אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן מב

סימן מא

להרה"ק ר' אלתר שליט"א [זצ"ל] מירושלים תובב"א חונה בסאסנאווצע.

דשאילנא קדמיכון שזה כעשר שנים באו לארצנו מא"י ודעתם הק' לחזור וכו' ע"כ הם נוהגים ביו"ט שני כבני א"י לכ"ד לבד מאיסור מלאכה, ובן תורה א' אמר להם שמחמת שהם בחו"ל יותר מן ששה שנים לכן נתחייבו לנהוג כבחו"ל ע"כ השאלה ומאז השבתי דכיון דרדב"ז וכלבו (שהובאו בפר"ח (סי' תס"ח)] מספקא להו אם בעי' דעתו לחזור מיד או לא והפר"ח פשיטא לי' דלא בעי דעתו לחזור מיד לא שבקי' ודאי דהפר"ח מחמת ספיקן של רדב"ז וכלבו, אמנם אחר זמן מצאתי בספר חסד לאברהם [אזולאי] מעין ג' נהר י"ד דל"ח דעתו לחזור רק אם דעתו לחזור במהרה יעו"ש וידוע דרב גוברי' מאד גם מצאתי בשאילת יעב"ץ (סי' קס"ח) ד"ה כיוצא בו וד"ה ובענין, דפשיטא לי' דלזמן מרובה ל"ח דעתו לחזור יעו"ש:

ונלע"ד עוד ראי' לזה מלשון המלחמות בפרק מקום שנהגו בד"ה ועוד כ' בדיני המנהגות וכו' אלא מתני' היכי משכ"ל אי אין דעתו לחזור חו"מ שיצא משם אין נותנין עליו וחו"מ שהלך לשם נותנין עליו ומשמע נמי דמן הדין הוא חייב בהן שהרי נעשה בן עיר "ליומא" וכו' עיי"ש, ולכאו' אין מובן כלל לשון בן עיר "ליומא" כיון דבאין דעתו לחזור קיימינן א"כ נעשה בן עיר לעולם אך אם נימא דרמב"ן ס"ל דכל שאין דעתו לחזור לאלתר חשיב אין דעתו לחזור יתכן לשון בן עיר ליומא וכוונתו לאו דוקא ליומא אלא בן עיר לשעתו [ונקיט ע"ד המליצה ליומו מחמת שכן אי' במגילה (י"ט.) פרוז בן יומו] וקמ"ל דאע"ג דאחר זמן סופו לחזור למקומו הראשון מ"מ נעשה בן עיר לשעתו אבל אם נימא דאין דעתו לחזור לעולם לא שייך כלל לשון ליומו כמובן:

ומש"כ מג"א (סי' תס"ח) בשם מהרי"ל דביחידים ההולכים ללמוד ב' וג' שנים מקרי דעתם לחזור גם ע"ז פקפק באנ"ז (סי' תכ"ד סק"ל) וזולת זה נראה דשא"ה דהדבר ברור כשמש דבחורים ההולכים ללמוד ישובו לבית אביהם אחר זמן משא"כ בנ"ד, וזה נראה דעת הפוסקים שכ' דבעי' שישאר ב"ב בא"י ואל"כ ל"ח דעתו לחזור וכ"כ בס' חסל"א מעין ג' נהר י"ד הנ"ל ואף שהדבר מוחלט אצלו לשוב למקומו ראשון, נראה דס"ל דבעי' שיהא עומד בבירור לחזור וכל שלקח ב"ב עמו במחיצתו לחו"ל שוב אין הדבר ברור שיחזור ול"מ דעתו לבד, ודומה קצת למ"ש הב"ח יו"ד (סי' מ') דדבר שהוא טריפה מצד סופו לנקוב בעי' שיהי' בודאי סופו לנקוב אבל כל שהוא רק ספק אפי' ס' טריפה לא הוי, והיינו משום דעכשיו אינו נקוב רק שתרצה להטריף מחמת סופו בעי' שיהי' עכ"פ ברור שסופו להיות להיפך ממצב העכשיו, דאל"כ אין ס' העתיד מוציא מידי ודאי אשר עתה לפנינו, וזה סברת הפר"ח דאם עקרן להוליכו לזוהרא של א"י או להבריחן ממגפה או מחמת איזה סיבה אחרת כיוצא בה שאז הדבר ברור דדעתו לחזור מקרי עכ"ל היינו משום דאז ברור מאוד כשמש בצהרים בלי שום נדנוד ס' שישובו לא"י (ולפי"ז י"ל עוד טעם על החילוק בין דעתו לחזור לאלתר או לאחר זמן משום דאם דעתו לחזור לאחר זמן אין הדבר ברור שיחזור כי מי יודע מה ילד יום] וע"כ גם בנ"ד נראה כיון שיצאו עם ב"ב וקבעו דירתם בחו"ל אף שהי' להם רצון עוז והחלט גמור לחזור מ"מ הלב יודע דלא סמי' בידייהו ואין הדבר ברור כלל והעד יעלה כי כבר עבר זמן זמנם זמניהם ולא עלתה בידם לשוב לא"י, גם מש"כ בתשובתי הראשונה דכלבו ורדב"ז ספוקי מספקא להו מדאזלו הכא והכא לחומרא אין הכרח דאע"ג דבתוס' חולין (יו"ד:) וגם בפסחים (ס"ב.) ד"ה כי דבדאורייתא אין לחלק בין לקולא בין לחומרא מ"מ ראיתי בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' צ"ב) ד"ה ונחזור הביא מכ"מ דגם בדאורייתא יש חילוק בין לקולא בין לחומרא:

ונלע"ד עוד ראי' לזה מדעת הרמב"ם בהא דב"מ (ע"א:) דיש שליחות לנכרי לחומרא דהיא רבית קציצה הנה דמה"ת יש חילוק בשליחות לעכו"ם בין לקולא בין לחומרא גם הבאתי בתשובתי הראשונה מכ"מ בדבר שיש עליו ב' מהותין יש חילוק מדאורייתא בין לקולא בין לחומרא והבאתי מפ"ג דכלים (מ"א ופ"י מ"ח) ובתוספתא כלים הובא בר"ש (פי"א מ"ה) וכעי"ז מצינו ח"ע וחב"ח לישא ב"ח אינו יכול לישא שפחה אינו יכול, וכעין זה בעירובין (ע"ו:) ב' רשויות שולטות בו ועי"ש וכעי"ז בריטב"א יומא (מ"ז:) בין הביניים ספק ופי' הריטב"א שיש עליו ב' מהותין מהות קומץ ומהות שירים יעו"ש ומתחילה חשבתי כן דכוונת הכלבו ורדב"ז הוא מצד ס'] מחמת שלא ראיתי שום פוסק לפסוק כן בהדיא בתורת ודאי אבל הלום ראיתי אחרי רואי דדעת הג' יעב"ץ ז"ל וגם דעת הגאון האלקי בע"ס חסל"א אזולאי ז"ל וגם ד' המלחמות ה' מטין. כן קרוב בעיני דגם הכלבו ורדב"ז מצד ודאי פסקו כן, הן אמת כי מצאתי בב"י או"ח (סוס"י תצ"ו) בשם ס' ארחות חיים כתב להדיא דכל שדעתו לחזור לעולם מקרי דעתו לחזור מ"מ לפנינו מערכה מול מערכה, הכלבו ורדב"ז והחסל"א והג' יעב"ץ ז"ל והמלחמות ה' דכה"ג לא מקרי דעתו לחזור, ולעומת זה הפר"ח והאורחות חיים והלכה כרבים, ומש"כ המג"א בשם מהרי"ל בבחורים היוצאים על ב' וג' שנים כבר כתבתי שאין ראי' לנ"ד דהתם הדבר מוגבל וברור בלי שום ס' שבאותו זמן ישוב לבית אביו משא"כ בנ"ד שאין לדבר גבול ברור אשר יאמר כי הוא זה אשר אז בבירור ישוב לא"י, ומה"ט אפשר דגם מאורחות חיים שבב"י אין ראי' לנ"ד דאפשר דגם הוא ז"ל מיירי בכה"ג שנסע לזמן [מרובה אבל זמן] קצוב ומוגבל אשר ידע ברור כי ככלות הזמן ההוא ישוב לא"י:

וגם בענין שבאו עם ב"ב וכתר"ה כ' דדומה לדברי הפר"ח בעקרן להוליכן לזהורא וכו' ואני פקפקתי הרבה ע"ז ומ"מ הסכמתי מצד סד"ר להקל, [וגם לאש דמיתי כי תיכף ומיד יסעו בחזרה כאשר כתב לי כקת"ה התאמצתי להקל כדי שלא יהי' כעין תרתי דסתרי נגד מה שנהג עד כה, אבל אחרי רואי דברי חסל"א ז"ל וד' היעב"ץ ז"ל הדרנא בי ונראה עוד דבברהמ"ז אם לא יזכירו יעלה ויבא הוי חשש דאורייתא דבהמ"ז מן התורה ואף דהיו"ט שני דרבנן מ"מ כתבו התוס' סוכה (ג'.) דאם חז"ל תקנו איזה פרט במצוה דאורייתא אם אינו עושה כן אין יוצא חובתו מה"ת וה"נ שתקנו בחו"ל ביוט"ב להזכיר יעלה ויבא אפשר דאם אינו מזכיר מה"ת אינו יוצא, אך זה תלוי בב' דעות דתוס' ברכות (כ"ו:) אם חיסר מעין המאורע אם חשיב כל התפלה לבטלה או דילמא יצא ידי חובת תפלה ומ"מ צריך לחזור בשביל חובת הזכרה עצמה ואם נימא כפן השני אין בזה אלא חשש דרבנן דברהמ"ז בודאי יוצא גם בלא יעלה ויבא וכבר כתבתי בתשובתי הראשונה עצה לאכול ביחד עם בן חו"ל ובהגיע לבנה ירושלים עיר הקודש יאמר הבן חו"ל יעלה ויבא ויוציא אתכם, אך כ"ז לרווחא דמילתא אבל עיקר נרלענ"ד דדינם כבני חו"ל לכל דבר:

אמנם יש לדון דכיון דבשעה שבאו למדינתנו הי' דעתם לחזור מיד ואח"כ שעבר זמן זה ג"כ הי' דעתם לחזור מיד וכן מאז ועד עתה בכל עת ובכל שעה דעתם לחזור בזמן קרוב דעתו לחזור לאלתר מקרי ויש להוסיף דהנה בפר"ח (סי' תס"ח) כ' בשם כנה"ג שכ' בשם רבו מהרי"ט דלא פקעו מיני' חומרי מקום שיצא משם עד שיוקבע בעיר שנוהגין בו היתר אבל לא בעיר שאין בה מנהג קבוע, הנה דלא סגי במה שנעקר ממקום שיצא משם גרידא רק בעי' שיקבע במקום השני של מנהג ההיתר וכן נלע"ד מבואר מלשון הר"ן פרק מקום שנהגו ד"ה ונמצינו למדין וכו' וכל היוצא מתוכה ודעתו לחזור חייב ג"כ עד שיעקור דירתו ויקבענה בעיר אחרת הנה דבעקירה ממקומו לבד לא סגי ובעי נמי שיקבע דירתו בעיר אחרת:

ונלע"ד ראי' לזה מש"ך יו"ד (סי' רי"ד סק"ח) דבאין דעתו לחזור אך שאין דעתו להשתקע ג"כ במקום שהוא שם רק במקום אחר לא פקעה מיני' חו"מ שיצא משם יעו"ש [ואף דש"ך סיים בצ"ע היינו משום דדוחק לאוקומי אין דעתו לחזור (דסי' תס"ח) באופן אחר מאין דעתו לחזור (דסי' תקע"ד) עש"ה, אבל גוף הדין נ"ל לש"ך] הנה דאין דעתו לחזור לבד לא סגי להפטר מחו"מ שיצא משם רק מה שדעתו להשתקע במקום הקולא דין גרמא להפקיע מיני' חומרת מקום הקדום וכאן ל"ה שום זמן שהי' דעתו להשתקע כאן זמן מרובה דבכל פעם הי' דעתו לחזור בזמן קרוב וכן גם עתה [ומש"כ הג' יעב"ץ דבחודש א' חשיב זמן מרובה לענין זה יחידאה הוא בזה וחומרא יתירה הוא] בשלמא אם הי' סגי באין דעתו לחזור לבד היינו בשלילה הי' מקום לומר דאף דדעתו לחזור לאלתר כל שבסוף נתגלה שלא חזר אגלאי למפרע דדעתם לחזור הי' בטעות וגם כ' בתשוב' ראשונה דדעתו לחזור היינו עתיד לחזור וכאן אגלאי למפרע של"ה דעתם לחזור וקצת כעי"ז בתוס' חגיגה (ד'.) אבל כיון דלמדנו ממהרי"ט וכנה"ג וש"ך ור"ן דבעי דוקא דעתו להשתקע כאן וא"כ אף דניהיב דדעתו לחזור הי' בטעות מ"מ ליכא דעתו להשתקע כאן:

אמנם נראה דסברא זו ל"מ רק לענין שלא יפקע ממנו חו"מ שיצא משם אבל מ"מ ל"מ לפוטרו מחו"מ שהלך לשם כמבואר להדיא בש"ך (סי' רי"ד) הנ"ל דהרי הש"ך מפ' ד' השו"ע או"ח (סי' תס"ח ס"ד) דנוהג חו"מ שיצא משם ושהלך לשם דמיירי באין דעתו לחזור וגם אין דעתו להשתקע כאן רק במקום אחר הנה דמ"מ נוהג גם חו"מ שהלך לשם:

ונ"ל ראי' דגם דעת מהרש"א כן הוא דבפסחים (נ"א.) כ' מהרש"א על תוד"ה רבב"ח דעתו לחזור הוי כו' ק"ק דהשתא לצדדין קתני חו"מ שיצא כו' עכ"ל, ק"ק אמאי לא קתני להו כה"ג לעיל מני' לאביי דמוקי הכא חו"מ שהלך לשם מבבל לא"י ובחולין מוקי חו"מ שיצא משם מא"י לבבל והיינו לצדדין עכ"ל מהרש"א ז"ל ולכאור' קושייתו תמו' טובא דבשלמא לתי' ר"א לא משכח"ל מתני' אלא לצדדין חו"מ שיצא משם אינו נהוג אלא בדעתו לחזור וחו"מ שהלך לשם אך באין דעתו לחזור אבל לתי' אביי הרי משכח"ל מתני' בחד גוונא דהיינו מבבל לבבל או מא"י לא"י דאז מהני בין חו"מ שיצא משם בין שהלך לשם, אך אם דעת מהרש"א כנ"ל א"ש דא"כ גם לתי' רב אשי משכח"ל חו"מ שיצ"מ ושהל"ש בחד גוונא דהיינו באין דעתו לחזור וגם אין דעתו להשתקע ואז מהני ב' החומרות יחד ול"ה לצדדין וע"כ דמ"מ מקשי התוס' דמ"מ משכח"ל המשנה גם לצדדין וכיון דזה נחשב קושי' שפיר הק' מהרש"א דא"כ הו"ל לאקשויי גם ברישא דאע"ג דמשכ"ל שניהם באופן א' מ"מ משכת"ל גם לצדדין:

והדרן לנ"ד דצריך לנהוג גם חו"מ שהלך לשם אף שלא הלך להשתקע שם רק שנעקר ממקומו וכיון שיש עליו ב' החומרות חומרת חול וחומרת יו"ט נראה דאי"צ להתפלל י"ח דסו"ס כיון שיש עליו גם חומרת יו"ט ומשום כבוד יו"ט לא אטרחו' רבנן כדאי' ברכות (כ"א.) ע"כ יתפלל של יו"ט גם בבהמ"ז צריך להזכיר של יו"ט. ותפלין יניח בלא ברכה בצינעא משום חומרת א"י ואף דגם בזה יש לדון דאולי כיון דיש עליו גם חומרת יו"ט ממילא הוי לגבי' אות ופטור מתפלין מ"מ לא נסמוך בדאורייתא על סברא לבד בלא ראי', אך לענין תפלת י"ח דרבנן יש לסמוך ע"ז, בשגם כי לעשות להיפך להתפלל שמו"ע ברכות הוא חומרא דאתי לידי קולא דאולי אי"צ להתפלל והוי לבטלה ע"כ אין לענ"ד עצה אחרת יותר מחוורת מזה, בפרט אם כ"ק שליט"א יודעים בעצמם שבאו לפה ע"ד לחזור אחר איזה שנים א"כ גם מעיקרא לא הי' דעתם לחזור לאלתר או אפי' אם אחרי בואם החליטו להיות בח"ל איזה שנים ואח"כ לחזור בזה נראה ברור לנהוג לגמרי כבני חו"ל כדעת חסל"א והג' יעב"ץ ומלחמות ה' ורדב"ז וכלבו ואין חייבים אפי' להניח תפלין בלא ברכה, שוב נתיישבתי דלרדב"ז וכלבו ודאי צריך להניח תפלין בלא ברכה דהם ז"ל כ' להדי' דבאין דעתו לחזור לאלתר דינו רק לחומרא א כבני חו"ל ולא לקולא, ואף לדבריי דטעמם מצד ודאי מ"מ צריך להניח תפלין בלא ברכה:

שו"ר באבני נזר או"ח (סי' תכ"ד סקכ"ז וסוף ס"ק כ"ח) שכ' דעיקר פלוגתת אביי ור"א הוא קודם היותו שם י"ב חודש אז תלי בדעתו לחזור לר"א אבל אחרי היותו שם י"ב חודש אפי' דעתו לחזור כסדר ולא החליט מעולם להיות שם מ"מ דינו לגמרי כמקום שהלך לשם ולפי"ז צ"ל דה"ה מ"ש הש"ך יו"ד (סי' רי"ד) הנ"ל דאם אין דעתו להשתקע שם לא פקעו מיני' חו"מ שיצא משם, היינו דווקא קודם שעברו י"ב חודש אז בדעתו תלוי, אבל אחר שישב שם י"ב חודש שנשתקע ממש ונעשה כיושבי העיר לא אתי מחשבתו ומבטל מעשה ולפי"ז אפי' אם כק"ה הי' כסדר דעתם לחזור מ"מ פקעו מינייהו חו"מ שיצאו משם וזה היפך דברנו הנ"ל, אך שם (סק"ל) הביא ד' מג"א בשם מהרי"ל בבחורים שהולכין על ב' וג' שנים דנקראים דעתם לחזור וע"ז הק' מהא דחמרת וגמלת דבדעתם לחזור מיירי ומה שתירץ דאולי ס"ל למהרי"ל דגם בזה יש חילוק ביניהם (וכוונתו הקדושה דכמו שיש חילוק בין אנשי העיר ליושבי העיר לענין כמות הזמן דאנשי העיר סגי בשלשים יום ויושבי העיר צריך שיהא שם י"ב חודש ה"ה דיש חילוק בענין דעתו לחזור דלענין אנשי העיר סגי גם באין דעתו לחזור כמו חמרת וגמלת אבל לענין יושבי העיר בעי' דוקא שלא יהי' דעתו לחזור] והוא קצת דוחק להמעיין שם בסוגי' בב"ב (ח'.) ובסנהדרין (קי"ב) לענין מודר הנאה דמשמע דאין שום חילוק בין אנשי העיר ליושבי העיר רק לענין זמן שלשים יום וי"ב חודש יעו"ש ולע"ד הקלושה אפשר דמיירי בחמרת וגמלת שנוסעין עם ב"ב ודירתם וכן משמע הלשון חמרת וגמלת "העוברת ממקום למקום" משמע שאין להם מקום דירה במקום אחר רק באשר הם שם, וע"כ ל"ח דעתם לחזור דאין להם מקום לחזור, הא חדא, ועוד לו יהי' שסופן לחזור למקומם הראשון מ"מ כיון שעתה עקרו לגמרי עם ב"ב ודירתם וכל החפצים שלהם שפיר חשיבי מיושבי העיר ביב"ח משא"כ בחורים שעדיין יש להם דירה בבית אביהם המיוחדת להם חשיבי שדרים גם בבית אביהם וכמו שהנוסע מביתו עדיין חייב במזוזה [ואף דבשו"ת רעק"א (סי' ט') כ' דפטור ממזוזה כבר חלק ע"ז בנחלת צבי יו"ד (סי' רצ"א) ופוק חזי מה עמא דבר שאין מברכין עוד הפעם כשחוזרין לביתיהם] הנה דחשיב עדיין דר בביתו אי משום דיש לו שם כליו ודומה לבית התבן כמ"ש נחלת צבי יו"ד (סי' רצ"א) או משום דעדיין הבית מוכן לו ליכנס בתוכו לא נפקע דירתו וחשיב עדיין שדר בו כיון שהבית מיוחד אליו וכעי"ז כ' בגור אריה עה"ת על חשבון רד"ו שהי' במצרים ובאמת נגזר עליהם ת' שנה ותי' כיון דנגזר עליהם להיות במצרים הי' נחשב מקומם במצרים ובכ"מ שהיו הי' כאלו הי' במצרים עכד"ק וככה כשהבית מיוחד להם חשיב כאלו הם שם וכשחוזרים שם לקיבעי' קמי' הדר משא"כ בחמרת וגמלת שאין להם גם דירה במקומם וזה י"ל טעם הפוסקים שכתבו דאם השאיר ב"ב חשיב כאלו דר עדיין במקומו הראשון דס"ל דזה גדר דירה שב"ב עכ"פ ידורו שם ובזה נחשב שהוא דר שם ול"ד למזוזה דילפי' מקרא דגם בית התבן חייב במזוזה ע"כ סגי במניח שם כליו משא"כ לכל מילי בעי' דוקא דירת אדם] ואיך שיהי' כיון דלרוב פוסקים נ"ד ל"ח דעתו לחזור, ונ"ד גרע מנידון מהרי"ל מחמת כמה טעמים ע"כ נלע"ד להלכה דדינם כבני חו"ל:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה