ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן יא
ב"ה. להרב החו"ב וכו' ר' בנציון שליט"א
דאבד"ק שטעקעטשין. ע"ד השאלה בבתים של תפלין של ראש שבפנים עושים ד' מחיצות אבל עור העליון הוא עור א' ממש רק שבסכין רושמין מלמעלה באופן שיהי' נראה ד' בתים והח"א (כלל י"ד ס"ד) פסל תפלין אלו ושכ"כ לו הגאון בית מאיר ז"ל:
והנה אינני כדאי לדון בקרקע לפני ב' גדולי ארץ דשמעתתייהו מבדרין כל יומא בפומן, אך יען רוב ההמון מניחין תפלין כאלו תמכתי יתדותי על המשנה רפ"ד דסנהדרין הכל מלמדין זכות, ותו דבש"ס שלהי כתובות אר"י ע"ה אינם חיים [לתחה"מ] וכו' אר"א לא ניחא למרייהו דנימא הכי, כך אני עני קורא בנ"ד [דעיקר חיים הם קיום התורה והמצוות כמ"ש וחי בהם, כי הם חיינו ואורך ימינו] לא ניחא למרייהו דנימא הכי שרוב המון עם אינם חיים ואין מקיימין לעולם מצו' תדירית והם ח"ו בכלל פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפלין כבר"ה (דף י"ז.) ע"כ מצו' לטרוח וללמד זכות, והנה ראיית הח"א והג' ב"מ ז"ל ממנחות (ל"ה:) דאם כ' תפלין של יד בד' בתים וטלה עליהם עור א' מלמעלה ועשה תפלין של יד כשרה, הנה דחשיב עי"ז כבית א' וממילא בשל ראש חשיב נמי בית א' ופסול, והנה גוף קושייתו הק' הרשב"א ז"ל שם במנחות (ל"ה:) דהאיך יכשר לשל יד הרי בפנים הם ד' בתים ותי' דבאמת הבתים פסולות רק הפרשיות כשרות ולפ"ז אדרבא ראי' לסתור דכה"ג חשיב ד' בתים וממילא כשר בש"ר, אך עוד תי' דכיון דבחוץ נראה לבית א' כשר ולפ"ז לכאו' צדקו דברי הח"א, אך גם לתי' זה לע"ד הקלושה לא איריא דאף דלענין של יד חשיב כבית א' לקולא מ"מ בש"ר חשיב כד' בתים, וכעי"ז בתוס' סוכה (י"ח.) דלא אמרי' לבוד להחמיר [וכעי"ז מצאנו דאמרי' איזה סברת התורה דוקא לקולא ולא לחומרא וכזה בסמ"ע (סי' י"ז סק"ו) וש"ך שם (סק"ה) לענין עמידה ע"י סמיכה דלקולא חשיב עמידה ולא לחומרא, ובעירובין (מ"ח:) אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר, ובעירובין (צ"ב:) לא מצינו מחיצה לאסור, ובערובין (ס"ד:) אם אמרו שכירו ולקיטו להקל יאמרו שכירו ולקיטו להחמיר, וע' בפסחי' (ס"ב.) וכעי"ז ברמ"א יו"ד (סי' ל"ה) דסדקין ל"מ רק להקל ולא להחמיר] וה"נ י"ל בנ"ד דחיבור כזה שע"י הטלאת עור בחוץ מועיל למשוי כל ד' בתים כ"א להקל ולא להחמיר ונ"ד קרוב יותר להא דאין לבוד להחמיר דלקולא חשיבי כדבר א' ולא להתמיר:
וראיתי בשו"ת חת"ס חאו"ח (סי' ה') הק' דבמשנה פי"ח דכלים מבואר שהי' המנהג לתפור כל הד' קציצות בתש"ר יחד, ועי"ז חשיב זכרון א' (כמבואר במנחות (ל"ה:) דד' פרשיות של ראש צריכין להיות בד' בתים מעור א' דוקא] ואילו במנחות (ל"ה:) מבואר דאם מדבק הד' קציצות ש"ר בדבק לא נעשו עי"ז בית א' ליפסל עיי"ש, ולהנ"ל י"ל ג"כ דחיבור שע"י תפירה או דבק מועיל להקל ולא להחמיר, וה"נ י"ל בנ"ד:
והנה בס' קסת הסופר (סי' כ"א סק"ד) בענין תפלין המחוברין ע"י דבק כ' בשם הגאון חת"ס ז"ל וז"ל אמנם אמרתי עכ"פ היות כי נהגו סופרי זמננו לדבק ד' הבתים זה לזה בין בית לבית כי א"א להם לאמן ידיהם לעשות מרובע מכוון באלכסונו כדינו אם לא ידבקו הבתים זל"ז כי בהפרדם ויהי' אויר בין כ"א וא' אפילו כמלא מחט סדקית איננו מרובע ע"כ מדבקים זל"ז בדבק אע"פ שלא נמצא כן בש"ס ופוסקים ראשונים וא"כ ממנ"פ אם אנו חושבים ע"י הדבק לעור א' א"כ אין לנו אלא בית א' ובתוכו ג' מחיצות דפסול, ואם אין הדבק עושה עור א' ויש כאן ד' בתים עם ג' חריצין שביניהם משום דהדיבוק כנפרד דמי א"כ התפלין גופי' נעשו כב' עורות ופסולין עכ"ל, והנה בשו"ע הרב ז"ל (סי' ל"ב סנ"ח) במוקף מכשיר בתים כאלו, וגם הרבה מהמון ישראל מניחין תפלין כאלו וע"כ נלע"ד ליישב מנהג העולם דכעי"ז מצינו בציצית דקשר עליון דאוריתא, וקשר חשיב חיבור מה"ת, וק' ממנ"פ אם הקשר עושה כולם א' א"כ ליכא ד' חוטין, ואם הקשר אינו עושה חיבור מה מועיל הקשר, ע"כ נלע"ד כמ"ש תוס' סוכה (י"ח.) דאין לבוד להחמיר, ומבואר בחי' רשב"א ערובין (ט"ז:) דאם נימא אין לבוד להחמיר אמרי' אפי' תרתי דסתרי באותו דבר דלקולא מועיל הלבוד ולא להחמיר, עיי"ש, [וכעי"ז בש"ך חו"מ (סי' י"ז סק"ה) לענין עמידה מן הצד] ה"נ מועיל חיבור הקשר להקל דהיינו לחבר הציצית עם הבגד, ולא להחמיר למשוי כל ד' חוטין כחוט א', וכן י"ל בחיבור הדבק דמועיל שיחשבו כל הד' בתים מעור א' כאשר הוא המצו', אבל ל"מ למשוי בית א' לקלקל המצו'
: **([ובהאי ענינא הנה הט"ז כ' באו"ח (סי' ח') דצריך לבדוק למעלה במקום נקב הטלית עד הקשירה דאם נפסק שם פסול והוא ש"ס ערוך במנחות (ל"ט.) וברש"י שם בד"ה מעיקרו וכ' בשערי תשובה סק"י בשם שו"ת יעב"ץ (סי' ל"ג) טעם הפסול משום דאותו חוט שנפסק אין תלוי בהבגד עיי"ש, וכתבתי בצדו, לכאו' יש לדון דכיון דכל החוטין קשורים בבגד וחוט זה קשור עמהם וקשר ש"ק חשיב חיבור חשוב גם חוט זה קשור בבגד באמצעות שאר החוטין וקצת ראי' לזה ממזוזה שמחובר לבית באמצעית הנייר הכרוך עליו מ"מ חשיב חיבור לבית דכתי' וכתבתם על מזוזות וגו' ותרגם אונקלס ותכתבינון וכו' ותקבעינון בסופי ביתך, הנה חלק הפסוק לשתים, וכתבתם מצו' בפ"ע, ואח"כ עוד מצו' שיראה לקובעם על מזוזות ביתך וכאלו הי' כתוב וכתבתם וגם יהיו על מזוזות ביתך וגו', הנה דמה שקובעם ע"י ד"א חשיב קביעות וחיבור לבית ואף למה שהביא הפת"ש יו"ד סי' בשם הגר"א ז"ל שלא יהי' נייר מפסיק בין המזוזה למשקוף מ"מ המסמר תוחב בנייר ולא במזוזה, וגם אין העולם נוהגין כגר"א ז"ל בזה כידוע, אך משם אי"ר דמזוזה אי"צ קביעות במסמרים רק למצו' כמ"ש פת"ש יו"ד (סי' רפ"ט סק"ו) וש"ך שם סק"ז, והטעם נראה דאפי' אם נפרש כפי' הת"א דהפסוק מחולק לשנים, וכתבתם, וגם יהי' נתונים על מזוזות וגו' מ"מ קביעות במסמרים היכא רמיזא, וכעי"ז מצינו בתפלין ש"ר כתי' והיו לטוטפות בין עיניך ואי"צ קשירה והידוק על הראש כמבואר להדי' בעטרת זקנים או"ח (סי' כ"ז) ד"ה ולא יטה, וכ"כ להדי' המהר"ל בגבורות ה' פרק ל"ט דדוקא תפלין של יד בעינן חיבור ודיבוק משא"כ תפלין ש"ר גם בשל"ה מס' חולין (דף ג':) סוד"ה ומיד וז"ל וכ' אבא מארי ז"ל שרצועות הסובבות סביב ראשו לא יהא רפויין אלא מהודקין הידוק)**
ואף דלכאו' יש לחלק דשאני בציצית דהם ב' מיני חבור, א' חיבור הציצית להבגד, הב' חיבור עצם ד' הציצית יחד, ועיקר מה דצריך קשר בציצית היינו לחברן עם הבגד, וכן מצאתי באבני נזר או"ח (סי' י' סק"י) עיי"ש, ושפיר י"ל דהקשר מועיל לחבר הציצית עם הבגד אבל לא לחבר הציצית עצמן משא"כ בנ"ד חיבור א' לחבר הד' בתים יחד, אמנם דיחוי זה חוזר ונראה דגם בנ"ד המצו' שיהי' דוקא ד' בתים, ולעומת זה המצו' שיהיו הד' בתים דוקא של עור אחד, ולענין זה השני סגי חיבור משהו במקום א' כל שמחוברין בקצה א' חשובים מעור א', ולענין ד' בתים העיקר שיהי' קצת פירוד בין בית לבית, ובדיעבד אפי' אין החריץ מגיע עד התיתורא כל שארבעה ראשי' ניכרים חשיב פירוד לענין זה שיחשבו כד' בתים, וא"כ גם בנ"ד י"ל דמועיל הדבק למשוי עור א' כאלו מחוברים בקצה א', ומ"מ חשיבי כמפורדים בין בית לבית ברוב אורכן או בכל אורכן עד החריץ, והחיבור הוא בין בית לבית בפנים [לא בקצה הרואה את האויר] ונ"ד דומה ללולב צריך אגד דמ"מ אי"צ שיהי' אגוד כל אורך הלולב וסגי במקום א' משא"כ לענין ד' בתים אין פסול רק כשתאמר שמחובר במקום זה הפרטי וע"כ ל"ח תרתי דסתרי, בפרט שכבר הבאתי מרשב"א ערובין (ט"ז:) לענין אין לבוד להחמיר דאמרי' אפילו תרתי דסתרי, כנלע"ד נכון:
זה כתבתי לענין בתים שהם מד' עורות אלא שדבוקים בדבק, ולכאו' י"ל כן גם בנ"ד בד' בתים שטולה עליהם עור א' למעלה דאף דבשל יד כשר כה"ג דחשיב כבית א' היינו להקל אבל בש"ר דצריך ד' בתים ל"ח עי"ז כבית א' להחמיר, וכן בש"ר עצמו [אע"ג דהד' בתים שבפנים הם מד' עורות דפסול] מועיל העור החיצון למשוי הד' בתים שבפנים כאלו היו מעור א' אבל מ"מ חשיב ד' בתים כנ"ל, אך יש לפקפק דכיון דמבואר בגמ' מנחות (ל"ה:) ובשו"ע (סי' ל"ב) דבעינן שיהי' חריץ ניכר שהם פרודות, ובבתים אלו אף שיש עליהם חריץ ל"ח ניכר בזה דבר שקר שבאותו מקום באמת מחוברות והם עור א' לגמרי, אך שבפנים הם פרודות וזה ל"ח ניכר, וניכר ל"ח רק מה שרואה האמת, ובנדון הנ"ל שדבוקים בדבק ובאמת חשיבי פרודות כנ"ל דאין לבוד להחמיר כשרואה חריץ שפיר חשיב שרואה שהם פרודות שבמקום שרואה הם באמת פרודות משא"כ בנ"ד, ובא"א לבעל דע"ק זצ"ל (סי' ש"ב) ד"ה תריץ רוצה להכשיר גם כה"ג וס"ל דחשיב ניכר פרידתן, אך במאמר שאח"ז תברי' לגזיזי' והדר בי' עיי"ש [אך לא מחמת טעם שלנו] ומ"מ סיים וצלע"ע, הנה שלא החליט לאסור בודאי רק מטעם ס':
נתיישבתי דמה שדחיתי דל"ח ניכר הפרידה כיון שאינו אמת יש ליישב דכיון דהעור החופה למעלה מחובר עם הד' בתים שבפנים בדבק חשיב כאלו הי' כלו עור א' עב, חלוק בפנים לד' בתים ובצד החיצון הוא א', והרי כך הוא המצו' שיהי' ד' בתים ועור א', אך שצריך להיות ניכר בחוץ פרידתן, וע"י החריץ שפיר ניכר פרידתן ול"ח שקר כיון דאותו עור עצמו חלוק בפנים לד' בתים דכאחד נחשבים כאמור, ותו דבמשנה פ"ב דכלים מ"ז הטמאים שבכל"ח טבלא וכו' וטבלא שהיא מלאה קערות שאם נטמאת א' מהם בשרץ לא נטמאו כולן אם יש לה לבזביז עודף אם נטמאת א' מהן נטמאו כולן וכן בית תבלין של חרס וקלמרין המתואמות ובית תבלין של עץ שנטמא א' ממשקה לא נטמא חברו ריב"נ אומר חולקין את עוביו לטמא טמא והמשמש לטהור טהור [וכעי"ז יש באהלות פ"ו משנה ג' וד' עש"ה], והנה לריב"נ כלי א' שיש לה ב' תוכיות חולקין את עוביו, א"כ עור א' עב שיש לה בפנים ד' בתים חלוקים ובחוץ הוא א' חולקין את עוביו דהיינו כל דופן שבין בית לבית וחציו שייך לבית זה וחציו שייך לבית זה, ושפיר חשיב ד' בתים כאלו היו חלוקים מעבר אל עבר בפרידה מפולשת עד לחוץ וע"כ מה שיש בחוץ חריץ שפיר חשיב שניכר פרידתן באמת כי באמת חשובין מפורדין גם. בחוץ ומ"מ חשיב מעור א' כעין אין לבוד להחמיר כנ"ל, [ועוד נראה דכאן מצוותו בכך שיהי' עור א' וד' בתים שזה א"א בטבע דהוי תרתי דסתרי וע"כ דכך המצו' דכל שהם עור א' בטבע סגי, ומ"מ חשיב ד' בתים משום דע"פ דין חשיב כפרודות או להיפך, ואוסיף ביאור לזה, דהנה בסוכה (ל"ז.) אמ"ל רבה להני דגדלי הושענא כי גדליתו הושענא שיירי בה בית יד כי היכי דלא להוי חציצה, פרש"י דס"ל לולב אי"צ אגד וכ"כ הר"ן, ולכאו' ק' דאפי' למ"ד צריך אגד שייך זה דאטו צריך שיהי' הג' מינים מחוברין מראשן לסופן והרי סגי כשיש אגד במקום א' ושפיר יכול לשייר בית יד, ונראה דהנה בסוכה (ל"ב:) לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו כשר אר"י א"ש שיעור הדס וערבה שלשה ולולב ארבעה כדי שיהי' לולב יוצא מן ההדס טפח וכו' תנן לולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר אימא וכדי לנענע בו פירש"י ומה שיוצא למעלה מן האגד הוא המנענע, ולכאו' ק' ג"כ דאטו צריך **(גמור בראשו כי מתוך שהם רפויים לא יהי' הקשר מאחוריו ממש מול עורף ממש עכ"ל מבואר דהא לא"ה ל"ה צריך הידוק [עוד מבואר בשל"ה דדוקא הקשר מאחוריו צריך שיהי' באמצע ממש אבל לפניו אי"צ התפלין להיות ממש באמצע ראשו, וזה ראי' לשו"ת דברי חיים סי' שכ' כן דלפניו אין התפלין צריכין להיות באמצע] [אך באשל אברהם לבעל דע"ק ז"ל (סי' מ"ד ס"א) מבואר דגם ש"ר צריך הידוק וי"ל דזה למצו' כמו במזוזה דצריך קביעות למצו'] אמנם אע"פ שאין ראי' ממזוזה מ"מ י"ל כן דחשיב מחובר לבגד באמצעות שאר החוטין, וע' יו"ד (סי' ש"א) פלוגתת רמב"ם ורא"ש אם חיבור ע"י ד"א חשיב חיבור, אך לכאו' יש לדחות בקל דכאן הרי המצו' שיהי' ד' חוטין ואי נימא דחשיב חיבור ליכא ד' חוטין, אך לפמ"ש רשב"א ערובין (ט"ז:) לענין אין לבוד להחמיר דאפי' תרתי דסתרי אמרי' בזה ה"נ לענין קשר י"ל כן דלקולא הוי חיבור להחשב תלוי בבגד ולחומרא ל"ח חיבור וחשיב שיש לו ד' חוטין, ויש לדחות דאף דאמרי' תרתי דסתרי היינו כשאין א' תלוי בחברו משא"כ בנ"ד א"א לומר דהחוט קשור בבגד רק א"ת תחלה שהחוטין קשורין יחד ואף דאינו קודם בזמן הוי קודם בהכרח, ע' קצה"ח (סי' ע"ה) דקודם בהכרח דומה לקודם בזמן, וכ"כ בגבורות ה' למהר"ל ז"ל פכ"ב ד"ה ומשה הי' רועה, וע"כ א"א לומר כאן דחשיב חיבור לבגד ויש לה"ר לזה דהנה בהא דאמר רבה כל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו כ' הר"ן נדרים (דף) דעל כ"א וא' אמרי' דמאחר וחייל, ולכאו' ק' דהרי הר"ן פ"ג דע"ז כ' דמש"ה אמרי' דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והו"ל ע"ז של ישראל, דאף דאין זכיי' באיסה"נ מ"מ בתר מעיקרא אזלינן וכיון דקודם זכיי' יש לו היתר ע"י ביטול מועיל זכיי' ואע"ג דאם יועיל זכיי' יהי' ע"ז של ישראל ולא יהי' לה ביטול מ"מ בתר מעיקרא אזלי', וא"כ ה"נ לענין מקדש ב' אחיות ניזל בתר מעיקרא, אך התי' פשוט דדוקא במקדש ב' אחיות אמרי' כ"א מאחר וחייל אחר קדושין של חברתה, אבל לגבי חלות של עצמה א"א שנדון דמאחר וחייל דזה ב' השבי בנושא א' ואיך תאמר דהזכיי' שלו הוא אחר שכבר הוא ע"ז של ישראל הרי כל זמן שלא זכה עדיין הוא של גוי וז"ב ופשוט וה"נ א"א לומר דהחוט קשור בבגד קודם שתאמר שהחוטין קשורין יחד וק"ל]:)** שיהי' כל אורך המינים מאוגד [דאז ל"ה אפשר לנענע רק במקצת הלולב היוצא למעלה מהאגד] והרי יכול לאגוד הלולב למטה במקום א' לבד ושפיר יכול לנענע בהמותר מן הג"ט ולמה צריך שיהי' יוצא טפח למעלה מהדס וערבה. ע"כ נראה דכיון דצריך אגד הי' ראוי שיהי' כולו מאוגד מראשו עד סופו אך דבאמת סגי באגד במקצתו דכיון דע"פ תורה אגד משוי חיבור חשיב עי"ז כאלו אגוד בפועל מראשו עד סופו. וכיון דאם הי' אגוד בפועל כולו ל"ה אפשר לנענע רק במה שלמעלה מן האגד גם השתא אינו מקיים המצו' רק בטפח היוצא דהג"ט חשבינן להו כאגודים וכאלו ל"ה אפשר לנענע בהם. ובזה א"ש נמי הך (דדף ל"ז.) דלמ"ד צריך אגד אף דסגי במקצת מ"מ צריך שיהי' ראוי לאוגדו כולו. דאל"כ ל"ש לומר דהוי כאלו אגוד כולו בפועל. וכעי"ז כ' התבו"ש (סי' ה') לענין תוכ"ד כד"ד דל"ש זה רק אם אפשר שיהי' בפועל בב"א אז מהני צירוף תוכ"ד שיחשב כאלו הי' בב"א ממש. וכעי"ז מצאתי בש"ס כריתות (ט"ו.) טעמא דר"א בב' ביאות בהעלם א' דחייב ב' ול"ח כמעשה עבירה א' משום דא"א לערבן אבל בקצר וקצר בהעלם א' דאפשר לערבן מודה ר"א דההעלם א' מחברן כאלו הי' בפועל בב"א. וכיון דאמר רבה להני דגדלי הושענא שיירי בה בית יד ש"מ דס"ל לולב אי"צ אגד:
ועתה נבוא לנ"ד דכיון דהמצו' שיהי' ד' בתים מעור א' וחיבור ע"פ תורה משוי שיהי' כאלו מחוברים לגמרי יחד בכ"מ אפי' במקום הפרוד כנ"ל וא"כ איך חשיב ד' בתים והוי תרתי דסתרי. וע"כ דכך המצו' שיהי' ד' בתים בטבע אף דע"פ דין חשיבי כדבר א' ממש. וא"כ אף אי נימא לענין אין לבוד להחמיר דל"א תרתי דסתרי כאן מצותו בכך שיהי' תרתי דסתרי דהיינו או שיהי' חיבור ע"פ תורה ובטבע מחולק לד' בתים או להיפך וא"א לקיים המצו' כאן באופן אחר:
ונשוב לדברינו. דלריב"נ בפ"ב מ"ז דחולקין את עוביו אף שהוא א' ה"נ חולקין את עובי הדפנות שבין בית לבית. והנה יש להסתפק מה ס"ל לת"ק דריב"נ בדין המשנה הנ"ל. ואציע מ"ש בזה בחידושי לכלים וז"ל ק' לי למה לא פליג ריב"נ גם ברישא בטבלא של חרס שהוא מלאה קערות שנטמא א' מהן בשרץ דלא נטמאו כולן והול"ל נמי חולקין את עוביו [לענין לטמא אחרים לדיעות דכל"ח מטמא מגבו] המשמש לטמא טמא המשמש לטהור טהור. עוד ק' למה לא תנן במתני' מה ס"ל לת"ק בדין עוביו אם כולו טהור או כולו טמא. ובר"ב כ' דלית הלכתא כריב"נ אבל לא כ' מה ס"ל לת"ק בזה. ונראה דחדא קושי' מתורצת בחברתה. וראשית אבאר מה ס"ל לת"ק בדין עוביו. ונראה דהדבר מבואר להדי'. דהרי הר"ב כ' דמש"ה בסיפא לא נקיט שנטמא בשרץ דאם נטמא בשרץ ודאי הי' הדין דנטמאו כולן דכלי עץ מק"ט מגבו. וכיון דגבו טמא ממילא כולו טמא. ודוקא ברישא דמיירי בכל"ח דאינו מק"ט מגבו אז הדין לא נטמאו כולן עיי"ש. וא"כ חינה דס"ל לת"ק דכל עוביו טמא דאם הי' הדין חולקין את עוביו א"כ ל"ש כלל סברא הנ"ל. דהרי הגב של שאר הכלים לא נטמא כלל דכל כלי יש לו גב לעצמו וע"כ דכל עוביו נטמא. ומ"מ חשיב רק טומאת גבו אף דמעבר השני הוא תוכו של כלי שני מ"מ בתור כלי שני לא קיבל טומאה רק בתור כלי החיצון ומפאת כלי החיצון כולו משמש בתורת גבו. וכיון דמק"ט רק מפאת היותו חלק מכלי החיצון שנטמא ולכלי זה משמש בתורת גב ע"כ חשוב שקיבל טומאה מגבו. וכ"ז פשוט וברור. ובזה מובן מה דריב"נ אמר חולקין את עוביו. והקשיתי למה לא תנן מעיקרא דברי ת"ק בזה ולהנ"ל א"ש דמדקאמר ת"ק שנטמא א' במשקה לא נטמא חברו. ומינה דאם נטמא בשרץ נטמא חברו וע"כ כמ"ש הרב דמק"ט מגבו ומינה דס"ל כל עוביו טמא וע"ז פליג ריב"נ דחולקין את עוביו. וק"ל. ובזה מובן מה דלא תנן פלוגתת ריב"נ ברישא דברישא ל"ה מצי למיתני ריב"נ אמר חולקין את עוביו דמנלן דס"ל לת"ק להיפך. ועיקר ההוכחה דת"ק ס"ל להיפך הוא רק מסיפא ע"כ תנן פלוגתת ריב"נ בסיפא. וכ"ז ברור בס"ד. היוצא מדברינו דבאמת פליג ת"ק עם ריב"נ גם ברישא וכ"מ להדי' בתוס' יו"ט (פ"ו) דכלים מ"ג ד"ה האמצעים ובפכ"ה דכלים מ"ה ע"כ לשוני. וא"כ לכאורה דברינו הנ"ל לא יתכנו אליבא דהלכתא דהלכה כת"ק נגד ריב"נ. אך י"ל דכיון דפליגי בזה ת"ק וריב"נ א"כ יש סברא לכאן ולכאן כמו בכל פלוגתא דאלו ואלו דא"ח הן כידוע. ואף דאין הלכה כן מ"מ שוב תלוי במחשבתו. דכעי"ז איתא בפ"ב דפיאה מ"ה בזורע שני מיני חיטין בשדהו עשאן גורן א' נותן פאה א' עשאן ב' גרנות נותן שתי פיאות. וכשהם לגמרי שתי מינים ל"מ עשאן גורן א'. וכשהם לגמרי מין א' ל"מ עשאן ב' גרנות. אך בב' מיני חיטין שהם קצת מין א' ומ"מ הם מחולקין שזה שחמתית וזה לבנה אזלינן בתר מחשבתו. עיי"ש. וכעי"ז במנחות (י"ד:) הכ' עשאן גוף א' והכ' עשאן ב' גופין ערבינהו מתערבין פלגינהו מתפלגין. הנה דהיכא דיש סברא לכאן ולכאן אם נחשבין גוף א' או ב' גופין תלוי במחשבתו. וה"נ תלוי במחשבתו. וכיון דרוצה לקיים מצות תפלין כתקונה מסתמא רצונו שיהי' מחולקין שיהי' חציו שייך לכאן וחציו לכאן ע"כ בזה לכו"ע חולקין את עוביו וחשיב מחמת זה כד' בתים. וכש"כ שעושה מעשה ועושה חריץ בחוץ בין בית לבית להורות שחצי העובי שייך לבית זה וחצי לבית הסמוך לו:
וי"ל עוד עפמ"ש בפי' הטור עה"ת פ' שמיני י' פסוק ד' דהמשכן הי' דינו כמחובר לקרקע דכיון דכתי' ע"פ ה' יחנו כמאן דקביעי לה מקום דמי. ולשון זה הוא כש"ס עירובין נ"ה: אבל שם הוא רק לענין שלא יחשב עראי רק קבע אבל לא לעשות מתלוש מחובר ובטור שימש בסברא זו גם לענין לעשות מחובר. ולפ"ז לפי המבואר בחולין ט"ז. דהמחובר לאדם דינו כמחובר לקרקע י"ל דתפלין שמצו' לקושרם ביד ובזרוע וע"פ ה' יחנו על האדם חשובים כמחוברים לאדם חבור גמור [וע' חולין פ"ט מבואר דהא דכתי' וראו כל ע"ה כי שם ה' נקרא עליך אלו תפלין "שבראש" זה בא ע"י הרצועות של תפלין דוק ותשכח היינו דע"י הרצועות מתחברים התפלין עם האדם וחשיבי כעצם מעצמיו ומה"ט אמר תפלין שבראש ולא של ראש] ואולי י"ל דמהאי טעמא נקרא "בית" של תפלין ובתים של תפלין במנחות ל"ה: לרמוז דחשיבי מחובר כמו בית.
**(והמעיין בתוס' קדושין ל"ו: ד"ה כל מצו' יראה לעינים דכל [ענין מחובר לקרקע מחמת שעי"ז מחובר יותר עם האדם ואינו יכול להפרד ממנו שהרי כ' ד"ה כל מצו' וז"ל וי"ל טעם דלפיכך בטלו תרומות ומעשרות לפי שעכשיו בחו"ל אין הקרקעות שלנו שהרי משועבדות הם למלך א"כ אין להם דין קרקע עכ"ל והוא פלא דלמה אין לו דין קרקע [ובחולין ו': כתבו שאין השדות שלנו לפיכך הם פטורים מתו"מ, אבל לא שלא יהי' להם דין קרקע מחמת זה] מזה נראה בעליל דכל ענין מחובר לקרקע מחמת שעי"ז מחובר יותר עם האדם ובזה מובן האי דערכין כ"ט דקרקע דחו"ל כמטלטלי דא"י דמי משום דמקומו של איש ישראל הוא בא"י ואין לו חבור עם קניניו שבחו"ל ע"כ כמטלטלי דמי] ומה דחז"ל חייבו גם בחו"ל משום דהשדה עכ"פ שייך לישראל וחשוב קצת כא"י מטעם זה וכ"מ בקיצור ליקוטי מהר"ן סי' תקכ"א דמקום)** ואם כנים הדברים אולי י"ל דכיון דבאהלות (פ"ו מ"ג ומ"ד) דכותל שבין ב' בתים לכו"ע נדון מחצה לכאן ומחצה לכאן ואין שם חולק ה"ה בנ"ד נדון לכו"ע מע"מ, אך באהלות שם משנה ג' מבואר דכותל שהוא לאויר ג"כ נדון מחצה למחצה היינו מחצה שייך לאויר ומחצה לבית ולא מצאנו בעלמא סברא זו לענין שום דין מדיני התורה וע"כ לומר כדאי' בש"ס סוכה (י"ח.) שאני הלכות טומאה דהכי גמירי לה ואין ללמוד משם למקום אחר, ומ"מ למדתי מפ"ב דכלים מ"ז לנ"ד דמצינו בברכות (נ"א.) ילפינן מטומאה לזימון, ועוד בכ"מ כזה, ואך מהא דאהלות יש הכרח שאין ללמוד מטומאה וע"כ לומר דשאני ה' טומאה]:
עוי"ל דאף לת"ק דריב"נ דאין חולקין העובי לשנים מ"מ לת"ק ג"כ נשמע דחשיבי ב' כלים דהרי הר"ב אומר כן דמש"ה לת"ק בנטמא בשרץ נטמא א' מהם נטמא חברו משום דמק"ט מגבו וע"י שנטמא כלי א' עם כל דפנותיו ממילא נטמא הגב של חברו, ול"א בפשיטות דכולו כלי א' וע"כ דגם לת"ק קלמרין המתואמות ובית תבלין של עץ שיש לו כמה חללין בתוכו נחשב כל חלל כלי לעצמו והדופן שבין כלי לכלי שייך כולו לכאן וכולו לכאן, וה"נ בבתים של תפלין שיש בתוכה ד' חללים חשיבי שפיר ד' בתים, ודופן שבין בית לבית שייך לשניהם, ומ"מ חשיבי ד' בתים דעיקר שם בית קאי על החלל, כמו בשבת (דף ה'.) ביתא כמאן דמליא דמי, ובברכות (דף כ"ה:) כולא ביתא כד"א דמי, דקאי על חלל הבית, ואף דגם דפנות הבית נקראים בית מ"מ י"ל כיון שחלוקים לד' חללים זכ"א מהחללים יש לו דפנות דהרי הדפנות שייכים לכאן ולכאן שפיר חשיב ד' בתים, אמנם מחוורתא כדשנין מעיקרא דכיון שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בהחריץ שעושה שרוצה להפרידן לכו"ע חולקין את עוביו וחשיב שיש לכל בית דופן בפ"ע, וזה תי' יותר מרווח:
הן אמת דיש להעיר ממ"ש בגבורות ה' פמ"ט על שיטת הרי"ף דצריך לברך על ד' כוסות ד' ברכות בפה"ג דכ"א מצוה בפ"ע, והק' הרא"ש דהרי חזינן דר' אשי בירך אכסא קמא של קידוש ולא יותר אפי' אכסא דברכתא לא בירך, ואע"ג דכוס של ברכה צריך כוס והוא מצוה בפ"ע, וע"ז השיב בגבורות ה' פמ"ט דשאני התם דכוס של ברהמ"ז אף דצריך כוס ל"צ כוס מחולק לעצמו, משא"כ בד' כוסות בעינן מספר ד' וא"כ בעינן כוסות מחולקים עיי"ש, וסמך לזה בר"ה (כ"ח.) דאפי' נימא שמע סוף תקיעה בלא תחלה או תחלה בלא סוף יצא מ"מ בתקע בראשונה ומשך בשני' כשתים אין בידו אלא א' משום דפסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן, וה"נ י"ל בנ"ד אע"ג דחשיב כל חלל כלי לעצמו מ"מ בבתים דבעינן מספר ד' בתים, וד' בתים לא חשיבי, מ"מ יש לחלק דשאני בנ"ד דעיקר שם בית הוא החלל והחללים חלוקים לד', ותו דכאן הרי המצוה דוקא שיהי' מעור א', הנה מצוותו בכך שלא יהיו מחולקים לגמרי, וא"כ אינו דומה להך דהתם:
והנה לעיל הבאתי קושית החת"ס באו"ח (סי' ה') אהא דמנחות (ל"ב:) ואם אין חריצן ניכר פסולות פירש"י החריץ שבין בית לבית, והק' החת"ס למה תלי בחריצין הול"ל דצריך שיהי' ד' בתים פרודות וע"כ צ"ל דרומז למנהג הסופרים שלנו לדבק הד' בתים בדבק כדי שלא יתפרדו הרבה ויתקלקל הריבוע, וע"כ אשמעינן דאף שמדבק מ"מ צריך שלא יסתום לגמרי בדבק באופן שלא יתראה הפרידה וצריך לעשות חריץ, וע"ז הקשה הא מבואר בפי"ח דכלים דתפירה מחבר וה"נ דבק מחבר וא"כ חשיבי כבית א' ע"י הדבק עיי"ש. ומתוך דברינו מתבאר ישוב לזה, דכיון שיש ד' חללים, ולכל חלל יש דפנות או דחולקין את עוביו וחשיב שיש לכל בית דופן מיוחד לעצמו או כתי' השני דכיון דהחללים חלוקים ויש לכל חלל דפנות אף דהדפנות שייכים לכאן ולכאן מ"מ חשיב ד' בתים (וכבר כתבתי שהתי' הראשון יותר מרווח] אך שזה חיוב בפ"ע שיהי' עכ"פ ניכר מבחוץ שהם ד'. וע"ז סגי בחריץ ניכר, כל שעין רואה קצת פירוד אף שאין פירוד זה מועיל להפריד באמת הבתים לד' מ"מ שפיר דמי, וסברא זו מוכרחת גם להחת"ס ז"ל שהעלה שם דדבק אינו חיבור, וא"כ ק' למ"ל החריץ כיון דבלא"ה חשיבי פרודות, וע"כ דזה חיוב בפ"ע שיהי' ניכר לעין, וכיון דהחריץ אינו פועל להיות פרודות בעצם דלענין זה ל"צ חריץ להחת"ס רק שצריך לענין ראות העין, גם לדידן י"ל כן דאף דא"צ כלל הפרודות מבחוץ דלענין שם ד' בתים סגי מה שהם מחולקים בפנים לד' חלקים מ"מ בעינן חריץ לענין מראית העין לבד וכך הוא המצוה שיהי' ניכר לעין, ומכש"כ לתי' הראשון דע"פ דין חשיבי פרודות גם בחוץ משום דחולקין את עוביו, ואין חסר רק שיהי' פרודות גם למראית העין וכשיש חריץ בחוץ ניכר לעין הרי פרוד לגמרי בין בעצם בין למראית העין וכשר מכל צד:
ולפי האמור י"ל דאם הי' משכחת עור עב מאד לחקוק בתוכו ד' חללים לד' פרשיות אף שבצד החיצון הוא א' לגמרי הי' כשר [אך שיהי' ניכר בחוץ ע"י חריץ] ומה דנקטו רש"י מנחות (ל"ד:) והטוש"ע (בסי' ל"ב) לעשות ע"י דפוס שיש בו ג' חריצין, היינו משום דהעור דק וא"א לחקוק בתוכו ד' חללים, וגם דלכתחלה יותר נכון שיהי' מעור א' ממש לא ע"י דיבוק דאפי' נימא דדבק חשיב חיבור מ"מ כיון שהמצוה שיהי' מעור א' נכון לכתחלה שיהי' אחד לגמרי, וכעי"ז כ' הפוסקים לענין מצה דאע"ג דסגי כשאוכל כבכא"פ מ"מ לכתחלה מצוה שיהי' בב"א ממש, וכעי"ז כ' באבנ"ז או"ח (סי' תל"ג סק"ג) לענין אגד דלולב דכיון דמבואר בירושלמי סוכה דצריך לאחוז הלולב עם ד' מינין ביד משום צירוף הווין שביניהם בקרא ע"כ מצוה לכתחלה שיהי' אחד לגמרי ושיהי' אגודים יחד עיי"ש, ובתוס' חולין (כ"ג:) ד"ה ואי דאע"ג דאתרבי חמץ נוקשה לענין תודה דחשיב חמץ מ"מ לכתחלה מצוה שיהי' חמץ גמור עיי"ש, וה"נ כיון שהמצוה שיהי' מעור א' מצוה לכתחלה שיהי' א' ממש ולא ע"י דבק, וכיון שהוא נעשה בעור א' ממילא א"א לעשות בו ד' בתים רק ע"י דפוס עם ג' חריצין, ממילא בדיעבד דדבק חבור וחשיב העור החצון עם הפנימי כעור א' עד שבתוכו ד' חללים אף שמבחוץ הוא א' שפיר דמי:
ויש לה"ר לזה דבמנחות (ל"ד:) ואם אין חריצן ניכר פסולות פירש"י שעשה מחיצות הבתים מבפנים ואין חריץ ניכר מבחוץ, והק' השט"מ דאיך אפשר שיעשה ד' בתים מבפנים ואין חריץ ניכר מבחוץ אם לא פעלה עור עליהם עכ"ל ולהנ"ל י"ל דמיירי באמת שדיבק עור עליהם ומינה שאם הי' חריץ ניכר בחוץ הי' כשר:
נשוב לקו' החת"ס הנ"ל בהא דמנחות (לד:) ואם אין חריצן ניכר פסולות, והק' חריץ מאן דכר שמי' והל"ל אם אין פרידתן ניכרת פסולה, ומה שתי' דמיירי בדבק דוחק הוא דאף אם נחליט דדבק חשיב חיבור מ"מ דבק מאן דכר שמיה, ונלע"ד מזה דבאמת כשר אפי' אין **(בחו"ל שמתיישבין שם ישראל חשיב קצת כא"י] וכ"מ קצת ברמב"ם פ"א מה' תרומות ובתמים דעים להראב"ד (סי' קע"ה) בשם ירושלמי פ"ב דמ"ק ה"ד, וכ"ז כששייך עכ"פ לישראל אמנם כשמשועבדות למלך דל"ח שלנו לגמרי שוב חשיב לגמרי קרקע דחו"ל וכמטלטלי דא"י דמי ואין עליו דין קרקע, ובס' מעשי ה' דחו"ל יש לקרקע דין מטלטלים כיון שהוא תחת יד השרים. ולפ"ז י"ל להיפוך דמטלטלים שהם כאן ע"פ ה' יחנו דינו כקרקע וכדאמרן:)** פרודות עד למטה, והדפוס נעשה באופן שיהי' פרודות רק בראשן קצת ולמטה הם באמת א' מכל צד מ"מ כשר כל שחרוצין קצת למעלה, וע"כ נקיט חריץ ולא פירוד, דכיון שהם באמת א' למטה לא קרי להו פרודות, ומ"מ כשר דכיון דכך הללמ"ס שיהי' ד' בתים בעור א', וכיון דהעור א' הוא לעולם ל"ח פרוד רק קצת ומינה דסגי בפרוד קצת וע"כ סגי בפרודין רק למעלה, וזה סמך לדברינו הנ"ל דבדיעבד סגי בפרוד קצת:
והנה החת"ס שם רצה להכריח מהך גמ' מנחות (ל"ד:) דדבק ל"ח חיבור דאל"כ איך חשיב ד' בתים [ואף דבפי"ח דכלים מבואר דתפירה חשיב חיבור צריך לחלק בין דבק לתפירה, ואע"ג דלענין שבת מדבק ניירות תולדות התופר לענין שיחשב זכרון א' תפירה עדיף מדבק עכדה"ק] ולפמ"ש לא אריא דסגי במה שהם ד' בתים בפנים, ומש"כ החת"ס לחלק בין דבק לתופר, נלע"ד דבפלוגתא תלי', דהנה באגלי טל במ' זורע סק"ג ובשאר מקומות מייתי מתוס' בכורות (כ"ה.) ד"ה ואמר דלא אתרבי תולדות רק לענין שבת ולא בשאר איסורין, ולהשטמ"ק ריש ב"ק בכל איסורין אתרבי תולדות, והנה להתוס' בכורות דבשאר איסורין לא אתרבי תולדות י"ל דה"ה לענין מצוה לא אתרבי תולדות וע"כ אע"ג דתפירה חשיב חיבור לענין תפלין מ"מ מדבק שהוא תולדת תופר ל"ח חיבור, אבל להשט"מ דאתרבי תולדות גם בשאר איסורין נלע"ד דלפ"ז גם במצוה מועיל תולדה, וכעי"ז כ' הפוסקים באו"ח (סי' תנ"ג) דכמו דאמרינן טעם כעיקר לענין עבירה ואמרי' נהפך וחייב על כל כזית שבו ה"ה דמועיל טכ"ע לענין מצוה ואורז שיש בה טעם מצה יוצא יד"ח בכזית ממנה יד"ח אכילת מצה, וכעי"ז בתוס' חולין (כ"ג:) ד"ה ואי דכמו דבעי' חמץ גמור ענין איסור לולא ריבוי ה"נ בעינן חמץ גמור לענין מצות תודה ואינו יוצא בנוקשה, וכעי"ז כ' רש"י ור"ן בר"ה (כ"ח:) לענין מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה דה"ה במצוה אמרי' שכן נהנה ליחשב כוונה, וכעי"ז כ' הברכ"י דכמו דח"ש אסור מה"ת משום חזי לאיצטרופי כמו כן במצוה הוי קצת מצו', ועי' ריט"א רפ"ק דבכורות (סי' א') דכמו דאין עונשין מה"ד כך אין למדין חיוב מצו' מקו"ח והוא חידוש עצום, עיי"ש בד"ה הן אמת [וע' אבני נזר יו"ד (סי' שצ"א סקי"ב) דכמו דשנים שעשאו בשבת פטורין כמ"כ במצו' פסול שנים שעשאו:
אך לע"ד הקלושה יש לדון בקרקע בדה"ק כי לענ"ד מבואר להדי' בשו"ע יו"ד (סי' רצ"ז סי"ג) מאה שהנהיגו כאחד לוקין, דמזה מוכח דבשאר איסורין שנים שעשאו חייבים אפי' בזה יכול וזה יכול (ושאני שבת דחשיב כלאחר יד כמ"ש רש"י שבת (צ"ב:)] וא"כ כנגדו ראוי שבמצוה גם שנים שעשאו יחשב מעשה לצי"ח, שו"ר באבנ"ז (סי' שצ"ג סק"י) העלה בעצמו כן דבשאר איסורין שנים שעשאו חייבין ולפ"ז גם במצו' מועיל, אך שכ' דדעת התוס' אינו כן וס"ל דבכל האיסורין ב' שעשאו פטורים וזה הי' ראייתו עיי"ש, והנה הועלנו בדברינו להוכיח מהא דיו"ד (סי' רצ"ז סי"ג) כמסקנת מרן זצ"ל, ואיך שיהי' נראה דדין מצוה כדין עבירה, [וכעי"ז מצינו לענין גברא ב"ח במדרש משלי פ' א' מבן עשרים שנה וכו' עבודת עבודה ר"ל אמר אין עבודה אלא תפלה משעה שהוא מתחשב לעבודה מתחשב לעבירה עכ"ל:
**([
וגדולה מזו מצינו לענין כבוש שכ' המג"א ה' פסח והחוו"ד (סי' ק"ה) דכבוש דהיתרא מותר ואין אסור רק כשהוא כבוש בעת שהוא כבר איסור ומ"מ במג"א (סי' תרמ"ח) לענין לולב ואתרוג דכבוש כמבושל ליפסל וכ"כ במג"א (סי' תע"ב) לענין מרור דכבוש כמבושל שלא לצאת בו יד"ח מרור כמו במבושל הנה דכבוש לענין מצוה דינו ככבוש לענין איסורין [וכבוש במרור מפורש במשנה פסחים (ל"ט.) דפסול אך שם פירש"י כבוש בחומץ והא דכבוש דהיתרא מותר י"ל דהיי"ד בשאר משקין, ע"כ הבאתי מדברי המג"א (סי' תע"ב) שכ' להדי' דאפי' כבוש במים פוסל במרור] ולא עוד אלא דחשיב ככבוש דאיסורא, מ"מ נלע"ד דהיי"ד לדיעות דחמץ חשיב נ"ט בר נ"ט דאיסורא וחשיב כאלו קודם הפסח כבר חל איסור חמץ ה"נ במצו' חשיב קודם פסח שכבר חל מצות אכילת מרור וקודם סכות כאלו כבר חל מצות לולב וע"כ יש לדמות מצו' לעבירה דכמו דחשיב אז כבוש דאיסורא ה"נ לענין מצו' חשיב כבוש דאיסורא, אבל לדיעות דחמץ חשיב נ"ט בר נ"ט דהיתרא דלא חל איסור אכילת חמץ עד הפסח ה"נ לא חל מצות מרור עד ליל פסח ולא חל מצות לולב עד סכות [וע' רש"י סוכה (ל"ג.) דמשקידש ליל סכות חל מצות לולב למקריי' דיחוי ולא קודם לכן] ואין נפסל המרור רק כשנמשך הכבישה לתוך ליל פסח וכן בלולב אבל אם הוסר מן המים קודם ליל פסח וקודם ליל סכות ל"ח כבוש, וע' או"ח (סי' תנ"א) דאם יש עוד סניף סומכין על הפוסקים דחמץ חשיב נ"ט בר נ"ט דהיתרא, ולפ"ז בכל כבוש מעל"ע יש סניף דעת המרדכי דבעינן כבוש ג' ימים מעל"ע עוד סניף דעת רש"י דל"ח כבוש רק בחומץ וציר ע"כ יש להקל להלכה בכבוש במרור קוה"פ ובלולב קודם הסכות, מלבד זה כ' באבנ"ז יו"ד (סי' קי"ג) דכבוש במים לכו"ע ל"ח מבושל רק לענין להפליט ולבלוע עיי"ש ולפ"ז כבוש במים במרור ובלולב אפי' בתוך יו"ט כשר ואכמ"ל בזה]:
וב ענין כזה דנתי במ"ש הש"ך יו"ד (סי' ע"ר סק"ה) בשיטת הרא"ש דהיום שאין לומדים מתוך הס"ת ליכא מצות כתבו רק בשאר ספרים והב"י ס"ל להיפך דאף דהיום אין מתקיים תכלית המצו' דכתיב ולמדה את בנ"י מ"מ מצות כתיבת ס"ת במקומה עומדת עיי"ש, ונלע"ד דזה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא ברפ"ק דתמורה אביי ס"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא אמאי לקי ורבא ס"ל ל"מ ומ"מ לקי דעבר אמימרא דרחמנא, והנה לאביי דס"ל דהיכא דלא נתקיים תכלית המכוון מן העבירה (דהיינו החלות שזה תכלית העבירה לכו"ע כמבואר בתוס' קדושין (מ"ז.) גבי תורם מן הרעה על היפה עיי"ש] לא לקי ה"נ במצוה במעשה המצוה לבד בלא תכלית המכוון ליכא מצוה, ולרבא דס"ל ל"מ ומ"מ לקי הואיל ועבר אמימרא דרחמנא ה"נ מקיים מצוה בהמעשה לבד אף בלא התכלית דהא קיים מימרא דרחמנא דיש ללמוד מצוה מעבירה כנ"ל:
והנה ביבמות (ס"ב.) הי' לו בנים ומתו לא קיים פ"ר דשבת בעינן וליכא ולמ"ד קיים משום דאין משיח ב"ד בא עד שיכלו נשמות שבגוף ונתקיים תכלית המצוה משמע לכאו' דבלא נתקיים תכלית המצוה לכו"ע לא יצא, אמנם מצאתי בסה"ק הקנה שהק' ע"ז למה לא יצא במתו הבנים הרי הוא עשה את שלו, ותי' שהאב הי' פושע במיתתם עיי"ש וא"כ אי"ר:
ויש לדון בזה במש"כ ריט"א פ"ח סוס"ק ס"ז דלשי' רש"י ורא"ש כל ס' בכור אדם מפריש ה' סלעים והם לעצמו ובשו"ע יו"ד (סי' ש"ה) קימ"ל להיפך וכ"מ בש"ס דילן בכורות (ט':) לענין ס' פט"ח דפריך כיון דלעצמו הוא למ"ל לאפרושי)**
וה"נ נראה לענין נ"ד דכמו דמועיל תולדה בעבירה כמו כן מועיל לענין מצו', וע"כ לדעת השטמ"ק דבק דינו כתפירה כמו לענין שבת דמדבק ניירות תולדה דתופר שוב ראיתי באבנ"ז או"ח (סי' קכ"ד סק"ב) מבואר כדברינו דלתוס' בכורות (כ"ה.) דלא אתרבי תולדות רק לשבת ל"מ תולדה במצו', ומינה דלשט"מ דאתרבי תולדות בכ"ד גם במצוה מועיל תולדה, אך י"ל דבנ"ד אף להתוס' מועיל דבק תולדות תופר דכיון דלא בעינן חבור גמור למשוי כולו כחד, וכיון דא"צ רק חבור קצת מצד א' י"ל דבזה לכו"ע דבק חשיב חבור:
והנה יש עוד פרט א' בנדון הנ"ל בבתים ש"ר שחופין עליהם עור א' מלמעלה דאין עור החצון רואה את האויר, וזה תלי בב' תירוצים בתוס' מנחות (ל"ה.) בהא דדף (ל"ד:) דאם עשה של יד מד' עורות חופה עליהם עור א' ועושה אותן של יד, והק' התוס' הא אין רואה את האויר, ותירצו תי' א' דדוקא בהוסיף בית א' פסול אבל לא בחופה על כלו עור, עוד תרצו דפסול דאין רואה את האויר ל"ש רק בש"ר לא בשל יד, והנה לתי' קמא גם בנ"ד כשר, ולתי' בתרא בנ"ד דמיירי בש"ר י"ל דפסול, אך י"ל דגם לתי' בתרא כשר כיון דדבק חשיב חיבור והוי כעור א' ול"ח כלל שחופה עליו עור דאדרבא עור זה של מעלה הוא עיקר הבית, וע' נוב"י חאו"ח (סי' א') שהביא בשם הרא"ש טעם החילוק בין ש"ר לש"י משום דבש"ר שיש **(ומשני לאפקועי לאיסורי' מיני' ומינה דבבכור אדם דליכא איסורא ל"צ לאפרושי לבד, ולהנ"ל י"ל דתלי בפלוגתא הנ"ל אם מקיימין מצוה כשאין מתקיים תכלית המצוה דעיקר תכלית מצות הפרשה כדי לתת לכהן, וכשאין נותן לכהן אין מתקיים התכלית ולרבא דס"ל ל"מ ומ"מ הוי עבירה ה"נ הוי מצוה אף כשאין מתקיים התכלית כנ"ל ולאביי א"צ להפריש:
וילה"ע במ"ש בשו"ע הרב ז"ל הי' ת"ת דתורה שבכתב יוצאין בלימוד אף שאינו מבין משא"כ תושבע"פ. וי"ל דתלי בהנ"ל, דתכלית הלימוד הוא שמביא לידי מעשה ואם אינו מבין לא מתקיים התכלית ותלי בהנ"ל אם יי"ח במעשה לבד בלא התכלית והא דתושבע"פ אינו יוצא דשם עיקר המצוה הוא ההבנה דזה צורת תושבע"פ שיהי' לבאר תושב"כ וכשאינו מבין גם המעשה אינו מקיים:
וילה"ע דתלי בפלוגתא אי כבתה זקוק לה בנ"ח דתכלית המצוה שיהי' פרסומי ניסא חצי שעה ואם כבה נתבטל תכלית המצוה, וילה"ע מהא דכסהו ונתגלה פטור מלכסות אף דתכלית המצוה שיהי' מכוסה, וכסהו הרוח פטור מלכסות משום דסו"ס נתקיים תכלית המצוה, ומזה יש להוכיח דמקיים המצוה בין בהמעשה בלא תכלית בין בהתכלית לבד בלא מעשה, וע"כ בכסהו בעצמו ונתגלה קיים המצוה במעשה, וכסהו הרוח ולא נתגלה קיים המצוה בתכלית, וכעי"ז במילה נולד מהול פטור מלהטיף ד"ב למ"ד, ומי שנמול ביד"א ונמשך ערלתו אוכל בתרומה ד"ת דחשיב כמהול, ומ"מ בנולד מהול ונמשכה ערלתו לא קיים המצוה כמ"ש הט"ז ה' מילה:
וע' רמב"ם פכ"ד מה' שבת סוף הלכה י"ב בענין עשה דתשבות וז"ל אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת וכו' כדי שלא יהי' כיום חול בעיניו ויבא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית ולהצניע אבנים וכו' ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח עכ"ל משמע דאף שמתבטל תכלית המצוה אין אסור אלא מדרבנן, [ובהאי ענינא אמרתי בברכות (כ"א) יש מ"ד ס' קרא ק"ש ס' לא קרא אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן מיתיבי ובשכבך ובקומך האי בד"ת כתי' והק' התוס' הא כמה ברייתות ומשניות משמע דק"ש דאורייתא ונלע"ד בהקדם דברי המדרש סייף וספר ירדו כרוכין מן השמים אי סייפא לא ספרא אי ספרא לא סייפא וביאר, כ"ק מרן רשכבה"ג מסאכאטשאב בעל אגלי טל זצוקללה"ה לה"ה זי"ע דכל מיני מוסר שאדם לומד כשאינו באמצעות ד"ת הוא נשאר רק במוח ואינו פועל הלב לשנותו ממה שהוא וע"כ ראה ראינו כמה מחכמי או"ה שהיו חכמים מחוכמים בכל חכמה ומדע ומ"מ היו שחותי המדות מאד בכל תאו' ולא יכלו לעצור כח אף שהבינו בשכלם כי כל תאות עוה"ז הם הבל הבלים אי"ב ממש ואין זה עיקר התכלית מ"מ נשאר הבנה זו במוחם לבד והלב לא נתפעל מאומה משא"כ התורה יש לה סגולה שיאיר המוח על הלב ושיתנהג בכל מעשיו כפי שכלו והבנתי, ומיתת סייף הוא התזת הראש מן הגוף זה מרמז על שאין המוח מאיר על הלב ואין הגוף מתנהג כפי הבנתו וחכמתו וכאלו הי' הראש נפרד מן הגוף, וז"כ המדרש אי סייפא [אם תראה אדם שאף שיש לו שכל טוב ונבון בכל חכמה ומ"מ נשאר משוקע בשחיתת מדותיו זה ראי'] לא ספרא שלא למד בתורה, ואי ספרא אם תראה אדם שוקד על דלתי תורה בהתמדה תדע דלא סייפא שאין אצל אדם זה בחי' סייף כי סגולת התורה למי שעוסק בה שיהי' הלב מאיר על הגוף להתנהג פעולותיו כפי הבנת שכלו ולהכניע הגוף אל השכל עכד"ק דפח"ח:
והנה עיקר תכלית מצות ק"ש להאמין כי ה' אחד ומשגיח בפרטית בכל פרט ופרט מעניני האדם, וא"א לאדם לקחת לעצמו משהו הנאה או תענוג או כבוד רק כמסת הנגזר עליו מן השמים, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימא, ממילא ינצל מגזל רבית ואונאה בשעת המסחר כי לא יועיל ולא יציל וינצל מפניות והתפארות ומחשבות חוץ בשעת עשיית מצוה או תורה כי ללא יועיל, אמנם יש אנשים אשר אומרים ק"ש פעמים בכ"י וממשיכין תיבת א' בכוונה עצומה ומ"מ בשעת המסחר לא ימלט מגזל ושקר ובשעת תו"מ לא ימלט מפניות והתפארות, וזה מטעם הנ"ל שאף שממשיך הדבר לתוך מוחו ושכלו מ"מ אין המוח מאיר על הלב ועיקר העצה לזה תורה כנ"ל וז"כ הגמ' האי בד"ת כתיב, היינו דאף דק"ש דאורייתא מ"מ עיקר תכלית המצוה שיהי' נמשך אמונת הק"ש לתוך תוכיות לבו ולהתנהג בכל מעשיו לפיהו זה בא באמצעית ד"ת לא זולת:
והנה דעת הרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא ומדרבנן לחומרא י"ל דהרמב"ם לשיטתו בפכ"ד מה"ש הי"ב הנ"ל דחז"ל חשו שיתקיים גם תכלית המצוה ע"כ אע"ג דמה"ת ס' לקולא ופטור מהמצו', מ"מ הרי יחסר לו אור המצוה וגדולה מזו בזה"ק פ' בלק גבי ינוקא דאע"ג דהעוסק במצוה פטור מק"ש מ"מ חסר לו אור הק"ש, עיי"ש ואמטי להכי אמור רבנן סד"א לחומרא ויחזור ויעשה כדי שיתקיים בודאי תכלית המצוה, וז"כ הש"ס כאן בק"ש כיון דבלא"ה אין תכלית המצות מתקיים באמירה לבד רק באמצעות לימוד תורה ע"כ בס' קרא ממנ"פ פטור, מה"ת דאזלי' בתר המעשה לבד הרי ספד"א מה"ת לקולא ואי מדרבנן דאזלי' בתר תכלית הרי אין תכלית המצוה האמירה לבד, וע"כ ס"ל ס' קרא אי"ח וקורא]:
ובהאי ענינא ראיתי לרמב"ן בס' המצות שורש א' (דף ה':) מדה"ס בחשבו הקולות שהקילו בדרבנן נגד דאורייתא כ' וז"ל ואמרו שבת (קכ"ח:) ביטול כלי מהיכנו דרבנן צעב"ח דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן, ואע"פ שהצער הוה לא עשאו אדם זה ולא גרם אותו אלא בהמה היא שנפלה מאלי' לאמת המים והנה ביטול כלי מהיכנו קל בעיניהם מאד מפני שהוא דרבנן ודחו אותו עכ"ל והנה משמע מלשונו ז"ל דליכא צעב"ח רק כשגורם הצער בידים אבל אינו מוזהר מה"ת לסלק צער בע"ח שקרה ממילא ומ"מ דחי איסור דרבנן בשבילו ומזה הוכיח דאיסור דרבנן קל מאד בעיניהם, ומ"מ צריך ביאור כיון דאין בזה שום לתא דאיסור דאורייתא איך דחו שבות בשביל זה, וצ"ל דכיון דחזינן דהתורה אסרה צעב"ח הנה תכלית האיסור שלא יצטער בע"ח ממילא אף כשהוא בלא מעשה האדם שאינו עובר בזה מ"מ אזלינן בתר התכלית)** ד' בתים חשיב ששינה א' מהבתים ממקומו, וכ"כ המרדכי [ולפי טעם זה נראה לכאורה דאפי' בחופה על ש"ר עור אחר ל"ש בי' פסול זה כיון דהבתים הם כסדרן, ודוקא בחופה בית א' מבחוץ נמצא שהבית שצריך להיות בחוץ הוא עתה בפנים וחוץ לו בית אחר פסול, ולפי זה תי' בתרא דהתוס' ס"ל נמי כתי' קמא דל"ש פסול הנ"ל בהוסיף לו בית אחר אך שתי' השני הוסיף קולא דאפי' בכה"ג ליכא פסול רק בש"ר, אך אפשר לומר דלתי' השני ס"ל דאפי' לא הוסיף בית חדש רק שחופה עור פסול ג"כ בש"ר דחשיב עי"ז החליף ברייתא לגווייתא דהבתים החיצונים משני הצדדים חשיבי עתה כאלו היו לפנים כיון שחוצה להם עור אחר חדש שאינו צריך להתפלין], עוד כ' הנוב"י טעם דבש"ר פסול משום השי"ן שמכסה אותה ואף שעושה שי"ן גם בעור שמחוץ דשי"ן זו כמאן דליתא דמיא דצריך שי"ן על עור שבפנים שזה עור גוף הבתים, ולב' אלו הטעמים י"ל דבנ"ד שהבתים שבפנים חלוקים לגמרי ואין כשרים לתש"ר רק ע"י שטולה עליהם עור אחר א' מבחוץ שמשוום לעור א' א"כ גם בית שמבחוץ הוא חלק מהכשר הבתים ושפיר דמי כשעושה עליו השי"ן, וגם ל"ח חציצה כיון דהוא חלק מהכשר התפלין:
וע' תוס' סוכה (דף יוד.) ד"ה פורס עלי' סדין מפני החמה וכו' מפרש ר"ת מפני החמה שמייבשת את הסכך ומתוך כך הי' נעשית חמתה מרובה וכן תחתי' מפני הנשר ואם היו עלין נושרין הי' חמתה מרובה והסדין מונען מליפול וכיון שהסדין גורם שעל ידה צלתה מרובה מחמתה פסול עיי"ש. הנה דאע"ג דלר"ת אין פסול בסוכה תחת האילן רק כשאין בסכך צלתה מרובה מחמתה וצריך לצרף הסכך פסול להשלים השיעור מ"מ גם בזה פסול כיון שהסדין גורם שישאר הסכך בהכשרו חשיב כאלו הסכך פסו הוא ג"כ חלק מהכשר הסכך ופסול, וה"נ בנ"ד כיון שצריך עור החיצון לחבר את האהל להיות א' חשיב זה חלק מגוף הבתים ואין פוסל משום שאינו רואה את האויר ולא משום השי"ן שצריכה להיות על גוף הבתים דזה חשיב מגוף הבתים:
ודוגמא לסברת ר"ת ז"ל במהרי"ט רפ"ק דשבת (דף ג') על תוד"ה בעשותה בשם הירושלמי דמושיט אינו חייב רק ע"י שנים ופריך בירושלמי בכל אתר את אמרת שנים שעשאוה פטורים וכאן אמרת חייבים, והקשו התוס' דבמושיט הוא עצמו עושה עקירה והנחה רק שמניחו על יד חברו וזה ל"ח ב' שעשאו, ותי' מהרי"ט דכיון דל"ח מלאכה במושיט רק כשחברו מקבל נמצא שלולא המקבל ל"ה מלאכה וע"כ חשיב ב' שעשאו, הנה דמה שזה גורם שיחשב פעולת חברו מלאכה גם קבלתו חלק המלאכה ה"נ מה שהסדין גורם שיהי' הסכך כשר חשיב שגם הסדין פועל הכשר הסוכה, ומצאנו סמוכין לסברת מהרי"ט בזה"ק תשא (קצ"ב:) אחר שביאר שם עמוד א' ד"ה פתח ר"ש דעיקר העגל נעשה ע"י שקיבל אהרן בידו ממש כמ"ש ויקח מידם ואל"כ ל"ה לו כל תוקף, וע"ז הק' בעמוד ב' וז"ל וכי לא כתי' ואשליכהו באש ולא יתיר וכדין ויצא העגל הזה והשתא את אמרת ויעשהו עגל וגו' אלא ח"ו דאהרן עבד וקרא מוכח דכתי' ויקח וגו' העגל אשר עשו אבל ממה דכתיב ויקח מידם וגו' מחילא דתרין אלין אתעביד כלא כביכול איהו עביד לי' דאי תרין אלין לא הוי לא אתעביד ולא נפיק לאומנותא אבל מאן דאתעביד אלין תרין בעוד דאיהו לקח מידם אינהו הוי עבדי חרשייהו וכו' ומזה סמוכין לסברת מהרי"ט וקל להבין:
הנה נדחקנו וכתבנו לימוד זכות על המון אלפי ישראל שמניחין תפלין כאלו שיש מקום להכשירם, בכ"ז מה כחי להכריע בדבר זה נגד הגאון בית מאיר והח"א, ואם הי' א' בא לשאול שאלה לא הייתי מרהיב בנפשי להכשירם להלכה ולמעשה, וכ"ה גם לשון הא"א לבעל דע"ק ז"ל באו"ח (סי' ל"ב) ד"ה עוד מצאתי ולמעשה לא התרתי מימי עיי"ש משמע דמ"מ לא פסלם גם כן, ונראה דעתו הק' שאינו אומר בזה לא איסור ולא היתר, דוק ותשכח, ודבריו ז"ל אלו הם הרהיבוני עכ"פ שאי"צ להכריז שהם פסולים, ואי"צ למחות בחזקת היד לאותן המניחין תפלין כאלו דעכ"פ הוי ס' מצוה, ואם הי' אפשר לקבץ כל גדולי המדינה ולעשות תקנה שלא יעשו הסוחרים בתים כאלו כלל ולא יהי' נמצאים למכירה בשום מקום בודאי הי' נכון מאד לעשות כן כדי שיקיימו כל ישראל מצוה גדולה וחביבה כזו בכשרות גמור באופן ברור ומרווח, ע' רש"י תהלים קי"ט פסוק קמ"ד ואתהלכה ברחבה בהלכה מרווחת ופושטת בישראל, אבל עתה שא"א לעשות כן והרבה אלפי ישראל מניחין תפלין כאלו מה בצע שרב א' בעירו יכריז פסולן למתי מספר אשר מי יודע אם גם אלו יצייתו לקנות תפלין אחרים, ואולי בצוק העתים האלו לא יקנה עי"ז תפלין אחרים ויבטל מצות תפלין לגמרי, ע"כ לענ"ד אחר שהא"א במהדו"ק צידד להכשיר, וגם במהדו"ב לא פסלם בחזקת היד רק שאין להכשירם למעשה אשר מזה נראה דחושבם לס' ובצירוף דברינו הנ"ל שהראינו פנים לזכות, אין חיוב על רב בעירו למנוע מלמכור תפלין כאלו [ואולי אפילו לדעת הפוסלים טוב להניח תפלין כאלו משלא להניח תפלין כלל כי אולי פסולים רק מס', וכיון דעיקר רצון כ"ת להכריז הוא כדי לאפרושי מאיסורא וכיון שאין אנו יודעים מה איסור יותר ומה נכון יותר שוא"ת עדיף, ותו דדעת הראב"ד פ"ג מה' מילה דעל ס' מצוה דאורייתא מברכין, ואפי' להרמב"ם שם דס"ל דעל מילת אנדרוגינס אין מברכין מס' כבר כ' הכנה"ג והפר"ח באו"ח (סי' ס"ז) **(כמ"ש הרמב"ם ז"ל לענין שבותין שהוא כדי שיתקיים תכלית המכוון במה שאסרה תורה לעשות מלאכות בשבת דהיינו כדי שישבות, והנה מבואר מזה דתכלית המצוה ג"כ מילתא היא וחמיר כ"כ עד שדוחה שבות דרבנן:
וע' מו"ק (ה') מנין לציון קברות מה"ת וכו' דכתיב לפ"ע לא תתן מכשול, וכ' מהרש"א דאינך אמוראי ס"ל דל"ש לפ"ע רק במניח מכשול בפועל לא כשאינו מסלק מכשול עיי"ש, ולהנ"ל י"ל דגם מ"ד מלפ"ע ס"ל כן דאינו עובר רק במכשיל בידים, ומ"מ חזינן דקפדה התורה שלא יכשל אדם במכשול ומצוה לרדוף אחר כוונת התורה שיתקיים התכלית ומפאת זה מצוה לציין קברות מה"ח, וע' חינוך מצוה ומצוה תל"א כעי"ז שראוי לרדוף אחר כוונת התורה וללמוד ממנה מוסר למקום אחר אף שאינו מעיקר הדין, וסו"ס חזינן דגם תכלית המצוה מילתא היא
וביו"ד (סי' של"ה ס"ד) בענין בקו"ח דעיקר תכליתו להתפלל על החולה ואם לא התפלל לא קיים המצו' וביומא (ס':) פליגי אי נזיר ממורט צריך העברת שיער, ונראה סברת הפלוגתא ג"כ כנ"ל, דבנזיר ממורט לא מתקיים תכלית המצוה דהיינו להסיר השיער ופליגי אם שייך מצוה במעשה לבד בלא התכלית. עוד ילה"ע בהא דאבא שאול הכונס יבמתו לשם נוי ולשם אישות כאלו פגע בערוה, והנוב"י נתקשה בזה דהא מצאצ"כ, אמנם המעיין בזה"ק פ' קרח (קע"ז.) מבואר טעם לזה דתכלית המצוה הוא לבנות את בית אחיו ותכלית זה לא נעשה רק כשמכוין לשם מצוה ואם כונסה לשם נוי ולשם אישות הא בנין עלמא לא אתבני עייש"ה וס"ל לאבא שאול דאם אינו מתקיים תכלית המצוה לא קיים מצוה כלל, וחכמים דפליגי על אבא שאול ס"ל דבמעשה לבד מקיים המצו', ולא באתי בכ"ז רק להעיר ישמע חכם ויוסיף לקח:)** דהיי"ד בס' אם נתחייב כלל אבל אם חייב בודאי אך שס' אם יוצא במעשה זו גם לרמב"ם צריך לברך, וא"כ לא יהיו כל דברינו אלא ס' י"ל דמותר לברך. וגם שי"ל דאפי' נאמר דפרודות מעכב היינו שחיוב זה מעכב שאפי' בדיעבד לא קיים מצוה דפרודות אבל מ"מ אין מעכב כל מצות תפלין, וכעי"ז כ' המהר"ל ז"ל בתפארת ישראל פרק ס"ז לענין כתב א' מעכבן ועי' לקמן סי' י"ב הבאנו קריין סגיאין לסברא זו. נדחקתי ללמד זכות מחמת שכ' לי רב א' שהמנהג כן וכדאיתא בירושלמי במקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג. אח"כ שמעתי שאין כן המנהג של סופרים הכשרים רק איזה עבריינים מכשילים הרבים בבתים כאלו הדרנא בי. וח"ו להכשיר כזה. ומ"מ משנה לא זזה ממקומה כדי שיהי' לימוד זכות על אותן שכבר עברו ונכשלו בלא יודעים וכבר כ' בדע"ק בכיוצא בזה לדמותו להא דקדושין (ס"ו:) בכהן פסול שלא ידע בפסולו ועבד עבודה שעבודתו כשרה: