר זה פשוט הוא בספרן ש"ץ אין צריך להאריך בו: