אור ברסלב

ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר

סימן יד

סימן יג

ע"ד התפלין שראש אות למד נכנס באות ריש שלמעלה בשיטה שעלי' ונשתנה צורת האות, וח"א רצה להכשיר משום דלכתחילה צריך היוד של ההא להיות דוקא בסופה [וכאן אין ראש הלמד נכנס לסוף ההא רק לחצי השמאלי] אני נסתפקתי בזה זה כביר בפסול שתלוי בשיעור הכשר אם בעינן שיהי' שיעורו כן להכשיר באופן לכתחילה או סגי בדיעבד וה"ר מיו"ד (סי' כ"ג) בטוש"ע בשם רמב"ם דשיעור שהי' כדי שחיטת רוב סימנים לא כלן, ואע"ג דלכתחלה בעי' כל הסימנין כר"פ השוחט והכס"מ פ"א מה"ש דלרמב"ם לכתחילה זה דאורייתא הוא, הנה דפסול התלוי בשיעור הכשר שכנגדו סגי בשיעור הכשר של דיעבד [עוד קצת ראי' מראש השנה (כ"ח:) דלמ"ד מצ"כ גם לעבור בעי כוונה ולמ"ד איצ"כ גם לעבור על בל תוסיף עובר בלא כוונה, ורבינו יונה רפ"ק דברכות דאפי' למ"ד מצאצ"כ לכתחילה בעי כוונה וכ"כ המאירי בהקדמה למס' נדרים, וידוע דברי חרדים דיש בזה עשה דלעבדו בכל לבבכם, הנה דעבירת בל תוסיף התלוי במצו' שכנגדה סגי כשיוצא המצו' בדיעבד ולא צריך לענין בל תוסיף שיהי' באופן שיקיים המצו' לכתחילה] אך ראיות כאלה אין לבנות עליהם הלכה, אך בנ"ד יש לה". ממקומה מסי' (ל"ב סכ"ה) דאם אות א' חלוקה לב' אותיות כגון צדי' שכ' יוד נון או שין שכ' עיין יוד וכו' ואחר שכ' לפניו חזר ותקנם חשיב שלא כסדרן וכו' אבל אם מקצת היודין שעל האלפין ושינין ועיינין לא היו נוגעין בגוף האות אע"פ שכ' לפניהם ל"ח שלא כסדרן (משום דאין נעשין ב' אותיות ואע"ג דהיוד נעשה אות לעצמה מ"מ כיון שאין נעשה ב' אותיות יכירו הכל שאין זה אלא אלף או שין או עיין] א"כ הא דפסול ברישא משום שנעשה ב' אותיות והנה צורת אות יוד כ' הב"י (סי' ל"ו) דבעי' שיהי' ראשה ופני' שוין ואילו היוד שע"ג הצדיק כ' דצריך שיהי' פני' נוטה קצת כלפי מעלה א"כ היוד שנפרדת מן הצדי' אינה כשרה לכתחילה ומ"מ פוסלת משום שנראית ב' אותיות ה"נ בנ"ד אף שהא כזו אינה כשרה לכתחילה רק בדיעבד מ"מ נפסל האות משום שנראה כהא, ואם ירצה לחלק דשא"ה דאף שאין היוד כשר מ"מ אצל העולם נראית כב' אותיות דהעולם אין יודעין ההלכה על בוריי' וסו"ס נראה בעיניהם כמו יוד א"כ גם בנ"ד נימא הכי דסו"ס נראית כהא, וזה עיקר החילוק שכ' הפוסקים דאם ראש למד נכנס לתוך חלל הא כשר לדעת המג"א ודעימי' ואלו בנכנס לאות ד' או ריש פסול משום דבנכנס לאות ה' לא יחלו אותה באות אחר וממילא ידעו שבע"כ אינה אלא הא, משא"כ בנכנס לתוך חלל ריש יסברו שהוא הא, וא"כ אין נפ"מ אם כשר או פסול סו"ס העולם ידמו שהוא הא, אך בקסת הסופר ושנות חיים משמע דאם הי' הא פסולה באופן כזה לא הי' נפסל דזה ל"ח שנעשה ממנה אות הא וא"כ גם לעיל (ל"ב סכ"ה) הנ"ל היכא דפסול באופן כזה לא נחשב שנעשה ב' אותיות וביותר יובן זה עפמ"ש באבני נזר או"ח (סי' ג' סקט"ו) עיי"ש, ומ"מ צדי' שכ' יוד עיין פסול הנה דאפי' יש לה שם יוד בדיעבד ג"כ סגי ליפסל מטע"ז וה"ה בנ"ד, ולכאו' יש להעמיד דבריו עפ"מ שכתבתי זה כביר בחי' להוכיח מש"ס סנהדרין דכל דיעבד דכשר היי"ד כשנתכוון לעבור על הלכתחלה אבל בלא נתכוון לעבור על הלכתחלה גם בדיעבד פסול והוא מש"ס סנהדרין (ה':) דאע"ג דנשים שדנו דיניהם דין מ"מ ב' מזכין או ב' מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסופו הדיינין דכי יתיבו מעיקרא אדעתא דתלתא יתיבו, הנה דכיון שרצו לקיים הלכתחלה גם בדיעבד ל"מ, ודוגמא לדבר בר"ן חולין (קל"א.) דאע"ג דהמזיק מת"כ או שאכלן פטור היי"ד כשרוצה להפקיע המצוה אבל באנס המלך גרנו שלא רצה להפקיע המצוה שוב חייב משום דאשתרשי לי'. והבאתי סמוכין לזה מתוס' ב"מ (נ"ז.) דהקדש שו' מנה שחללו על שו"פ מחולל היי"ד כשנתכוון לחללו בפחות משוי' אבל אם נתכוון לחללו שוה בשוה אין מתחלל עד שיתן שוין עיי"ש ובניתי ע"ז פילפולים, ולפ"ז בנ"ד לכאו' כיון דאינו מכוון לעבור אלכתחלה דהרי א"צ כלל הא שוב אין שם הא עלי' אפי' בדיעבד ולא מיפסלא, אבל כ"ז לפלפולא אבל להלכה אין לבנות ע"ז דהמעיין ברמ"ה סנהדרין שם ובחי' הר"ן שם יראה שמפרשים טעם אחר אהא דאדעתא דתלתא יתיבו עיי"ש דבריהם הנחמדים, וא"כ אדרבא מדבריהם ז"ל מוכח להיפך ומי יערב לבו לבנות במה לעצמו לפרש פי' חדש בגמ' נגד הראשונים ז"ל ולהעמיד יסוד להלכה ע"ז, גם מהא דתוס' ב"מ (נ"ז.) אין ראי' דהתם כיון שלא רצה לעשות איסור להונות הקדש דלכתחלה ודאי אסור הוי חילול בטעות ול"מ ואין ראי' לנ"ד, ובשנות חיים וקסת הסופר ג"כ מבואר דין שלנו שאם באופן הזה אין ההא פסול בדיעבד שוב חשיב נשתנה צורת האות להא ופסול:

מש"כ שמצא במלאכת שמים בהדי' לפסול באות הא שאין היוד שלה ממש בסופה וממילא בנ"ד כשר הנה אם הי' בא מעשה לידו בתפלין שיש בהם אות הא כזו ודאי לא הי' מרהיב בנפשו לפוסלן מחמת דיעה יחידית, ואם באנו לפסול תפלין מחמת דיעה יחידית יכילנא למפסלינהו לכלהו תפלין דעלמא כי יש בכל אות ואות דקדוקים דקים שבקל נפסלים לפי דיעה א' כידוע להמעיינים בהלכות אלו, ואי דייקינן כולי האי [עירובין (מ"ח.)] לא הי' אפשר לנו למצוא תו"מ כשרים, ופוק חזי מה עמי' דבר שבודאי לא יעלה על דעת שום מורה לפסול תפלין כאלו, וא"כ איך נכשיר בנ"ד מחמת דיעה יחידית:

ואם הי' היוד באמצע הריש [לא כמו שהוא בנ"ד בצד השמאלי] יש להסתפק דלכאו' אף שנראה משמעות האחרונים דהא כזו פסולה מ"מ נראה שהוא רק מספק דאם היתה בחצי הימני פסולה ואם בחצי השמאלי כשרה ועתה שהיא באמצע הוא ס' וכעי"ז פי"א דנגעים משנה ב' צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים אימ"ט בנגעים אם רוב מן הרחלים מטמאים נגעים מחצה למחצה מטמאין בנגעים ובתוספתא הובא בר"ש שם דר"ש מטהר משום דס"ל ס' נגעים טהור, הנה דהא דלת"ק טמא הוא משום דס' נגעים להחמיר, וכיון שהוא רק מס' אפשר דבנ"ד אמרי' ג"כ ספד"א לחומרא ודלמא זה הא ופסול, ומובן שאין זה דומה לשו"ת הר"ן (סי' נ"א) דמצד ס' חשיב כודאי חל נדר ואזלינן אפי' לקולא דשא"ה דאותה נדר כבר נאסר מצד ספד"א לחומרא ונעשה כודאי משא"כ בנ"ד על אותו הא לא אמרנו לעולם ספד"א לחומרא שלא יהי' הא וז"פ, ואדרבא יש לומר סברא לפסול דהרי הגע עצמך אם לא הי' לו תפלין אחרים להניחן רק אותן שיש בהם ה' כנ"ל שהיוד באמצע ודאי מחויב להניחן מצד סד"א לחומרא ודומה לסוכה (מ"ז:) דאי מתרמי סעודתא ביהש"מ צריך לאכול בסוכה וע"כ חשיב איתקצאי למצוה וה"נ חשיב שם הא עלה כיון דלפעמים משכח"ל שחייב להניחן מצד סד"א לחומרא, ותו דאפי' נימא דמטעם זה אין שם הא עלה בודאי רק מס' הנ"ל בנ"ד ספד"א ולחומרא (ויש להוסיף דלענין ברכת תפלין ש"ר הו"ל ס"ס להחמיר שלא יברך עליהם דבלא"ה פלוגתת רש"י ור"ת אם לברך על של ראש ומטע"ז אומרים בשכמל"ו אחר הנחת תש"ר כידוע וא"כ בהצטרף עוד ס' א לי דתפלין פסולים הו"ל לגבי הברכה דש"ר ס"ס לחומרא שלא יוכל לברך עליהם] וכ"ז להתלמד במק"א אבל בנ"ד של"ה היוד באמצע ממש רק בחצי השמאלי נראה משמעות האחרונים להקל ממי' בנ"ד פסול, ומ"ש כ"ת דבקסת הסופר ושנות חיים לא דיברו רק אם היוד בסוף הדלית ממש, המעיין בקסת הסופר בלשכת הסופר חקירה ג' בסופה בד"ה ולפע"ד יראה לעינים להיפך דדעת בעל שנות חיים דבעלמא [כשאינה ראש הלמד] אפי' היוד בחצי הימני יש להכשיר יעויי"ש במוקף:

והנה לענין דיעבד מה שהתפללו בתפלין אלו עד כה וברכו עליהם נלע"ד טעמים להקל ולומר דבדיעבד היו כשרים, ויש לדמותו למג"א (סי' כ"ג) לענין תעשה ולא מן העשוי בפסול דהיכא דהעשי' הי' בהכשר ואח"כ נפסל פסול שאינו בגופו רק מחמת ד"א וחזר ונתקן ל"ח תולמ"ה, ה"נ י"ל דפסול חק תוכות הוא כעין תולמ"ה דבזה ג"כ החסרון משום שהכתיבה הי' בלא מעשה כמ"ש רש"י גיטין (ב'.) [ויעויין ר"ן סו"פ הבונה מבואר דהוי כגרמא וכעין זורה ורוח מסייעתו דב"ק (ס'.) וע"כ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה חשיב מעשה כמו דאמרי' בש"ס שם לענין זורה] ואם בשעת כתיבה הי' במעשה אך שנפסל אח"כ, תלוי בחילוק זה שאם הפסול בגופו ל"מ כשחזר ונתקן דהוי חק תוכות אבל אם הפסול אינו בגופו כל שחזר ונתקן מהני שוב מעשה דמעיקרא, ובאמת כ' כעי"ז בטו"ז אהע"ז (סי' קכ"ט סק"ה) והביא דוגמא מבור שטממו וחזר וחפרו דאיסתלקי מעשה ראשון, וממילא כשאין נעשה הפסול בגופו דומה לבור שכסהו וחזר וגלהו דמה דעביד שקלי' כמ"ש באבני נזר (סי' ג' סקי"ד), אך אני הבאתי דמיון קרוב מהא דמג"א (סי' כ"ג):

והנה באבני נזר (סי' ג' סקט"ו) דחה היתר זה דמה דעביד שקלי' משום שקיבלה פ"א צורת אות אחרת ברגע שהתחיל לכתוב ראש הלמד, כי דרך הסופרים לכתוב אות למד מלמעלה למטה, וכ"כ קסת הסופר דעיקר טעם הפסול הוא משום שכותבין הלמד מלמעלה למטה וכבר חל עליו פ"א שם הא, אך דבאבני נזר הוסיף להביא דוגמא מפ"ג דטהרות ברוטב וגריסין בזמן שהם משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונמוחו כביצה מכוונת טהור ואינו חוזר לטומאה ישינה [משום דבאמצע כבר חל עליו שם אחר ונשתנה ממשקה לאוכל ולא זה לבד שנסתלק ממנו שם משקה רק שחל עליו שם אוכל] משא"כ שמן שבזמן שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אף דאז פקע טומאתו מ"מ אח"כ כשנימוח חוזר לטומאה ישינה, וה"נ בנ"ד בלמד שנכנס לתוך הא או לתוך חית אף דאז ברגע זו נשתנה צורת האות מ"מ כיון שלא חל עליו צורת אות אחרת כשחוזר ומושך הלמד למטה חוזר לצורתו כיון דאז נראה דראש הלמד שייך למטה אבל בראש הלמד שנכנס לתוך דלית או ריש כיון דבתחילת כתיבת ראש הלמד בתוכו חל עליו צורת אות אחרת דהיינו אות הא אינו חוזר אח"כ להיות אות ראשון עכד"ק דפח"ח, והנני דן בקרקע באימה וביראה בדברי כ"ק רבינו זצוקללה"ה דיש לחלק בכמה גווני, א) דלכאו' ק' בכל אות למד כשמתחיל לכתוב ראשו דהיינו היוד א"כ באותו רגע חל עליו שם יוד ואח"כ כשחוזר ומושך הלמד למטה יחשב כחק תוכות לדעת השו"ע באו"ח (סי' ל"ב סי"א) דגם במקצת אות פוסל חק תוכות וצ"ל דדרך הכשרו בכך וכעין שכ' רש"י חולין (כ"ג) דכל שחיטה כשמתחיל לשחוט הושט ל"ח ניקב הושט אף למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף משום דדרך הכשרו של שחיטה בכך וכעין שכ' היראים (סי' ש"ד) בשחיטת קדשים דל"ח מום בתחלת שחיטה למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף מהאי טעמא דדרך הכשרו בכך, ולפ"ז י"ל מגו דלא חל עליו שם אות יוד בפ"ע לגבי הלמד עצמה לא חל נמי שם יוד עלה לגבי אות ד' שלמעלה ממילא לא חל על הדלית כלל שם הא אפי' כרגע:

עוי"ל דכמו דאמרי' בר"ה (כ"ח:) דלמ"ד מצות צריכות כוונה לצאת ה"ה לעבור אי"ע רק בכוונה, ה"נ בכתיבת סת"ם דבעי' לשמה וכ' ריטב"א סוכה (ט') דסת"ם דומה לקדשים וע"כ בעי' לשמה כמו בקדשים, ובר"ן פ"ג דר"ה גבי תקע בראשונה ומשך בשני' כשתים דאם מכוון שיהי' מקצת תקיעה זו תקיעה ראשונה של סדר השני ל"מ להצטרף לתקיעה אחרונה של סדר ראשון דחשיב מתעסק, וה"נ שהוא התכוין שיהי' ראש למד אפי' הי' רוצה אח"כ לחזור בו ולצרפה לד' שלמעלה ולעשותה הא ואפי' הי' צריך במקום זה הא הי' פסול משום מתעסק והיכא דבעי כוונה לענין הכשר ה"ה דבעי כוונה לענין פסול כנ"ל מר"ה (כ"ח:) וכיון דכאן אין הפסול משום שנתקלקל צורת אות דלית רק מחמת שחל עליו אות הא ובלא כוונה לא חל עליו שם הא:

עוי"ל כעין שכ' תוס' עירובין (ס"ו.) דל"ש הואיל והותרה הותרה רק במקום שלא הי' עומד להסתלק ההיתר אבל אם תיכף כשהותר הי' עומד להסתלק ההיתר באמצע השבת ל"ש הואיל והותרה הותרה וכ"מ בעירובין (ע"א.) וברש"י שם, וכעי"ז כ' ר"ת ז"ל בכ"מ דלא שייך לומר מגו דאיתקצאי ביהש"מ איתקצאי לכולא יומא רק במקום שהי' עומד להיות נשאר המוקצה עליו כל יום השבת אבל אם הי' עומד לסלקו באמצע שבת ל"א כן, וכעי"ז בריטב"א עירובין (מ"ב:) הנה מצינו סברא זו בין לקולא בין לחומרא, וה"נ ל"א מדחל עליו שם אחר פ"א אינו חוזר להכשרו רק במקום של"ה עומד השם האחר להסתלק מיד משא"כ בנ"ד כשמתחיל לכתוב ראש הלמד דהיינו היוד שבראשו עומד תיכף ומיד להתבטל ממנו שם יוד ע"י הארכת אות הלמד אז ל"א דחל עליו שם האחר כ"כ שלא יוכל להתבטל עוד:

עוד יש לדון כעין שכ' תוס' כתובות (ל':) ד"ה לא צריכא לענין בע"מ ששימש בטומאה שחתך אצבעו בסכין טמאה דאף שהוא בזאח"ז מ"מ כיון שאין הפסק כלל בנתים חשיב כמו בב"א ממש וכן לענין קילב"מ, וכעי"ז ברשב"א יבמות (ו'.) לענין עדל"ת דכה"ג חשיב בעידנא וכזה במג"א (סי' ל"ב סקכ"ז) דכל שכותב בזאח"ז ממש חשיב כאלו הי' בב"א, וכ"מ להדי' ברש"י ערכין (יוד.) ד"ה ולא כלום דכשאינו מפסיק חשיב כמו בב"א, וה"נ חשיב כאלו כתיבת כל הלמד הי' בב"א נמצא שלא הי' רגע בלא תקון:

עוד יש לדון קצת לפמ"ש במשנה ברורה (סי' ל"ב סכ"ה) בבה"ל בכ' אות א' חלוקה לב' אותיות כגון צדי' שכ' יוד נון או שין שכ' עיין יוד וכו' דאין בכ"ז משום שלכס"ד רק בניכר פרידתן להדי' עיי"ש וע"כ מועיל תקון, וא"כ ה"ה בדלית שנראית כמין הא בעינן ניכר השינוי להדי' וכעי"ז כ' המג"א לענין שינוי מראה דאינו פוסל רק בניכר להדי' בתחילת השקפתו, ובנ"ד דאין ניכר השינוי רק בזמן מועט מאד בעת שכ' ראש הלמד לבד בלתי סופו שהוא זמן מועט מאד בלתי מתחלק וזה אפשר ל"ח נראה בתחלת השקפתו כי צריך צמצום גדול לצמצם חוש הראות באותו רגע לבד בעת היות ראש הלמד לבד כתובה בלתי השאר ודוק, כ"ז כתבתי ללמוד צדדי זכות לענין דיעבד שמה שהניח תפלין עד עתה לא יחשב קרקפתא דלא מנח תפלין וגם ל"ח ברכתו לבטלה ופועל ידיו תרצה, אבל אין כחי להכשיר לכתחלה נגד רוב הפוסקים ככלם הט"ז והמג"א והחמ"ח והב"ש והקסת הסופר שכל דבריו ברורים ומוסמכים מרשכבה"ג הגאון ח"ס ז"ל כידוע] ואבני נזר ראשי אבות לבנ"י מכח סברות בעלמא ואם באנו לחדש ולבנות דינים על סברות ודמיונות מרחוק ומקרוב נגד גדולי הפוסקים יכולנו לטהר את השרץ ולהתיר ח"ו דבר שמפורש איסורו בשו"ע כידוע כי שערי הפלפול לא ננעלו:

תוכן העניינים

ארץ צבי (פרומר) א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה