ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
סימן ה
ב"ה. להרבני החסיד היקר וי"א מהו' יוסף קופעליש בלודז נ"י.
יקרת מכתבו הגיעני, וע"ד השאלה בדבר ציצית שעושין על מכונת חשמלית (עלעקטרישע מאשין) ויש חשש שלא נעשו לשמה אי מותר לעשות בו סחורה כיון שגורם מכשול לרבים. והנה כבודו כ' דאין לחלק בזה בין כח ראשון לכח שני כחולין (ט"ז) וסנהדרין (ע"ז). דכאן א"צ פועל בידים דאפי' בגרמא די וכעין טחינת המצות שטעונה לשמה ושרי לטחון ברחיים של עלעקטרי עכ"ד:
והנה מה דפשיטא לי' לכ"ת דל"צ מעשה. מבואר להיפך בשו"ת דברי חיים לאו"ח ח"ב (סי' א') דציצית של מאשין פסולין. ושם כ' שאינו מעשה אדם. ואפשר לומר דהתם אפי' גרמא ליכא. אך בחקר הלכה (דף ע"ט:) מדה"ס העלה דאפי' ע"י גרמא פסול היכא דצריך לשמה. הובאו דבריהם באורחות חיים (סי' י"ד). אמנם יען כמה אלפים מישראל משתמשין היום בציצית כאלו נכון לחפש קצת היתר. ואם הייתי נשאל בזה אם לקנות ציצית כאלו צאת בהם יד"ח בודאי לא הייתי מורה בזה להתיר נגד דעת גדולי אחרונים. אך יען נהגו כן ואין שואלים כלל ולא יצייתו להמחמירים נכון לחפש קצת זכות:
והנה כ"ת ה"ר מטחינה שהוא ע"י כחו ומ"מ מהני לענין מצות שמורה. לפע"ד יש לדחות דהנה שו"ת חת"ס (סי' קכ"ח) תמה על מנהג חסידים שמחמירים שיהי' גם הקצירה משומר לשם מצות מצוה. דא"כ איך קוצרים ע"י נכרים הא אפי' ע"י נכרי פסול כדאיתא (סי' ת"ס) ונלפע"ד דהנה החת"ס שם הק' עוד למה פסול אפיית מצה ע"י נכרי אטו כתיב בתורה ואפיתם לשמה הרי לא כתוב רק ושמרתם את המצות דהשימור יהא לשם מצה וא"כ יוכל לעמוד מרחוק ולשמור לשם מצה. בשלמא בגט דכתיב וכתב לה לשמה בעינן הכתיבה לשמה. משא"כ בזה הרי לא נזכר כלל בתורה דהלישה ואפיי' יצטרכו לשמה. אמנם לפענ"ד בשו"ע הרב ז"ל סי' תנ"ג סעיף ט"ו) נתכוון ליישב זה וז"ל שם. ומהו השימור זה האמור בתורה הוא כשרואה אותה קרובה לבוא לידי חימוץ ישמרנה וישתדל בה שלא תחמוץ כגון מתחילת לישתה ואילך שכבר באו עלי' מים והיא קרובה להחמיץ אם לא ימהר להתעסק בה בידים בלישתה ועריכתה ואפייתה צריך ישראל בר דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה וכו' ע"ש. הנה שכל את ידיו הגאון ז"ל ליישב קו' הגאונים הנ"ל בלשונו הזהב דכיון דהעסק מונע החמוץ חשוב עצם העסק דלישה ועריכה ואפיי' בכל לשון ושמרתם. ומאי דכתיב ושמרתם את המצות שתהי' שימור לשם מצה הלישה ועריכה ואפיי' בכלל ושמרתם. ואני העני מצאתי שכן מבואר גם ברש"י מנחות (נ"ג) בד"ה מנין וכו'. ושימור היינו שיעסוק בבצק כל שעה כדאמרינן בפסחים (מ"ח:) ע"ש. והנה בפסחים (מ"ח:) אינו נזכר כלל דשימור היינו שיעסוק בבצק. אך שם איתא דהעסק בבצק מונע החימוץ ע"ש. ועפ"י הקדמה זו כ' רש"י ז"ל דהעסק עצמו חשיב שימור כיון דזה שומרו מלהחמיץ. ובזה מיושב גם קו' הראשונה מהח"ס. דאיך קוצרין שמורה ע"י נכרי. ולהנ"ל א"ש דדוקא אחר שנתן מים בקמח דאם לא יעסוק בבצק יתחמץ חשיב כל העסק דלישה ועריכה ואפי' בכלל ושמרתם כנ"ל. ובעי' שיהי' עסק ישראל. אבל המלאכות דקודם לישה אף אם נימא דבעינן לשמה מ"מ אינו בכלל ושמרתם. וא"כ שוב סגי בעומד ישראל מרחוק ושומרו מחימוץ דל"כ קצירה בתורה רק ושמרתם. והרי שימור הוא ע"י ישראל, וז"ב בעזהי"ת. וא"כ ה"ה טחינה שהוא קודם לישה אף דבעי' לשמה כיון דאא"ל דהטחינה עצמה בכלל ושמרתם שוב סגי בישראל העומד מרחוק בשעת טחינה ושומרו מחימוץ ולפ"ז אין ראי' לנ"ד דהנעשה ע"י גרמא יועיל לענין לשמה:
אך לכאו'. יש לדון לפי"מ דאמרינן בב"ק (ס'.) לענין ליבה וליבתה הרוח דאף דהו' גרמא לענין נזקין מ"מ לענין שבת חייב בזורה ורוח מסייעתו משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ע"כ גם גרמא חשוב כמעשיו. וה"נ במידי דבעי לשמה הו' כמלאכת מחשבת. ומחשבה משוי לגרמא מעשה. נמצא חומרו קולו דכיון דבעי לשמה, ע"כ גם גרמא הוי כמעשה [וביאור ד' הגמ' בב"ק (ס'.) הנ"ל דמידי דל"צ מחשבה אף שמחשב אין המחשבה פועלת כ"כ על המעשה לשויא גרמא כמעשה רק במידי דצריך מחשבה אזי יש להמחשבה קישור עם המעשה. וסברא זו מבואר בפנ"י גיטין מ"ה: ד"ה דתני ר' חיננא. אמנם ברא"ש שם כ' דהיי"ד בזורה משום דדרך המלאכה כך הוא. ולפ"ז אי"ר לנ"ד. אך באבן העוזר (סי' שכ"ח) מבואר להיפוך. וע' מרדכי פ"ב דגיטין (די"ט) וכן בר"ן ס"פ הבונה לענין חק תוכות מבואר ג"כ באהעו"ז דבמלאכת מחשבת גם גרמא חשיב מעשה:
ויש לה"ר לזה מגיטין (כ'.) דילפי' וכתב ולא חקק ומסקינן דהיינו חק תוכות דלא עשה מעשה בגוף האות וחשיב כנעשה הכתב ממילא ע' רש"י שם. וק' למ"ל קרא תיפ"ל דכיון דבעי בגט לשמה בעי מעשה גמורה. וע"כ דלענין לשמה גם בגרמא סגי:
ובאמת נ' דכל ענין מלאכת מחשבת דכתוב במשכן היינו משום דבנין המשכן בעי לשמה כדאמרי' כירוט (פ"ג) דיומא (ה"ו) אבני קודש צריכין שתהי' חציבתן בקודש פי' לשם קודש. הביאו המלחמות פ"ק דסוכה, וע' אבנ"ז או"ח (סי' י"ח) סקכ"א, בהג"ה ע"ש. ומינה דכל מידי דבעי לשמה דינו כמלאכת מחשבת:
ונראה ראי' לזה דבגיטין (כ'.) אמרינן וכתב ולא חקק דחק תוכות פסול בגט ופריך מציץ דתניא לא הי' שוקע אלא בולט כדנרי זהב. וק' לפמ"ש הר"ן בפ' הבונה והמרדכי (פ"ב) דגיטין דחק תוכות חייב בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה א"כ מאי פריך מציץ אגט. הרי ציץ ממעשה המשכן. ובמשכן כ' מלאכת מחשבת ע"כ גם חק תוכות כשר בו. ולהנ"ל א"ש דגם גט דומה למלאכת המשכן כיון דבעינן בי' לשמה. ושפיר מדמי להו אהדדי אך ק' ע"ז מד' הר"ן ומרדכי הנ"ל שכתבו דבשבת חייב חק תוכות משום דמלאכת מחשבת אס"ת וק' הא גט ג"כ דמי למלאכת מחשבת ומ"מ פסול חק תוכות וע"כ דליתא:
אך יש לדון דכיון דלא מצינו דבעי מעשה בטוויית ציצים [דאע"ג דכ' ועשו להם ציצית. גדילים תעשה לך. אין לדרוש דרשות מדעתנו לומר שיצטרך עשי'. והרי בסוכה כתיב ל"כ תעשה ופסלינן תעשה ולא מן העשוי מ"מ סוכת גנב"ך כשר כדאיתא סוכה דף ח':] אך כשעושה אחר ל"מ לשמה שלו דזה מחשב וזה עובד ל"מ. ע' זבחים (מ"ז:) וכן כשאינו עושה מעשה כלל אין לו שייכות להמעשה יותר מאחר ואין נתפס הלשמה שלו. וזה י"ל הטעם דל"מ שימור של אחר שאינו אופה המצות כקו' החת"ס הנ"ל. והיינו משום שאין המחשבה נתפסת על מעשה של אחר. כמו בזה מחשב וזה עובד דל"מ, וכ"ז שאינו עושה מעשה כלל אבל כל שעושה קצת מעשה אף דל"ה רק גרמא מ"מ כיון דליכא כאן מעשה אחר דעדיף מיני' שפיר מחשבה נתפסת על פעולתו זו. כיון דאי"צ מעשה בעצם רק כדי שיהי' נתפסת המחשבה שלו. גם בגרמא שפיר דמי. והנה ראיתי בס' חקר הלכה (ד' ע"ט:) דה"ר דגרמא לא מהני היכא דצריך לשמה משיטת הרמב"ם שכ' דתליית החוטין ל"ב לשמה וכ' הב"י דראייתו מדמעיטה התורה נכרי ואי"נ דבעי לשמה תיפ"ל דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד. וע"ז כ' בס' הנ"ל דאי"נ דלענין לשמה סגי בגרמא איצטריך קרא אם הישראל התחיל מעשה גרמא והשאר עושה הנכרי, דאם הפסול רק מצד לשמה כשר דהנכרי אינו מגרע. משא"כ כאן דהתורה מיעטה נכרי הו' עצם פסול ואינו נכשר בגרמת הישראל לבד ע"ש. ולא הבנתי ראייתו דל"מ לשמה בגרמא רק אם עכ"פ כל העשיי' בגרמא דידי' משא"כ אם הנכרי עושה אח"כ דחלק פעולת הנכרי לא נעשה בגרמא דידי' פשיטא דפסול כמ"ש שם בעצמו דבעינן דגם גמר התלי' יהי' לשמה. אולי כוונתו דמיירי שהתחיל בגרמא באופן שיהי' אפשר שיגמר כל עשיית הציצית ע"י גרמתו אף בלי עשיית הנכרי ואח"כ בא נכרי. וע"כ הק' דמצד לשמה ראוי שיוכשר דחשיב כל המעשה לשמה דכיון דהי' אפשר שיגמר מכח ישראל לבד. וכעי"ז מצינו ר"פ כיצד הרגל. הזורק כלים מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור השני וחייב הראשון דבתר מעיקרא אזלינן וחשב כל המעשה מכח הראשון. אבל לפי"ז גם לענין פסול נכרי נימא דבתר מעיקרא אזלינן וחשיב המעשה של ישראל בד:
אמנם לקושטא דמילתא נ' דב' תשובות בדבר. חדא די"ל דלענין זה לא אמרינן בתר מעיקרא אזלינן וכמו בשבת (ד' ק"ב) לענין תחלתו וסופו שגגה לא אמרינן בתר מעיקרא אזלינן ובעינן גם סופו בשגגה] ועוד דע"כ ל"א דסגי בגרמא רק כשאין בזה פעולה מאדם אחר שעדיפא מפעולה שלו אז מייחסין כל המעשה אליו. משא"כ בזה דהוא עושה רק בגרמא והנכרי עושה מעשה גמורה אח"כ אי אפשר לייחס המעשה אליו רק להנכרי כיון דמעשה הנכרי עדיף מיני'. כמו זה מחשב וזה עובד ל"מ. וכעין סברא שכתבתי יש בתוס' זבחים (ו'.) לענין מקופיא מכפר דהיכא דאיכא בעלים אחרים לקרבן שמתכפרין בו מקיבעא אז המתכפר מקופיא ל"ח בעלים כלל. אבל בליכא בעלים אחרים דעדיפי מיני' שפיר חשיב ג"ז בעלים גבי כפרת קופיא כיון דליכא בעלים דעדיפי מיני'. וכעין סברא זו כ' בפנ"י ב"ק (כ"ב:) על רש"י ד"ה רי"א אפי' שלהבת. לענין אשו משום חציו עצמו. דהיכא דיש אחר שפועל יותר ממנו ל"ח חציו ואם אין אחר שפועל יותר ממנו חשיב גם זה חציו עש"ה:
עוד ראיתי שם שהוכיח מריש זבחים דבעינן לשמה מתחלה ועד סוף. ע"כ לא סגי בגרמא דליכא לשמה רק מתחילתו אבל אי"ר דאה"נ דאם עושה בידים כל המעכה מתחילה ועד סוף בעי' לשמה בכולה. משא"כ בזה דכל המעשה נעשה ע"י גרמא שמתחילה חשיב כאילו הוא פעל הכל בתחילה. כמ"ש הנימוק"י ב"ק (פ"ב) לענין אשו משום חציו דחשיב כאילו הכל עשה בתחילה. וה"נ בנ"ד דסגי בגרמא מייחסין כל המעשה אליו מחמת שנעשה ע"י גרמתו שבתחלה וחשיב כל המעשה כאילו נעשה בתחילה בשעה שהוא פועל הגרמא ונמצא דמאי שמחשב לשמה בתחילה חשיב כאילו חישב לשמה בכל משך המעשה. העולה מזה שלא מצאתי שום ראי' שלא יועיל גרמא לענין לשמה:
אמנם נלע"ד ראי' דגרמא ל"מ לענין לשמה מסנהדרין מ"ח: דגרסינן התם תנאי הוא אי הזמנה מלתא הוא או לא דתני' ציפן זהב או שתלה עליהם עור של בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אע"פ שלא עיבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן ופירשו התוס' ובעל המאור דרבא דאמר הזמנה לאו מלתא הוא סבר כרשב"ג דבעי עבוד לשמה ולא סגי במה שעושה ההזמנה לשמה דהזמנה לאו מלתא הוא, ות"ק לא בעי עבוד לשמה דסגי לשמה בהזמנה קלה בחתוך העור ובתקונים דהזמנה מלתא הוא, וסו"ס שמעינן מזה דל"מ לשמה רק במידי דמלתא הוא. ובזה ישבתי ג"כ קו' הח"ס או"ח סי' קכ"ח הנ"ל למה פסול אפיית מצה ע"י נכרי משום דבעינן לשמה. והרי לא כתי' בתורה ואפיתם ולשתם רק ושמרתם א"כ אפי' לש ואופה יוכל ישראל להיות עומד מרחוק ולשמור לשמה ולהנ"ל א"ש דכיון דלא מהני לשמה רק במידי דמלתא הוא ולמ"ד הזמנה לאו מלתא הוא ל"מ בהזמנה לשמה רק בגוף העיבוד וכש"כ דל"מ לשמה כשאינו עושה מעשה כלל אפי' פעולה של הזמנה וע"כ בעינן שהלש והאופה עצמו יכוון לשמה. ואם כנים דברינו א"כ ה"ה גרמא דלאו מעשה הוא וגרע מהזמנה אפשר שאין נתפס בו מחשבת לשמה:
אמנם י"ל דבאמת אף כח שני חשיב מעשה ממש. והא דמחלקינן בחולין (ט"ז) ובסנהדרין (ע"ז) בין כח א' לכח ב'. היי"ד באשקיל בידקא דמיא דהיינו שמסלק הדף המונע דאינו פועל בגוף המים אבל בפועל בגוף המים אפי' כח שני חשיב מעשיו כי כן כתב המג"א (סי' קנ"ט סקכ"א) עש"ה. אך בשו"ע הרב ז"ל (סי' שנ"ז) סעיף א' מבואר להיפך דאפי' בשופך מים על הארץ בר"ה כל שאינו סמוך לר"ה חשיב כח שני ואף שפועל בגוף המים
**(יש להביא ראיה לזה מהא דקיימ"ל דמועיל המשכה לטהר שאובין כשיש במקוה כ"א סאה כדקיימ"ל (סי' ר"א סעיף נ"ד) ולכאור' קשה הרי איתא שם סעיף ל"ט דאם זולף אדם בידיו או ברגליו ג' לוגין למקוה פסליהו, הרי דאף שלא נשאב בכלי כל שהולך בכח האדם חשוב שאובין א"כ אף דמהני המשכה לטהר פסול שאובין דמעיקרא מ"מ הרי חוזר ונפסל אחר ההמשכה כשמגיע לאויר המקוה והולך עדיין מכוח האדם ונפסלין וע"כ צ"ל דמה שהמים נתפשטין ונמשכים לא חשוב כחו וראיתי בב"ח סימן ר"א דף ק"ח ד"ה המקוה שיש בו כ"א סאה נראה שנתקשה בזה וכתב דמיירי שלא נשפכו המים למקוה עד שסילק השופך ידיו עיי"ש משמע דס"ל ז"ל דל"ח כחו לפסול המקוה רק באזיל מיניה ומיניה ע' ב"ק (י"ח. ומ"ד:):
שוב ראיתי בבית יוסף סי' ר"א דק"ח: ד"ה שיעור בשם תשב"ץ סי' מ"ט שכ' בשם ספר המנהגות ששיעור ההמשכה ממקום רחוק כדי שתכלה רגל ההמשכה קודם שיגיע מים למקוה והוא חומרא יתירה אין לה ראי' עכ"ל משמע דספר המנהגות ס"ל כסברת הב"ח והתשב"ץ חולק על זה וס"ל אפילו לא סילק ידו לא חשוב כחו:)** מ"מ י"ל דאי"ר לנ"ד דדוקא במים אפי' אם הי' נשפכין על הארץ מעצמן בלי כח אדם כלל ג"כ טיבען להתפשט אילך ואילך וא"כ במה שמתפשטין הלאה אינו כחו כלל דמכחו הי' נשאר מונח על הארץ כמו המערה אבן על הארץ אך מחמת שא"א להמים להיות מונח במקום זה ששפכו ע"כ מתפשט מעצמו אילך ואילך ולא פתיך בי' כחו כלל, במה שנשפך לחוץ, [והו' כעין זרק צרור למעלה ונפל לתחת בסנהדרין (ע"ז) דל"ח כחו משום דלא פתיך ביה כחו כלל דטבע כל גשם ליפול מעצמו לתחת עייש"ה] ע"כ דומה לאשקיל בידקא דמיא דיש חילוק בין כחו א' לכח שני, משא"כ במאשין שע"י תנועתו הראשונה הוא מתגלגל והולך יש לומר דחשיב מעשה מחמת שמניח גחלים בהמאשין כדי שיתבער האש והאש דוחה העלעקטרי חשיב ג"כ חציו, גם י"ל דמה שמניח בו הצמר לטוות חשיב חציו כמו שכ' התו' סנהדרין (ע"ז) וב"ק (נ"ו) דאין חילוק בין מקרב האש אל הדבר למקרב הדבר אל האש, ומש"כ המג"א (סי' רנ"ב) דהמניח חיטין ברחיים של מים אי"ב חיוב חטאת, כבר חלקו עליו האחרונים בשם דחייב, וא"כ ה"ה בנ"ד כשמניח הצמר בתוך המאשין חשיב חציו, עוד יש לצרף מה שכ' הרמ"ה בסנהדרין (ע"ז) דהא דמחלק בין כח א' לכח שני היי"ד כשנפסק מעט כהא דב"מ (קי"ז) דפסקי מיא והדר נפלי, וכ' ע"ז שהוא המחוור שבפירושי ש
ולענ"ד כן מבואר בפי' הר' יונתן לעירובין סו"פ כיצד משתתפין במשנה דחצר שהוא פחותה מד"א אין שופכין לתוכה מים בשבת עש"ה, והנה דעת התוס' סנהדרין (ע"ז) דכמו לענין נזקין אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ע"י רוח מצוי' והזיקו חייב דחשיב אשו משום חציו ה"נ לענין רציחה ולענין שחיטה חשיב כחו כה"ג, ולפי"ז קו"ח לנ"ד דמה שמניע בתחילתו חשיב אח"כ כל משך תנועתו חציו, ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דמחלקין בבידקא דמיא בין כח ראשון לכח שני היי"ד התם שאינו רק מסלק המונע וכמש"כ המג"א (סי' קנ"ט) סקכ"א הנ"ל, אבל בכחו ממש לעולם חשיב חציו דלא גרע מאבנו סכינו ומשאו שנפלו ע"י רוח מצוי', וה"נ העלעקטריטשני לא גרע מרוח מצוי', אך דעת הר"ן בסנהדרין (ע"ז) דל"ש אשו משום חציו רק בנזקין ולא בשאר דיני התורה ולדבריו אי"ר, ואולי י"ל דזה איבעית הגמ' בב"מ (צ"א.) מהו להכניס מין ושאינו מינו לדיר, היינו אם זה חשיב מרביע מצד אשמ"ח כמו אסו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' וה"נ חשיב כרוח מצוי', ומדמסיק ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת משמע דבשאר איסורין ל"א אשמ"ח וכדעת החי' הר"ן, אך מקו' הנימוק"י ב"ק כ"ב שיהי' אסור להדליק נר בע"ש שידלק בשבת מצד אשמ"ח מבואר כהתוס':
ונלע"ד ראי' לדבריהם ז"ל מהמבואר בפסחים (פ"ד:) דאף דהשורף בעצמות אי"ח משום שבירת העצם מ"מ אי נפקע העצם מחמת האש חשיב שבירת עצם עיש"ה, הנה דאפי' לענין שאר איסורין אמרינן אשו משום חציו ומה שנפקע ע"י כח האש חשיב חציו, עוד סמוכין לזה מהמבואר בעירובין (ט"ו) דאם נטע אילן ע"ד מחיצה ל"ח לחי העומד מאיליו עיי"ש, וזה הוכחת האגלי טל מלאכת זורע (אות כ"ד סק"ה) עיי"ש, ואם צמח האילן מכחו חשיב חציו כש"כ מה שפועל ע"י מאשין, עוד סמך ממנחות (נ"ז:) הניח שאור ע"ג עיסה והלך לו ונתחמצה מאלי' חייב עלי' כמעשה שבת [ופרש"י כי היכי דמחייב מניח בשר ע"ג גחלים בשבת ונצלה מאליו ה"ה ה"נ דחייב] עיי"ש, הנה מזה נמי מוכח דאשו משום חציו גם בשאר איסורין דמה שנתחמץ ע"י השאור חשבינן לי' כמעשיו, ויש לדחות ראי' זו דלכאו' ק' איך יליף מחמץ ממעשה שבת דילמא שאני שבת דמלאכת מחשבת אס"ת ע"כ גרמא חשיב כמעשה כדאי' בב"ק (ד' ס'.) לענין זורה, אך י"ל דהנה ברש"י חגיגה (י':) דהא דבעינן מלאכת מחשבת ממשכן ילפינן דכתיב בי' מלאכת מחשבת, והנה בפתיחה לס' אגלי טל הביא ב' דיעות הא דילפינן מלאכת שבת ממלאכת המשכן אם הפי' מבנין המשכן או דילפינן גם מקרבנות, והעלה דלדעת ר"ח ורב האי והגאונים ילפינן גם מקרבנות עיי"ש א"כ גם בקרבנות בעי מחשבה, ע"כ י"ל דאיסור של קרבנות דינו כשבת דתלי במחשבת וע"כ המחמץ מנחה דינו כשבת דבעיא מחשבת ע"כ גם גרמא חייב בו ושפיר ילפינן ממעשה שבת, אבל לשאר דיני התורה אין לנו, אך לפי"ז גם בנ"ד י"ל דסגי בגרמא כיון דצריך לשמה הו' כמלאכת מחשבת וכמ"ש לעיל, אך כ"ז אם היינו יודעין שעושין לשמה, אך אפשר שאין עושין כלל לשמה כמ"ש כ"ת:
והנה בתוס' מנחות (מ"ב.) ד"ה מול ימול בתי' השני כ' דסת"ם לא בעי כתיבה בפי' לשמה וגם סתמא כשר רק של"ש פסול, ולפ"ז י"ל דה"ה טוי' בציצית, אך ד' תוס' אלו לא הובאו בפוסקים ואין לסמוך ע"ז להלכה, אמנם הרי הלכה רווחת בגמ' ובשו"ע (סי' כ') דסתם ציצית הנקחין מישראל הם בחזקת כשרות, וגדולה מזו כ' במג"א (סי' י"א סק"א) ובשו"ע הרב ז"ל (ס"כ ס"ה) דהמוצא חוטי ציצית בשוק כשרין דוודאי לשם ציצית נעשו ולמה נחוש בציצית אלו, אך מ"מ ציצית אלו ספק פסולין דמי יודע אופן עשיית המאשין ואולי אינו נעשה בכח אדם כלל ופסולין כמ"ש הדברי חיים הנ"ל, ואפשר דכח האדם בהעלעקטרי אינו רק הסרת המונע שפותחין הקראהן המכסה ומונע כח העלעקטרי וע"י שפותח הקראהן יוצא העלעקטרי מעצמו ופועל פעולתו, [וכעי"ז הוא בעלעקטרי שע בעלייכטונג יש ג"כ זלאנטשניק שהאדם מניע ומסבבו ועי"ז נפתח זרם העלעקטרי ומאיר בבית] וזה דומה להסרת ברזא דכח שני ל"ח כחו כדאיתא בשו"ע או"ח (סי' קנ"ט) לענין נטילת ידים דצריך להסיר הברזא בכל פעם, והיינו משום דאינו רק הסרת המונע כמו אשקיל בידקא דמיא וכמש"כ המג"א שם, ואני למדתי זכות לעיל דאולי הוא נעשה בכח אדם וגם אולי מועיל גרמא לענין לשמה אבל אינו אלא ספק:
אמנם כ"ז אם הי' השאלה אם לקנות ציצית אלו להטלית שלו ודאי אסור דספד"א לחומרא ואולי לא נעשה לשם ציצית, אך שאלתו אינו רק להסתחר בהם מצד לפני עור, והנה בודאי גם אם כבודו לא יעסוק במסחר זה מ"מ לא יבצר מהקונים למצוא ציצית אלו של משי אצל סוחרים אחרים דאותן הלובשים טליתות של משי בטח לא יאבו לקנות ציצית של צמר כיון שמנהג אצלם לעשות ציצית של משי לטליתות של משי וכל הציצית של משי נעשין ע"י מאשין וא"כ סו"ס יעשו ציצית כאלו בטליתות שלהם והיכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא לפ"ע כדאי' בע"ז (ו'.) אך התוס' ורא"ש בשבת (ג'.) כתבו דמ"מ איסור דרבנן איכא גם בלא קאי בתרי עברי דנהרא, וא"כ לגבי דידי' הוי רק ספיקא דרבנן ולקולא הא חדא, ותו דהטו"א בחגיגה (ד' י"ג) באבני מילואים חולק על התוס' הנ"ל והביא ראי' דבלא קאי בתרי עברי דנהרא אפי' איסורא דרבנן ליכא, עוד יש לצדד לפמ"ש האחרונים דטעה בדבר מצוה צ"ד כפרה ואף דשוגג ג"כ צריך כפרה מ"מ בטעבד"מ ל"צ כפרה כמו דחזינן דטעבד"מ פטור מחטאת, וא"כ ה"ה בזה ל"ח מכשול כיון דהקונה אדרבה למצוה קמכוין ולא למיעבד איסורא ל"ח מכשול כלל, והנה בנ"ד יש ג' לפני עור א') שמכשיל הקונה ללבוש בגד ד' כנפות בלא ציצית ומבטל עשה דציצית, הב') מכשילו בברכה לבטלה דמברך להתעטף בציצית ואם אינו לשמה הברכה לבטלה, הג') שמכשילו בשבת קודש באיסור הוצאה כמו היוצא בטלית שאינו מצוייצת כהלכתה דחייב חטאת וה"נ אם הציצית פסולין הם משא ואסור לצאת בהם בשבת במקום שאין עירוב:
והנה במכשול הראשון שמכשילו ללבוש בגד בלי ציצית, יש עוד לדון [זולת ההיתרים שכתבתי לעיל] דל"ש לפ"ע רק במכשילו באיסור ולא במכשילו בביטול מצות עשה, וכבר נרמזה סברא זו בתורת חסד (סי' ה') אות ד', וכאן נמי אין הלבישה גופה איסור כמ"ש המרדכי הובא בסי' י"ב דבשבת אין איסור מה"ת ללבוש בגד בלא ציצית משום דלא כתיב אל תלבש בגד בלא ציצית רק גדילים תעשה לך, ובשבת שאינו יכול לעשות ציצית אין הלבישה איסור, וכ"מ ביבמות (צ':) דהלובש בגד בלא ציצית חשיב רק שב ואל תעשה ואם הי' עצם הלבישה איסור ודאי הי' חשיב עובר בקום ועשה אע"כ דאין איסור רק מה שאינו לובש ציצית וזה שוא"ת ולא מצינו לפני עור כזה, עוי"ל דהו' ספ"ס בדאו' וס' א' בדרבנן, ס' אחד שמא הלכה כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דטלית שאינו מצמר ופשתים פטור מציצית מדאורייתא ואת"ל חייב שמא הציצית הללו כשרים, ואף דטלית של משי חייב בציצית מדרבנן לכולי עלמא הו' ס' א' בדרבנן דשמא ציצית הללו כשרים, וזה היתר נכון:
עוד יש לדון דאין האיסור בגוף הציצית רק בבגד שלובש הבגד בלא ציצית א"כ במאי שמוכר הציצית ל"ח מכשול דהציצית במצוותן אין בהם מכשול, מאי תאמר מ"מ הרי גורם ע"י מכירת הציצית ללבוש הטלית דלולא שהי' לו ציצית ל"ה לובש הטלית, אבל ז"א דכיון דלא קאי בתרי עברי דנהרא ובטח ישיג ציצית של משי גם בלעדו א"כ אינו גורם מכשול דסו"ס ילבש הטלית, וז"נ ברור דליכא איסור כלל אפי' מדרבנן, אפי' להתוס' שבת (ג'.) דכיון דאינו מכשיל בידים רק שגורם מכשול והרי אינו גורם כיון דבלא"ה ילבוש הטלית, אך לפ"ז יהי' איסור למכור הטלית והציצית ביחד דבטלית לבד י"ל דגם זה ל"ח מכשול, דאפ"ל לקנות ציצית כשרים עם הטלית וכ"ז שאי"ב ציצית לא ילבשו, ע"כ לא חשיב מכשול, אך במוכר טלית וגם ציצית של משי יחד ליתא להיתר זה, ובלפ"ע השני, יש לדון עוד דמסתמא הולך גם בטלית קטן ואין מברך עליו רק שנפטר בברכת ש להתעטף בציצית דטלית גדול וא"כ ל"ה ברכה לבטלה, ואף דעפ"י רוב אין לטלית קטן שיעור, מ"מ מבואר בד"מ (ח') דיכול לברך עליו, ואף דהפוסקים פקפקו ע"ז מ"מ יש מי שמיישב המנהג, וגם אני הצעיר בחי' ישבתי המנהג בדברים טובים ונכוחים בסייעתא דשמיא ואכ"מ:
עוד י"ל לומר מילתא חדתא דכ"מ שכתב המג"א (סי' י"ד סק"ה) בשם התוס' ורא"ש דאע"ג דטלית שאולה פטורה מן הציצית מ"מ המברך לא הפסיד כמו אשה המברכת על מעשהז"ג ע"ש, הנה דאע"ג דטלית שאולה פטורה מן ציצית מ"מ קצת מצוה איכא ורשאי לברך ע"ז, ה"נ ציצית שאין עשויין לשמה אף דאין פוטרין הבגד מ"מ קצת מצוה איכא [ונפ"מ דאם הוא במקום שאין מצוי כשרין כלל הנעשים לשמה לדעת המג"א (סי' י"ג סק"ח) דאם אינו יכול למצוא ציצית מותר מה"ת ללבוש בלא ציצית כמו בשבת ואם יוכל למצוא ציצית כאילו עכ"פ שלא נטוו לשמן צריך לתלותן בבגד דעכ"פ קצת מצוה איכא בהן וטוב לתלותן משילבש לגמרי בלא ציצית] וכיון דאיכא קצת מצוה שייך לברך וצונו ול"ח לבטלה, אף דלענין לפ"ע קמא שמכשילו ללבוש בגד בלא ציצית אי"ז מספיק דסו"ס אינו פוטר הבגד ואסור ללבוש הבגד ול"ד לטלית שאולה דאי"ב חיוב ציצית כלל משא"כ בזה דהטלית מחוייב חיוב שלם א"א לפוטרו בציצית כאילו שאינו מצוה גמורה רק קצת מצוה מ"מ אפשר דמועיל עכ"פ לענין שלא יחשב ברכה לבטלה דבדיעבד אם לובשם מקיים קצת מצוה. ולענין כוונה עצמה מצינו כזה בהקדמה בס' אגלי טל בד"ה ובזה נבאר, הביא בשם תוס' פסחים (קט"ו) דאף למ"ד מצות צריכות כוונה ואפי' לעכב מ"מ גם בלא כוונה שם מצוה עלה עיי"ש, והיינו דמ"מ קצת מצוה עלה, וכעי"ז במשנה ריש זבחים דכל הזבחים שנזבחו של"ש כשרים אלא שלא עלו לבעלים לש"ח, וכן בנ"ד כשנטוו של"ש דומה להתם דהחפץ מצוה צריך לשמה ונעשה שלא לשמה י"ל ג"כ דכשרין אלא של"ע לבעלים לש"ח ובנ"ד היינו שאינו יכול לפטור הטלית ומ"מ קצת מצוה איכא:
ונ"ל סמך לתוס' פסחים (קט"ו) הנ"ל מזוה"ק יתרו (ד' צ"ג:) ואי מיזדמן לי' עובדא ויכוון בי' זכאה איהו ואע"ג דלאו מכוון זכאה איהו דעביד פקודא דמארי' עיי"ש, והרי הזוה"ק חיבר רשב"י ור"ש הא אזיל בתר כוונה וס"ל מצ"כ כמו שכ' בהקדמת ס' אגלי טל, ומ"מ כ' דגם אי לא מכוון בי' זכאה איהו, הנה דאפי' למ"ד מצ"כ מ"מ גם בלא כוונה שם מצוה עלה:
וראיתי בספר שבולי הלקט השלם סי' י"ז בשם הר"י מנירצבורג המתפלל ואינו מכוון י"ל שיצא ידי חובתו וכעין קדשים שאם נזבחו סתמן כשירין ולכאו' קשה דאיך מפורש בגמ' ובש"ע שאם לא כוון באבות צריך לחזור ולהתפלל ועכצ"ל דגם בלא כוונה חשוב מצוה אע"ג דמחזירין אותו:
ויש לבאר הדברים יותר דהנה בס' ברכי יוסף דאף דאין יוצאין יד"ח רק בכזית מצה מ"מ אם אין לו רק חצי זית צריך לאוכלו דגם בחצי שיעור איכא קצת מצוה כמו באיסורין דגם ח"ש אסור מה"ת, והנה באיסורין מצינו גם ח"ש באיכות ולא בכמות עי' רמב"ם (פ"ז) ממא"ס לענין חוטין וקרומין דאפי' נימא שהן אסורין מה"ת מ"מ אי"ח עליהם כמו ח"ש, והיינו ח"ש באיכות של חלב, שאינם חלב גמור, וכעי"ז ברמב"ן בסה"מ מ' ל"ת (שנ"ג) לענין קריבה בעריות שהוא כעין ח"ש, וכעי"ז בפר"ח (סי' תמ"ב) ומל"מ (פ"ה) מה' יסוה"ת לענין שלא כדה"נ דהוא כעין ח"ש, עיי"ש, והוא ג"כ ח"ש באיכות ולא בכמות, עיי"ש, וכעי"ז מצינו הכונס יבמתו לשום נוי או לשום אישות כאילו פוגע בערו' וקרוב להיות הולד ממזר, וכעי"ז בשו"ע או"ח בסי' קכ"ד אם אין י' שומעין השמו"ע מהש"ץ קרוב להיות ברכותיו לבטלה משמע שקצת איסור ולא איסור שלם וכעי"ז בנדרים (ס"ח.) נערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה אי נימא בעל מקלש קליש לא לקיא ונשאר רק חצי שיעור באיכות וכעי"ז מבואר בהירושלמי שכתב טעמא דר' יוסי אם הוציא לולב ברה"ר פטור משום עשה דוחה ל"ת וקשה הא אין עש' דוחה ל"ת שיש בה כרת ונראה דס"ל דאף דאין העשה דוחה כל הל"ת מכ"מ דוחה מקצתו כפי מסת החומר שיש בל"ת גרידא שאין בה כרת וע"כ אינו חייב חטאת אך דאסור מן התורה והיא כעין בעל מקלש קליש ולע"ד זה סברת הש"ס בנדרים (נ"ד) דאף לר' עקיבא דכל מידי דמימלך עלי' שליח מינו הוא מכ"מ מודה לענין מלקות שאינו לוקה ונלע"ד הטעם ג"כ כנ"ל דכל מידי דמימלך עלי' שליח חשיב רק קצת מינו והו' כעין חצי שיעור באיכות וככה הוא בענין טלית שאולה שאינו לכם גמור והוא ג"כ ח"ש באיכות לכם, ולפ"ז נלפע"ד גם לענין אתרוג ביו"ט ראשון דבעי לכם ואינו יוצא בשאול מ"מ אם אא"ל להשיג אתרוג במתנה ע"מ להחזיר חייב עכ"פ בשאול כמו ח"ז מצה כשאין לו יותר, ומצאתי סברא זו דח"ש באיכות לענין מצוה ברי"ט אלגזי סוף ה' חלה (ד' נ"ה.) מדה"ס ביאר כן ד' ירושלמי דסברת רע"ק דמפריש מקב חלה מועיל משום דח"ש במצוה ג"כ שם מצוה עלה ושזה הטעם דתורם מדבר שלא נ נגמרה מלאכתו דחל בדיעבד דהו' ג"כ ח"ש באיכות עיי"ש היטב, הנה דגם במצוה מועיל ח"ש באיכות שיהי' שם מצוה עלה:
וככה הוא בפסול של"ש וכן במצוה בלא כוונה חשיב ג"כ ח"ש באיכות, וקצת סמך לזה בר"ה (ד' י"ח.) זה התפלל תפילה שלימה ופרש"י נתכוון, הנה דבלא כוונה חשיב שהתפילה אינו שלימה והוא כעין חצי באיכות, וכ"מ ברש"י יומא (ס"ו:) ד"ה באינו וכו', אף זו הואיל ולא נגמרה שלא עלתה לש"ח וכו', הנה קרי רש"י לפסול של"ש עבודה שלא נגמרה, וע' בתוס' שם שהשיגו ע"ז, אבל מרש"י ז"ל יש סמוכין לדברינו:
ולפ"ז מצינו קצת לימוד זכות להרבה מאד מהמון עם שאין נזהרין לאפות המצה שלהם לשם שימור וע"י ישראל גדול ואין להם מצה שמורה אחרת לליל הסדר ולכאו' אין יוצאין יד"ח כלל הם ובניהם ובנותיהם (כי גם נשים חייבות במצה מד"ת] גם הברכה על אכילת מצה הו' לבטלה, ר"ל, ולא ניחא למרייהו דנימא הכי ע' כתובות (קי"ב) ולהנ"ל מצאתי קצת תרופה למכתם דגם מצה שלא נאפת לשמה אף דאין יוצאין בה יד"ח מ"מ איכא קצת מצוה כמו ח"ז מצה דזה חשיב ג"כ ח"ש באיכות, ויש בזה כפלים לתושי' א' שאין ברכתן לבטלה כמו דמותר לברך על טלית שאולה כיון דיש בה קצת מצוה, וגם אין מפסידין המצוה לגמרי, ומצאנו בזה דאף שמעכב מ"מ גם בלעדו שם מצוה עלה והוא בתוס' ברכות (כ"ה) לדיעה אחת מבואר כן דשכח יעלה ויבוא במנחה בר"ח אף דצריך לחזור להתפלל מ"מ אם עבר היום ולא התפלל שם מצוה עלה ואי"צ תשלומין בלילה דלא ירויח מאומה דגם בלילה לא יאמר יעו"י, ואם נימא דמעכב ל"ח תפילה כלל וא"כ ירויח דבלילה יהי' שם תפילה עלה דהרי שכח ולא התפלל מנחה בר"ת מתפלל ערבית שתים בלא יעו"י, וע"כ דגם ביום ר"ח שם תפלה עלה בלא יעו"י ומ"מ מעכב ומחזירין אותו לקיים המצוה כדין, ואף אתה אל תתמה בנ"ד דאף דלשמה מעכב בטוויית הציצית מ"מ גם של"ש שם מצוה עלה, עוד ראי' לזה ממש"כ הפוסקים דהיום אין אנו מכוונין בתפילה וא"כ אף דכוונה באבות מעכב ובימי הגמ' הי' חיוב לחזור התפילה אם לא כיוון באבות מ"מ היום אין חוזרין דקרוב שגם טעם ב' לא יכוון, אבל ק' דא"כ איך מותר לנו, להתפלל בפעם ראשונה כיון דכוונה באבות מעכבת, א"כ כל ברכות השמ"ע הם לבטלה, אם אינו מכוון באבות, וע"כ צ"ל דאף דכוונה מעכבת באבות ומחזירין אותו בשביל זה מ"מ שם תפילה עלה גם בלא כוונה באבות ול"ה לבטלה, ומצאתי סמך לדברי בס' שבולי לקט השלם (סי' י"ז) ע"ש, עוד מצינו כזה בס' תפארת ישראל להמהר"ל ז"ל בפ' (ס"ז) בהא דאמרינן בתפלין ומזוזות וס"ת אפי' כתב אחד מעכב, היינו שמעכב וצריך לכתוב אותו ואין להניחם כך. וגם בס"ת כך הוא שהוא מעכב וצריך לכתוב אותו ואסור להניחו כך, ומ"מ יש עליהן דין קדושת תפילין לכל דבר בעולם רק שמעכב שחייב לכתוב אותו לגמרי, וגם ס"ת הדין כך, דידוע צריך לכתוב אותה כתיקונה לגמרי ומ"מ אם לא נכתב אין פסולין וכו' עכ"ל הנצרך לעניננו הוא סמך לדברנו דאף דבר שמעכב מ"מ גם בלעדו יש קדושת ס"ת עליו ומ"מ מעכב וצריך לקיים גם פרט זה, והנה י"ל בנ"ד דאף דכוונה מעכב וא"י יד"ח בלא זה היינו דצריך לקיים גם פרט זה. דלשמה, אבל מ"מ גם בלא כוונה שם מצוה עלה וכעין ד' התוס' פסחים (קט"ו.) וכעי"ז כ' בליקוטי ח"ס (סי' צ"ט) בשם יש"ש פ' הערל, לענין ציצין המעכבין את המילה דמ"מ אינו דומה למל ולא פרע דהתם תנן כאילו לא מל, משא"כ בציצין המעכבין לא חשיב כלא מל, הנה דאף דמעכב מ"מ חשיב קצת מילה, וע' גיטין (כ"ד:) ע"ש היטב:
[ובזה יש לימוד זכות להרבה מהמון שקונין ציצית מארחי פרחי שאין נטווין לשמה ואף דעפ"י דין ציצית נקחין מכל אדם מ"מ הלב יודע שיש הרבה שאין עושין לשמה, וע' בשו"ת ח"ס ח' או"ח (סי' ו') וגם בשעת תלייתן אין המון מכירין לכוון לשמה וגם להרבה תפילין שכותבן מי שלא הביא ב' שערות דלא הו' לשמה, והרבה מוכרי סת"ם אין נזהרין בזה כידוע, ולהנ"ל יש קצת המלצה דמקיימין עכ"פ קצת מצו' וגם אין ברכתן לבטלה] ולענין ציצית יש לי עוד לימוד זכות עפי"מ שכ' הטו"ז או"ח (סי' כ"א) על מה שכ' השאילתות דהא דתשמישי מצוה היי"ד לאחר מצוותן אבל בשעת מצוותן אסור להשתמש בהן כמו דאמרי' שלא יכסנו ברגל ועז"כ הטור דשא"ה דמקיים המצו' בבזיון, וע"ז הק' הב"י דהרי אסור להשתמש נגד נ"ח ויליף לה הגמ' מהא דלא יכסנו ברגל, וע"ז תי' הט"ז דשאני נ"ח דע"כ צריך לכוון קיום המצוה גם בשעת תשמיש דאל"כ יצטרך לחזור להדליק משא"כ בטלית אפי' כשלבש אי"צ לכוון קיום המצוה שאינו מצוה חיובית עיי"ש שזה תו"ד, ולכאו' ק' הא כשלובש ד' כנפות חייב ללבוש גם ציצית, וצ"ל דס"ל דאפי' לא יכוון לקיים מצוה מ"מ לא לובש בלא ציצית ואפי' נימא דבלא כוונה ל"ה מצו' מ"מ גם עבירת עשה דציצית ליכא בזה דסו"ס אינו לובש בלא ציצית, ומזה למדתי דאפי' למ"ד מצ"כ וילבוש טלית בלא כוונה אע"ג דאינו מקבל שכר מצוה מ"מ גם עבירה ליכא דסו"ס לבוש בציצית ואי"צ שיהי' קיום מצוה בהציצית כל שלבוש בציצית אינו עיבר העשה רק דאינו מקבל שכר מצוה, ול"ד לשאר מצות מחוייבת למ"ד מצ"כ כשהוא בלא כוונה מאומה לא ישא בעמלו [לבד לתוס' פסחים (קט"ו.) שהובא באגלי טל בהקדמה] דהתם עיקר הוא לקיים מצוה וכשאינו מקיים לאו כלום עביד משא"כ בציצית דאפי' בלא כוונה אהני מעשיו עכ"פ שלא יחשב לובש בגד בלא ציצית, והוא הקדמה חדשה רבת הערך אשר מדברי הט"ז ז"ל משיתיהו, לפ"ז י"ל דה"ה בציצית טוויים שלא בכוונה אע"ג דאין מקיים בהם מצות ציצית מ"מ גם עבירה דלובש ד"כ בלא ציצית ליכא, וממילא ל"ה נמי הציצית משא בשבת דסו"ס הם לצורך ולתועלת שלא יחשב כלובש ד' כנפות בלא ציצית, נדחקתי בכ"ז ללמוד זכות על המון עם אשר רובם קונים ציצית ממאן דהוא ואין טוויים לשמן, ולדברי עכ"פ אין עוברים בעשה וגם הציצית ל"ח משא:
ונשוב לנ"ד דלא חשיב מכשיל ברכה לבטלה דגם בציצית של"ש אפשר דאיכא קצת מצוה ושייך לברך וצונו כמו בטלית שאולה, וכעין ד' התוס' פסחים (קט"ו.) למ"ד מצ"כ והיתה בלא כוונה לא יצא יד"ח מ"מ גם בלי כוונה שם מצוה עלה, ולכאו' יש לדחות דאינו דומה לטלית שאולה דיכול לומר וצונו כיון שהוא קצת מצוה ודבר טוב והגון לעשות כן, משא"כ בנ"ד דאדרבה איסורא עביד שלובש בגד בלא ציצית כשרין אינו יכול לומר וצונו דהו' בוצע ברך, וכן ל"ד להתוס' פסחים (קט"ו.) מחמת חילוק זה דהתם אם נעשה בלא כוונה הו' קצת מצוה דאינו עובר שום איסורא בזה, משא"כ בנ"ד דבלבישת הבגד איסורא עביד שאין בהם ציצית כשרין לגמרי כמחוייב ולובש בגד בלא ציצית, וציצית אלו אין מספיקין לפטור הבגד כנ"ל, ועדיין י"ל דכיון דלענין איסור ללבוש הבגד בלא ציצית כתבתי לעיל דאיכא ס"ס להתיר א' שמא כרי"ף ורמב"ם דטלית של משי פטור מציצית מה"ת ושמא ציצית אלו ג"כ כשרים והו' ס"ס בדאו' וס' אחד בדרבנן, וכיון דאיסור לבישה אזיל לה שוב שפיר שייך לברך עליו ג"כ מחמת קצת מצוה דאית בה אפי' נטווין של"ש כמו טלית שאולה וכהא דתוס' פסחים (קט"ו.) הנ"ל:
ולענין ברכה גם לרי"ף ורמב"ם שייך לברך דעכ"פ מדרבנן חייב בציצית, ותו נלע"ד דלרי"ף ורמב"ם עדיף דאפי' נימא דליכא מצוה כלל בציצית דעשויין של"ש מ"מ כיון דעכ"פ ס' אולי כשרים שוב מותר לברך עליהם דכיון דמצד ספק דרבנן לקולא יוצא בציצית כאילו חשיב כודאי מצוה ומותר לברך ע"ז, וכעי"ז כ' מג"א (סי' קנ"ט סקט"ו) דהיכא דנוטל ידיו בספק נטילה מותר לברך עליו כיון דיוצא בנטילה זו מצד ספק דרבנן לקולא, ובשו"ת נודע בשערים (סי' ט') מסתפק בזה עיי"ש, ומצאתי כזה עוד בשו"ע הרב ז"ל (סי' קס"ח סי"ב) באמצע הדיבור, שספק ברכה של דבריהם להקל ואפי' לכתחילה אין כאן חשש ברכה לבטלה שכיון שהקילו חכמים בדבריהם לצאת בספק ברכה אין זו ברכה שאינה צריכה ואינה לבטלה בודאי כיון שיוצא בה יד"ח ורשאי לאכול על ידה עכ"ל:
ות"ל מצאתי סברא זו מפורש במנחות (ס"ו.) דמותר לספור בה"ש ולברך עליו משום דספירה בזה"ז דרבנן וספד"ר לקולא, הנה מפורש דמצד ספד"ר לקולא מותר לברך ג"כ, והיינו כהנ"ל דכיון דסד"ר להקל חשיב מצוה ודאית ורשאי לברך עליו, ולהדיעות דבגד משי חייב בציצית מה"ת, שוב י"ל כסברא הנ"ל, דאף בציצית שאין טוויין לשמה יש עכ"פ קצת מצו' ושייך לברך עליו כמו בטלית שאולה, וא"ש בסייעתא דשמיא:
[עוי"ל דכיון דבגמ' מנחות פליגי רב ושמואל אי בעינן טווי' לשמה ולא אפסקי' מאי הילכתא בהדיא, י"ל דבטלית משי שהוא דרבנן לרי"ף ורמב"ם סומכין על מ"ד דל"צ טווי' לשמה, כעין נדה (ט':) כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד בדרבנן]:
ועתה נבוא להחשש השלישי דלפני עור, דהיינו לענין הוצאה בשבת במקום שאין עירוב דהציצית הו' משוי, י"ל עוד סניף דלית לן היום ר"ה דאורייתא דאין ס' ריבוא בוקעין, ובדרבנן יש דיעות דליכא לפ"ע כלל כמ"ש התורת חסד (סי' ה') בשם הרמב"ן והריטב"א ריש מו"ק ורמב"ן סופ"ק דע"ז עיי"ש, וכיון דלכו"ע ליכא בזה רק לפ"ע דרבנן, כיון דלא קאי בתרי עברי דנהרא והדבר נוגע לפרנסתו, ע"כ נלפע"ד לסמוך ע"ז להלכה למעשה וי"ר שלא אכשל בדבר הלכה:
ודבר שאלה הראשונה בטליתות שנרשם עליהם פסוק להתעטף בציצית בשם ומלכות אם מותר להסתחר בהם אף דודאי אין לרשום פסוקים בטלית כדאי' בשו"ע יו"ד (סי' רפ"ג סעיף ד'), מ"מ שיהי' איסור לעשות בו סחורה לא שמענו, ומש"כ כבודו דאולי ישבו עליו, א"כ גם תפלין לא נמכור להם גם סידורים וחומשים אולי ישבו עליהם, ואם יאמר דתפלין הם תשמישי קדושה ואסור לנהג בהם בזיון, משא"כ טלית אינו רק תשמיש מצוה כמגילה (כ':), [והנה לדעת הב"ח או"ח (סי' כ"א) אליבא דשאילתות אפי' טלית אסור לישב עליו כל זמן שראוי למצוותו אפי' שלא בשעת קיום המצוה עיי"ש, אך הט"ז שם חולק וס"ל דשלא בשעת קיום מצוותו לכו"ע שרי אפי' לשאילתות, שו"ר דז"א דהב"ח לא אסר אלא תשמיש דציצית אבל לא תשמיש הטלית כי הטלית אפי' תשמיש מצוה לא חשיב, וכן השו"ע (סי' כ"א) לא דיבר אלא מחוטי הציצית עיי"ש] הנה ההמון אינם לומדים ואינם יודעים לחלק בין זה לזה, ומי שנזהר בכבוד תפלין וספרים גם בטלית של מצוה נזהר בכבודו, והרי מוכחין דברים כאלו כגון טישטיכלעך לחלות לליל ש"ק ורשום בהם ג"כ ברכות וקידוש וכן הדגלים לשמחת תורה אף דודאי נכון לבטל זה שלא לרשום ברכות אדברים כאלו דיכול לבוא לידי בזיון כד' היו"ד (סי' רס"ג ס"ד) הנ"ל, וכעי"ז ברמ"א יו"ד (סי' רע"ו סי"ג) וכעי"ז בש"ס ר"ה (י"ט:) דעשו יו"ט כד בטלה אדכרתא מן שטריא משום שהי' בא לידי בזיון, אבל גם משם עצמו יש ראי' דאין לאסור בדיעבד דאטו קודם שבטלו אדכרתא מן שטריא הי' אסור ללוות מעות על שטר, זה ודאי אינו דלא מצינו זה רק שהי' מתאמצים לבטל זה מן השטרות שלא להזכיר שם אבל גם קודם שבטלו היו לווין על שטרות מחמת של"ה עצה אחרת דמלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי, ועכ"פ נשמע דבשעהד"ח שרי וה"ה דבדיעבד מותר להסתחר בו, ועוד נ' דטליתות עדיפי דבשלמא שטר עומד להפרע ולזורקו לאשפה משא"כ טלית של מצוה אינו עומד לנהג בו בזיון, ועוד נ"ל דאין איסור בזיון רק במתכוון אבל בלא כוונה ל"ח בזיון כלל, [זה פירוש לדבר חובל בחברו חייב משום ה' דברים ואמרי' אדם מועד לעולם וחייב ד' דברים אבל בושת א"ח עד שיתכוון והיינו דאם אינו מתכוון ל"ח בושת כלל, ואף דהתם מקרא ילפינן לה, מ"מ הוא סברא ג"כ], וזה אני כותב לסניף בעלמא:
ע"כ נלע"ד להתיר לכבודו להסתחר במסחר הטליתות של משי, וגם בהציצית של משי, אמנם כאשר יסוד ההיתר הוא משום דבלא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא לפ"ע דאו' לכו"ע, אם יהי' קונה שיכיר בו או שיסתפק בו שאם יאמר לו שיש שאלה על הציצית הללו והוא ספד"א וע"כ נכון יותר לקנות ציצית של צמר, יציית לו מחוייב להודיעו, וע' תורת חסד (סי' ה' סק"מ) מש"כ דאם המכשיל מזיד והנכשל שוגג המכשיל עובר כל האיסור, עיי"ש, ואני מצאתי מפורש כן ברמב"ן פ' מטות עמש"כ בשם ספרי ונשא את עונה שהגורם תקלה לחברו נכנס תחתיו לכל העונשין וכו' וכ' הרמב"ן דהיי"ד כשהנכשל שוגג עיי"ש, הנה מפורש כן, אך באוה"ח ר"פ אמור דל"ש איסור זה רק בכלאים ובטומאת כהן ע"ש היכא רמיזא בקראי, וזה דלא כתוח"ס דנקט בפשיטות דשייך איסור זה בכה"ת ומד' הרמב"ן ר"פ מטות מבואר רק דנענש ביד"ש אבל שיחשב ממש כעובר על הלאו שיהי' לוקה בדיני אדם זה ל"ש רק בכלאים ובטומאת כהן, וראיתי ברמב"ן פ' בא (י"ב פ' ט"ז) כל מלאכה לא יעשה בה בפירש"י אפי' ע"י אחרים ולא הבינותי זה שאם האחרים האלו ישראל הם עצמם אסורין ואין אני מוזהר במלאכתו שלא תעשה על ידו אלא שאם מטעה אותו באיסור עובר משום לפ"ע ל"ת מכשול עיי"ש מבואר איפוא להדיא דאפי' במטעה אותו דהיינו שהנכשל שוגג והמכשיל מזיד מ"מ אינו עובר רק בלפ"ע, וקצ"ע מש"כ הרמב"ן שאם מטעה אותו באיסור עובר בלפ"ע שהרי אפי' באינו מטעה עובר בלפ"ע, וצ"ל דבאינו מטעה אותו לא פסיקא מילתא דיעבור בלפ"ע דאורייתא דאי לא קאי בתרי עברי דנהרא אי"ע מה"ת, אבל במטעה לעולם עובר, דמשהוצרך להטעותו ש"מ שהוא איש כשר שאם הי' יודע שאסור ל"ה אוכל וא"כ לולא הכשלתו ל"ה אוכל ודומה לקאי בתרי עברי דנהרא, ואם לא יציית מותר, וכבודו את נפשו הציל, כנלע"ד בזה להלכה ולמעשה וי"ר שלא אכשל בדבר הלכה. הנני ידידו עוז דושה"ט באה"ר השי"ת ימלא משאלות לבו הטהור שיהי' לו פרנסה בהיתר גמור בלי שום נדנוד איסור כנפשו ונפש תדרשנו לטובה: