ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן סה
ב"ה להרב החו"ב ר' מאטיל גערשט לאדז.
אשר דן בנוטל מצוה מחברו דצריך לשלם עשרה זהובים דלא מצינו כן במכשילו בעבירה, וכן לא מצינו זה רק בנוטל המצוה לעצמו ולא במונע את חברו ממצו' ואינו נוטלו לעצמו:
נראה הטעם פשוט דמונע חברו ממצוה לא גרע ממבטל כיסו של חבירו ומונעו מלהרויח דפטור משום דגרמא בעלמא הוא ומ"מ אם נטל מעותיו ש"ח והרויח בהם לעצמו צריך לשלם הריוח לבעל הממון כמ"ש רמ"א חו"מ (סי' רצ"ב) ה"נ אינו חייב רק בנוטל המצו' לעצמו, והרויח לעצמו, וה"ה והוא הטעם דלא מצינו כן במכשילו בעבירה:
והנה בגוף ענין הסך עשרה זהובים שאמרו חז"ל לכאורה אינו מובן דשכר מצוה אשר כל חפצים לא ישוו בה ויפה שעה א' של קורת רוח בעה"ב מכל חיי עוה"ז לא יהי' תמורתו רק שיעור עשרה זהובים, ונראה דהנה הרשב"א והר"ן הקשו למה מצוה לל"נ הא יהי' לו בעוה"ב. ותירצו כיון דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא גרמא בעלמא הוא ושרי. ולכאורה קשה טובא דקארי לה מאי קארי לה, והרי השכר יהי' לו לאחר מיתתו ואטו מת אסור לו להנות מאיסה"נ והרי כיון שמת נעשה חפשי מן המצות, ואפילו לכשיעמוד לתחי' לעתיד יהי' פטור מהמצות כמ"ש תוס' נדה (ס"א:) בד"ה אר"י, גם אין מובן כ"כ למה יהי' שכר מצוה גרמא בעלמא ואף שינתן לו לאחר מיתה הלא כל שכירות אינה משתלמת אלא בסוף ומ"מ הנאה גמורה היא ואסור באיסה"נ כמבואר בר"פ השוכר את הפועל, ונלע"ד כוונתם דכיון דיודע עתה בעודו בחיים שיהי' לו שכר לעה"ב חשיב גם עתה הנאה וע"ז תירצו דהנאה זו שיש לו עתה ממה שיהי' לו שכר לעה"ב זה גרמא בעלמא הוא מכח המצו', אף דהשכר עצמו ל"ח גרמא כמו כל שכר פעולה מ"מ ממנ"פ מותר דשכר עה"ב עצמו הרי מותר הוא דלמתים חפשי והנאה שיש לו עתה מכח שיהי' לו שכר זה הוי רק גרמא בעלמא ושרי, כנלע"ד ביאור דבריהם ז"ל:
ועתה נבוא לנ"ד, והנה נראה דכל דינים שבין אדם לחברו ודיני תשלומי נזק הכל שייך רק על נזק בעה"ז ולא על נזק בעה"ב שאינו נוגע רק לנשמה והתורה לא נתנה לנשמה לבד רק לגוף ונשמה יחדיו [וכעי"ז הק' בעקידה הובא בשל"ה על שבועת הר סיני שהיו שם כל הנשמות העתידות להוולד דהא התורה לא נתנה לנשמה לבד רק לנשמה בצירוף גוף ואיך שייך שבועה בנשמה לבד] ותו דבנזקין רעהו כתי' וממעטינן רעהו ולא של נכרי רעהו ולא של הקדש, ולא מצינו לשון רעהו רק באדם מלובש בגוף ונשמה ולא בנשמה לבד [ואף דמצינו הקב"ה נקרא ריע ריעך וריע אביך אל תעזוב זה בדרך השאלה כמו דמצינו לשון אשה ואחותה ביריעות המשכן] וע"כ מה שמפסיד להבא שכר מצו' בעה"ב ע"ז ל"ש תשלומין כלל ועיקר התשלומין בעבור שגם בעה"ז נהנה בידעו שיהי' לו שכר בעה"ב אף שאין לאדם שום השגה בעה"ז בתענוג עה"ב על אמיתתו מ"מ גם המעט דמעט שיודעין נהנה מזה והנאה זו הוא שאמדו חז"ל בעשרה זהובים וז"פ, ובזה מבואר יותר תי' הנ"ל דעל שמפסיד חברו ממצוה ואין הוא זוכה ל"ש תשלומין כלל דזה גרמא בעלמא הוא דהרי הרשב"א והר"ן אומרים כן:
והנה ברא"ש פ"ק דבכורות (דף י':) דאף דפטר חמור גם הנאת דמיו אסור היינו כגון דמזבן לי' למאן דלא ידע שהוא פט"ח וקשקיל מיני' כנגד כולו אבל למשקל מיני' מה דשוה טפי משה קטן שהלוקח זקוק לפרוע עליו דמיו שפיר דמי עכ"ל, ומשמע מלשונו דמותר לכתחלה למוכרו עתה ולמשקל מה דביני וביני, וק' הא עתה אסור בהנאה וצ"ל דמוכרו עתה שיחול ע"י אחר פדיי' ואז יהי' מותר בהנאה וע"כ שרי גם עתה לקחת דמיו כיון דבעד היתר הנאה הוא לוקח דמים. ומזה למדתי להלכה ולא למעשה במה שנשאלתי אם מותר לעשות באשטעלונג בחוה"מ פסח בפאבריק שמרים שישלח לו שמרים לאחה"פ. אם אזלי' בתר שעת מעשה קנין שהוא זמן איסה"נ או בתר חלות שהוא שעת היתר הנאה [ע' ירושלמי פ' מי שאחזו פליגי ר"י ור"ל כעי"ז בנתן גט לאחר ל' ואחזו קורדיקוס תוך למ"ד אי אזלינן בתר נתינה או בתר חלות] ונלע"ד דמעיקר הדין שרי דאיסור ממצוא חפציך ל"ש רק במלאכה ולא באיסור חמץ וכעי"ז מבואר בשבת (קי"ד:) דמותר להכין ביוהכ"פ לאכול במוציוה"כ הנה דאין בזה איסור מצוא חפציך, כן לענין איסור פרקמטי' בחוה"מ נראה מש"ס מ"ק (י"ג.) דליכא איסור ממצוא חפציך וכ"ה בשו"ע (סי' תקמ"ב ס"ג), וכ"מ להדי' בט"ז (סי' תקל"ט סק"ה) גם בד"מ יו"ד (סי' ש"פ סק"ט) בשם מרדכי מפורש להיתר, ולא נשאר רק מצד איסה"נ, ולענין זה יש לנו ראי' מרא"ש בכורות הנ"ל דאם עושה הקנין בשעת איסה"נ שיחול בשעת היתר אין דבר, וז"ל דאף דנהנה עתה בפסח מ"מ הרי נהנה מחמץ לאחה"פ דהרי נוטל המעות בסיבת שהלוקח קונה ממנו חמץ לאחה"פ והוי כנהנה מהיתר הנאה, והוא דומה למי שדר באירופא, דשם מתחיל חצות ערב פסח איזה שעות קודם אמעריקא, ויש לו חמץ באמעריקא אפשר דשרי למוכרו לנכרי פה דחשיב נהנה מהיתר כיון דלוקח מעות בעד חמץ שמונח באמעריקא במקום שעדיין לא חל איסור חמץ ומדברי רא"ש הנ"ל יש ללמוד זה, דהזמן והמקום א' הם וכמו דמותר למכור או לקנות חמץ בזמן איסור שיחול בזמן היתר מחמת דקונה חמץ של זמן היתר ה"נ מותר למכור חמץ במקום איסור מחמת שהחמץ הוא במקום היתר, ואכמ"ל יותר:
ולכאורה זה סתירה לדברינו הנ"ל, דקו' הרשב"א והר"ן הי' מחמת דנהנה בעה"ז מחמת שיהי' לו שכר בעה"ב, וק' הא שכר עה"ב היתר הוא כנ"ל ממילא מה שנהנה בעה"ז בסיבת שכר עה"ב חשיב ג"כ נהנה מהיתר, אמנם לק"מ דבנ"ד גם לאחר פטירתו הוא שכר איסה"נ ואיסור הוא, אך דגברא לאו ב"ח דלמתים חפשי ממילא כשנהנה בעה"ז בסיבת שכר עה"ב שפיר חשיב נהנה מאיסה"נ משא"כ בנדון הנ"ל דפט"ח לאחר פדיי' מותר וכן חמץ לאחה"פ וזה פשוט מאד:
אך י"ל עוד, דדין הרא"ש עם דברי רשב"א והר"ן הנ"ל א' הם דכמו שתי' הרשב"א ור"ן ז"ל דמה שנהנה בעה"ז בסיבת שכר עה"ב גרמא בעלמא הוא ושרי, ה"נ בנדון הרא"ש שמוכר עתה פט"ח שיחול אחר פדיון דבעצם לוקח מעות בעד היתר כנ"ל, אך דיש מקום לאוסרו דמ"מ גם עתה נהנה מחמת פעולת הקנין לבד ביודעו שיחול לאחר זמן ויהנה מזה וע"ז י"ל דזה גרמא בעלמא במה שנהנה עתה בזמן איסה"נ בסיבת שישיג שכר בזמן היתר דומה ממש לתי' הרשב"א והר"ן ז"ל:
ויש לדון בזה עמ"ש החוו"ד דאפי' למ"ד אין מבטלין איסור לכתחלה דרבנן באיסה"נ לכו"ע דאורייתא דנהנה מזה שעושה מאיסור היתר, ולפמ"ש יש לדון בדבריו בקרקע דסו"ס עיקר הנאתו ממה שיהי' אחר הביטול היתר, וא"כ חשיב נהנה מהיתר, ואף שנהנה עתה בזמן איסורו מזה שיהי' אח"כ היתר שרי כאמור:
אציע מענינא דיומא, ח"א שאלני בפסחים (מ') דאמר רבא מצו' ללתות דאל"כ ל"ש ושמרתם ועיי"ש תוד"ה כי מהפכיתו דאם ל"ה שייך שימור בהיותו דגן מחמת לתיתה ל"ה שייך שימור גם בקצירה עיי"ש וא"כ היום שהפוסקים אסרו לתיתה איך מקיימין מ"ע דושמרתם ומ"ע דאכילת מצה משומרת וי"ל דכל גזירה דרבנן ילפי' מושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי כיבמות (כ"א.) א"כ כיון שהיום אין בקיאין כ"כ להזהר ומש"ה שדרו ממתיבתא שלא ללתות בזה עצמו מקיים ושמרתם שאינו לותת משום גזרה וסייג שמא יבא לידי חימוץ ודוקא בימי הש"ס דהוי בקיאי טובא ולא הי' שייך אז גזרה זו וגם במה שלא היו לותתין ל"ה מכוונין מחמת גזרה זו על כן לא הי' מקיימין בזה ושמרתם במה שלא לתתו החטין ע"כ המצוה להיפוך דוקא דהיינו ללתות ומ"מ ישמרנו מחימוץ משא"כ בזמננו דאין אנו בקיאין כ"כ [ומה"ט אסרו גם החליטה משום דליכא מאן דידע למחלט ועוד בכמה דברים שצריכין בדיקה בטריפות אסרו הפוסקים בזמננו משום שאין אנו בקיאין בבדיקה] וה"נ א"א לסמוך עלינו לשמור החטין אחר לתיתה וכיון שקרוב הדבר שיבא ליד חימוץ ע"י לתיתה אין לך שימור גדול מזה מה שמונע א"ע ללתות משום גזרה שמא יחמץ כהא דיבמות (כ"א.) דכל שמונע א"ע מדבר בשביל גזרה חשיב ושמרתם כנלע"ד בדרך פשוט:
עוד נלע"ד דהנה לשון רבא מצוה ללתות משמע דחיובא ליכא רק מצוה בעלמא וכדאמרי' בעלמא אשכחן למצוה לעכב מנלן, וע' תוס' מנחות (ה':) ולכאורה כיון דס"ל דבלאו לתיתה לא מקיים ושמרתם כמבואר בתוד"ה כי מהפכיתו א"כ חיוב גמור ואל"כ אינו מקיים כלל מ"ע דאכילת מצה והול"ל חובה ללתות או לתיתה מעכבא, עוד ק"ק גוף הדבר דל"ח שימור רק ע"י לתיתה וכיון שהוא עצמו עושה הלתיתה א"כ בשמירה לאו מידי עביד רק מאי דעביד שקלי' עי' ב"ק (כ"ט) בכיסה בור וחזר ופותחו דל"ח מעשה כלל דמאי דעביד שקלי' ואיך מקיים ושמרתם במה ששמרו שלא יחמץ ע"י הלתיתה כיון שהוא עצמו פעל הלתיתה, ע"כ נראה דלפני זה אמר רבא אסור ללתות וכו' הדר אמר רבא מותר ללתות דתנן יוצאין בפת נקי' וא"א לנקי' בלא לתיתה וכו' הדר אמר רבא מצוה ללתות ונראה טעמו מחמת דא"א לנקי' בלא לתיתה כמו שקדם ע"כ מצוה ללתות משום ואנוהו התנאה לפניו במצות וכמו דהידור מצוה לאכול מצה לתיאבון כדאי' ר"פ ערבי פסחים, וכאן עדיף מהתם דכאן תרתי איתניי' א' שיאכל יותר לתיאבון כשהיא פת נקיה השנית דהמצה עצמה היא חפץ מצוה ושייך בה ואנוהו, ולעולם זה רק מצוה לבד דואנוהו אין מעכב כתוס' ר"פ לולב הגזול, וע"כ אמר רבא הלשון מצוה ללתות אך כיון דסו"ס מוכרח ללתות שוב שייך ושמרתם ול"ש מאי דעביד שקלי' כיון דהלתיתה לא עשה ברצון עצמו רק מחמת מצוה ולולא שהי' מצוה מחמת ד"א ללתות ל"ה חשיב שימור ול"ה מקיים מצות שימור כלל דשימור ל"ש רק בדבר שמוכן לבא לידי חימוץ והוא שומרו מזה, אך כאן דמצה מוכן מצד מצוה מן המובחר לבא לידי חימוץ מכח הלתיתה שהוא מצוה שפיר אפילו כשאינו לותת מקיים ושמרתם וכעי"ז כ' הפוסקים לענין דשיל"מ דל"ח רק אם עומד ממילא ואינו מחוסר מעשה מ"מ בדבר שמצוה לאתשולי חשיב כאלו עומד ממילא לכך מצד המצוה, [דאל"כ אכתי קשה דהול"ל חובה ללתות מצד ושמרתם אע"כ כדכתיבנא דכל שמוכן ללתיתה מפאת המצוה שפיר מקיים ושמרתם אפי' כשאינו לותת] ולפ"ז י"ל כמ"ש תוס' ב"מ (נ"ג) גבי בונין בחול דכיון דאם לא יועיל חילול לתלוש קא חשיב עומד לתלוש, ה"נ כיון דאם לא יקיים המצוה דשימור בלא לתיתה בהכרח יהי' מותר הלתיתה דלא העמידו הפוסקים דבריהם לבטל מצוה ואפי' חכמי הגמ' לא גזרו גזרה לבטל כל המצוה כמ"ש הפוסקים על שופר שלא גזרו שמא יתקן כלי שיר דא"כ יתבטל כל המצוה לעולם, וכש"כ דהגאונים שאחר הגמ' אין להם כח לבטל כל המצוה ע"כ חשיב עומד ללתות ושוב מקיים עשה דשימור אפי' בלא לתיתה כנלע"ד בזה:
[וכעי"ז נלע"ד לבאר דברי שו"ת הרא"ש בהאי דחייבי לאוין חולצות ולא מתייבמות מדרבנן והקשה איך יוכל לומר לא חפצתי לקחתה הרי אינו יכול לקחתה מדרבנן ותי' כיון דמה"ת עולה ליבום שפיר יכול לומר לא חפצתי לקחתה ואינו מובן סו"ס אינו יכול ולהנ"ל יל"פ כיון דאם נימא דאי"ר לקחתה שוב יתירו חז"ל איסור זה דלא העמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה ושפיר חשיבה כמותרת אליו ויכול לקחתה כעין דברי תוס' הנ"ל דחשיב עומד לתלוש אף דלפי האמת אינו עומד לתלוש]: