אור ברסלב
אשר לשלמה סימן ב

אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן

סימן ב

סימן א

שאלה. ראובן בחור היה מתאכסן בבית אלמנה אחת. ולה בת גדולה בשנים והן בעון נכשל בה. ויהי היום הגידה לו לאמר כי הנה היא הרה וכי ממנו נתעברה [והוא מכחיש כעת ואו' שיש לו ראיות כי מקודם לזה היתה הרה לזנונים] וא"כ צריך לכסות את קלונו וקלונה במה שמהור ימהרנה לו לאשה [והוא אומר כי הגזימו עליו לפרסם קלונו וכו' וכדי להשקיט מעליו וכו' הודה להם] ועמד וקדשה בלילה בפני שנים, האחד הננו אחי אמה חרש המדבר ואינו שומע והשני בן אחות אמה וכתב לה אז שטר הודאה בלשון לעז ובגופין שלהם כי הוא לקח לו לפלונית לאשה בפני פ' ופ' הנז' וחתם ומסר בידה בינו ובינה וזמן הכתיבת יד הנז"ל מוקדם כמו שנה א' לזמן הקידושין הנז"ל. ואחר ימים שיש בהם ירחים הלכו ראובן הנז' והבת הנז' לעיר אחרת סמוכה וקבצו עשרה ובתוכם העדים הנז' וברכו ברכות וקראו הכתובה וחתמו בה עדים קרובים. גם חתם בחתי' כנהוג ולא קידשה אז בטענה שכבר קבלה קידושין מקודם ורמז על הטבעת שהיתה באצבעה כי הם היו הקידושין. ע"כ הגיעה תורף השאלה. כפי מה שהוגד לי מפי ראובן והמתקדשת הנז' זה שלא בפני זה וגם מקצת שמעתי ביום שהזמינוני לשמוע בעש"ג וע"פ הצעת השאלה הנז' כתבתי רובה דאיתיה קמן:

איכו השתא אמרת הבא נבא לחקור דבר מפי עדי הקידושין ושלחתי אחריהם ולא יכולו לבא שניהם יחד ובא מסרף הכלה לבדו. הוא העד בקידושין. ובבואו פקד עלי לדבר עמו בקול גדול באזנו ממש וכן עשיתי ושאלתיו איך היה הענין והאריך למעניתו להגיד איך היו הברכות וההליכה לעיר הסמוכה הנז' והמקום שבו נעשו הברכות דברים שאין בהם תכלית ואחר החקירה הגיד כי היו שם שני כוסות ושנקראת הכתובה מפי בעל אחות אם הכלה אבי העד הב' של הקידושין ועל הקידושין השיב כי לא רצה ראובן לקדשה באומרו שכבר היא מקודשת ורמז על הטבעת שבידה שכבר נתקדשה מאז ושאלתיו על עיקר הקידושין ואמר שאינו יודע יותר. ואחר רוב החקירות אמר שזכר כי מקודם לכן אינו יודע כמה זמן. בלילה א' נתן לה טבעת בפניו ובפני בן אחותו. ושאלתיו אם היו עוד אחרים אנשים או נשים ואמר כי לא היה שום אדם גם חקרתי אם אמר לה איזה דבר בעת נתינת הטבעת ואמר שכן אמר לה דברים. אמרתי לו לומר לי נוסח הדברים שאמר לה והבטיחני לומר לי אך שאצפה לו עד שיזכור והמתנתי לו הרבה וסוף דבר לא זכר כלום. וגם העיד שבלילה א' אחר הנישואין ראה אותם שנתייחדו. ובא אח"ך העיד הב' והכחיש בעדותו שלא היה אלא כוס א' ושלא רמז על הטבעת. אך כי אז השיב ראובן כי אין צריכה קידושין שכבר היא מקודשת. ועל עיקר הקידושין ההוא אמר שלא אמר לה כלום רק שמסר הטבעת בפניהם ואחר ההגזמות אמר שעל הרוב לא אמר לה כלום ויען כי העד הב' הנז' היה בן בית שם יוצא ונכנס בקבע לשם בין ביום בין בלילה חקרתי ממנו לדעת איך היה אותו הזוג מתנהגים אחר הברכות הנז' והוא ענה אין כל חדש. כי גם מאז ואילך לא היה להם חדר מיוחד לשינה. אך שהיא היתה ישנה עם אמה בחדרה והוא לבדו כמאז ועוד הוסיף להעיד שהגידה לו קרובתו הכלה הנז' כי מאז ואילך לא קרב אליה כלל אפי' בהחבא כלל. ויען אמרתי לו כי איך אפשר שקדשה וכתב כתובה והחתים וחתם וכו' ונתברכו ברכות ולא קרב זא"ז ולמה כל החרדה והשיב כי מעיקרא אדעתא דהכי נעשה הכל להשתיק שאגת אמה על שהיתה מעוברת. והיו אומרים לו כי ממנו הוא כמעשהו. ושחרפו אותו לומר שבזנות נתעברה ושהיתה רוצה לפרוס קלונו וכו' וכו' ושעל כן הקדים זמן הכתב יד של הקידו' לומר שאחר הקידושין נתעברה בהיתר לפי דעתם. ושאח"כ שנתברר לו כי לא ממנו היא מעוברת ע"כ נתן לה כתף סוררת. גם העיד שלא ספרה נקיים ולא טבלה כלל לנדתה וכאלה רבות עמו לזכות ראובן הנז' גם אבי העד הב' הנז' הוא בעל אחות אם הכלה הוא המסדר הברכות העיד בגדלו שלא היה שם רק כוס א' של ברכת אירוסין ושלא אבה ראובן לקדשה באומרו כבר היא מקודשת ושהוא המסדר לא ידע כלל מהקידושין עד אז שהגיד ראובן שהיא מקודשת כבר ושגם הכתובה לא הניחו ראובן לקרות ושלא התפיס לחתן בקוש'. רק שחתם החתן ושנים קרובים. גם עד א' בלתי קרוב לא נודע מי הוא ע"כ הגיעו דברי עדותם זה שלא בפני זה ושלא בפני החתן והכלה כי לא היה אפשר לקבצם מפני כמה סיבות וכ"ז אחר האיום והגיזום. וכ"ז איננו שוה לי כי רואני כי להיות העדים הנז' עדי הקידושין הם עמי הארצות גמורים ולא דעת ולא תבונה בהם חומר הנושא ואפי' מסדר הברכות מסופקני בו אם הוא יודע לקרות הכתובה אף באין מבין כי להבין פשיטא דלא ואפשר כי מפני זה הוא מכחיש העדים ואומר שלא קרא הכתובה הנז' ע"כ לבי מהסם בדבר. נקוט מיהא כי הצד השוה שבהם הוא כי בעיקר הקידושין לא היו שם רק מסרף הכלה הנז' הבלתי שומע רק בהרמת קול ובאזנו ובדוחק והשני הוא בן אחות אמה ושניהם מודים גם כן כנז' גם בפני הערכאות ובפני הודית כן הכלה ואמה התובעים הנז' גם הכתב יד של' הקידושין הוא מעיד כן גם כולם מעידים בה בעת הברכות לא היו שם קידושין בפועל כלל גם העידו כולם כי רוב העשרה היו קרובים ושהיה הכל בסוד גדול ושארית המנין קבצו מעיר הסמוכה בשכר ששלם להם החתן הנז' וגם אני הכותב שמעתי מאיזה יחיד העירה פה יע"א כי לא ידעו מזה עד אשר הלך החתן הנז' לעיר אחרת אחר שעברו ב' חדשים מהברכות הנז' שאז יצא מן העיר וגם מאם הכלה ומהכלה עצמה שמעתי בפירוש שהיו מתאוננות על שלא ידעו שקידושין בעדים קרובים ל"מ. באופן כי הנראה ברור כי עדים אחרים לא היו במעמד הקידושין כלל וגם שלא היו קידושין אחרים. גם הועד כי העד האחר הכשר החותם בכתובה לקח שכרו. וגם האחרים לקחו כל א' חצי צ'ורו מלבד א' מהם שלקח צ'ורו א' ושעל הרוב הוא העד החותם הנז' עד כאן הגיע תורף המעשה איך היה:

תנתן לי נפשי בשאלתי מנייהו מלכי רבנן דפקיע שמייהו אשר תגיע להם נוסח השאלה. ואת אשר צידדתי בה בענין הקידושין [את אשר יורו גם בענין חיוב תנאי הכתובה והכתובה עצמה ואת בת הנולדת] להשיבני דבר ברור אם יש לחוש לקידושין וכו' הללו אם לאו וגם לברר דעתם אם חייב הוא בכתובה ותנאיה. ונ"מ למען דעת מה לעשות להשיב שואלי מהשררה יר"ה תשובה ברורה. והנני מבאר שיחותי כי הנה האשה המתקדשת הנז' ואמה ת"מ הגישו משפטן לפני הערכאות שלהם לתבוע מזון האשה והבת הנולדת. באמצעות מורשה אבוגאדו כנהוג והוכרח הבחור להעמיד מורשה להפך בזכותו כנהוג והזמינוני גם אני בעניי בערב חג השבועות תמטר לפני הערכאות יר"ה והתחילו בטענותיהם משני הצדדים וסו"ד היה המורשה של הבחור מביא ראיות כי כפי חקי המדינה ששם עשו הנישואין אין הנישואין מועילים כלל גם כפי העדאת העדים כן היה יוצא הדין כפי נמוסיהם שאין הנישואין שוים כלום. וקודם שישאלוני להגיד מהו הדין לפי תורתינו הקדושה אם הנישואין מועילים אם לא. טען השופט הגדול כי אין המכוון באותו מצב לברר אם היא נשואה אם לאו. רק לברר אם חייב לפרוע לזקנה אם המתקדשת דמי מזונות בתה ובת בתה מאחר שהוא הביאה לביתה כאלו היא אשתו והאכילה אותה ואת בתה ומה לה לידע אם הנישואין הם טובים אם לאו וע"פ טענה זו נתחייב הבחור הנז' לפרוע סך גדול ארבע מאות צ'ורוס עד זמן שהודית שנתברר לה לפי דבריה הספק הנז'. ואמר השופט יר"ה כי עוד חזון למועד יעמדו על המשפט לברר על הנישואין. ואם יהיו הנישואין כשרים לפי דתינו שתתעלה אזי יחייבוהו במזונות האשה כל ימי חייה אף אם לא יהיה להיות עמה לא אכפת להו בזה בין הכי ובין הכי לא באתי לידי שאלה וברוך ה' כי הפליא חסדו לי אז. ובכן נפשי בשאלתי אם ישאלוני כנז' היכול אוכל להשיב כי אינה אשתו לפי ד"ת שתת' א"ל. והא ודאי כי אם דעתם דעתייהו דרבנן דקידושין הללו מגן שויא ככל אשר צידדנו בעניותין. הא פשיטא כי בפה מלא אשיבה אתהן כי אין כאן בית מיחוש. ואולם עיקר שאלתי הוא אם יהיה האופן דלדידהו רבנן מידי ספיקא לא נפקא משום חומרא דאשת איש להצריכה גטא ולפוטרו מתנאי כתובה היכול אוכל לומר בבית המשפט יר"ה. כי אינה אשתו ליפטר ממזונותיה כי בשררה יר"ה לא אוכל לומר שצריכה גט ופטור ממזונותיה. אי משום דלדידהו הוו תרתי דסתרן. ואי משום כי אי אפשר להוסיף בתשובה יותר ממה שהם שואלים. וגם הם אינם דנים היהודים בדיננו. רק אחר שבדיניהם אינה נשואה ירצו לדעת אם בדיננו היא נשואה לבד ואח"כ הם ידונו על המזונות כדין נשואה בדיניהם וגם הגירושין לא יועילו לפוטרו מתנאי כתובה. וא"כ האם אוכל לומר שאינה נשואה לפוטרו לזה. ואודיע אח"כ בצנעה שהיא צריכה גט וכיוצא בזה:

ובכן אחלה פנ"ק ישתדלו להוציא לאור משפט זה. וכשאני לעצמי קרינא אנפשין אין חבוש וכו' גם כי ידענא בנפשאי ערכי עלי. גם כי בלא ספרים מצורף אל רוב טרדותי ועמהם הס"ר ושכמ"ה:

תשובה. ראה ראיתי את השאלה הלזו ואת אשר נגזר עליה מאת הרב המופלא. דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. כמהר"ר משה ן' נאיים הי"ו. אשר האריך למעניתו ברוח מבינתו. ולרוב הענוה. בקש ממנו לחוות דעתינו. ולחומר ערוה החמורה. כי היכי דלמטי שיבא מכשורה. ואף כי מה אני יהלוך במלי דשמעתא. דבעיא צלותא דדעתא. ותושיה נדחה מתלאות וזמן הבוגד והיה העלמ'ה. דבקו צערי'ם ואין ביניהם אפי' כמלא נימא. אולם היותי נכוה בפוצרי'ן. אין אני בן חורין. אז אמרתי ללקט אורו'ת קדשים. דברים עתיקים. מספרן של צדיקים הלכתא רברבתא. ופלוגתא דרבוותא. ומינייהו רווחא. שמעתתא אליבא דהלכתא. והשתא נחזי אנן בהאי סהדותא. אי אית בה ריעותא ובתר כן אי מפסלי מדרבנן או מדאורייתא. ואי שוייא אנפשה חתיכה דאיסורא. מהם תצא תורה:

הנה בהשקפה פורתא. חזי הוית דלית כאן מששא בהאי סהדותא. דהא עד קמא אסהיד מעיקרא על עיקר הקידושין שאינו יודע יותר. ולפ"ז אין כאן עדות כלל. ואף למאי דאסהיד בתר הכי שנתן לה הטבעת ואמר לה דברים ואינו זוכר אותם. אין כאן עדות שלמה. כיון דלא אסהיד לשנא דאמר לה וכה"ג נשאל ה' מהריב"ל ז"ל ח"א כ"ג סי' י"ט ד' נח'. ועל ז'ה מ'ר הוא דאמר דחזינא בהאי סהדותא דריעא. דמאן לימא שלא אמר הריני אישך הריני בעלך הריני ארוסך. וכתבו כל הפוס' דאפי' במדבר עמה על עסקי קידושיה לא הוו אפיו ספק קידושין והעמד אשה בחזקת פנויה כיון שלא ידענ' בבירור שאמר לשון קידושין דמהני ע"כ. ודון מינה למאי דאנן קיימין ביה. דכיון דלא אסהיד בבירור דאמר לה לשנא מעלייא דמהני בקידושין. לית כאן סהדותא:

איברא דחזר בו הרב בנדון דידיה וכתב דיש לחוש ולהחמיר כיון שהיו מדברים על עסקי קידושין אם היתה שותקת ודאי דהיתה מקודשת וכיון דהכי הוא אין לנו מספק להקל ולומר שמא אמר לישני דלא מהני כלל אדרבא אית לן למימר העמד זאת האשה בחזקתה שהיא מקודשת ע"כ. מ"מ בנ"ד דלא איתברר לנא שהיו מדברים בעסקי קידושין וכדבעינא למיכתב לקמן בס"ד. גם הרב יודה:

אלא דקשיא לי טובא על ה' מהריב"ל במ"ש דאם אמר הריני אישך וכו' שדעת כל הפוסקים דאפי' במדבר עמה על עסקי קדושיה לא הוו אפי' ספק קידושין. איך לא שלטו מאורי אור עיני קדשו בדברי רבינו ירוחם והביא דבריו הב"י סי' כ"ז שיש חולקים ואומרים שהיא מקודשת ודאי וי"א שהיא מקודשת בספק ואף למאי דהדר ביה הוא מטעם אחר כאשר יראה הרואה אבל אכתי בסברתו עומד. שוב ראיתי להכנה"ג אה"ע סי' כ"ז הגהב"י אות פ"ז שתמה על זה. יע"ש:

גם ה' מהר"י אירגאס ז"ל בתשו' סי' ט"ו נשאל בעד אחד שראה איך ראובן לקח טבעת מידו ושם באצבע קטנה של אלמנה ואינו זוכר מה שאמר ראובן אל האלמנה רק שמע שאמר מלת לך והשיב דעדותו בטלה דאמאי קא מסהיד. אם משום שראה שנתן ראובן הטבעת באצבע קטנה של האלמנה. הלא אין זה כלום כיון שאינו זוכר מה אמר לה דדילמא הרי לך במתנה אמר א"נ הרי את מקודשת לך אמר. אלא ודאי כל שלא העד העד בבירור ששמע מפי המקדש לשון שמוכח מי הוא המקדש ומי היא המקודשת לאו עדות הוא כלל וזה פשוט אין צורך לראייה יע"ש דשלא יהיה פתחון פה לבע"ד לחלוק האריך בראיות מספרן של צדיקים ולא זכר שר ההיא דמוהריב"ל ז"ל:

וע"ע שם בסי' י"ז ומבואר שם דהסכימו עמו כמה רבוותא. ואף דהתם מבואר דפליג עליה חכם אחד וחשש להחמיר דדילמא הכי אמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו שאני נותן לך. התם הט' דהעד הב' העד דאמר לה הרי את מקודשת לי והר"ן בתשו' סי' ל"ד כתב דראוי לכוין דברי שני העדים שלא יכחישו זא"ז. ולזה חשש אותו חכם להחמיר כדי שתהיה עדותם מכוונת. ומהר"י אירגאס פליג עליה שם. ובנ"ד דליתא לכה"ג דידהו אף החכם החולק יודה:

גם ה' משה"ר מנימוק"י מהרמ"א חאה"ע סי' מ"ב כתב דאף בערוה החמורה לא אמרינן דשמא היה מדבר כהלכה כמו שאומר העד הזוכר ונהי דודאי מקודשת לא אמרינן אבל ספק מקודשת הויא וכי בשביל שלא זכר העד הב' עכשיו אזדו להו הקידושין שהיו כהלכה מה נעשה באותן קידושין ומן הראוי היה להחמיר מספק. דכיון שאינו זוכר העדות שפיר אמרינן דלא חיישינן לספיקא ואוקמה אחזקת פנויה ואפי' ספיקא דרבנן לית בה. והביא ראיה לדבריו מספרן ש"צ ומדברי הרב דברי יוסף הנז'. יע"ש:

גם ה' שער אשר חאה"ע סי' ל"א דן את הדין באחד שהעיד שראובן קדש לפניו ולפני עד אחר נערה אחת בטבעת זהב ושמע מהמקדש בשעה שנתן הטבעת ליד הנערה לשון קידושין ודיבר עמה דברים ואינו יודע הלשון שדיבר כ"א ששמע לשון קידושין. דלא מהני האי סהדותא כיון שלא הבין הדברים שאמר המקדש והביא ראיה מההיא דמהריב"ל הנז':

ומינייהו מלכי נילף ג"כ למאי דאסהיד אידך סהדא אחר ההגזמות על מסירת הטבעת ששעל הרוב לא אמר לה כלום דלא החלט העדות אלא איכא ספיקא קמיה פורתא דדילמא אמר לה. ופשוט דבכלל דבריו דלא ידע מאי אמר לה. דלית בהאי סהדותא מששא. אך מאי דאסהיד מעיקרא בפשוט דלא אמר לה כלום. יתבאר להלן בס"ד:

והגם דאם הלב מהסם וירצה לפקפק מחומר ערוה החמורה מההיא דמשפטי שמואל שהביא דבריו הכנה"ג אה"ע סי' כ"ז הגה"ט אות כ"ד וז"ל שטר קידושין שכתב קדש פ' את פלונית. מסתמא משמע שקידושין שאמר כדרך כל הקידושין הרי את מקודשת לי. ע"כ. ואף אנן נמי נימא דכיון דסהדא קמא אסהיד על נתינת הטבעת ושכן אמר לה דברים. דמסתמא הן הן הדברים דאמר לה כדרך כל הקידושין הרי את וכו' הא לאו מילתא היא. דשאני התם דאסהידו סהדי להדייא בזה הלשון שקדש וגם אמרינן דאי הוו הנהו סהדי הכא הוו מפרשי הכי. אבל הכא לא אשכחן להדייא בדברי העד לשון קידושין ותו מדשכח אותם ואף אחר שהמתין לו לא זכר כלום. מוכח דלא אמר לה הרי את וכו' שהשכל מחייב והסברא גוזרת לומר שאין שר של שכחה שולט בדבר ידוע שהוא מורגל בפי כל אדם אנשים ונשים ואף אם נתחלפו לו התיבות קצת מחסרון ידיעה כאשר עמי הארצות משבשין התיבות. היה אומרם כאשר משובשים אצלו. ומדשכח לגמרי ודאי דדברים אחרים שאינם ידועים הם ולכך טעה ונתחלפו לו עד ששכח לגמרי לפי שאינם ידועים אצלו אפי' בלשון משובש:

ועדיפא מינה אני אומר שאפי' אם יבא זה העד עכשיו לפרש דבריו לומר דהדברים ההם הם הלשון המורגל לא מהימנן ליה. ואע"ג שכתב הב"י בסי' כ"ט מחו' ג' שכתב הר"ן בתשו' כל שאנו יכולין לכוין דברי העד כדי שלא תהא עדותו מוכחשת יש לנו לכוין דבריו כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראים מכחישים זא"ז כדי שתהא עדותן מכוונת תולין בכל מה שאפשר, ע"כ. והעלה על שלחנו הטהור ס"א. דמזה מוכח דיכול העד לפרש דבריו ולומר דברים שאמרתי לפניכם סתם הן הן הלשון המורגל מ"מ בנ"ד אינו יכול לפרש כך דלשון זה דרגילים ביה אינשי לא משכחת ביה שכחה ומדשכח כ"כ אפי' אחר דרמא אנפשיה לאדכורי ודאי דאינו אלא חוזר ומגיד:

ומתורתו של רבינו בצלאל בתשו' סי' ה' ד' ל' ע"א למדנו חילוק זה. ועדיפא מינה כתב ה' שם בעד אחד שמתחילה העיד שנתן לה טבעת אחת של זהב לקידושין ושוב אחר זמן חזר והעיד שכך אמר לה בעת הקידושין שנתן לה הרי את מקודשת לי באותה טבעת של זהב. דהוי מוכחש מנפשיה. ואין לומר דבתחי'. סתם ואח"ך פירש אופן הקידושין וכמ"ש הר"ן ז"ל בתשו'. שהרי הר"ן גופיה כתב דאותה תשובה שכל דבר שהעדים מצויים לטעות יכולים לברר דבריהם ואין בזה חוזר ומגיד. משמע דוקא שהעדים מצויים לטעות בו. ובנ"ד כל העולם חושבין שצריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי ובמאי טעה שלא אמר כן מעיקרא לכך קרוב הדבר לומר שאין זה בירור אלא סתירה יעו"ש:

איברא דמצינו למר"ן בתשו' דיני קידושין סי' יו"ד שכתב בעד אחד שהעיד שאמר לה אני נותן לך זה לקידושין והשני העיד שאמר לה הרי את מקודשת וכו' שיש לומר כיון דאידך סהדא אסהיד דאמר לה הרי את וכו' אית לן למימר דהאי נמי כן בעי למימר אלא דלא ידע לכוין הדברים בלה"ק דכל מאי דאפשר לפרושי סהדותייהו כי היכי דלא לכחשו אהדדי מפרשינן. ע"כ ע"ש:

גם בתשו' למוהר"א ן' נחמייאש ז"ל הובאה בתשו' מר"ן שם כתב כן. ולכאורה נראה דפליגי ארבי' בצלאל ז"ל:

אמנם אחר ההשקפה קצת נראה דלא פליגי. דע"ך לא קאמרי מר"ן ומוהר"א נחמייאש אלא בנדון דידהו שהיה העד שהעיד שאמר אני נותן זה לקידושין הוא עם הארץ גמור כמבואר שם ולכך סברי מרנן דהאי נמי כן בעי למימר דאמר לה הרי את וכו' אלא דלא ידע לכוין הדברים. אבל רבינו בצלאל לא איירי בעם הארץ אלא במי שהוא יודע לכוין הדברים ולכך כתב שאין זה בירור אלא סתירה שאין העדים מצויים לטעות בו והוא יודע לכוין הדברים כאשר כן הוא באמת שהגיד באחרונה:

וזאת אגיד כי לבי מהסם בההיא תשובה דסי' יו"ד דאנכי הרואה כמעט כל לשונה קיצור מדברי תשו' מהר"א נחמייאס. ואף דשמא דמר מר"ן מלכא תתים עלה. נפלאתי ולבי מפקפק דלא ראיתי כיוצא בזה בספרן ש"צ. עד שמצאתי להברכ"י ח"מ סי' ל"ד שכתב וז"ל וגמגום אני רואה בתשובת מר"ן הנז' שכמעט רוב התשובה הם דברי תשובת הר"א ן' נחמייאש בשינוי לשון קצת ומסופקני אם היא מתורת מר"ן כי אין שני נביאים וכו' ושמא לאו מר חתים עלה אבל מהרח"ש והכנה"ג א"ה סי' מ"ב ודעמייהו החזיקוה לתשו' מר"ן ואין ראי' מאשר בדפוס חתומה נתנה משם גדול מר"ן. כי כמה זימני אירע כן בתשובות. דהמסדר והמגיה בם יהיו חותמים לפי השערתם כידוע. עכ"ל:

שוב ראיתי לה' כרך של רומי סי' כ"ד ד' ק"ג דגזר אומר דאין תשובה זו נידונית בתורת מר"ן כ"א בתורת פוסק דעלמא. ע"ש שהאריך:

והאיר ה' את עיני וראיתי לה' מהרימ"ט ח"א סי' קל"ט שכתב בפשוט להדייא דלאו דמר"ן היא אלא קיצור דברי מהר"א ן' נחמייאש ז"ל שקצרם לכתוב עליהם ולא איסתייעא ליה. ע"כ ואשתמטתייהו לכולהו רבוותא את דברי מוהרימ"ט הנז':

והגם דבנ"ד ג"כ העדים הם עמי הארצות גמורים. אפ"ה נראה דכ"ע יודו דאינו יכול לפרש דבריו דאמר לה הרי את וכו' דדוקא אם זה ע"ה אמר לשון אחר אמרינן דנשתבש ונתחלף לו כי כן דרך ע"ה. אבל בכה"ג דאנן קיימין ביה דשכח מאי דאמר לה אז אמרינן דאין לשון הרי את וכו' הוא דאמר לה לא היה שוכח לגמרי ולפחות היה אומרו בלשון משובש כאשר נתחלף לו. וכמש"ל:

ומאחר דאפי' העד אינו יכול לפרש דבריו כך. כ"ש אנו דאין אנו יכולין להסתפק שמא אמר לה לשון זה המורגל:

ומה שיש להסתפק למי שירצה לפקפק הוא בלשונות אחרים שאינם מורגלים ואפשר להיות שיהיו מועילים כפי הדין:

ואנכי הרואה דאף אם בשעה שאמר שכן אמר לה דברים הוא היה אומר שאמר לה בפי' הרי את מקודשת לי לא מהימנן ליה. שהרי כתב הב"י בסי' כ"ט משם הר"ן בתשו' וז"ל אל תחשוב שכשתפסו זה הלשון אם עד שלא נחקרה עדותן ומשנחקרה שבא מדקדוק גמור ותלמוד ממנו שאף בדיני ממונות דלא בעי חקירה ודרישה אחר שנתקבל עדותן יכולין לחזור בהן כיון שלא נחקרה עדותן. שזה בודאי אינו שכיון שנגמר עדותו ואין אנו צריכים עוד לדבריו הרי הגיד ושוב אינו חוזר ומגיד. וכן דקדק הב"י מדברי ר"י שכתב המרדכי פ' אד"מ ושכן משמע מההיא דתנאי היו דברינו יעו"ש. וכ"כ הב"ח:

והש"ע כתב וז"ל אחר שהעידה עד בב"ד והוא לאחר כדי דבור אינו יכול לחזור בו. והסמ"ע בסק"א כתב בטור ורמב"ם כ' אחר שנחקרה עדותן בב"ד והמחבר דקדק ושינה לשונם משום דבדיני ממונות ובכל מה שדנין הב"ד בזמן הזה אין צריך דרישה וחקירה ע"כ:

ומצינו למורם במפה בא"ה סי' מ"ב ס"ד דפסק כמ"ד דעדי קידושין אינם צריכים דרישה וחקירה. וכן פסק ה' מוהריב"ץ ז"ל בהגה זו:

וא"כ בנ"ד דמתחילה בעת ששאל אותו ה' מאריה דאתרא על עיקר הקידושין השיב ואמר שאינו יודע יותר אלא שאחר רוב החקירות אמר וכו' כמ"ש בהצעה לך נא ראה. וא"כ אפי' אם היה אומר אחר אותם החקירות והשאלות שאמר לה בפירוש הרי את מקודשת לי. הו"ל חוזר ומגיד. דכיון שאמר מתחילה שאינו יודע יותר. הרי נגמרה העדות ואין אנו צריכים עוד לדבריו ותו אין אנו צריכין לחקור וא"כ הו"ל לאחר כדי דבור דקי"ל אינו חוזר ומגיד:

וכי תימא כיון דמדאורייתא בעי דרישה וחקירה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות. אלא דרבנן הוא דתקון דלא בעי דו"ח וכדאמרינן בש"ס ר"פ אד"מ. ועי' ערך השולחן סי' ל' ס"א שתמה מהש"ס על הרדב"ז סי' תתמ"א שכתב דאינו אלא מדרבנן:

א"כ נוכל לומר דכ"ז שלא נחקרה עדותו חוזר ומגיד לחומרא ולומר דבעיא גיטא. ושאני ההיא דר"י שהביא המרדכי פ' אד"מ שלמד ממנה הב"י שאם לא היה דין מרומה ולא היו צריכין דו"ח לא היה יכול לומר מבודין היינו דאינו חוזר ומגיד משום דהוי לחומרא דמתחילה העיד דמקודשת ושוב חזר להעיד דאינה מקודשת דהוי לחומרא:

לא היא. דלמ"ד אינם צריכים דו"ח אמרינן דאינם חוזרים ומגידים אפי' בכה"ג דאנן קיימין ביה. דנמשך מזה קולא. שכן מצינו למר"ן בתשו' דיני קידושין ס' ד' באחד שהעיד מתחילה לשון שאינו מועיל ושוב חזר והעיד בלשון המועיל ונסתפק אי אזלינן בתר לשון א' או בתר לשון אחרון. וע"ז הביא פלוגתא דרבוותא דפליגי אי צריכי בעדי קידושין דו"ח א"ל והעולה מדבריו דלמ"ד אינם צריכים דו"ח אינו חוזר ומגיד ואזלינן בתר לשון ראשון:

גם ה' רבינו בצלאל בתשו' סי' ה' ד' כ"ז ע"ד האריך הרחיב ואסף וקבץ דברי רבוותא דפליגי בעדי קידושין אם צריכים דו"ח א"ל. ושוב כתב ובכל אחד מהשיטות הללו יש בו להקל ולהחמיר ולשיטת הרא"ה ז"ל וריב"ש ז"ל דמחמיר שלא לבטל הקידושין משום דלא נחקרה עדותן בב"ד דאיברא דמצוה לדרוש ולחקור ומיהו אם לא נחקרה עדותן לא יתבטל עדותן נמצא דחומרו קולו דאם נמצא שום קלקול בעדותן דמחמתיה מתבטל העדות שוב אינן יכולין לתקן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואע"פ שלא נחקרה עדותן בב"ד דכיון דנגמר עדות ואין אנו צריכין עוד לדבריו הרי הגיד ושוב אינו חוזר ומגיד ע"כ:

ומתורתו של רבינו בצלאל ז"ל למדנו טפי ממאי דכתבינן אנן בעניותין. שהרי איהו קא עסיק בס' הריב"ש ז"ל דסבר לה מר דאף דבדין מרומה בעינן דו"ח אף בהודאות והלואות וקידושין וכדאמור בש"ס אפ"ה לא בעינן דו"ח כדיני נפשות אלא שצריך הדיין לחקור בו כל מאי דאפשר לא שאם אמר באחד מן החקירות איני יודע שתהא עדותן בטלה כדיני נפשות ולכך אף אם לא נחקרה עדותן לא בטלה. ומזה למד דכיון דס"ל דאף אם לא נחקרה לא בטלה דדו"ח אינו אלא למצוה ולא לעיכובא וא"כ הרי נגמרה העדות ואין אנו צריכים עוד לדבריו ואינו חוזר ומגיד ונמצא דחומרו קולו:

וגם מתשו' מרן שהצגנו לפניך נראה דהכי סבר לה מר לדעת הריב"ש. שהרי הביא דברי רבוותא דס"ל דדיני עדי קידושין לדיני ממונות דמו דלא בעו דו"ח. ודברי הר"ן בתשו' דבמידי דלא בעי דו"ח תו לא מצו לחזור ולהגיד אף דלא נחקרה העדות. וע"ז כתב וז"ל ואע"ג דבר"פ אד"מ אמרינן דבדין מרומה אפי' בדיני ממונות בעי דו"ח ונד"ד דין מרומה הוא. כבר כתב הריב"ש דלא בעי דו"ח בדיני נפשות ממש אלא שצריך וכו'. ע"כ. מבואר מדבריו דלדעת הריב"ש דלא מצו לחזור אף דלא נחקרה העדות בדין מרומה. ונמצא חומרו קולו. והיינו כדברי רב"א בתשו' הנ"ל:

וכ"ש בנ"ד דאנן לא עסקינן בדין מרומה דודאי למ"ד דעדי קידושין לא בעו דו"ח דאינן יכולין לחזור ולהגיד אף דלא נחקרה עדותן. ואף דמדאורייתא בעו דו"ח לא אמרינן דנוקמא אדינא דאורייתא ומצו לחזור שלא להקל. שהרי הנך רבוותא שהביא מר"ן בתשו' ה"ה הרשב"א והריב"ש ז"ל ודעמייהו ס"ל דאף בעדי קידושין מדאורייתא בעו דו"ח ופליג אהרא"ה שהביא הריטב"א ז"ל דס"ל דבעדי קידושין לא בעינן דו"ח מן התורה וכמ"ש כ"ז בתשו' רב"א ז"ל. ואפ"ה כתב מר"ן ורב"א ז"ל דלמ"ד לא בעו דו"ח ואף להריב"ש דלא מצו לחזור. וכ"ש לנד"ד דאנן קיימין ביה:

אלא דתמיה אנכי דמצינו הדבר מבואר להדייא בדברי הריב"ש גופיה באותה תשובה גופה וז"ל מ"מ כיון שבתחילה הכחישו זה את זה וגם עתה יש קצת הכחשה בעדותן אין לך דין מרומה גדול מזה וגם שהענין מצד עצמו הוא מרומה כמו שכתבתי למעלה. וא"כ היה צריך חקירה ודרישה אפילו בדיני ממונות יותר מעדות אחרת ואעפ"י שאם לא עשו דרישה וחקירה אין עדותן בטלה אבל מ"מ כיון שצריך דו"ח מן הדין ולא נעשית כפי מה שכל שלשת הדיינין מסכימים בעדותן שעשו לפני הדיינין האחרונים י"ל שאע"פ שאין העדות בטלה אבל מ"מ לא נגמרה והיה יכול וידאל דבורייאן לחזור בו כדגרסינן בירושלמי דר"ה תני עדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחייב אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו הרי אלו נאמנין משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו אין נאמנים. ע"כ. הרי מבואר להדייא דכיון דבדין מרומה בעינן דו"ח למצוה אף דלא הוי לעכובא אפ"ה כ"ז שלא נחקרה עדותן עדיין לא נגמרה ויכולין לחזור ואפי' להקל דנדון הריב"ש היה שמתחילה העיד על הקידושין ושוב חזר והעיד שהכל שקר. והוי איפכא ממש ממאי דסברי מרנן מר"ן ורב"א ז"ל בדעת הריב"ש דאין יכולין לחזור אפי' מקולא לחומרא. וזה מן הקצה אל הקצה. וצ"ע כעת:

גם מלשון זה אני תמיה ג"כ עמ"ש הכנה"ג ח"מ סי' ל' הגב"י אות ט' שכתב וז"ל לדעת הריב"ש ז"ל אפי' בדין מרומה אם לא נעשה דו"ח אין עדותן בטלה. הר"ש חקאן הלוי ז"ל בתשו' כי' וכ"כ מהרח"ש ז"ל בחלק א"ה סי' מ"ב וכ"כ בסי' י"ח בשם חכם אחד אבל מהר"י בירב ז"ל בתשו' כי' סי' ע"ד וע"ה כתב שאין להבין כן מדברי הריב"ש ז"ל. ואם לא נעשה דו"ח עדותן בטלה. ע"כ. ושני תשובות הנז' דמהר"י ביר"ב ז"ל לא זכינו לאורם. והרי לשון הריב"ש הנ"ל קרי להדייא דלא כמהר"י ביר"ב. וצ"ע:

איך שיהיה אכתי איכא ראיה לנ"ד דאין הנשואין שוים דשאני נדון דידהו. לכה"ג דאנן קיימין ביה ובפרט מדברי מר"ן שהביא דברי הר"ן דסבר דהיכא דלא בעי דו"ח משנגמרה העדות לא מצי לחזור אדברי הרמב"ן ודעמיה דס"ל דבעדי קידושין לא בעו דו"ח. ודון מינה ואוקי באתרין:

שו"ר להכנה"ג אה"ע סי' מ"ב הגב"י אות צ"ו וז"ל כתב הרב המחב"ר ז"ל בטור ח"מ סי' כ"ח וכ"ט חקר חקירה. אם העידו בדיני ממונות שאין צריך דו"ח אם יכולים לחזור בהם. והרא"ם ז"ל בח' א' סי' כ"ד כתב בזה מחלוקת בין הפוסקים ולבסוף כתב באיסור א"א אין להקל ע"כ:

אכן נראה דבנדון דידן כיון דמתחילה אמר שאינו יודע יותר הרי נגמר העדות ואינו יכול לחזור ולהגיד שהרי מצינו לרבינו בצלאל ז"ל בתשובתו הרמתה הנז' ד' ל"א ע"ד שכתב וז"ל ונראה דבאומר איני יודע אף בדיני קנסות מכיון שאמר איני יודע הרי נגמרה עדותו ושוב אינו יכול לחזור ולהעד דהא לא שייך בטענת איני יודע דו"ח וכל מידי דליכא דו"ח לאחר שנתקבלה עדותו נגמרה עדותו ואינו יכול לחזור ולהעיד. ע"כ יעו"ש:

ולפ"ז בנ"ד דהעיד מתחילה שאינו יודע. לא מבעיא למ"ד דאינו יכול לחזור ולהעיד. דמשעה שנתקבלה עדותו לפני מי שגדול הרב מאריה דאתרא דידהו. הרי נגמרה עדותו אלא אפי' למ"ד דיכול לחזור. באומר איני יודע דליכא דו"ח. נגמרה עדותו קרינן ביה וכדאמר רב"א ז"ל בתשוב' הרמתה:

ובפרט דמריהטת לשון ההצעה משמע שבשעה ששאל אותו על עיקר הקידושין כבר נעשית החקירה מקודם. שהרי מתחילה כתב הבא נבא לחקור דבר מפי עדי קידושין וכו' ואחר החקירה הגיד וכו'. ושאלתיו על עיקר הקידושין ואמר שאיני יודע יותר. עד כאן. וממרוצת הלשון משמע דגם מה שהשיב על עיקר הקידושין הוא אחר החקירה. וא"כ תו לא מצי לחזור ולהגיד:

גם ממ"ש ואחר רוב החקירות אמר שזכר. מבואר דלא אמר שזכר כ"א עד שעברו עליו הרבה חקירות. והלא בחקירה אחת סגי. וכיון שעברה חקירה אחת ועדיין עומד בעדותו שאינו יודע. א"כ כשאמר שזכר אחר רוב החקירות. הוי לאחר כדי דיבור:

איברא דהרב"י ז"ל בסי' כ"ט הביא פלוגתא דרבוותא באומר איני יודע. דאיכא מ"ד דלא מקרי חוזר ומגיד. ואיכא מ"ד דמקרי חוזר ומגיד יע"ש. והכנה"ג בהגהב"י אות נ"ו כתב וז"ל גם התוס' פ' הכונס כתבו דכשאומרים בבית דין אנו יודעים שוב אינם יכולין להעיד וכו'. נב' גם תשו' הרשב"א הביאה רבינו המחבר ז"ל בטור אה"ע סי' מ"ב והרא"ש ז"ל כלל סוף סי' א' חולקים על הר"ן ז"ל ובס' בח' סתם כדברי הר"ן ז"ל. אבל מוהר"ר בצלאל ז"ל בסי' ה' והר"מ אלשיך ז"ל בסי' ק"ד דחו כל ראיות רבינו המחב"ר ז"ל והעלו דכל שאמר איני יודע הוי חוזר ומגיד וכן נראה מס' בני שמואל. ע"כ. ובאות נ"ט כתב וז"ל אמר העד איני זוכר. פלוגתא דרבוותא. להר"ן יכול לחזור ולהעד יודע אני. ולהרמב"ן ולהרשב"א והריטב"א ז"ל אינו יכול לומר נזכרתי. ולהם שומעין שהם רבים. הר"ר בצלאל סי' ה' הר"מ אלשיך ז"ל בסי' ק"ד כתב דלכ"ע הוו חוזרים ומגידים. ואני ראיתי תשו' הרא"ש ז"ל כלל ס' סי' א' כתב כשאמר איני זוכר חוזר ומגיד. וראיתי בסמ"ע כתב דהיינו דוקא כשאמר איני זוכר עתה. אבל אם אמר איני זוכר סתם אינו חוזר ומגיד. ע"כ. ועי' ט"ז שם ודברי יוסף אירגאס סי' ט"ו וי"ז ולפ"ז מידי פלוגתא לא נפקא:

ואולם בנ"ד נראה דכ"ע מודו דאינו חוזר ומגיד דאשכחן להכנה"ג ח"מ סי' כ"ט אות נ"ז שכתב וז"ל אפי' לדעת הר"ן ז"ל מי שאומר קצת עדות ואינו מספיק לפי הדין ואמר שאינו יודע מזה ואח"כ אומר שיודע יותר חוזר ומגיד מקרי. הר"מ אלשיך סי' ק"ד ע"כ:

והיינו נמי נדון דידן שהתחיל להעיד על ההליכה לעיר הסמוכה וכו' ועל הקידושין השיב כי לא רצה ראובן לקדשה באומרו שכבר היא מקודשת והעיד שרמז על הטבעת שבידה ועל עיקר הקידושין אמר שאינו יודע יותר. ומאחר שהתחיל להעיד קצת עדות אלא שאינה מספקת ועל השאר אמר איני יודע. מקרי חוזר ומגיד. ואם יד הדוחה נטויה לדחות. מ"מ נקוט מיהא דמידי פלוגתא לא נפקא:

ומעתה הבא נבא לדברי העד השני כאשר יעדנו למעלה. שמתחילה העיד שלא אמר לה כלום. רק שמסר הטבעת בפניהם:

והנה אם מתחילה היה מדבר עמה על עסקי קידושיה ותכף מסר לה הטבעת. הא ודאי דהוו קידושין והיינו דכתב מר"ן סי' כ"ז ס"א וז"ל ואם היה מדבר עמה תחילה על עסקי קידושין ונתן לה אפי' בשתיקה הוי קידושין והוא שעדין עסוקין באותו ענין ע"כ. אך בנ"ד לא העיד העד שהיו מדברים על עסקי קידושין. וכבר כתב הכנה"ג בהגה"ט אות י"ג וז"ל יראה פשוט דבעינן שהעדים יעידו שהיה מדבר על עסקי קידושיה ע"כ:

ואף אם באנו לחוש ולומר דשמא נתקבצו יחד איש ואשה והעדים אדעתא להתארס ונאמר דלא גרע מהמדבר עמה על עסקי קידושיה. ואפי' בשתיקה דיו. מ"מ הרי העד לא העיד על זה. ועוד הרי הריב"ש ז"ל סי' ה' כתב וז"ל ואף אם נאמר שאין אמירתו מעכבת כיון שנתקבצו יחד להתארס והוי כמדבר עמה על עסקי גטה וקידושיה ונתן לה ולא פירש דקי"ל דיו כל שעסוקין באותו ענין ע"כ. וממשמעות לשונו נראה דלא ס"ל דהאסיפה לאירוסין הוי כמדבר עמה על עסקי קידושיה, ולפחות משמע דלא פשיטא ליה:

והואיל דלא איתברר לנא מפי העד אם היה מדבר עמה על עסקי קידושיה או לפחות שנאספו יחד כדי להתקדש. אף שנאמר דשניהם יחד נתכוונו לקידושין א"כ היינו מ"ש הריטב"א והביא דבריו הב"י סי' מ"ה וז"ל וכן דבר פשוט הוא שהנותן כסף או שוה כסף ליד האשה אפי' בפני עדים אע"פ שהיה דעת שניהם לקידושין אינם קידושין עד שיפרש לה שנותן לשם קידושין או עד שידבר עמה בעסקי קידושין בפני העדים ההם במעמד ההוא ויתן לה בעוד שעוסקין בענין הקידושין ממש ולא אפי' מענין לענין ובאותו ענין ע"כ:

ואע"ג דמור"ם במפה סי' כ"ז כתב וז"ל ואפי' נתן לה בשתיקה ולא דבר כלום והוא והיא אומרים שכוינו לשם קידושין הוי קידושין ע"כ. ומפשט לשונו משמע דהוי ודאי קידושין. הנה ה' ט"ז ז"ל הגיה בדברי מור"ם דצ"ל הוי ס' קידושין. ולפ"ז ניחא הא דלא הגיה כן דבריו מור"ם בסעיף א' עמ"ש מר"ן ואם היה מדבר וכו' דשם מקום הגה זו. אלא דשבקה לסעיף ג'. דהכא איירי בספק מקודשת. והרב ב"ש כתב דלא משמע כן מדברי שאר פוסקים עי"ש

וגם ה' ח"מ השיג על מור"ם בזה וס"ל דאף ס' קידושין לא הוו עי' ס"ק ט' וי"א ובביאור הגר"א כתב דדברי הח"מ נכונים. ועי' כנה"ג סי' הנז' הגה"ט אות מ"א:

ואף דאנן גרירנא בתר מור"ם. היינו דוקא היכא דלא הוו דבריו היפך מס' מר"ן בב"י או בש"ע. וכאן הרי מצינו למר"ן שהביא בב"י ס' הריטב"א שהיא היפך מדברי מור"ם וכבר כתב מהרימ"ט ז"ל דהיכא שמביא בב"י איזה סברא בסתם בלי חולק שדעתו לפסוק כאותה סברא. ואף דגם ס' מהר"ם הלזו שהיא מקור ס' מור"ם הנז'. הביאה הב"י בסי' כ"ז. כבר פירשה שפיר ה' ח"מ סק"ט ואתיא כהריטב"א ז"ל, ומוכרחין אנו לפרש כן לדעת הב"י שהביא ההיא דהריטב"א בסתם בסי' מ"ה וההיא דמהר"ם בסי' כ"ז. כי היכי דלא ליהוו פלגן בהדייהו דאי לאו הכי הו"ל למר"ן להעיר על זה ולא לכתוב אחת הנה ואחת הנה בסתם:

הן אמת. כי בדבר ערוה החמורה אין בידינו להקל אפי' כדעת מר"ן. שהרי ה' משאת משה ח"א חא"ה סי' ה' הכה על קדקד למאן דסבר דאזלינן אף בדבר ערוה בתר שלשה עמודי הוראה כמו שהשרישנו מר"ן. ומר הוא דסבר דבערוה החמורה אין לנו לילך אחר כלל זה כאשר הבי"ד ה' יד אהרן אה"ע סי' כ"ז הגב"י אות נ"ב. ואף דחזיתיה לרב אחרון כרך של רומי סי' כ"ד דסבר לה מר ומטי לה משמיה דהרמ"ז החק"ל ז"ל דבדבר ערוה אם רבו הפוסקים להחמיר יש ביד הדיין להחמיר דלא כמר"ן זולת אם רוב הפוסקים להקל ואיכא בינייהו מרן פסקינן כוותיה ולא חיישינן למיעוטה יעו"ש באורך. מ"מ הרי הרצה תשובתו לפני מי שגדול הרב שער אשר ז"ל ומצינו דפליג עליה בזה וזו הלכה העלה דבזה לא קבלנו דעת מר"ן להקל הגם שהוא מכלל דעת רוב הפוסקים המקילים. וכדברי ה' משאת משה וכקבלת ה' מהריט"א ז"ל בתשו' שהובאה בס' ברך משה סי' ל"ד ונמשכו אחריהם ה' ערך השלחן וה' מהרח"ף בתשו' חיים ושל'ם סי' כ"ב. ויסוד לזה מאי דחזינן מפורש בתלמוד דבמקום ערוה חשו חכמים למיעוט המצוי להחמיר והכי חזינן לכל רבנן פוסקי הלכות מבעלי תשובות קמאי ובתראי דבמקום ערוה חייש למיעוט הפוס' המחמירים. יעו"ש בשער אשר חאה"ע סי' כ"ט. באופן דאין בידינו להקל בדבר ערוה כדעת מר"ן אפי' דאיכא רוב הפוס' מקילין כדבריו אף לדידן דאתכא דידיה אסמיכנא אפי' להקל בשאר איסורין דדבר ערוה שאני. וא"כ צריכין אנו לחוש לס' מור"ם הנ"ל ועי' ה' וי"ץ אה"ע סי' קל"ז ד' קמ"ד ע"ג:

אלא דאין חששה זו מצד הקבלה כדי שלא נוכל לעשות ס"ס נגד סברה זו כמו שיתבאר להלן בס"ד שהרי הוא היפך דעת מר"ן וכמש"ל. אלא הרי סברא זו דמור"ם כס' שאר הפוסקים דחיישינן להו בדבר ערוה אף שהם מיעוטה. באופן דמידי פלוגתא לא נפקא:

אלא דאין כאן אלא עד אחד. ובאנו לידי פלוגתא דרבוותא. ודעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דאין חוששין לקידושי עד אחד. והסמ"ג כתב דחוששין. ומצינו להרשב"א שכתב לא' מן התלמידים שהיה רוצה לסמוך על סמ"ג בזה. מי סנו הג' והרי"ף והרמב"ם וכל הגאוני' וכל האחרונים שאתה מחמיר על עצמך יותר מכל אלו ומהרי"ק בשורש ק"א כתב שוו כל הפוס' מלבד סמ"ג וכמ"ש כל זה בב"י סי' מ"ב. וכן פסק בשלחנו הטהור ס"ב. אכן מור"ם כתב ויש מחמירים אם מקדש לפני עד א'. והכנה"ג הגב"י אות י"א הביא להקת הפוס' ואמבוה דרבנן דדחו כולהו ס' הסמ"ג ושכן פשט המנהג בכל בתי דינין שראינו וששמענו שמעם שאין חוששין לקידושי ע"א זולתי מקצת מרבוותא דחיישי לה יעו"ש:

וחזיתיה לה' כרך של רומי סי' כ"ד שאסף וקבץ ס' כולהו רבוותא דמיירי בענין זה ונחית למנינא ומצא דדעת המחמירין הם כ"ה הפוסקים. ולעומתם פ"ה פוסקים גדולים רבים ונכבדים ורובם מגדולי הראשונים וגדולי האחרונים אשר בית ישראל נכון עליהם דכולם פה אחד מחו אמוחא לחומרא זאת מאה עוכלי בעוכלא עד כי לא נותרה נשמה באפה יעו"ש. ועי' בסה"ק סד"ת סי' פ"ב שמנה מלכים מצוקי ארץ שכתבו בפשוט והמקדש בעד א' אין חוששין לקידושיו. ע"כ. אשר מזה מקום יש בראש לומר דלדידן דאזלינן בתר פסק מר"ן דאזלינן כוותיה אף לקולא היכא דאיכא רוב הפוס' מקילין. מדחזינא ליהו להנהו רבוותא שכתבו בפשוט דאין חוששין ולא חיישי רבנן למיעוט הפוס' המחמירים. אלא דיש לדחות דדילמא טעמייהו דרבנן משום דבנדון דידהו האיש תב"ד חזר והכחיש כיעו"ש. וסברי מרנן כדעת הרשב"ץ בפירוש דברי הסמ"ג וכמ"ש בב"י ופסקו מור"ם במפה. ועוד אפשר לומר דבזמן ההוא לא יצא טבעו של מר"ן בעולם והיו פוסקים על הרוב כהרא"ש וכמ"ש הרב מוהר"ר רפאל עובד אבן צור ז"ל. משם הרב מוהריב"ץ אביו ז"ל והוב"ד בס' התקנות סי' ק"א. ועו"ע סי' ס"א:

אתה הראת דרבים הם הסוברים דאין חוששין לקידושי ע"א והם גדולי עולם. ואף אם נרצה להחמיר ולחוש לס' הסמ"ג ודעמיה. בכה"ג דאנן קיימין ביה. הא איכא תרי ספיקי ותרי רובי. ספק אי הלכה כמ"ד דאין חוששין ואינון רובא דרבוותא. ואת"ל דחיישינן למיעוטה דרבוותא דס"ל דחוששין דילמא הלכה כהריטב"א ודעמיה דאינון רובא דרבוותא דפליגי אמור"ם וס"ל דאינה מקודשת בשתיקה אלא א"כ היה מדבר עמה על עסקי קידושין:

ולרווחא דמילתא לחומר הנושא דבר ערוה החמורה נוסיף עוד לבאר כי הנה העד השני אחר ההגזמות הוא ענה שעל הרוב לא אמר לה כלום. ובדבריו אלו שביק מיעוטה דמיעוטה דשמא אמר לה. ולצד ספק זה דשמא אמר לה. שוו דבריו עם דבריו האחרונים של העד הא'. שגם הוא העיד באחרונה שכן אמר לה דברים אך לא ידעו בעדותם מה הם הדברים שאמר לה וכבר הוכחנו דודאי אינם דברים המורגלים בפי כל אדם הרי את וכו'. דא"כ לא הוו שכחי. אלא דמידי ספיקא לא פלטינן דשמא אמר לה לשון אחר שיועיל מן הדין. או דילמא אמר לה לשון גרוע שאינו מועיל מצד הדין והגם דבנדון דידן יכולין אנו לומר דשניהם נתכוונו לשם קידושין הא כתב מהרימ"ט בחדושיו על הרי"ף מס' קידושין וז"ל וצריך לברר דכל הני לשני דאיקרו ידים שאינן מוכיחות אפי' אמרה האשה שבלבה היה שתתקדש לו לאו כלום כיון שהלשון גרוע ולא מוכיח וכו'. והבי"ד הכנה"ג סי' כ"ז הגב"י אות פ':

איברא דמידי פלוגתא לא נפקא. דמור"ם במפה סי' כ"ז ס"ג כתב משם הר"ן וז"ל י"א דאע"ג דלשונות אלו לא מהני אם לא דבר עמה בעסקי קידושין מ"מ אם היא אומרת שקבלה לשם קידושין הוי ספק קידושין. והב"ש סקי"א כתב על דברי מור"ם מיהו מהרמב"ם והרא"ש משמע דפליגי על הר"ן וס"ל בהני לשונות ליתא אפי' ס' קידושין כשלא היו עסוקין בעניני קידושין אפי' נתכוונו לשם קידושין. וכ"כ רי"ו להדייא. וכן כתוב בחידושי מהרי"ט. ע"כ עי"ש. ונראה דנתכוון לדברי מהרימ"ט הנ"ל. ועי' בביאור הגר"א שעל גליון הש"ע סקי"ט. מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא. ואף המחמיר אינו אומר אלא ספק:

ובנדון דידן איכא ספק אחר דשמא לא אמר לה דברים של קידושין כלל אלא דברים אחרים שיש ביניהם אי נמי הא"מ לך אמר וכההיא דמהר"י אירגאס ז"ל. ובמאי דאנן קיימין ביה אינו רחוק לומר כן דאפשר דאדעתא דהכי עביד כן לומר לה לשון שאינו מועיל. שהרי כל מגמת פניו של האיש אינו אלא להשבית שאון גלי ים עברתם כמבואר בדברי העד הב'. ולפי דברי העד הב' אינם אלא קצת ספק דעל הרוב לא אמר כלל. וא"כ הא איכא כמה ספיקות שמא לא אמר לה כלל והוא רובא. ואת"ל אמר לה דילמא אמר לה מדברים שהיו ביניהם ולא מענייני הקידושין. ואת"ל מענייני הקידושין דילמא לשון גרוע א"ל ושמא הלכה כמהרימ"ט ודעמיה דאין כאן ספק קידושין. והוו ליה ארבעה ספיקות לדבריו האחרונים של העד השני. ולדבריו האחרונים של העד הא'. ליכא אלא שלש. שכן הוא מעיד בפשוט בעדותו האחרונה שכן אמר לה. וכבר כתבנו דנראה דאין לחוש לעדותו האחרונה מטעם דאינו חוזר ומגיד. ומ"מ אף דנחוש להחמיר. מידי ספיקא לא יצאנו אם חוזר ומגיד אם לאו. ועם שאר הספיקות הוו להו גם לזה ארבעה ספיקות. ולדבריו הראשונים של העד השני הא איכא תרי ספיקי כמש"ל וכ"ז הוא לחומר הנושא ערוה החמורה. אבל כבר הוכחנו בראיות מספרן ש"ץ שאין כאן עדות כלל. אלא לצד שנאמר שלא לסמוך להקל הרי מכל מקום מידי ספיקא לא פלטינן. והרי איכא ספק אחר. באופן שיש כמה ספיקות בכל צד וכמה רובי להקל:

ועוד יש לנו סעד גדול עמוד של שיש שהוא של זהב להשען עליו דברי הר"ן בפ"ק דקידושין דכל ספק קידושין מדאורייתא שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה. והגם שהניח הדבר בצ"ע הרי מהרימ"ט ח"א סי' קל"ח כתב שהר"ן לא נסתפק בדין זה אי אמרינן אוקי אתתא אחזקתה ולא הצריך עיון אלא דברי הרמב"ם ודברי הרי"ף. יעו"ש שתירץ דבריהם על נכון. נאים הדברים למי שאמרן. ואסיק נמצינו למדין מדברי הר"ן ומדברי הרמב"ם ומדברי התוס' דאפי' תימא בכל איסורי תורה ספיקן אסור מן התורה. בספק קידושין אין כאן איסור תורה כלל דאוקמינן לה אחזקתה ואצ"ל לדברי הרמב"ם והראב"ד וכמה מרבוותא ז"ל דס"ל דכל ספק איסור תורה אינו אלא מדבריהם. ע"כ. וע' ברשד"ם סי' ן' ובכמה מקומות שמביא דברי הר"ן לסעד גדול להקל בספק קידושין. וכן כתב הפר"ח בכלל הס"ס דבספק קידושין יש לצדד להקל טפי מספק גירושין דהא בספק קידושין אית לה חזקת פנויה ובספק גירושין אדרבא אית לה חזקת אשת איש ודלא כהריב"ל ע"כ:

עוד מקום יש בראש לנתוש ולנתוץ את כל העדות שהרי הראשון העיד מעיקרא שאינו יודע ולבסוף העיד על מסירת הטבעת בפניו ובפני בן אחותו. והשני העיד ג"כ על מסירת הטבעת בפניהם. ובזה עדותו שוה לעדות אחרונה של העד הא'. אבל במה שאמר בתחילה שאינו יודע הם מכחישים זה את זה. וכן ג"כ במה שהעיד באחרונה שאמר לה. הם מכחישים זא"ז שהרי השני העיד בראשונה שלא אמר לה. ואף למה שהעיד באחרונה שעל הרוב לא אמר לה. הו"ל כאומר איני יודע אם אמר לה א"ל. ואדרבא ידיעתו נוטה שלא אמר לה. באופן דהרי הם מכחישים זא"ז ובטלה עדותם. ואף למ"ד דדין עדות קידושין כדיני ממונות דמיא. מ"מ בחקירות ובגוף העדות אף בדיני ממונות הויא הכחשה:

ואף שיש צדדים באלו ההכחשות שאינן בדבר והפכו אלא באינו יודע. אפ"ה הויא הכחשה. שכן מצינו הדבר מבואר להדייא בתשו' מר"ן אה"ע סי' ב' מדיני קידושין וז"ל אבל יש מקום לבטלה מפני שהעד הא' אומר שאינו יודע אם שמעה היא תהיה לי מקודשת ואם אינו ברור לו ששמעה אין כאן עדות שהרי זה מכחיש את חבירו בחקירה שהוא עיקר העדות ע"כ. ואף שהכנה"ג ח"מ ס' ל' הגה"ט אות כ"א כתב יש מי שרצה לומר דבדיני ממונות לא מקרי הכחשה אם לא שהעד הב' אמר לה כי אלא וכו' שפי' לא כדברך. והכריח זה מדברי הרמב"ם וכו'. כבר הביא דבריו ה' חשק שלמה אות ט' וזו הלכה העלה דבעדות קידושין כולהו מודו דהוי הכחשה אף כי לא אמר לה כי אלא ע"כ. ועי' כנה"ג סי' מ"ב הגב"י אות כ"ד. ועי' להשע"א סי' ט"ו ד' ס' ע"ב:

ואף לאותם הצדדים שהם שוים במסירת הטבעת. ואינם מוכחשים כי אם אי אמר לה א"ל. אפ"ה חשבינן להו מכחישים זא"ז בעיקר העדות. שהרי כתב הכנה"ג אה"ע סי' כ"ז הגה"ט אות ל"ד שני עדים שהא' אמר שאמר לי. והא' אמר שלא אמר לי אין כאן מיחוש אפי' למאן דחייש לעד אחד. הר"מ אלשקר ז"ל סי' צ"ד הרש"ך ח"ב סי' ל"ג. וע"ש בסי' ט"ל וסי' קכ"ח. ובתשו' למורי הרב ח"א סי' קל"ט. אבל רשד"ם חאה"ע סי' ן' חולק ע"כ:

ואף דהכנה"ג כאן לא זכר כ"א רשד"ם לבדו. מ"מ מצאנו לו חבר הרב מוהר"ר אברהם מונסון ז"ל הוב"ד בתשו' מהרימ"ט ח"א סי' קל"ט. והביאם הכנה"ג בח"מ סי' ל' הגה"ט אות ט"ז. אך לא זכר שם הרש"ך והר"מ אלשקר. ולא ידעתי למה. דאם בההיא שעתא לא אסיק אדעתיה דברי הרש"ך והר"מ אלשקר. הרי מוהרימ"ט שם ד' קפ"ו הביא את דברי הרש"ך דסי' ל"ג:

ונראה דבנ"ד כ"ע יודו דהוי הכחשה. שהרי מוהר"א מונסון שם פירש הטעם דאפשר שאינם מכחישים שהראשונים שמעו תיבת לי והאחרונים לא שמעו. וזה יצדק לומר בתיבת לי שהיא תיבה אחת וגם קטנה. ואיידי דזוטר מירכש. אבל בכה"ג דאנן קיימין שהם מוכחשין לכל האמירות. רחוק לומר כן. ואף מי שיגמגם בזה. מ"מ בנ"ד ודאי יודה. שהרי העד הא' שהעיד שאמר לה דברים. הוא חרש המדבר ואינו שומע. וא"כ בודאי שהיו בקול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה כדי שיכנסו באזני החרש והיאך אנו יכולין לומר שהחרש שמע והפקח לא שמע או' לאו מילתא היא ואינם אלא מכחישים זא"ז ואף לאידך טעמא דמהר"א מונסון מההיא דמהר"ם אלשקאר סי' צ"ט שמקבלים מהעדים מה שהושוו מהם כמ"ש הרשב"א שאם הא' מוסיף על דברי חבירו הו"ל כזה אומר מנה וזה אומר מאתים שנותן מנה מתוך מאתים. היינו דוקא בנדון דידיה דהוכחשו בתי' לי דוקא ולכך מקבלין מהם שאר הלשון שהושוו בו. והיינו משום דס"ל דבנדון דידיה הוו ידים מוכיחות משום דשדיך. אבל בנ"ד שהוכחשו בכל הלשון הויא הכחשה. וכי תימא אוף הכא נמי הרי הושוו במסירת הטבעת והא מיהא נקבל מהם ונימא דקדש בשתיקה. הא לאו מילתא היא. דאם היו מעידים שניהם שהיה מדבר עמה על עסקי קידושין ובעוד שהיו עסוקים באותו ענין נתן לה. אין הכי נמי. אבל הכא הרי לא העידו על זה כלל ואדרבא השני מעיד שלא אמר לה כלום:

איברא דאף למ"ש לא פלטינן מידי פלוגתא. למאי דמשמע ליה להכנה"ג ח"מ סי' ל' הגה"ט אות י"א דמדברי הרשד"ם חאה"ע סי' ל"א נראה דסבר לה מור בדעת הטור דמשום דבדין מרומה בעי דו"ח אם הוכחשו בדרישות וחקירות עדותן בטילה. אבל בדין שאינו מרומה כיון דמן הדין א"ץ דו"ח אעפ"י שהוכחשו בדרישות וחקירות עדותן קיימת. אלא דמהר"א ששון סי' י"ז כתב להדייא דכל שהוכחשו בדרישות וחקירות עי' שאלת ב"ד במקום שא"ץ עדותן בטלה. וכן פירש הכנה"ג שם דברי רבינו בעה"ט. וכן פירש הרב חשק שלמה סי' הנז' שכן היא דעתו. דאל"כ איך כתב רבינו הטור אעפ"י שא"ץ דו"ח. הלא אם בדין מרומה קא משתעי בהדייא פסק שצריך דו"ח. ולדעת רשד"ם בפירוש דברי הטור אתיא הך סברא כהך י"א שהביא בעה"ת והביא דבריו הב"י סי' ל' ס"ד שכתב דעדים דמכחישי זא"ז בחקירות כשר בדיני ממונות. והאי דנקט בדיקות משום דקי"ל דהודאות והלואות אין דנין אותם בדו"ח. ע"כ. אך לדעת הכנה"ג בדברי הטור סברת הי"א היא ס' יחידאה וכמ"ש הכנה"ג בהגב"י אות י"ז ע"ש. דנראה דלא חייש מר לס' רשד"ם ז"ל. וה' חשק שלמה אות ך' עמ"ש. הכנה"ג אות י"ז כתב דצ"ל די"א זו שהביא הבעה"ת היא סברת הרמב"ן דסי' מ"ג שהביא הש"ך סק"ו:

ומ"מ מידי ספיקא לא יצאנו ואיכא למיעבד ס"ס שהרי מצינו למוהרימ"ט בתשו' ח"א סי' קל"ח דסבר לה מר דאע"ג דאין בודקין עדי נשים בדו"ח כדאמרינן בשלהי יבמות דכיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא והביא הר"ן ז"ל משם הרמב"ן דכיון דבזמן הזה ליכא דיני נפשות דמיא טפי לדיני ממונות ואפי' בארוסה דלית לה כתובה לא מפליגינן בה והוא הדין עדי קידושין אע"פ שעיקר עדותן להחזיקה בחזקת א"א מ"מ אפשר דדוקא לענין שלא להצריכה דו"ח דאיכא בהו נעילת דלת משום כתובה אבל אי אתכחוש בהו עדותן בטלה כמו בדיני נפשות דדוקא בדיני ממונות דקי"ל הוא דאמרינן אעפ"י שהוכחשו עדותן קיימת משום דמעיקרא לא נתנו לבם לדקדק בהם כיון שהוא עדות של ממון עבידי אינשי דטעו בהו אבל בדיני נפשות דחמי' והוא הדין ערוה דחמירא מעיקרא מידק דייקי שיודעים חומר הדברים ועל כל פנים צריכים להעיד וסופן ליבדק בדו"ח וכי איתכחוש בהו הויא הכחשה גמורה. ע"כ. והביא דבריו הכנה"ג ח"מ סי' ל' הגה"ט אות יו"ד ע"ש שהביא פלוגתא בזה. גם ה' חשק שלמה סי' הנז' אות ז' הביא דברי מהרימ"ט וכתב וכן נראה לכאורה בדברי ה' בני משה סי' ל"ה ד' ע"ו:

ולדבריהם דרבנן הרי בטלה עדותן אף במה שהכחישו זא"ז שלא היה אלא כוס אחד ושלא רמז על הטבעת לך נא ראה בהצעת השאלה דודאי אלו מיקרו בדיקות דלא גרע מעוקצי תאנה שבדק בהן ריב"ז שאמר להן תאנה זו שהרגו תחתיה עוקציה גסין או דקין וכיוצא וא"כ הרי איכא תרי ספיקי. ספק אי הלכה כמהרימ"ט וה' בני משה דבעדי קידושין אף בהוכחשו בבדיקות בטלה עדותן. ואת"ל דהלכה כמהריב"ל ס"ג סי' י"ג ומהרא"ש סי' י"ז ודעמייהו הביא דבריהם הכנה"ג אות יו"ד דס"ל דבבדיקות כשרה. דילמא הלכה כמ"ד דבחקירות פסולה אף בשאינו מרומה שהיא דעת רובא דרבוותא:

ועוד דחוששני בנד"ד מדין מרומה. שהרי כתב הריב"ש בסי' רס"ו וז"ל מ"מ כיון שבתחילה הכחישו זה את זה וגם עתה יש קצת הכחשה בעדותן אין לך דין מרומה גדול מזה ע"כ. ומינה לנד"ד דכל אחד מכחיש את עצמו ואת חבירו וכן משמע גם מסדר השאלה ומדברי העדים דוק ותשכח [ומצינו להריב"ש סי' הנז' הבי"ד הב"י ח"מ סי' ל' מחו"ב וז"ל נראה דבהודאות והלואות אפי' בדין מרומה לא] ולפ"ז בטלה עדותן אף לדעת רשד"ם:

וע"ע לרבינו בצלאל בתשו' סי' ה' שהביא כמה אשלי רברבי שסוברים שדין מרומה דדיני ממונות כדיני נפשות ממש וכל שלא נעשה דו"ח עדותן בטלה כמו שהבי"ד הכנה"ג סי' הנז' הגב"י אות ח'. יעו"ש. ולדבריהם דרבנן בנד"ד שהעד הא' אמר כי מקודם לכן אינו יודע כמה זמן וגם העד הב' לא אמר זמן וידוע שהזמן יש בו שש חקירות משבע שמנו חז"ל עי' סמ"ע סק"ה. הרי בטלה עדותן גם מטעם זה ואף דמצינו להריב"ש בסי' רס"ו והביא דבריו ג"כ הב"י ח"מ סי' ל' מחו"ב דפליג בזה. מ"מ נקוט מיהא דמידי פלוגתא לא נפקא. וכדי הם הנהו רבוותא להיות סניף עם מש"ל להקל:

אתה הראת כמה צדדים וספיקי טובא ורובי דהתירא וכולם כאשר יהיה האופן בעדים כשרי' וכ"ש בכה"ג דאנן קיימין ביה דהעדים קרובים לאשה מצד האם העד הא' הוא מסרפה אחי אמה והב' בן אחות אמה דקי"ל שהם פסולים דאיכא עוד ריעותות וספיקי אחריני:

והנה פיסול עדות הקרובים מצד האם ילפינן להו בפ' ז"ב מדכתיב אבות אבות תרי זמני אא"ע לקירובי האב תנהו ענין לקרובי האם. ונפל מחלוקת בין הראשונים ז"ל אי פיסולייהו דאורייתא או מדרבנן ע' כנה"ג ח"מ סי' ל"ג הגה"ט אות י"ד ובאה"ע סי' מ"ב הגב"י אות קכ"ט וקפ"ו. והרמב"ם בפ' י"ג מה"ע הא' כתב אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך אישות כולן פסולים מדבריהם. ואפליגו רבוותא בהבנת דבריו. ועי' משה"ר מע' ע' אות נ"ט. ואולם בדברי קצת הגאונים שכתב ה' המגיד בפ"ד מהל' אישות הל' ו' דסוברים שכל אותן שהן נלמדין מן המדרש בקרובי האם מדברי סופרים. לא נפל מחלוקת כלל וכמ"ש הרב הפוסק הי"ו. וכן הוא להדייא בתשו' רשב"א ח"ב סי' ר"ל וזל"ה ודע שהאומרים שיש הפרש בין צד האם לצד האב כבר ביארו טענתם שיצא להם זה מפני שאותן קורבות ממדרש חכמים וכדאי התם אשכחן קרובי האב קרובי האם מנין אמר קרא אבות אבות תרי זמני וכל הבא מן המדרש מדרבנן הוא וכדמשמע בפ"ק דקידושין דאמרינן התם נראין דברי ר' טרפון בשין ועיין ודברי ר' עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא. וכבר דחה רבינו האיי גאון ז"ל דברים אלו בטענות חזקות ובראיות כראי מוצק יצקות ע"כ. יעו"ש שכן מוכח בבירור. שוב ראיתי תשו' שלטי הגבורים בפ' ז"ב שמשם הביא ראיה הרב הפוסק הי"ו שהיא תשו' הרשב"א הנ"ל שמשם הוכחנו אנן בעניותין. וגם הש"ך ח"מ סי' ל"ג סק"א כתב על דברי שה"ג ונראה שהיא תשובת הרשב"א. ואף שהש"ך כתב נראה פשוט הוא. דוק ותשכח:

גם הרשב"ץ גופיה דסבר לה מ'ר בדעת הרמב"ם דדין תורה הם אלא שהם קרויין מדרבנן לענין שאינם נכללים בדברי ר' שמלאי לענין מנין המצות וכמ"ש הב"י אה"ע סוס"י מ"ב. ותשו' הרשב"ץ הנז' היא בח"א סי' קכ"א ושם נאמר והטעם השני שנראה שמא שסובר רבינו ז"ל דפסול קרובים הבא מדרשה אינו מן התורה אלא מדרבנן נראה שאינו סובר בזה כאותם הגאונים ז"ל שהיו סוברים כן מדאמרינן בפ"ק דקידושין נראין דברי ר' עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא. ע"כ. הרי מבואר להדייא בדבריו דאותם גאונים סברי דפסולייהו מדרבנן וע"כ לא קאמר מ'ר דהוי מדאורייתא אלא לדעת הרמב"ם ולא לאותם גאונים. ובהבנת ה' המגיד ז"ל גופיה יש לצדד לכאן ולכאן מה היא סברתו בדעת הרמב"ם דמדברי המש"ל ז"ל נראה דמפרש דמ"ש הה"מ וכ"כ רבינו בפ"ג מה"ע דר"ל שקראן מד"ס אבל לא מטעם הגאונים דסברי דהוי מדרבנן אלא והוא מהשורש הב' וכו' כמ"ש בפ"א גבי ליקוחין דכסף דקרי להו ד"ס ואפי' דין תורה גמור יש להם וכמ"ש הר"מ מילתא בטעמא וה"ה הכא ומ"ש וכבר חלקו עליהם היינו על הגאונים:

אבל מדברי הלח"מ נראה דמפרש דברים כפשטן דמשוה דעת הרמב"ם לדעת אותם קצת גאונים לגמרי ומ"ש והוא מהשרש הב' וכו' ר"ל ואפ"ה אינם כ"א מדרבנן ושאני ההיא דכסף או מחמת דאם אינו ענין גרע מי"ג מדות או דג"ש עדיפא משאר י"ג מדות משום דאין אדם דן ג"ש וכו'. יעו"ש. ועי' ש"ך ח"מ סי' ל"ג סק"א. וכן הבין בדברי הה"מ ה' שמחת יו"ט סי' ע"ה. אלא דמ"ש שכן הבין המש"ל אחהמ"ר לא זכיתי להבין דבריו. ואפשר דכוונתו משום שכתב המש"ל וכ"ז הוא דוחק והניח בצ"ע

ובתשו' רבינו בצלאל סי' י"ט הביא משם חכם אחד שפי' בדעת הה"מ כמ"ש לדברי הלח"מ והכנה"ג באה"ע סי' מ"ב הגב"י אות קפ"ו כתב כמדומה לו שהוא הר"מ אלשיך. ואולם רבינו בצלאל דחה דבריו ופירש כמ"ש לדברי המש"ל. ועי' משפט צדק ח"ב סי' ע"ג ד' רנ"ב ע"ד וח"א סי' מ"ג:

והרב דברי יוסף אירגאס ז"ל סי' מ"ד פירש דברי הה"מ כמ"ש להלח"מ ולבסוף כתב וז"ל זוהי שיטת הה"מ וכן פי' דבריו הלח"מ וגם חכם אחד שהובא בתשו' מוהר"ר בצלאל סי' י"ט ועם היות שמוהר"ר בצלאל שם חלק עליו ופי' כוונת הה"מ מסכמת לס' הרשב"ץ והנה המעיין שם יראה כי לא יתכן פירושו כלל באשר הוא טלאי ע"ג טלאי ויפה כתב הר"ב אליהו רבא וזוטא הנ"ל דפירושו על הה"מ יוצא מן ההיקש וכמי שמכחיש את המוחש עי"ש ע"כ. ועי' ארעא דרבנן מע' פ' אות תקכ"ב ובעפרא דארעא שם:

ולדידי חזי לי דאפשר להכריע בכוונת הה"מ ז"ל בדבריהם דרבנן מצד אחר והוא דמצינו להרשב"א בתשו' הנ"ל כתב וז"ל ואפשר שהרב רבינו משה הלך בזה בשיטתו שאמר בעיקר השני של ספר המצות שחיבר שאמר שכל הדברים הבאים באחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אינן דאורייתא אלא דרבנן זולתי במקומות בלבד שאמרו חז"ל בפירוש שהם דאורייתא ואם כדבריו יקשה עליו ג"כ מפני מה עשה עדות קרובי האב דאורייתא כמו שאמרנו מלבד שיש עליו קושיות גדולות חבילות חבילות שהקשו עליו גדולי ישראל וכו'. ע"כ. הרי מבואר דהרשב"א השווה דעת הרמב"ם לדעת אותם קצת גאונים כאשר יראה הרואה בתשו' הנז'. וכבר השרישנו ה' יד מלאכי בכלל הה"מ סעיף ב' משמיה דמהרח"ש אה"ע סי' ל"א וז"ל כבר נודע שהה"מ לא זז ידו בכל דבריו מדברי הרשב"א כנראה היות דברי הרשב"א שלחן ערוך לפניו ועושה עיקר גדול מדבריו ולזה אין ספק שמפיו אנו חיין היכא שיש חלוק דעות לידע איך היא סברת הרשב"א ע"כ. ומינה נלמד בפשוט להיפך דמדעת הרשב"א נוכל לידע כוונת דברי הה"מ:

ומר"ן בב"י ח"מ סי' ל"ג כתב וז"ל והרמב"ם כתב בפ' י"ג מה"ע דקרובי אם פסולים מדרבנן. ע"כ. ובתשו' מר"ן סי' יו"ד כתוב בהדייא דלהרמב"ם קרובים מן האם כשרים מן התורה. וכ"כ להדייא מהר"א ן' נחמייאש בתשו' שהובאה בתשו' מר"ן. ומור"ם במפה ח"מ סי' ל"ג כתב וי"א דקרובי האם נמי אינם פסולין אלא מדרבנן. מימוני פ' י"ג מה"ע ע"כ. ועי' בהגהות אמ"ב שדחה דברי הש"ך שהשיג על מור"ם בזה וכתב דנראה להדייא שסובר הרמב"ם שקרובי האם אינם בכלל פסול תורה שבעל פה כ"א מדרבנן ולכך כתב מדבריהם ועי' לה' קהלת יעקב אות ד' סי' ק' ועי' להרב חשק שלמה סי' ל"ג הגה"ט אות ז' דאסיק וכתב וז"ל ואיך שיהיה לענין דינא הרי הרשב"ש ב"ץ והה"מ סברי דלהרמב"ם המקדש בפניהם צריכה גט:

באופן דרבים ונכבדים הם ואיכא בינייהו מר"ן ומור"ם דסברי דדעת הרמב"ם היא דאינם פסולים כ"א מדרבנן. ואולם לעומתם רבים לוחמים וס"ל דלהרמב"ם דין תורה גמור יש להם אלא שאינם נכללים בדברי רבי שמלאי לענין מנין המצות:

וחזיתיה לה' שמחת יו"ט ז"ל סי' ע"ה שכתב דאיכא תלתא ספיקי דפלוגתא דרבוותא. דמעיקרא ספק שמא הלכה כמ"ד דאפי' המקדש בפסול עדות מדרבנן אינה מקודשת דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקענהו רבנן לקידושי מיניה כמו שהוא דעת הרי"ף דלא כדעת הרמב"ם ודעמיה דס"ל דצריכה גט. ואת"ל דהלכה כס' הר"מ דהמקדש בפסול עדות מדרבנן צריכה גט. שמא בנד"ד הוו פסולי עדות מדאורייתא דהלכה כמ"ד דקרובי האם ומחמת אישות מדאורייתא נינהו. ואת"ל דאין הלכה כוותיהו אלא כהר"מ שכתב שם מדברי סופרים. שמא הלכה כתשב"ץ שפירש דאפילו לדעת הר"מ הוו מדאורייתא ע"כ:

וכן בקדש חזיתי למעלת הרה"ף הנז' שכתב דהכא בנד"ד איכא תלתא ספיקי וכו' אלא דלבסוף חזר בו וכתב אין כאן רק שני ספיקות כי הן אמת כי דעת הרמב"ם ז"ל היא מסופקת מ"מ דאיכא דעת מקצת גאוני' שכתב הה"מ ז"ל המבוררת דסברי מרנן דפסול עדות מצד אישות ומצד האם לא מפסל רק מדרבנן כי בדעת הגאונים אין שום מקום להסתפק כמו שנסתפקו בדעת הרמב"ם ז"ל כלל כמ"ש אצל במ"א וכמו שנראה ג"כ ברור בתשו' שהביא בשלטי הגבורים פ' ז"ב. ע"כ ומזה תמה על הגאון שמחת יו"ט והנמשכים אחריו דעבדי בזה תלתא ספקי:

ולדידי חזי לי דאפשר לומר דטעמייהו דרבנן דסבור דאיכא בזה תלתא ספיקי הוא משום דמצינו להרב מוהר"י לבית הלוי כ"ד סי' כ"א שכתב אמאי דכתבו התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל בפ' אין מעמידין דטעמא דמילתא דסתם כלים אינן בני יומן משום דהוי ס"ס ס' נשתמשו בו היום או אתמול ואת"ל היום שמא נשתמשו בו בדבר שהוא פוגם בעין. והרי אנו יכולין לכלול אותם בספק אחד ולומר ספק אם נשתמשו היום בדבר שאינו פוגם בעין אם לא. ועל זה בא בנותן טעם דכיון דע"כ לא משכחת לה להאי איסורא דכל גוים כ"א ע"י שני ענינים דהיינו שנשתמשו בו היום. ושיהיה דבר שאינו פוגם בעין. א"כ כל ענין וענין מקרי דבר אחד בפ"ע ועבדינן מיניה ספק אחד והוא אמיתי ונכון באמת ע"כ יעו"ש:

ומינה לנד"ד בס"ס דפלוגתא דרבוותא. שהרי מצינו שלש מחלוקות בדבר. איכא מ"ד דמדאורייתא נינהו ממש ונמנין במנין המצות ודבר תורה קרי להו. ואיכא מ"ד דכיון דמדרש חכמים הם אינם נמנים במנין המצות ודברי סופרים קרי להו אבל דין תורה גמור יש להם. ואיכא מ"ד דפליג אכולהו וס"ל דאף דממדרש חכמים הם דין סופרים גמור אית להו. וא"כ לא נוכל לומר דהלכה כמ"ד דדין דרבנן גמור הם ובעיא גטא כ"א עד שנאמר דלית הלכתא כמ"ד דאורייתא נינהו ודבר תורה קרי להו ונמנין במנין המצות. וגם לית הלכתא כמ"ד אף דאינם בכלל מנין המצות ודבר סופרים קרי להו אפ"ה דין תורה גמור יש להם. וכיון שכן כל פלוגתא דבר אחד בפ"ע. ועבדינן מינה ספק אחד. ולכך הוו תרתי ספיקי דשמא הלכה כמ"ד דאורייתא נינהו ונכללין במנין המצות ואת"ל דאין הלכה כוותייהו אלא כהרמב"ם דקרי להו ד"ס. דילמא הלכה כתשב"ץ דסבר לה מ'ר בדעת הרמב"ם דדין תורה גמור אית להו אלא שאין נמנין במצות. ובהצטרף אידך פלוגתא דהרי"ף והרמב"ם הוו תלתא ספיקי:

עוד נראה לישב דבריהם דרבנן דקרו להו תלתא ספיקי. שהרי מצינו להרב מהרא"י ז"ל והבי"ד הש"ך בכללי ס"ס והפר"ח שם סקי"ב בשני שעירים שנולדו מעז אחת דפטורות מן הבכורה מס"ס שמא ילדה כבר ושניהם פשוטים. ואת"ל לא בכרה כבר. איכא למימר אכל אחד זה אינו בכור. דכה"ג חשיב ס"ס. דשני הספיקות אינם שם אחד. שהספק הרא' מתיר טפי מן האחרון. ואפי' ילדה זכר ונקבה חשיב ליה הרב שפיר ס"ס. אף דהספק האחד אינו מתיר טפי מהאחר דבנקבה גופה אין נפקותא. ואף דמדברי מהרא"י ז"ל מוכח דס"ל שאם השני ספיקות הם שם א' דלא מיקרו ס"ס וכדברי התוס' דכתובות וכמ"ש הש"ך והפר"ח ז"ל שם. אפ"ה סבר לה מר דאפי' לא שום שינוי בין שני הספיקות לענין הדין כלל ואין האחד מוסיף ומתיר כלום יותר מן האחר ואין ביניהם אלא תוספת דמציאות דלספיקא קמא שניהם לא יצאו תחילה. ולספק שני הנקבה יצאה תחילה. מיקרי ס"ס. ודון מינה לס"ס דפלוגתא דרבוותא שאין הספק חל במציאות דמ"ד עבדינן ס"ס דפלוגתא דרבוותא. הוא מטעם דס"ל דכיון דעבדינן ס"ס דמציאות הכא נמי עבדינן ס"ס דפלוגתא דרבוותא. וא"כ ודאי דילפינן זה מזה. וכיון דהתם כי מספקא לן בספיקא קמא שמא ילדה כבר. אנו רוצים לומר דזכר זה אינו בכור או שמא לא ילדה כבר וזכר זה בכור. וא"כ לפי מונח זה תו ליכא לאסתפוקי ולומר את"ל לא ילדה שמא הנקבה יצאה תחילה. ואפ"ה אחשביה מהרא"י ז"ל לס"ס. והיינו משום דכי מספקא לן בספיקא קמא שמא לא ילדה כבר אין אנו עושים במונח דזה בכור אלא עדיין איכא לאסתפוקי שמא ילדה הנקבה תחילה. ולכך אנו אומרים בספק השני את"ל. ואין זה שם אחד אחר דאיכא שינוי במציאות. ואף דליכא שינוי לענין הדין כלל. ומינה לס"ס דפלוגתא דליתיה במציאות דעבדינן ס"ס כאשר יש שינוי בפלוגתא בין שני הספיקות אף דליכא שום שינוי ביניהם לענין הדין כלל דשינוי בפלוגתא בס"ס דפלוגתא. הוי כשינוי במציאות בס"ס דמציאות. וכיון דהתם כיון דאיכא שינוי במציאות עבדינן ס"ס. אוף הכא נמי עבדינן ס"ס כשיש שינוי בפלוגתא. והכא שינוי גדול יש בפלוגתא. שהרי איכא דסבר דדבר תורה קרי להו ונכללים במנין המצות ואידך סבר דאינם אלא ד"ס ואינם נכללים במנין המצות אלא דדין תורה גמור אית להו. ואידך סבר דדין דרבנן גמור הם. ולכן שפיר הוו ס"ס כיון דיש שינוי בפלוגתא כנלע"ד לישב דבריהם דרבנן. ואף דצריך להתישב בזה ממקומות אחרים. לאפס הפנאי לא יכולתי:

איך שיהיה. תרי ספיקי מיהא הוו לכ"ע. וכן כתב הכנה"ג אה"ע סי' מ"ב הגהב"י אות ק"ל וז"ל המקדש בפני אותם שנלמדים מן המדרש בקרובי האם וכו' אינה צריכה גט כלל מטעם ס"ס. ספק אי הוו פסולייהו מדבר תורה או מד"ס. ואת"ל מד"ס ספק אי הלכה כהרי"ף דהמקדש בפסול עדות דרבנן אינה מקוד' כלל. רשד"ם חאה"ע סי' ל"ג. הר"י אדרב"י סי' רל"ו ורס"ד משפט צדק ח"א סי' מ"ג וח"ב סי' ע"ד וכו' עי"ש:

איברא דמדי פלוגתא לא נפקא דאיכא רבוותא דסברי דלא עבדינן ס"ס בפלוגתא דרבוותא דשם פלוגתא חד הוא. וכמ"ש הכנה"ג ח"מ סי' כ"ה אות פ"ב ופ"ג ואה"ע סי' ס"ח הגה"ט אות כ"ב. ועי' פרמ"א ח"ב סי' כ"ג. שער אפרים סי' ע"ב שמש צדקה חיו"ד סי' י"ו. והמשה"ר מע' סמך אות י"ג. והרב חשק שלמה סי' כ"ה הגהב"י אות פ"ד. והמט"ש שם אות ע"ד. והשיו"ט סי' י"א דף מ"ג ע"א כתב ואי לאו משום פסק מר"ן היינו יכולים להתיר בנד"ד מטעם ס"ס דפלוגתא דרבוותא וסוגיין דעלמא לפי הכרעת האחרונים דס"ס דפלוגתא דרבוותא ס"ס הוי אבל מה נעשה דאין בידינו להקל היפך פסק מר"ן בש"ע ובפרט כי קבלה בידינו מפום רבנן קדישי ששמעו מפי הרה"ג מופת הדור כמוהר"ח אבולעפיא זלה"ה שקבל מזקני גדולי הדור שהסכימו בכלל זה שתפס מר"ן לענין הוראה ללכת אחרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל קרוב לק"ק רבנים בדורו וכך היה אומר כי כל אשר יעשה כפסק מר"ן עביד כמאתן רבנן וכמ"ש הברכ"י בחו"מ בכלל הקי"ל אות כ"ט וא"כ מי הוא זה אשר יערב אל לבו לעשות היפך פסק מר"ן ע"כ:

וזאת מצאנו להכנה"ג בתשו' יו"ד סי' ק"ז שכתב היכא שלמר חשיב ס"ס ולמר לא חשיב מה כחנו ומה גבורתינו להקל במילתא דאיסורא. עכ"ד שהביא הרב שער אשר או"ח סי' יו"ד. ומה גם דאיכא גם כן פלוגתא אחריתי הביאה ה' נדיב לב חיו"ד ד' צ"ז ע"ב שמר"ן החביב בתשו' חיו"ד סי' ק"ז וסי' ק"מ וסי' מ"ב ובכנה"ג יו"ד סי' ל"ז אות נון ובסי' ק"ה וק"י וכתב דמאחר שבמקומות הללו נתקבלו עלינו הרב הגדול מר"ן ב"י ללכת אחר הוראותיו במילתא דאיסורא והוא ז"ל פס' כס' אחת אין לעשות ספק סברה המתנגדת למה שפסק מר"ן וכ"כ ה' מעיל שמואל סי' ז' דנגד פסק הש"ע לא חשיב ס"ס אלא ש"ה דב"מ חיו"ד ח"ג סי' ב' חלק על הכנה"ג בזה. יעו"ש ע"כ. ועי' שפתי דעת בבית הספק סימן ן'. ומצינו למר"ן הש"ע סימן מ"ב ס"ה דפסק כהרמב"ם דהמקדש בפסולי עדות דרבנן דצריכה גט. ומעתה איכא למיעבד ס"ס לחומרא ספק אי שום פלוגתא דרבוותא חד הוא או תרי. ואת"ל תרי דילמא הלכה כהכנה"ג ודעמיה דלא עבדינן ס"ס נגד סברת מר"ן. ובפרט דכעת נראה דדעת הדב"מ יחידאה היא:

ואף דבנ"ד איכא תלתא ספיקי לדעת השיו"ט ודעימיה כמש"ל. אפ"ה לא יגהה מזור. שהרי ספק זה הוא ג"כ נגד דעת מר"ן ומור"ם דסברי מרנן בדעת הרמב"ם דס"ל דהוי מדרבנן גמור וכמש"ל. ועוד הרי כתב הכנה"ג ח"מ סי' כ"ה אות פ"ד דלמ"ד שום פלוגתא דרבוותא חד הוא מה לי חד מה לי תרי מה לי תלתא מה לי מאה:

ואולם מההיא דהכנה"ג אין ראיה שהרי מצינו להכנה"ג גופיה כתב דאיכא פלוגתא בזה והבי"ד ה' שער אשר סי' כ"ה ד' פ' ע"א וז"ל וכמו כן ראיתי להכנה"ג בתשו' עדות ביעקב סי' טו"ב שכתב להתיר בנ"ד בלא גט להנערה המקודשת ע"פ עדים שהיו ספק פסולים מכח ס"ס בפלוגתא דרבוותא וע"ז נרגש ממה שיש להקת הפוסקים הסוברים דשום פלוגתא דרבוותא חד הוא ולזה מ'ר הוא דאמר דכיון דהרבה הפוסקי' דעבדינן ליה גם בס"ס דפלוגתא וגם דאיכא פלוגתא אחריתי דאיכא מאן דס"ל דבתלתא ספיקי לכ"ע עבדינן ליה גם במחלוקת הפוס' א"כ ממילא הדר הוא ליה ס"ס בענין זה גופיה. ס' אי שום פלוגתא חד או תרי ואת"ל חד הוא. שמא בתלתא ספיקי מודים דהוי ס"ס והוא מתהפך כמו שיעו"ש. ע"כ:

באופן דלכאורה נראה דמצד פיסול העדים לחוד אין בידינו לפוטרה בלא גט. שהרי מצינו למרן הב"י אה"ע סוס"י מ"ב כתב וז"ל מ"כ על המעשה שהיה באשה שנתקדשה לראובן בפני עדים שהם קרובים ואח"ך הלכה ונתקדשה לשמעון בפני עדים קרובים ופסקו החכמים שאלו ואלו אינם קידושי' והתירוה לעלמא והלכה ונשאת לאחר ואח"ך עמד אחד וערער על הוראת החכמים לפי שהקרובים היו ע"י אישות והם פסול עדות דרבנן וצריכה גט וכו' והחכמים דחו דבריו והסכים הר' יהודה בן הרא"ש ע"י מפני שרבים חולקים עליו וסוברים שקורבת אישות היא מן התורה ועוד שהרי"ף כתב בתשו' שהמקדש בפיסול עדות דרבנן אין חוששין לקידושין עכ"ל. וכתב ע"ז הב"י ונראה לי לסמוך ע"ז היכא דכבר נשאת אבל אם לא נשאת עדיין הדין עם החולק להצריכה גט משניהם כדברי הרמב"ם ז"ל:

עין רואה דנ"ש כנ"ד ואית ביה תרי ספיקי אף לדעת מר"ן ואולם ספק השלישי לית ביה שהרי הב"י ס"ל בפשוט דדעת הרמב"ם היא דהוי מדרבנן גמור. דדוקא לדידן דאין בידינו להכריע בדברי הרמב"ם כדברי מי הוי ספיקא. אבל למרן דרב גובריה ויש לאל ידו להכריע. לדידיה לא הוו אלא תרי ספיקי. ולפ"ז יש במשמע מדברי מר"ן דבתרי ספיקי אינו מתיר לכתחילה. אבל לא יש במשמע דאפי' בתלת אינו מתיר. ואפשר דמר"ן אזיל בשיטת מאן דאמר דס"ס דפלוגתא לא הוי ספיקא דשום פלוגתא חד הוא. אבל בתלתא אפשר דמתיר. וכדעת הכנה"ג בתשו' הנ"ל. וכ"כ המשה"ר מע' ע' אות נ"ט וזל"ה והסכמנו מן אז והלאה כל דאיכא תלתא ספיקי דפלוגתא דרבוותא וכיוצא נפקא בלא גטא כמסקנת הרב אליה רבה וזוטא ז"ל ד' ע"א והרב קול בן לוי בפסק הקידושין אשר לו. ע"כ. וכ"כ במע' ק' אות ל' ולפ"ז מאחר דלדעת תר"ן ומור"ם בעיא גטא ואבותינו ורבותינו זיע"א קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם דברי מר"ן בב"י ובש"ע וגם דברי מור"ם היכא דלא גילה דעתו מר"ן להיפך בב"י ובש"ע מי שם פה לומר להתיר נגד דעתם מצד זה לחוד. גם ה' שיו"ט בסי' ע"ה אחר שכתב דאיכא בזה תלתא ספיקי והביא תשוב' הכנה"ג שהובאה בעדות ביעקב כתב אבל מ"מ לענין מעשה אין להקל מטעם זה דאע"ג דהרב החבי"ב דעתו להקל מטעם זה מ"מ הרב עדות ביעקב שם בסי' ח"י שדי נרגא בס"ס זה יעו"ש, ומה גם בנ"ד דעינינו הרואות למר"ן הב"י וה' תומת ישרים דהצריכה גט אף דבנדון דידהו איכא נמי תלתא ספיקי הנז' כנד"ד ועכ"ז חשו ומי יערב לבו להתיר שלא כדעתם דעת עליון ע"כ:

וחזיתיה לידידינו הרב המופלא הרב הפוסק הי"ו שמתחילה הביא דברי ה' שיו"ט דסי' ע"ה. ושוב כתב ואחר העיון רואה אנכי כי קשה הדבר מאד לומר דגם בתלתא ספיקי חיישינן להצריכה גט לכתחילה מאחר דהראשונים ז"ל הי"ו מתירים בתרי ספיקי ואף למיעוט החולקים בתלתא ספיקי נראה דאין כאן בית מיחוש כלל אף דהוו בפלוגתא דרבוותא ועי' להמשה"ר מערכת ע' וכו' ולענין דחית הרב עדות ביעקב עין רואה להרב שער אשר חלק אבן העזר סי' כ"ה ד' פ' ע"א וב' והנמשך דתימה יקרא ע"ד העדות ביעקב ז"ל וקיים דברי ה' החביב ז"ל עש"ב שתמה גם על הרב כמהרח"ף דנקיט במושלם מדברי השיו"ט דבמקום ערוה החמורה גם בתלתא ספיקי אזלינן לחומרא ע"ש בחאה"ע סי' כ"ט ותמה עליו דהשיו"ט גופיה בסי' י"א ובתשובתו כי באה בבירך משה סי' ל"ד אף דהוא דבר ערוה כמו שהוכיח שם עכ"ז צדד להקל בתלת ספיקי ומכח זה הכריח דגם השיו"ט גופיה אזיל ומודה כל דאיכא תלתא ספיקי ולא החמיר אלא בהך דסי' ע"ה משום דאשכחן למר"ן בב"י בהך דר"י בן הרא"ש ז"ל דאיתנהו נמי לכולהו תלתא ספיקי ואפ"ה חשש לכתחילה ומשום דאתכא דמר"ן ז"ל סמכינן בא"י כדמסיק התם וכדמוכח משאר תשובתו ז"ל עכת"ד ה' שער אשר וכשאני לעצמי לא ידענא טעמא מאי לחלק בין הנך תלת ספיקי לאחריני דכוותייהו ומאי גריעותייהו דהנך משארא ולמה יחוש מר"ן ז"ל בהני טפי מאחריני ע"כ דברי הרה"פ:

ולדרכנו אין מקום לתמוה דאף דבתלת ספיקי אחריני לא חיישינן. שאני תלתא ספיקי אלו דגריעי. וה"ט דאף דלדידן הוו תלתא ספיקי מ"מ לדעת מר"ן לא הוו אלא תרי ספיקי דמאחר דמר"ן סבר בפשוט בב"י בח"מ דס' הרמב"ם היא דהוי מדרבנן גמור וא"כ לדידיה תו ליכא האי ספיקא אלא אינך ספיקי אחריני דודאי הנהו איתנהו אף לדעת מר"ן שהרי בנשאת סבר לה כר"י בן הרא"ש. והגם דאף לדידן מקבלה ואילך דברי מר"ן ליכא האי ספיקא דהוי כאלו אין כאן מחלוקת כלל. מ"מ אחשבינהו לתלתא משום דלפי האמת זולת הקבלה הרי יש כאן שלשה סהרי יש כאן מחלוקת ואשמועינן דאף דבנדון דידיה איכא הני תלתא לדידן דאין בידינו להכריע אפ"ה אין להקל מחמת אלו הספיקות. שהרי גם בנדון מר"ן איכא תלתא ספיקי הנז' ועכ"ז כתב דלכתחילה בעיא גטא ואף דלמר"ן ליכא כ"א תרי מ"מ ילפינן מיהא דמחמת אלו הספיקות אין להקל ולעולם היכא דאיכא תלתא ודאי דיכולין להקל אפי' לכתחילה וכמ"ש הרב החבי"ב. וה"ט דהנהו רבוותא השיו"ט והשע"א וגם המשה"ר דזכר עשה להשיו"ט דקרי להו תלתא וחששו לס' מר"ן אם לא דאשכחו ריעותא אחריתי והסכימו מאז והלאה דבתלתא ספיקי שרי דמשמע דשאני להו בין הני תלתא לתלתא אחריני. והיינו כמ"ש:

וא"כ בהצטרף כל הנך ספיקי דאיכא בגוף העדות כאשר כתבנו לעיל אנן בעניותין עם הני ספיקי דאיכא בפיסול העדים. נוכל להקל בשופי לכתחילה בלי פקפוק:

ועתה נבאר הצדדים והספיקות בדרך קצרה. הצד הא' הוא העדות הראשונה של העד הראשון שאמר איני יודע כמאן דליתא דמי ולא ניתן ליכתב שאין כאן עדות כלל ולא נשאר במה שיש לחוש כ"א בעדות אחרונה דידיה ובעדות העד השני ראשונה ואחרונה. הצד הב' הוא עדות אחרונה דעד ראשון דהעיד דאמר לה דברים ושכח. וגם עדות אחרונה דעד שני דהו"ל כאומר איני יודע אם אמר שאין כאן עדות כיון שלא העידו בבירור מה אמר לה. וכמהריב"ל ודברי יוסף אירגאס והמשד"ר והשע"א ז"ל ואינך רבוותא שהובאו בספרן ש"ץ הללו וכעת לא נמצא חולק ע"ז ואם המצא ימצא. מ"מ מפלוגתא לא נפקינן. הצד הג' הוא בעדויות הללו ג"כ דמדבריהם דרבנן ראשונים כמלאכים אשר הצגנו כמביא למעלה. און כאן עדות משום דאינם חוזרים ומגידים. ואפי' יהיה הלב מהסם. מפלוגתא לא פלטינן ובצירוף שני הצדדים הנ"ל הוו תרי ספיקי. ועוד איכא כמה ספיקי שמא לא אמר לה מעניני הקידושין כלל. א"נ הרי את מקודשת לך אמר דדילמא אערומי קא מערים משום מעשה שהיה וכמש"ל וכההיא דמהר"י אירגאס ז"ל. ואת"ל מענין קידושין דילמא לשון גרוע אמר לה ושמא הלכה כמהרימ"ט ודעמיה דס"ל דלא מהני לשון גרוע אפי' אמרה בלבה היה שתתקדש לו. ולעדות אחרונה של העד השני איכא ספק אחר דילמא לא אמר לה כלום והוא רוב דעתו הצד הד'. הוא עדות ראשונה של העד השני שהעיד בפשוט שלא אמר לה כלל דאיכא תרי ספיקי. דילמא הלכה כמ"ד דאין חוששין לקידושי ע"א ואינון רובא דרבוותא ואיכא בינייהו מר"ן ושמא הלכה כמהרימ"ט ודעמיה דסברי מרנן דאינה מקודשת בשתיקה אא"א היה מדבר עמה על עסקי קידושין ושכן היא דעת מר"ן בב"י מדהביאה בסתם בלי חולק כמביא למעלה. הצד הה'. דפסיל הני סהדי מדהוכחשו בחקירות ואית ביה כמה ספיקי כאשר עיניך תחזינה במ"ש אנן בעניותין יעו"ש. הצד הו'. מצד פיסול העדים מצד קורבת האם ואית ביה תרי ספיקי אף לדעת מר"ן. ולדעת השיו"ט ודעמיה הוו תלתא ספיקי הצד הז'. הוא יסוד חזק בעיקרא דדינא בכל ספק קידושין דאינם אלא מדרבנן. ול"מ לדברי הרמב"ם והראב"ד ושאר רבוותא דס"ל דחומר הספיקות אינן אלא מדרבנן. אלא אפי' לכת הסוברים דחומר הספיקות אסור מן התורה. בספק קידושין אין כאן איסור תורה דאוקמינן לה אחזקת פנויה וכמ"ש רבינו מהרימ"ט בתשו' הנז' לעיל. והמדקדק בדברינו אלה ימצא צדדים וצדי צדדים אלא שאין צורך לכפול הדברים דבאלו הספיקות המוצגים לפניך בהצמדם יחד די להקל:

והילך מ"ש ה' שע"א עינא דשפיר חזי בספרן ש"ץ חאה"ע סי' כ"ט וז"ל אמנם בכה"ג דנש' דאית לן תלתא ספיקי ובכל חד מנייהו רוב דעות הפוס' להקל ומיעוטם להחמיר וגם דאית לה חזקה דהתירא דאוקמי' לה בחזקת פנויה. פשיטא ודאי דליכא מאן דפליג בהאי מילתא שאין כאן לא משום חומרא דר"ב ולא משום חומרא דשום פלוגתא דרבוותא חד הוא. וכמש"ר בתשו' מהריב"ל ז"ל ח"ב סי' ז' שכתב דהיכא דאחד מן הספיקות רוב הפוס' להקל או אפי' שהם שקולים אך הספיקות חלין בקידושין דאית לה חזקה דפנויה עבדינן ס"ס אליבא דכ"ע וליכא למיחש לדעת ר"ב כמו שיע"ש וכ"כ מהרח"ש אה"ע סי' ל"א וכן ראיתי לכמה מן הפוס' הלא בספרתם כ"ש הכא בנ"ד דאית לן בכל אחד מהשלשה ספיקות רוב דעות הפוס' להקל דפשיטא ודאי דאית לה שריותא בשופי מבלי שום פקפוק כלל. ע"כ:

ולענין אם חוששין מחמת כתב יד ומחמת הכתובה או מחמת החופה. כבר כתב הרב הפוסק בפשוט דבנד"ד אין חוששין ואין צורך לטרוח ולהביא הראיות ע"ז:

גם לענין חששת הבעילה כתב הרב הפוסק דאין חוששין יעו"ש בדבריו. והילך דברי הרדב"ז בחדשות סי' שנ"א דאם נתייחד עם אשתו בנדתה אחר שגירשה דממה נפשך א"ץ גט אם הוא זהיר בנדה הרי לא בעל. ואם אינו זהיר בנדה כיון דלא חייש באיסור כרת לא חייש לבעילת זנות ולא בעל לשם קידושין. ע"כ. הבי"ד ה' ישרי לב חאה"ע אות א'. ומר"ן בתשו' סי' ה' כתב דאפי' הגאונים לא אמרו אלא במי שהוא מוחזק בכשרות דחזקה שאינו עושה בעילתו בעילת זנות. ועי' ה' קהלת יעקב בעדות חכמים אות א' סעיף ה' שהאריך במדה זו ואי נאמרה באיש ולא באשה. ובאיזה אדם נאמרה. עי"ש שאסף וקבץ חבל נביאים דתנו רבנן במדה זו ואנו אין לנו להאריך בפרטים אלו דאין כאן בית מיחוש כלל וכמ"ש ידידינו הרב הפוסק הי"ו:

תוכן העניינים

אשר לשלמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה