אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן נו

סימן נה

לכ"ק הגאה"ק פה"ד והדרו האדמו"ר מגור שליט"א

מה דבדק לן כק"ה ע"ד תינוק שמתו אחיו מחמת מילה דאיתא ברמב"ם ובשו"ע שממתינן עד שיגדל ויתחזק כחו איך נוהגין אם כי הוא מילתא דלא שכיחא ול"ש בזה מנהג כמ"ש הש"ך סי' ק"ד סמ"ג מ"מ מד' כל האחרונים נראה דכן הלכה למעשה. בנוב"י וחת"ס ורע"א ושו"ת הרי"מ ואבני נזר. ואם כי בנוב"י סי' קס"ה הקשה מאין יצא זה להרמב"ם. ומגמ' אין ראי' רק כראו דילדים הראשונים שלא נבלע בהם דמם ע"כ בשלישי המתינו עד שיבלע בו דמו. אבל לא בסתם תינוק שאין רואין בו שום חולי מ"מ אף שפקפק בדבר מ"מ לענין הלכה למעשה פ' כרמב"ם ושו"ע. וסיים וכיון שהרמב"ם וכ"י וטור ושו"ע פסקו כן מי יבא להרהר אחריהן. ובגוף קו' הנוב"י המעיין בשו"ת הרי"ם סי' ט"ז ד"ה והנה ביבמות ימצא תירוץ לזה עיי"ש ד"ק דפח"ח וחת"ס סי' רמ"א מביא מקור לד' רמב"ם ושו"ע מש"ס יבמות ר"פ אלמנה לכה"ג והרי ערל טמא דאין אוכלין ומאכילין ומשני התם פומיי' דכאיב להו פי' רש"י ורשב"א שעומדין ליתקן ולאכול:

ובאבני נזר יו"ד סי' שכ"ו סק"ד ה' ביאר ד' רש"י ז"ל ביבמות ס"ד: ולפי' הביאור נראה ג"כ כרמב"ם ונימוק"י וטוש"ע. דבגמ' שם אמרינן במתו אחיו מחמת מילה שהתיר למולו בשבת חזי דקא שרית איסורא וסכנתא פירש"י ז"ל דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת וק' ממנ"פ אי אמרת דיש סכנה בדבר ופקע מצות מילה לגמרי א"כ אפי' מילה שלא בזמנה לא הו' דמילה שלב"ז מצוה גמורה הוא אלא שאינה בזמנה מש"אכ זה פקע מיני' כל מצות מילה. וא"ת דאע"ג דאיכא סכנה מ"מ מצות מילה איכא בדיעבד א"כ יחשב מילה בזמנה. ותי' דמצות מילה בזמנה שנדחית לגמרי ולא יבא לעולם לכלל מצוה זו מחמת הסכנה נפקע לגמרי אבל עכ"פ כיון דכשמתגדל ויתחזק כחו יצטרך למול אך אז יהי' מילה שלא בזמנה ע"כ מצוה דמילה שלא בזמנה לא נפקע מתינוק זה. כיון דסוף דבר יבא לכלל זה. מ"מ בדיעבד אפי' מל בשמיני טרם עבר הסכנה איסורא דעבד עבד ומ"מ קיים מצות מילה שלא בזמנה עכתו"ד הק':

ולענ"ד סעד לזה מיבום דמבואר ביבמות כ' דכל דאיסורא לייבם מצד איסור אפי' בדיעבד אם בעלו לא קני דנפקע המצוה לגמרי אפי' במקום דהאיסור רק משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ואילו בתוס' חולין קמ"א דאע"ג דאין עשה דול"ת ועשה מ"מ בדיעבד אם עבר ועשה אין לוקה דעשה דוחה ל"ת ולא נשאר רק העשה. ולמה לא אמרינן דכיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נפקע העשה לגמרי. אך התי' פשוט דהתם ביבמות אינה עומדת לבא לכלל חיוב יבום ע"כ נפקע העשה לגמרי משא"כ בחולין קמ"א. דהאיסור רק ביו"ט ולמחר יתחייב ע"כ לא נפקע העשה כלל אפי' ביו"ט ובדיעבד קיים מצוה. וגם מיבום עצמה ראי' לזה דהרי בפסחים ע"ג: ביבמתו נדה אם בעל קנה וק' הרי ביבמות כ' דכל שאינו עולה ליבום אפי' מצד איסור פקע המצוה לגמרי ואם בעלו לא קנה וכש"כ נדה דאיסור כרת אך התי' כנ"ל דהא ביבמות כי אינה עומדת לעולם לבא לכלל חיוב ע"כ נפקע המצוה לגמרי משא"כ בנדה דעומדת ליטהר וישוב עלי' חיוב יבום [ועיין תוס' ורא"ש ריש יבמות] ע"כ אם בדיעבד בעלה אפי' בנדתה איסור דעבד עבד ומ"מ קיים המצוה דכל

**([עיי"ל בסוף התשובה דחיתי זה שאין לזה הכרח]:)** שעומד לשוב לחיוב המצוה לא פקע המצוה זו גם עתה ואם בדיעבד מל קיים המצו' ולפי פי' הזה יבואר להדי' דגם דעת רש"י ז"ל דכשיתגדל ויתחזק כחו חייב למול:

אך יש להעיר קצת ע"ז דהנה ביבמות ג': דיבום אינה דוחה איסור אחות אשה. ופירך אח"כ אזהרה שמענו עונש מנין. ולכאו' תמו' כיון דאינו דוחה איסור אחות אשה נפקע המצוה והיא ערוה שלא במקום מצוה וממילא חייב כרת וע"כ צ"ל דאף דעומד לנגדו איסור כרת מ"מ המצוה נשאר ובדיעבד אם יעשה יקיים המצוה וא"כ שפיר ס"ד שלא יהי' כרת וכעין שכ' תוס' חולין קמ"א דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ה"נ אע"ג דאין עשה דוחה ל"ת שיב"כ היא כל הל"ת אינה דוחה אבל מקצתו דוחה כפי חומר שיש בל"ת גרידא וכיון שנדחה מקצת האיסור דומה לבעל מקלוש קלוש ושוב א"א שיהא בו כרת ומזה נשמע דאע"ג דאינה מצוי' ליבום לעולם מ"מ המצוה לא נפקעת:

אמנם י"ל דכ"ז קודם שהי' לנו קרא לענוש הי' ס"ד לומר כן דהמצו' נשארת אף שאינה דוחה אבל בתר דמייתינן מקרא גם עונש הא גופא שמעינן דהמצו' נפקעת לגמרי וע"כ אם בעלו לא קני ושוב הדרא הראי' הנ"ל לדוכתה:

ויש לפרש עוד דברי רש"י יבמות ס"ד: הנ"ל באו"א דבמילה יש ב' דברים האב מקיים המצו' בפעולתו וילד הנמול מתקיים בו תכלית המצו' שרצון התורה שיהי' נמול. והנה במקום סכנה מתבטל המצו' מהיום דכיון דהפעולה הוא בלא רשות התורה ועבורה הוא ממילא א"א שיהי' פעולת מצו' מ"מ אם מל מתקיים המצו' בתינוק וכעין הי' לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר קיים פו"ר אע"ג דהפעולה בפטור מ"מ כיון דתכלית המצו' נתקיים תשיב מצו'. ה"נ לגבי תינוק דתכלית המצו' שיהי' נמול חשיב מצו'. אע"ג דהפעולה אינה פעולת מצו'. אך לענין היות התינוק נמול אין חיוב שיהי' דוקא בזמנה ע' אב"נ סי' שי"ט סק"ז ע"כ חשיב מילה שלא בזמנה:

עוד י"ל לפמ"ש צל"ח פסחים ע"א דאף דאם מלין קודם שמיני אין מקיימין מצו' כלל מ"מ בהגיע שמיני נעשה מזה מצו' ה"נ י"ל במתו אחיו מחמת מילה ועבר ומל עתה אינו מצו' מ"מ לכשיתגדל ויתחזק דאז חוזר לחיובו חל המצו' וקיים אז המצו' ע"כ הוי מילה שלא בזמנה וסו"ס יש ראי' מזה דדעת רש"י כרמב"ם ושו"ע דאחר שיתגדל ויתחזק כחו חוזר לחיוב מילה:

ויש לבאר עוד דהרי רש"י יבמות ס"ד: הנ"ל בהקדם שיטת הש"ך חו"מ סי' שפ"ב דאם שיכול למול בעצמו אינו רשאי לכבד לאחר דל"מ שליחות לענין חיוב האב למולו והוכיח כן מרא"ש וקצוה"ח הסכים עמו וכ' הש"ך דע"י שנותן לאחר מבטל מ"ע גדולה של מילה. והק' ח"א א"כ האיך רשאי האב לברך להכניסו בבריתו של א"א כשאחר מל כיון שהוא אינו מקיים שום מצו' ויפה הקשה, ובש"ס שבת קל"ה מבואר להדי' דאפי' כשאחר מל האב מברך להכניסו. עוד תמו' טובא לשיטת הש"ך דל"מ שליחות במילה וכ"מ באו"ז שהביא הד"מ יו"ד סי' רס"ד סק"א א"כ כל ישראל אין מקיימין מצוה מילה המוטלת עליהם רק יחודי סגולה שבקיאם למול בעצמן וקשה מאד כעשן לעינים וכחומץ לשיניים לומר כן ולא ניחא למריי' דנימא הכי [וי"ל דהנה התוס' רי"ד הק' למה ל"מ שליחות להניח תפילין ולישב בסוכה ושמעתי בשם כ"ק רבינו הגדול בעל אגלי טל זצ"ל דעיקר כוונת התוס' רי"ד בתירוצו דאף דבאמת גם בזה שלוחו של אדם כמותו, אבל הוא מחיוב יותר דהיינו שיהי' בגופו ממש ולא דמי לקידושין וגיטין שאינו חובת גברא רק חלות סגי בזה דששא"כ. משא"כ במצו' שהיא חובה על האדם והחיוב שיהי' יותר בגופו ממה דששא"כ, עכד"ק. והמעיין בלשון תוס' רי"ד יראה לעינים שכ"ה כוונתו:

ונלע"ד לדמותו למ"ש הריב"ש בתשובה סי' שמ"ז לחלק בין טלית השותפין לסוכת השותפין דטלית השותפין חייב בציצית וסוכת השותפין אינו יוצא בה. וכ' דלעולם גם בשותפין חשיב לכם אף כשהוא שלו לבד חשיב יותר לכם ע"כ בסוכה שהיא מצו' של חובה חל עליו חיוב שיהא לכם בשלימות היותר אפשר ואינו יוצא עדיין ידי כל חיובו בסוכת השותפין משא"כ בציצית שאינו חובת גברא רק חובת טלית גם שותפות חייב בציצית דסו"ס חשיב קצת לכם ממי' חל עליו חיוב ציצית וסיים וכן נמי באתרוג עכת"ד הנחמדים מפז בתוס' ביאור, ולפי"ז נראה לענ"ד לחדש דאם לא יהי' לאדם רק אתרוג השותפין. ושותפו אינו פה שיקנה לו חלקו במתנה ע"מ להחזיר חיוב גמור מן התורה ליטול אתרוג זה דגם זה לכם ואף שא"א לו לקיים החיוב ע"ד השלימות היותר גדול מ"מ גם זה מצו' גמורה היא כיון דגם שותפות חשיב לכם ומצינו כזה בדבר שמעכב בדיעבד ומ"מ אם לא פזר ועשה ג"כ מצו' היא. בתוס' פסחים קט"ו ובמאירי שם לענין מצות צריכות כונה אע"ג דמעכב בדיעבד והתוקע לשיר לא יצא. מ"מ גם בלא כוונה מצו' היא, [וסמך לזה בזוה"ק יתרו דצ"ג ריש ע"ב] וכעי"ז כ' בשיטמ"ק ערכין י"א. לענין שיר מעכב את הקרבן. ובמק"א הבאנו קריין סגיאין לזה:

וכן נלע"ד לענין שליחות במילה אע"ג דל"מ לדעת הש"ך ורא"ש ואו"ז והקצוה"ח סי' שפ"ו דמהו למצו' שבגופו היינו שיש חיוב עליו יותר לעשות בגופו ממש. אבל כשא"א לעשות בעצמו מקיים ג"כ מצו' דסו"ס ששא"כ. ובזה נתיישב מנהג כל ישראל אשר מעולם אף שאין מלין בעצמן מקיימין מ"ע המוטל על האב אפי' לדעת הש"ך ראש הפוסקים וגם א"ש מה דהאב מברך להכניסו אף דמל אחר]:

אך בנוגע לענינינו נלע"ד ליישב באו"א וראשית אבאר גוף הדבר למה ל"מ שליחות במילה הרי ששא"כ והוא קו' הדרכי משה יו"ד סי' רס"ב סק"א. ונראה לפ"ד גדולי האחרונים דעיקר המצו' למול בשמיני גם הקטן מקיים ול"ח חפץ מצו' לבד רק מקיים מצו'. וה"ר לזה מרש"י חולין מז: ד"ה המתינו לי שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וכו' וק' אפי' הי' הדין בכה"ת יהרג ואל יעבור על מצות עשה היינו הוא בעצמו אבל לא להרוג אחר בשביל עשה. וע"כ דגם הקטן מקיים מצו' ובאבנ"ז ה"ר ממדרש א"א נצטו' על המילה יצחק חנכה לשמונה ואי אמרת דהמצו' על האב לבד א"כ גם מצות שמונה קיים א"א ולא יצחק וע"כ דהתינוק מקיים המצו' אמנם נ"ל דזה דוקא לדיעות דמהני שליחות במילה. אמנם הרא"ש ואו"ז וש"ך ס"ל דדוקא עצם מצות מילה גם הקטן מקיים כיון דסופו לבוא לידי חיוב זה כשיגדל. משא"כ מצות שמיני דלעולם לא יבא לידי מצות שמיני אפי' כשיגדל גם הקטן אינו מקיים מ"ע זו רק האב כמו שנת' לקמן בס"ד):

ונלע"ד דמש"ה לא מהני שליחות במילה דכל שליחות המעשה עושה השליח והחלות היא למשלח כעין המקדש אשה לאחר ל' דהמעשה עכשיו וחלות הקידושין לאחר ל' כן בזה המעשה אצל השליח וחלות הדבר הוא עבור המשלח וע"כ מועיל שליחות דעיקר הוא החלות וכ"ז בכ"ד. אבל במילה דעיקר חלות המעשה הוא לתינוק הנימול רק דגזיה"כ שהמעשה יהי' ע"י האב. ואפי' אם האב עושה אין לו רק המעשה. ומצותו בכך שהמעשה יהי' ע"י האב. אף דתכלית המילה הוא לתינוק, וע"כ לא שייך בזה שליחות דאם יעשה שליח יהי' ג"כ המעשה לשליח וחלות המעשה לרך הנמול. ונשאר האב מבחוץ קרח מכאן וקרח מכאן ואין לו מעשה ולא חלות. וכעי"ז אמרינן בגיטין כ"ט: בשליח להולכה שעשה שליח שני אפי מת השליח לא בטלו כולן דכולהו מכח בעל קאתי לא מכח שליח ראשון:

ונלע"ד דלשיטות אלו דל"מ שליחות במילה דוקא עצם מצות מילה שייך לתינוק אבל פרט המצו' של שמיני הוא רק לאב וכ"כ באב"נ סי' שי"ט סק"ז ולגבי פרט זה של המצו' התינוק הוא כחפץ מצו' דדוקא גוף מצות מילה דסופו של קטן לבא לכלל חיוב דאם הגדיל ולא מלו אביו ולא ב"ד חל המצו' על האדם עצמו ע"כ גם בקטנותו מקיים מצו'. וזה כביר דמיתי דבר זה להא דר"פ בן סורר ומורה דאע"ג דבכל דוכתי קטן לאו ב"ח מ"מ ס"ד דבן סורר ומורה גם קטן מחייב כיון דלא על שם חטאו מחייב אלא ע"ש סופו מחייב חייב גם קטן. והנה גם בן סו"מ צריך אזהרה כדאמרינן אזהרה לבן סו"מ מנין לא תאכלו על הדם הנה דאע"ג דעל שם סופו מחייב לא מחייב בלא אזהרה וקטן לאו בר אזהרה הוא וצ"ל דכיון דע"ש סופו מחייב שייך אזהרה גם בקטן. ה"נ במצו' [דמצו' דומה לעבירה כמ"ש רש"י והרמב"ם לענין כפאו ואכל מצה דדומה למתעסק בחו"ע דחייב שכן נהנה] וע"כ במילה דהמצו' כל שבעים שנה שיהי' נימול כמ"ש מהר"ח או"ז שייך לחייב גם קטן כדי שיהי' מהול כל שנותיו ולא יהי' ערל אפי' מקצת שנותיו. וע"כ מה שנימול בשמיני בתחילת העשותו ערל דערלות שלא בזמנה לא פסלה] זה גורם שלימות להמצו' גם בגדלותו. וכיון דהמילה של קטנות גורם יתרון מעלה ושלימות להמצו' בגדלותו גם קטן מחייב ע"ש סופו דומיא דבן סו"מ בעבירה. וכ"ז למצות מילה סתם שזה יתקיים בגדלותו שייך לחייב גם קטן ע"ש סופו. אבל פרט של שמיני שזה לא יקיים בגדלותו ולעולם לא יצטו' ע"ז אין הקטן מצו' ע"ז. נמצא דקטן הנימול בשמיני יש ב' פרטים בהמצו'. עצם פעולה שיהי' נמול זה עיקר המצו' לקטן ואב רק שליח דקטן. ופרט השני שהמצו' דוקא בשמיני זה מקיים האב בעצמו לאו בתורת שליחות. והנה יש דיעות דאפי' אחר שמיני מצו' על האב למול את בנו נוסף על חיוב של הב"ד. וא"כ גם בשמיני יש בכלל מאתים מנה ויש ב' חיובים על אביו א' על עצם המילה להיות שליח הקטן וכמו אחר שמיני, וא' על פרט שמיני שזה לאב עצמו ואין לזרים אתו ולפ"ז מש"כ הש"ך דל"מ שליחות היי"ד על עצם מצו' מילה שזה שייך לתינוק ומצות האב הוא להיות שלוחו בהמעשה ועל המעשה לבד ל"ש שליחות אבל על פרט של שמיני שזה מצות האב עצמו שייך שליחות וא"ש מה שהאב מברך להכניסו אף כשאחר מל. וגם א"ש דאפילו כשאחר מל אין האב מבטל כל המצו' דמצות שמיני [שהוא יותר עיקרית לגבי האב שזה מצוותו לגמרי ואילו על גוף המילה הוא רק מצו' להיות שליח הבן כנ"ל] שפיר מקיים גם ע"י שליח:

ועתה נבא לד' רש"י יבמות ס"ד: הנ"ל דהמל בשבת בשמיני תינוק שמתו אחיו מחמת מילה חשיב מילה שלא בזמנה. וק' ממנ"פ אם הסכנה דוחה המצו' לגמרי גם מילה שלב"ז לא יחשב. ואם לאו יחשב מילה בזמנה, וי"ל דהנה כל מצות האב על הבן נראה שכלם הם כדי להשלים הבן בין בגשמיות בין ברוחניות כי כל הני דחשיב בקידושין כ"ט. למולו ולפדותו [הוא ג"כ השלמת הבן עפ"מ שכ' בזוה"ק פ' קרח קע"ח:] וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו במים (ולפי הנראה כלן הם מעין מצות פו"ר כמבואר בראב"ד ז"ל הובא בטור אהע"ז סי' כ"ה ואו"ח סי' ר"מ דבששה חדשים האחרונים שהתשמיש יפה לולד הוא בכלל מצות פו"ר כדי שיצא מלובן ומזורז הנה דכל השלמת הבן הוא מעין פו"ר] וכ"כ השל"ה בפ' בראשית ובשער האותיות אות ד"א לענין מצות ושננתם לבניך שהוא תכלית המצו' של פו"ר. וע"כ במקום סכנה אין מצות מילה כלל מצד האב דאין זה השלמת הולד דקילקולו יתר על תקונו ולא דמי להא דריב"א חולין קמ"א. דאע"ג דאין עשה דול"ת וע' מ"מ המצו' נשארת דהתם הוא מצות עצמו ואין התכלית להשלמת עצמו אע"ג דאיסורא הוא מ"מ חלק המצו' נשאר משא"כ בנ"ד דעיקר המצו' על האב הוא כדי להשלים הבן ובמקום פקו"נ אין זה השלמה לבן נפקע המצו' לגמרי. וע"כ מצו' שמיני שהוא מצו' האב [או מצות הב"ד במקום שאין אב] אבל לא לולד במקום פקו"נ לאו מצו' הוא כלל אבל עצם מצו' מילה שהוא לתינוק עצמו אפי' במקום פקו"נ לא נפקע המצו' וע"כ בדיעבד אם מל בשמיני מקיים מצות מילה שלא בזמנה:

ויש ליישב עוד קו' הנ"ל על הש"ך דהנה המהר"ח או"ז כ' דמצות מילה מקיימין כל שבעים ימי שנותינו ותי' בזה קו' התוס' קידושין למ"ל קרא אותה ולא אותה תיפו"ל דמילה מצעשהז"ג. ותי' דמשמיני והלאה. מקיימין המצו' בין ביום ובין בלילה [ויש כמה ראיות לזה א' ממה שנשבע א"א ע"ה בנקיטת חפצא במילה ש"מ שהמצו' כסדר וכן מדהע"ה שנזכר במילה שמח ולקמן יבואר עוד ראי' לזה ממושך בערלתו דאין לו חלק לעוה"ב]. ומד' התוס' בקושי' משמע קצת להיפוך ובמק"א כתבנו די"ל פשר דבר בזה דיש חילוק בין חתוך עור הערלה לפריעה דהנה המהר"ל ז"ל בהקדמה לתפארת כ' דמ"ע צריך מעשה וכ"כ באבני נזר או"ח סי' מ' ולפי"ז לכאו' איך מקיימין מצות מילה לעולם הרי ליכא מעשה אח"כ. וצ"ל דמצרפין מעשה הראשונה כעין שכ' תוס' שבועות י"ז: לענין עבירה לענין שעטנז דאם יכול לפשוט וללבוש חייב עכאו"א אמנם בגמ' מצינו שיהי' יכול לפשוט וללבוש משמע דצריך גם גדר זה שיהי' יכול לבטל המעשה ואישות לבישה מחדש אז מייחסין הלבישה הראשונה שהי' במעשה שיחשב גם עתה לבישה אבל לא זולת וכ"מ בריטב"א דבעינן ב' גדרים א' שיהי' אפשר לפשוט וללבוש הב' שיבא ע"י מעשה וזה החילוק בין חתוך לפריעה דעור הערלה מסירין לגמרי ודעת חכ"א וחמו"ד דאפי' בדיעבד אינו יוצא אם נשאר דבוק לאבר אפי' כשממשיכו למטה מעטרה. אפי' לדעת ד"ח דבדיעבד יוצא רק כשנשאר דבוק למטה מעטרה מ"מ עיקר מצוותו להסירו לגמרי כאשר עיננו רואות מנהג כל ישראל מעולם וא"כ לא שייך בזה מושך בערלתו כיון דהוסר עור הערלה לגמרי וכיון דא"א לבטל חלק מצו' זו ולחזור ולעשותן ל"ח אח"כ מעשה מה שהוא כסדר נמול ובלא מעשה ל"ש מצו'. אמנם בעור הפריעה שנשאר דבוק ובזה שייך מושך בערלתו וכיון שיכול להמשיך עור הפריעה ולבטל המצו' ולחזור להמשיכו למטה מעטרה חשיב קיום המצו' כסדר דמצרפין מעשה הראשונה וחשיב מקיים המצו' כסדר במעשה. ולפי"ז מה שנשבע א"א ע"ה במילה הי' אך מצד הפריעה ואף שלא נצטווה א"א ע"ה על הפריעה מ"מ פרע מעצמו כמ"ש תוס' יבמות ע"ב]:

והנה מה שכ' דיכולין לבטל המצו' ע"י מושך בערלתו לכאו' ק' דהא משוך אוכל בתרומה כביבמות ע"ב א"כ בע"כ צ"ל דאכתי חשוב מהול. אמנם ד"ז בלא"ה ק' דהרי המושך בערלתו אין לו חלק לעוה"ב. ולכאו' ק' מאי קעביד הרי משוך אוכל בתרומה. ולכאו' רציתי לומר דהא דמשוך אוכל בתרומה היינו כשנמשכה ערלתו מעצמה כלשון רש"י יבמות עב. משא"כ במושך ערלתו בידים מתבטלת המצו' לגמרי וכעי"ז כ' הר"ן בשם הרשב"א בסוגיא דכבתה דאע"ג דכבתה אין זקוק לה מ"מ בכיבה בידים זקוק לה הנה דכל שעשה מצו' פעם א' אף שנתבטלה אח"כ א"צ לחזור לעשות וכעי"ז כסהו ונתגלה יפטור מלכסות אבל אם ביטל המצו' זקוק לה. וזה כביר העירותי בהא דיבמות ס"ב. הי' לו בנים ומתו לא קיים פו"ר ואפי' למ"ד קיים פו"ר הוא משום דאין משיח בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף וא"כ נתקיים תכלית המצו' אבל לולא זאת הי' צריך לחזור ולעשות. והרי כסהו ונתגלה פטור מלכסות וכן כבתה אין זקוק לה. הנה דכל שעשה המצו' פ"א כהוגן אף שנתבטל אח"כ תכלית המצו' יצא. ומצאתי הקושי' אח"כ בס' הקנה. וכ' עני זה מה חטא הרי הוא עשה את שלו. ותירץ דהאב אשם בשעת הולדה בדבר שמת בנו אח"כ ע"כ לא קיים פו"ר יעו"ש וזה סמך לדברינו הנ"ל. אך הראני בירושלמי פ' הערל מבואר דאפי' מושך ערלתו בידים אוכל בתרומה וא"כ הדרא קו' לדוכתא:

והנלע"ד דאמת דמושך לא חשיב ערל מ"מ גם מהול ל"ח וחומר האיסור מחמת שמבטל המצו' דמילה ומ"מ אוכל בתרומה משום דאינו ערל ובנוגע לנ"ד חשיב שפיר שיכול לבטל המצו' ולחזור ולקיים ודומה שיכול לפשוט וללבוש [ומזה ג"כ ראי' דמצות מילה לעולם וע"כ כשמבטל המצו' אח"כ נענש דכיון דערל ל"ח וליכא רק ביטול מצו' ומ"מ יענש ש"מ] ויש להוסיף קצת עפ"מ שביארתי טעם הענין דקטן מקיים מצות מילה אע"ג דמצ"כ ואפי' למ"ד אי"צ כונה מתעסק לא יצא כגון שסבור שאינו מצה או שהיום אין פסח כמ"ש הר"ן בשם רא"ה וכל מעשה קטן כמתעסק דמי כמ"ש תוס' חולין י"ב: דקטן דומה סבור חולין ונמצא קדשים ואיך שייך אצלו מצו'. וי"ל לפמ"ש תוס' סנהדרין ס"ח: סוד"ה קטן בהא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד הא קטן אין לו זכיי' מה"ת ותירצו דהתם הקטן בעצמו נימול ונטבל אך שחסר קבלת גרות ולזה סגי מה שהגדיל וניחא לי' ולא מיחו הוי קבלה יעו"ש בסוף הדבור. ונראה לדמותו למ"ש הב"י בשי' הרמב"ם דאע"ג דיאוש שלא מדעת ל"ה יאוש ומתנה שלא מדעת ל"ה מתנה ולא אמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' מ"מ לענין תרומה מועיל כלך אצל יפות דניחותא דמצו' שאני ומדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' ובב"מ כ"ב: מבואר דאם הי' הדין דיאוש שלא מדעת הוי יאוש הי' מועיל גם יאוש של הקטנים גבי תמרי דזיקא יעו"ש. הנה דאע"ג דאין לו דעת כלל מ"מ כמו דאמרינן בגדול אלו הוי ידע הי' מייאש מועיל ה"ה דקטן אמרינן אם הי' לו דעת הי' מייאש. אך דקיי"ל יאוש שלמ"ד לא הוי יאוש אמנם במילה וכן בגירות שהוא ניחותא דמצו' כשהגדיל ולא מיחה וניחא לי' אמרינן לכו"ע מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי ומועיל זה שאפי' בשעת מילה לא יחשב מתעסק:

וי"ל דזה הענין דמושך בערלתו אין לו חלק לעוה"ב דבזה מגלה דעתו דלא ניחא לי' ע"כ מבטל המצו' מן הוא והלאה ואע"ג דבגר קטן שהטבילו על דעת ב"ד אם הגדיל שעה א' ולא מיחה שוב אין יכול למחות ב' תשובות בדבר א' דשם מיחה רק בדיבור וכאן הוא במעשה שמושך ערלתו ותו דגירות ל"ש ול"צ רק פ"א וכיון שחל עליו פ"א שם ישראל א"י יכול למחות משא"כ בנ"ד דבעינן שיקיים המצו' כל שבעים שנה וי"ל דכל יום מצו' שלימה בפ"ע דכמ"ש הרמב"ם דאם הגדיל ולא מל בכל יום עובר בעשה. ובאבני נזר דמהו להא דפ"ק דר"ה בכל יום ויום עובר עליו בבל תאחר הנה דכל יום דבר בפ"ע וכעי"ז כ' הפנ"י בר"פ תפלת השחר להוכיח מהא דכל יום ויום עובר בבל תאחר דכל יום הוא דבר בפ"ע. ויש להביא סמוכין לזה מלשון זוה"ק ויצא קנ"ד. דכל יומא פעם א' אקרי יעו"ש, [ובכס"מ פ"א מה' תפלה לדעת הרמב"ם דתפלה דאורייתא אף שאין כ' בתורה זמן מסתמא זמנה פ"א בכל יום, קצת סמוכין להכ"מ מגיטין ע"ה: דכל סתם כמפרש יום א' דמי ומזה י"ל מקור לענין תפילין שמצו' פ"א בכל יום אפי' למ"ד לילה זמן תפילין. שהוא הלכה ואין מורין פן דלפ"ז לכאו' ק' כיון דלא מיפסקא לילות מימים מאין הרגלים שמצו' בכל יום ולהנ"ל א"ש דכל סתם כמפרש יום א' דמי. וכמו בנדרים הלך אחר לשון בנ"א מ"מ כשאין מבורר לשון ב"א אזלי' אחר לשון תורה בתוס' פסחים ב' ור"ן נדרים נ"ה: וראי' ברורה לזה מש"ס ב"מ פ"ג: ולחזי היכי נהגי בנקוטאי פירש"י שנתלקטו ממקומות הרבה ויש מקום שמחשכין ויש מקום שמקדימין וליכא למסמך אלא אדאורייתא. ה"נ היכא דאין לשון תורה מבורר יש ללמוד מלשון בנ"א וגדולה מזו בע"ז ע"א. אמר אמימר משיכה, בנכרי קונה תדע דהני פרסאי וכו' ועי' לבוש סי' תרנ"א לענין כל פינות שאתה פונה הביא ראי' מן הטבע כש"כ במדה טובה מרובה דמי שמהול. כשהגדיל כל יום ויום קיים מ"ע שלימה:

ובמק"א כתבתי על מש"כ המג"א סי' תרל"ט סקי"ז בשם של"ה דמותר לברך לישב בסוכה בכל יום אפי' לא יצא מהסוכה בנתים כלל ומג"א הרבה לתמו' ע"ז. ונלפע"ד ראי' לדעת השל"ה ז"ל מש"ס סוכה מ"ה: דא' לולב יום א' סוכה ז' לברכה. ובתוס' שם דאין לולב וסוכה שוין דלולב אינו מברך אלא פרא ביום וסוכה כל אימת שנכנס בה מברך. וק' לכאו' טובא איך אמרי' בש"ס סוכה ז' ממנ"פ אם יושב כסדר ולא ילך כלל החוצה הרי סגי לברך פ"א בכל ימי החג ואם יוצא לחוץ אפי' כמה פעמים ביום מברך בכל פעם ואיך אמר סוכה בשבעה. ולהשל"ה א"ש טובא דמיירי שיושב כסדר ומ"מ מברך ז' שו"ר מפורש כן להדיא ברש"י סוכה מ"ו בד"ה כל זמן שמניחין דכל זמן שמניחין חשוב כחולץ ומניח דתפילין עיי"ש הנה מפורש יוצא מפי רש"י ז"ל כמו שכתבתי אך א"כ ק' למה מברך בכל בקר הרי בירך בלילה ראשונה ויפטור כל המעל"ע. וכן בכל לילה יברך וליישב זה נלע"ד לפי"מ שראיתי בגבורות ארי ביומא במילואים דף ג': ד"ה ומשמע לי הוכיח מירושלמי דו' ימי המילואים הי' בהם ז' ימים וששה לילות ול"ה צריך פרישה בלילה ראשונה שבתחלת ז' ימים מגזה"כ וגם לא בלילה שאחר הז' ימים עיי"ש:

עוד שם נסתפק הירושלמי אם מצות פרישה הי' דינו כקדשים שהלילה הולך אחר היום שעבר או כמע"ב שהיום הולך אחר הלילה. ולפ"ז י"ל דמהא דסוכה מ"ו. ש"מ דש"ס דילן ס"ל דמילואים דינו כקדשים דהלילה הולך אחר היום וע"כ ה"ה לענין מצות סוכה דילפינן בסוכה דף מ"ד. ממילואים וע"כ א"ש דבכל בקר דוקא צריך לברך לישב בסוכה דאז נשלם היום וא"ש דברי השל"ה ז"ל וסו"ס זה סמך לדברינו דכל יום ויום מקיים מחדש מצות סוכה בפ"ע וה"ה דבכל יום ויום מקיים מצות מילה לעצמה:

וצריך מחדש כונה וע"כ המושך בערלתו מבטל כונת המצו' ודומה לכוונה שלא לצאת דלכ"ע לא יצא וזה עיקר חומר ענין המושך בערלתו:

ונשיב לדברינו דמושך בערלתו ערל ל"ח וע"כ אוכל בתרומה ומ"מ מצות מילה נתבטלה ומ"מ אין זה מעכב על אכילת תרומה דאיסור ערל בתרומה אינו מחמת בטול מצות מילה רק משום שהוא ערל וראי' לזה משיטת רש"י דאפי' מתו אחיו מחמת מילה שפטור מלמול מ"מ אסור בתרומה וקדשים משום שהוא ערל אך אפי' לשיטת ר"ת ז"ל דמתו אחיו מחמת מילה מותר בתרומה היינו דס"ל דכל שפטור מלמול חשיב כערלות שלא בזמנה דלאו ערלה הוא כלל ממילא גם ערל ל"ח ע"כ מותר בתרומה ממילא גם מי שביטל המצו' ואינו ערל ג"כ מותר בתרומה:

ונשיב להנ"ל דלגבי מצות חתוך אין המצו' רק בשעה שנמול ובמצות פריעה המצו' לעולם כיון דיכול לבטל המצו' ולחזור ולהמשיך העור למטה דומה ליכול לפשוט וללבוש דחשב בכל רגע מעשה וממילא יוכל לקיים עשה בכל רגע או בכל יום כמ"ש לעיל להוכיח מד' הרמב"ם ומשיטת השל"ה ז"ל שסיעדתי שיטתו מד' רש"י סוכה מ"ו דכל יום מצות סוכה בפ"ע. ולפ"ז י"ל דמש"כ האחרונים דהמצו' של הקטן הנמול זה שייך רק בפריעה דהמצו' גם כשיגדל וכיון דסופו לבא לידי חיוב זה חייבתו תורה גם בקטנות אבל בחתוך שהמצו' רק בשעתו ואז הוא קטן י"ל דעיקר המצו' של האב:

ולפ"ז י"ל דדוקא על פריעה אינו יכול לעשות שליח ומטעמא שכתבתי לעיל דכיון דעיקר המצו' של הקטן ואין לאביו רק המעשה א"י לעשות שליח דכלהו מכח קטן קאתי כעין גיטין כ"ט: כלהו מכח בעל קאתי אבל החיתוך שעיקר המצו' של האב שפיר יכול לעשו שליח. וא"ש דאפי' כשאין האב יודע למול יכול לברך להכניסו מצד החתוך וגם א"ש דכל ישראל שפיר מקיימין מצו' אפי' שאין מלין בעצמן אפי' לדעת רא"ש ואו"ז וש"ך:

ונשיב לנ"ד. והנה כל הפוסקים האחרונים כולם פוסקים כד' הרמב"ם ושו"ע דימתין עד שיגדל ויתחזק כחו. והנה בנוב"י התיר למולו כשיהי' בן ג' שנים אם נראה בו שהוא בריא וחזק כשאר בני ג' שנים ופניו צוהבות. רעק"א צוה למולו אחר שנה כשמראה פניו צוהבים ואין נראה בו תשות כח וכן לשון הנמו"י יבמות שכ' שלישי לא תמול עד שיתחזק הילד. אך באבני נזר סי' שכ"ו הוכיח מטו"ז ונקה"כ דבעינן שיגדיל שיעור גדלות דהיינו י"ג שנה. ובשו"ת הרי"ם סי' ט"ז מייתי כן בשם הגאון מבראד ז"ל ודחה דבריו. מ"מ נראה שם שלא התיר למעשה רק כשרואין בבירור שינוי ממה שהי' בקטנותו. דבקטנותו כשתחבו בו מחט הי' קשה לעצור הדם ועתה רואין להיפוך יעו"ש ד"ה ובעי' וד"ה ועוד וכ' שזה בכלל לשון ונתחלפו סימניו שכ' הרשב"א ר"פ הערל. מ"מ אפשר מחמת שהמעשה כך הי' ע"כ כתב כן לרווחא דמילתא אבל להלכה לא בעי' זה. וכ"נ מלשונו שם ד"ה ועיקר ובסוף התשובה ד"ה דעתו מ"מ צ"ע מה דעתו זצ"ל למעשה. כי ברפ"ק דהוריות דל"ח הוראה עד שיאמרו מותרין אתם "לעשות" והיכא דיש שינוי ברורה ממה שהי' בקטנותו יש לנו הוראה ברורה מהגה"ק זצ"ל לעשות אבל בלא"ה אין לנו רק הוראה של מותרין אתם אבל לא לעשות:

והנה באבני נזר כ' הטעם דצריך י"ג שנים משום דשלוחי מצוה אינו ניזוקין ל"ש רק באדם עצמו המצווה יכול לוותר אבל אדם אחר א"י לוותר דמו של תינוק על סמך זה. ולענ"ד הקלושה י"ל עוד טעם לזה לפימש"כ הרמב"ם פ"ו מה' תשובה יש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו וכו' או בבניו הקטנים שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות כקנינ' הם עכ"ל א"כ מה שמת קודם שבא לכלל מצות אפשר שהי' בעון האב ומה שהי' בשעת מילה ע"ד נפל תורא חדד לסכינא ואין ראי' מזה שימות כשיגדל ויצא מרשות האב:

עוי"ל טעם לזה לפי"מ שכ' הרמב"ם במו"נ דהשגחת הש"י על האדם באמצעות הדבוק הוא השכל השופע על האדם. ובלשון מחקר נקרא שכל ובלשון חז"ל נקרא נשמה. ואני בעניי מצאתי מפורש כן במדרש הנעלם שבזוה"ק פ' וירא דף ק"ט סוע"א ג' הנהגות יש באדם הנהגת השכל והחכמה וזה כח הנשמה עכ"ל.] וברמב"ן וירא י"ח פסוק י"ט אבל בחסידיו ישים אליו לבו לדעת אותו בפרט להיות שמירתו דבקה בו תמיד עכ"ל. וידוע מזה"ק דהנשמה בא לו לאדם כשנשלמו לו י"ג שנה. וא"כ מה ראי' ממה שמת בקטנותו מחמת מילה של"ה בו אז עדיין הנשמה שגורם השגחה פרטית יותר. שימות גם בגדלותו שאז עין ד' אליו בהשגחה יתירה ושמירתו דבקה בו תמיד ע"כ כ' הרמב"ם ושו"ע שיתגדל ויתחזק שיהי' ב' שינויים לטובה ממה שהי' בקטנותו. עוי"ל אם נימא דמצות מילה של קטן הוא רק על אביו או על הב"ד. והקטן הוא אז כמו חפץ מצוה לא מקיים מצוה כמו דקטן פטור מכל המצות ג"כ אין ראי' מקטן שמת מחמת מילה דאז ל"ש מצוה מגינא ומצלא כיון שאין המצוה של הקטן. משא"כ כשנמול בגדלותו שאז מצווה ומצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלח. וע"כ אין מועיל חזקה של קטנות לגדלות כיון דיש חלוק עצום. ומסברא כל שיש עצה לברר ולחזק יותר החלוק בין קטנות לגדלות כדי להפקיע החזקה דמתו אחיו מחמת מילה נכון לעשות. ויש ללמוד זה מל' הרמב"ם סופ"א מה' מילה ואפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש א' מישראל לעולם. משמע דאפי' כשאין הדין להמתין לולא סברא וו. מ"מ מחמת סברא זו ראוי להמתין. בפרט שגוף הדין רפי' קצת כמ"ש הנוב"י סי' קס"ה וגם מכח ד' התוס' חולין ד': שהביא בשו"ת הרי"ם זצ"ל. כל מה דמצינן למעביד להפקיע החזקה נכון לעשות. ע"כ לע"ד הקלושה אם יש לפניו בקטן הנדון שנוי ברור למעליותא באיזה דבר בגדלותו ממה שהי' בקטנותו כעין שכ' בשו"ת הרי"מ שזה יש לו מקור בד' רשב"א בפ' הערל ונתחלפו סימנין יש להתיר למולו כשהוא בריא אילם ופניו צהובות. ואם לאו נכון להמתין עד י"ג שנה:

ויש להסתפק עוד אם נכון למשוח את האבר בסם המצנן שלא ירגיש כ"כ הצער בשעת המילה כדי שיהא עוד חילוק בין אחיו שמתו מחמת מילה שמסתמא לא עשו כן. ואפשר שמחמת כאב גדול של המילה מתו. משא"כ זה שימשחו אותו בסם הנ"ל שלא ירגיש הכאב ובזה אפשר להתיר למולו גם בקטנות אחר ג' שנים בצירוף דברי הגאונים הנוב"י ורעק"א ז"ל:

הן אמת כי ראיתי בס' אמרי יושר סי' ק"מ שנשאל בגדול שצריך למולו אם מותר למשוח האבר בסם כדי שלא ירגיש הכאב. [אך שם לא מיירי במתו אחיו מחמת מילה] והעלה לאיסור. ועל ב' ראיות תמך יסודו. א' ממד"ר פ' לך הרגיש ונצטער כדי שיכפיל הקב"ה שכרו. הנה דצריך להרגיש כאב המילה, עוד ראי' ממה שלא ראינו מעולם שיעשו כן אצל כל הקטנים כדי להסר כאבם עכ"ד. וראי' א' פשוט דלא אריא אדרבה מלשון כדי להכפיל שכרו משמע דגם בלי צער מקיים מצוה. אך על הצער נכפל שכרו ע"ד לפום צערא אגרא. וא"כ בנ"ד דגוף ההיתר רפי' קצת כנ"ל די שנשתדל שתתקיים גוף המצוה המוכרחת בלעדי התוס' שיש מחמת צער. וע"כ גם מראי' שני' לא אריא בנ"ד. דאמת שאנו רוצין לעשות המצוה בתוס' ויתרון הכשר בכל קטן. וע"כ אין נוהגין למשוח האבר להקל הצער, כי הוא המצוה הראשונה ש התינוק ונכון לעשותה מן המובחר ע"צ השלימות, כעין שכ' בחי' הר"ן ר"ה דף י"ג דאין סברא דהעומר הראשון שהי' בישראל ל"ה ע"צ המובחר יעו"ש. משא"כ בזה שכבר הגדיל (יש כפלים לתושי'. א' שכבר קיים מצות מסתמא עניית אמן ויהש"ר וברכה וקצת ח"ת ואין זה המצוה הראשונה אצלו] ותו כדי להוציא יותר מחזקת שמתו אחיו מחמת מילה:

ובמק"א כתבתי עוד לדחות הראי' מכל תינוק דלכאו' ק' איך קטן מקיים מצוה הא מעשה קטן כמו מתעסק כתוס' חולין י"ב: וכבר דברנו מזה לעיל. ונ"ל לפמש"כ בחת"ס שבועות דף כ' חידוש עצום בדעת הרמב"ם דהנשבע לאכול ולא אכל חשיב לאו שיש בו מעשה דכמ"ש התוס' ב"ק דל"ב ע"א דהנאה חשיב מעשה ה"ה המצטער חשיב מעשה דידיעת ההפכים א' ע"ש. ואף אנו נאמר כמ"ש רש"י ורמב"ם לענין כפאו ואכל מצה שכן נהנה מוציא מידי מתעסק ה"נ שכן מצטער מוציא מידי מתעסק וע"כ קטן הנמול ומרגיש צער ל"ח מתעסק וע"כ א"ש המנהג מעולם שאין מושחין את הקטן בסם הנ"ל שלא ירגיש צער דא"כ שוב יחשב מתעסק. וכ"ז בקטן אבל בגדול שיש לו דעת ול"ח מתעסק שפיר י"ל דמותר למשוח האבר שלא ירגיש צער ועל גדול ל"ש להביא ראי' מהמנהג דמלתא דל"ש ל"ש מנהג כמ"ש הש"ך יו"ד סי' ק"צ סק"ג מ"מ מחוורתא כדשנינן מעיקרא:

ולענין הלכה בגדול אחר שצריך למולו כגון גר או מי שלא נמול בזמנו באונס או בזדון נכון לקיים דברי הגאון מטארנא זצ"ל אך במי שמתו אחיו מחמת מילה דאפשר שיהי' טובה להנמול להוציאו מחזקת שמתו אחיו מחמת מילה וגורם כפלים לתושי' א' שמוסיף יתרון לההיתר למולו כשיגדל שלא יהי' נגד דברי תוס' חולין ד': שהביא בשו"ת הרי"מ זצ"ל דבכה"ג אפשר וקרוב לומר דגם התוס' מודו. וגם נוגע קצת לפקו"נ של הנמול בזה לע"ד יש למוהלו ע"י סם דוקא ולע"ד אפי' כשמלין גדול בן י"ג שמתו אחיו מחמת מילה נכון לעשות ע"י סם המצנן כדי להקל צערו כדי שיסייע לענין ההיתר. קיצור לדינא אם יש בו שינוי הניכר לטובה בגדלותו לעומת שהי' בקטנותו כעין המוזכר בשו"ת הרי"מ יש למולו אחר ג' שנים כשנראה בריא ושלם ופניו צהובות ואם לאו לע"ד נכון להמתין עד שנת י"ג מ"מ ע"י סם המצנן יש להתיר גם אחר שנת ג' כי זה ג"כ שינוי גדול למעליותא נגד הבנים שמתו מחמת מילה שקרוב שהי' מחמת כאב המילה ומחמת חולשתם לא יכלו לסבול יסורי הכאב משא"כ עתה שיעשה ע"י סם שגורם למעט הכאב מ"מ נכון להתייעץ בזה עם רופא מומחה אם כנים דבריי כי אף שמצד א' ממעט הכאב מ"מ אפשר שמצד אחר סם הנ"ל גורם יתרון חולשא כמובן הנלע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה