ארץ צבי (פרומר) א· הרב אריה צבי פרומר
השמטות
שייך לדף ב' ע"ב **(הדף נחלק לד' עמודים.)** שורה ט"ז.
עוד סמך לזה דהרי ברא"ש סוף הל' חלה דכמו דילפינן טעם כעיקר לענין איסור (וכן לענין מצוה) כן מועיל טעם כעיקר לחייב בחלה הנה דכמו דילפי' מצו' מאיסור לענין טעם כעיקר כמו כן ילפי' שיחול חיוב ע"י טעם כעיקר ה"נ בנ"ד יש ללמוד מהא דמרבינן ח"ש לאיסור או למצוה דה"נ מחיוב ח"ש לחייב:
שייך לדף ד' ע"א שורה כ"ד.
שוב הראוני דגוף החידוש כ' בס' לחם שמים רפ"ה דיומא דבכזית לכ"ע ח"ש אסור מה"ת אך שם קאתי עלה מטעם אחר:
שייך לדף ו' ע"ג שורה ו'.
ולפ"ז אפילו טלית קטן שאינו מכסה רק ראשו ורובו של קטן עד החזה. חייב בציצית מדרבנן. ולפ"ז רוב הט"ק של ההמון יש בהם כשיעור הזה. ומה שהחמיר הרב ז"ל בסידור. שיהי' בו אמה על אמה מלפניו וגם מלאחריו. י"ל דזה כדי שיהי' בו כשיעור עיטוף לגדול עד החזה כדי לקיים מצוה דאורייתא:
שייך לדף ו' ע"ד שורה א'.
וע' כלים פט"ז מ"ו ופכ"ד מט"ז ודע"ב:
שייך לדף ו' ע"ד שורה ל"א.
וכ"מ להדיא בע"ח ד' לבוב ד' נ"ד: סוד ט"ק א"מ בתי' ו' בלתי ראש ג' גו ג' ות"ג אחר התפשטות:
שייך לדף ז' ע"ד שורה ל"א.
זמן רב אחר שכתבתי זה נודע לי שהרה"ק ר"ש מבעלז זצ"ל צוה לעשות עטיפה א' לגלות הפנים משום שאין דרך לבישה לכסות העינים לגמרי שלא יוכל לראות וזה ראי' לדברנו ועכ"פ ראוי ליזהר שלא ימשיך הטלית רק עד למטה מפיו כי גם באופן זה עדיין יכול לראות סביביו כמ"ש בפנים:
שייך לדף י"ג ע"ג שורה י"א.
שוב נאמר לי שסברא זו כתובה בס' ר' משולם איגרא ובסגנון זו ישבתי קו' אשר שמעתי על דברי רא"ש רפ"ק דב"מ דעד המסייע פוטר משבועה ק"ו מדמחייב שבועה כ"ש שפוטר. וע"ז הק' אדרבא מדמחייב שבועה ומועיל שבועה לדחות ד' העד ש"מ דשבועה כחה גדול יותר מעד וא"כ איך עד פוטר משבועה כיון דהוא צריך בירור יותר גדול מעד דהיינו שבועה איך יפטר בדבר שהוא קל מזה ע"כ הקושיא. ונלענ"ד ע"ד הנ"ל דהן אמת דעד כחו פחות מכח השבועה מ"מ כיון שמקליש קצת כא החיוב ואין במה שנשאר שיעור לחייבו שבועה כנלענ"ד בזה. ועיקר הקו' נראה דתלוי בפלוגתא אי אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם דלמ"ד מתוך כ' הר"ן בשבועות דשורש החיוב היא ממון אך השבועה פוטרתו מממון ולפ"ז שפיר ש"מ דכח השבועה גדול מכח העד המחייב ממון אבל למאן דל"ל מתוך ומעיקרא אינו מחייב ממון רק שבועה לק"מ כמובן:
שייך לדף י"ג ע"ד שורה כ"ב.
ויש לבאר הדבר דהנה מצינו פלוגתא בגמ' לענין מצ"כ גם מצינו פלוגתא לענין מתיר אי צריך כוונה כמו שחיטה וטבילה ולהלכה קיי"ל דמצ"כ כמ"ש מג"א סי' ס' ואלו לענין מתיר קיי"ל דלא צריך כוונה דשחיטה אי"צ כוונה וציצית יש בה ב' דברים א' שהוא מצוה כמ"ש במק"א וגם הוא מתיר ע"כ כשהוא בלא כוונה המצוה שבה לא קיים דמצ"כ אבל מ"מ חלק המתיר פעל פעולתו וע"כ נהי דמצוה לא קיים מ"מ אהני מעשיו שלא יחשב לובש בגד בלא ציצית. ובזה י"ל במה דנתקשיתי בהא דמושך ערלתו א"ל חלק לעוה"ב וק' הא משוך אוכל בתרומה ומבואר בירושלמי פ' הערל אפי' מושך בידים ג"כ אוכל בתרומה דלאו ערל הוא וא"כ מה קעביד ולהנ"ל דאע"ג דלאו ערל הוא לענין תרומה דנשאר חלק המתיר מ"מ קיום מצוה ליכא ואכמ"ל:
שייך לדף י"ג ע"ד שורה נ"ד.
ומצאתי סמך לזה בירושלמי פ' האורג על המשנה דקורע בחמתו. דהמביא חטאת בשבת כיפר וצריך להביא אחרת ופי' רידב"ז דבחטאת יש ב' דברים כפרה ומצוה ואף שפעל הכפרה מ"מ מצוה ל"ק עיי"ש. ולע"ד יש קצת סמך לזה בכריתות ט' אשה שיש עלי ה' לידות מביאה קרבן ואוכלת בקדשים והשאר עלי חובה הנה דאף דעיקר הקרבן אתי לאשתרוי הקדשים מ"מ משכח"ל שאע"פ שמותרת בקדשים מ"מ נשאר חיוב מצד המצוה גרידא:
שייך לדף י"ז ע"א שורה י"ד.
ודמיון לשיטת הרמב"ם מצינו עוד באהלות פי"ב מ"א אליבא דריב"נ עש"ה, עוד דמיון לזה מתוי"ט פ"ה דפרה מ"ט דוק ותשכח:
שייך לדף י"ז ע"א שורה מ"ז.
שו"ר שכ"כ שט"מ מנחות ל"ג: וזה ראי' לדברינו:
שייך לדף כ"ג ע"א בהג"ה שורה ט"ז.
וראי' לזה מדעת הב"ח או"ח סי' ל"ב הובא בטו"ז סק"ן עיי"ש עוד ראי' לזה מט"ז שם ס"ק ל"ד שהק' מציצית על תפילין עיי"ש:
שייך לדף כ"ד ע"ב שורה ל"ה.
וסמך לדברינו מדברי הש"ס יבמות י"א אי אלים קו"ח למדחי צרה שאין לזה שום ביאור לכאו' ולהאמור יובן היטב וק"ל:
שייך לדף כ"ט ע"ב שורה י"ז.
ונלע"ד מקור לרמב"ם מזוה"ק בשלח מ"ז. וקראת לשבת מבעוד יום ופסוק זה קאי על קידוש כמ"ש הרשב"ם פ' ערבי פסחים דקידוש במקום סעודה ילפי' מהאי קרא וקראת לשבת עונג במקום קריאה שם יהי' עונג:
שייך לדף ל' ע"ב שורה י"ב מלמטה.
וראי' לזה מר"ה כח: דזכרון תרועה משמע כוונה ואף דבגמ' הוא רק ס"ד בזוה"ק שאומרים לפני התקיעות בסדרא בתראה מפורש כן הוא דזכרון תרועה קאי על כוונת מצוה וממילא שכחה מורה על שלא כיון דידיעת ההפוכים א' הוא. ע"כ ולא שכחתי הפי' שלא חיסר מלכוון:
שייך לדף ל' ע"ד שורה כ'.
וכ"מ להדיא בהשגות הראב"ד פ"ח מה' ברכות הי"ד וכ"מ בכלבו שהביאו ב"י סימן קס"ז עיי"ש:
שייך לדף ל' ע"ד בסוף העמוד.
וכעי"ז מצינו בברכות ד"נ: ג' שבאו מג' חבורות אין רשאין לחלק וכו' ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו וכ' רא"ש ורבינו יונה בשם ר' יהודא דמיירי שהי' בכל חבורה ד' בנ"א וג' מכל חבורה זימנו אף שהוא לא זימן מ"מ כיון שכבר נתקיים בכל חבורה מצות זימון בהשאר פרח זימון מינייהו והוא חידוש גדול דרבים שאכלו כאחד אין חיוב זימון על כל א' בפרט וסגי שיתקיים באותו חבורה מצות זימון:
שייך לדף ל"א ע"ד שורה ט"ז.
מש"כ דברה"ת דומה לציצין שאין מעכבין שאם פירש אינו חוזר במג"א סי' קל"ט סקי"ד מבואר להיפך:
שייך לדף ל"ה ע"ד שורה י"ח.
ובההוא ענינא נשאלתי אם מותר לגרור נקודה א' מן הגראמאפאן שבאותה נקודה טמונה ההברה של השם. אם כיון שאין כתוב שם שם רק שגורם שלא יהי' כאן קול הברה של השם ל"ח מחיקה דמחיקה לא מצינו רק בכתב ולא בקול. ויש לפשוט קצת מנתיבות עולם נתיב השלום פ"ג דמשו"ה התירה תורה למחוק השם כדי לעשות שלום בין איש לאשתו משום דשמו של הקב"ה שלום כשבת ד' י': וכשמוחק שם לעשות שלום הרי חוזר וכותב שם בהשלום שעושה הנה דמה שנותן מציאות לשלום חשוב ככותב שלום שהוא שם ה"נ במסלק מציאות [שהיה כאן במציאות שיהי' נבלע הברת השם] חשוב כמוחק השם דידיעת ההפכים א' הוא. אך באמת לא דמי כלל דהתם מהווה מציאות השלום אבל כאן אינו מסלק המציאות ח"ו לומר כן כי זה דבר שא"א כמובן רק מוחק מציאות קול ההברה מהשם ואינו היפך הנ"ל ול"ש בזה ידיעת ההפכים א' כי אינו דומה כלל בהפוכו ודו"ק:
שייך לדף ל"ח ע"ג שורה כ'.
ונלענ"ד מקור לדברי רח"ו ז"ל דברה"נ דאורייתא מירושלמי פ"ק דע"ז ה"ו יין ושמן לא ימכור לו מפני שהוא מוציאו מן הברכה משמע שהוא מדאורייתא דעל דרבנן לא חששו במכירה לנכרי דהרי בן בתירה מתיר בסוס משום דחי נושא א"ע ואין בו רק משום שבות, ונלענ"ד להשוות הפוסקים בענין ברכת הנהנין אם הוא דאורייתא או דרבנן] עפמש"כ רמ"ה סנהדרין נ"ט ע"ב אדה"ר לא הותר לו בשר לאכילה והק' התוס' הא לא הי' אסור רק באבר מן החי ותירץ הרמ"ה וז"ל דכי אמרי' לא הותר לו בשר לאכילה לאו דאצטוה עלי' בפירוש קאמרי' אלא לא הותר לו דמסתמא כל הנבראות שהיו בעולם היו אסורות לו כעבד זה שאין לו רשות להנות משל רבו עד שיטול רשות מיהו אזהורי לא אזהרי' אלא מאמה"ח וע"כ לא מקטיל רק על אמה"ח עיי"ש:
וכעי"ז הוא בנ"ד כיון דכתיב לד' הארץ ומלואה וילפי' מקרא דמיירי קודם ברכה סברא הוא דאין ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה משום דאין ד"א לקחת מבית רבו בלא רשות מ"מ מה שאמרו "אסור" ליהנות מעוה"ז בלא ברכה דבר זה הוא רק מדרבנן דמה"ת הוא רק שלא הותר אבל לא שיהי' אסור דומיא דהא דלא הותר בשר לאכילה לאדה"ר:
שייך לדף ל"ט ע"ב שורה ט"ו.
וח"א הקשה ע"ז מכריתות כ"א: דם של בין השינים מוצצו ובולעו ולהנ"ל מה רבותא כיון של"ה לקיחה לתוך פיו מותר בכל האיסורין ולענ"ד אדרבא גם משם יש להביא ראי' לדבריי דהרי מחלקינן שם בין פירש ללא פירש וק' הא חשוב תמיד פירש בפיו ולדברינו א"ש דכיון דנולד האיסור בפיו שרי:
ובהאי ענינא כ' בחידושי על ד' רשב"א סוכה ל"ה דאייתי פלוגתא דבבלי וירושלמי דבירושלמי פוסל מצה גזולה ולבבלי ס"ל דיוצא משום דמכי לעסי' קניי' בשינוי ולכאו' ק' לירושלמי למה אינו יוצא מטעם דקני' בשינוי ונלע"ד לפמ"ד במשנה תרומות פ"ח דאשת כהן שהית' תרומה בתוך פי' ר"א אומר תבלע ר"י אומר תפלוט ולא מיבעיא לר"א דס"ל דכיון דלקיחה לפיו הי' בהיתר מותר לבלוע דל"ח אכילה רק בצירוף הלקיחה לתוך פיו ה"נ במצוה ל"ח אכילת מצוה רק בצירוף לקיחה לפיו. וע"כ בעינן שבשעת לקיחה לפיו יהי' לכם וע"כ לא סגי מה שקונהו ע"י לעיסה בהניחו בפיו דמ"מ הלקיחה לפיו הי' בפסול. אך אפי' לר' יהושע דס"ל תפלוט וחשיב אכילה אפי' כשהלקיחה לפיו הי' בהיתר. היי"ד כשהי' עכ"פ לקיחה לפיו אבל אם ל"ה לקיחה לפיו כלל ודאי ל"ה אכילה כמ"ש בפנים והנה בתוס' ב"ק ס"ה: כ' דהא דשינוי קונ' משום דחשוב כחפץ אחר ולא זהו שגזל עיי"ש. וע"כ א"א לומר בזה דיוצא משום שקונה בשינוי דא"ת שינוי קונה ע"כ צריך אתה לומר שהוא כחפץ אחר וא"כ חשוב כאלו ל"ה לקיחה כלל לפיו באותו מאכל ובלא לקיחה לפיו לכו"ע ל"ח אכילה כנלענ"ד נכון בעזה"י:
שייך לדף מ"ד ע"ד שורה ל"ו.
ובזה יובן המשנה ברכות ט': הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה ולהנ"ל יל"פ דכיון דאפי' בלא מצות ק"ש שם מצוה עלה כקורא בתורה שוב נעשה מזה מצות ק"ש ג"כ כיון דפרחה לעילא מצד מצות תורה ושם אין שייך זמן:
שייך לדף ס"ג ע"א שורה כ'.
ובמק"א כתבנו עצה לקיים שיטת האו"ז וש"ך ז"ל דס"ל דל"מ שליחות לענין מילה לפמ"ש באבני נזר יו"ד דמציצה הוא ג"כ חלק ממצות מילה ואינו לפקו"נ לבד רק גם מצו' עצמיית לפ"ז יש לכל אב לקיים בעצמו מצות מציצה אצל בנו הנמול כי זה דבר קל לכל אדם לעשות. ובע"ז כ"ז. פריך למ"ד אשה פסולה למול הכתי' ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ומשני אתי איהי ואתחלה ואתי משה ואגמרה הנה דאם הגמר ע"י איש חשוב כאילו כל המילה הי' ע"י איש ה"נ י"ל כיון דהגמר ע"י האב חשיב כאילו כל המילה הי' ע"י האב. הגם דיש לדחות דדוקא התם שנשאר מקצת ערלה שמעכבת ועדיין חשיב ערל ע"כ חשיב האב כאלו עשה הכל משא"כ מציצה אע"ג דהוא ממצות מילה מ"מ אינה מעכבת מ"מ יש להסתפק אם אתי משה ואגמרה מיירי דוקא בנשאר ציצין המעכבין דאפשר אפי' נשאר ציצין שאין מעכבין מועיל דהרי חזינן דדוחין כל זמן שלא פירש הנה דעדיין הם חלק ממצות מילה [ותו דכמו דמצינו דשהי' במיעוט בתרא פוסל הנה דאע"ג דרובו ככולו כשעושה בפועל כולו חשיב גם המיעוט בתרא כחלק מעצם השחיטה ה"נ במילה אע"ג דמעוט גובה עטרה אינה מעכבת מ"מ אם מל אח"כ גם זה מן המצו' ומציל למפרע כל המילה] ואף שדוחק לומר כן. אבל ת"א ה"ר לזה מקרא דכתי' ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו וגו' וירף ממנו משמע דרק אחר כריתת הערלה ותגע לרגליו וירף ממנו א"כ ק' איך אמר ואתי משה ואגמרה הרי כבר נכרתה הערלה ודוחק גדול לומר שנשארו ציצין המעכבין דא"כ ל"ה קרי לי' בקרא ותכרות ערלת בנה ולהנ"ל א"ש טובא שהוא כרתה רוב גובה העטרה ולא נשאר רק ציצין שאין מעכבין ע"כ שפיר כתי' ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו כי אז בשעתו הי' זה מילה שלימה ומ"מ שייך אתי משה ואגמרה במה שגמר ציצין שאין מעכבין. ע"כ דברי תלמיד בתוס' ביאור משלי. ויפה העיר. ואיך שיהי' הצלה פורתא איכא. ואפי' נימא דאינו מתקן כל המילה למפרע מ"מ כיון דמציצה חלק מעצם המצו' מילה מקיים בזה שפיר מ"ע המוטל על האב במציצה גופה. ומי שאוהב מצות ובמצותיו חפץ מאוד נכון לו לעשות כן:
שייך לדף ס"ג ע"ב שורה ז'.
[ולולא דמסתפינא אפשר ליישב בזה דברי התוס' חולין ד': ד"ה שמתו אחיו דאם ידוע שנבלע בהם דמם אין מלין אותן לעולם שזה היפך דברי הרמב"ם ושו"ע יו"ד סי' רס"ג כמ"ש בשו"ת הרי"מ. גם דקדק בשו"ת הרי"מ עמ"ש הרמב"ם אשה שמלה וכו' ומת מחמת מילה "שהכשילה כחו" הנה הוסיף ב' מלות אלו שאינם בגמ'. עוד הק' כיון דמבואר ברש"י ותוס' פ"ב דזבחים דיש ערל שמתו אחיו מחמת מילה שאפי' בגדלותו אי"צ למול א"כ הי' להפוסקים לפרש כן. ויש להשוות דברי הפוסקים דיש חלוק בין מת מחמת מילה מיד בשעת מילה דאז אי"צ למול לעולם באבל אם לא מת מיד רק שהמילה הכשילה כחו ועי"ז מת אח"כ בזה צריך למול כשיגדיל ויחחזק כחו לפ"מ שאמרתי קצת טעם בהא דלא מצינו שום מצו' שהקטן נצטו' עליו רק מצות מילה וי"ל דעיקר מעלת גדלות משום דאז בא אל האדם הנשמה כי התורה ניתנה לנשמה. ולגוף יחד ולא לגוף לבד אשר כבהמה נדמה כמ"ש החינוך מצו' ת"ל וע"כ אין חל עליו חיוב מצות עד שיגדל ויאיר עליו הארת נשמתו. אמנם אי' ברח"ו ז"ל דקטן הנמול בשעת מילה כל נר"ן שעתידין לבא עליו בגדלותו באין עליו אז ואחר המילה מסתלקין ממנו עכד"ק וע"כ שייך חיוב מצות מילה גם בקטן ובזה יש ליישב קו' הב"י יו"ד סי' רס"ה על הכלבו שכ' להטעים הכוס לתינוק והק' דהא קטן כזה לאו בר חיוב מצות הוא ולהנ"ל י"ל דהברכה שייכה למצות מילה וכ"ז שלא נגמרה כל המצו' עוד בו נשמתו ודינו בבר מצות] ולפ"ז מי שאחיו מתו בשעת מילה ממש בעוד בו נשמתו שגורם הדבוק האלקי וההשגחה יתירה אסור למולו גם כשיגדל כיון דאיתחזיק דאפי' בשעת הארת נשמתו לא זכה להנצל אבל מי שבשעת מילה מיד לא מת רק אח"כ ע"י שנכשל כחו באמצעות המילה וסו"ס כבר נסתלקה הארת נשמתו שפיר צריך למול כשיגדיל ותבא בו נשמתו דאפשר דאין ראי' ממה שמת בקטנותו שימות גם עתה בהיות נשמתו בקרבו שגורס הדבוק האלקי והשגחה יותר פרטית וכיון דאין הולכין בפקו"נ אחר הרוב הצריך הרמב"ם ב' דברים שיגדל וגם שיתתזק כחו שיהיו ב' שינויים לטובה לעומת שהי' בקטנותו דאז כמעט ברור גמור שיצא מחזקתו הראשונה שמתו אחיו מחמת מילה ותוס' תולין ד':
קאי במתו מיד בשעת מילה דזה מדוקדק יותר בלשון מתו מחמת מילה וע"כ ס"ל דאפי' בגדלות אי"צ למול. ואע"ג שקשה לומר שהרמב"ם ז"ל נתכוון לזה אמנם ידוע דדבריו ברה"ק נאמרו ושכינה מדברת מתוך גרונו ע"כ אפשר שדבריו יתאימו ע"פ סוד אע"פ שלא נתכוון לזה וכזה כ' בפע"ח שער השופר פ"ה בד"ה בענין השינה על מש"כ הרמב"ם על השופר שהוא רמז עורו ישנים מתרדמתכם שנרמז בזה מ"ש המקובלים בענין הדרומיטא והנסירה שהוא בר"ה שמתעורר הז"א ע"י השופר עיי"ש ואם כי כ' שם ונלע"ד שהיא מדרש חז"ל שכוונו לדבר זה. אבל נראה שאין לנו מדרש הזה דא"כ הי' הרח"ו ז"ל מביאו וא"כ גם בנ"ד י"ל כן כי ידוע שרבינו הרמב"ם ז"ל לא כ' שום דבר של"ה לו מקור ע"ז מדברי חז"ל ואם ריק הוא מאתנו ריק. וכן מצינו בכמה דוכתי ברמב"ם שדבריו יש להם מקור בזה"ק אע"פ שלא דאה ס' הזהר כידוע ואביא איזה מהם. א', מ"ש הרמב"ם פ"א מה' תשובה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישיב לכסלו. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם למצוא מקור לזה ולע"ד מקור מקומו טהור בזה"ק פנחס ר"מ. זבחי אלקים רוח נשברה וכו' דרעותא דקוב"ה לא אתרעי בקרבן דב"נ על חובוי אלא רוח נשברה וכו' וע"ד מאן דמאן דמתבר לי' כדקא יאות להוי האי גברא באבטחותא דלא יתיב לגבי' לעלמין הה"ד ולא ישוב. הנה הדבר מפורש. ב', מש"כ רמב"ם בס' המצות מצו' ד' במ"ע דיראה להאמין ביראתו [ולע"ד דבר גדול דיבר האדון ז"ל דלכאו' ק' מה שייך מצו' ליראה הרי תלוי ברגש הנפש ומה יעשה לזה כעין קו' הראב"ע על לא תחמוד ע"כ שיכל את ידיו הק' וכ' דעיקר המצו' הוא להאמין דאית דין ואית דיין וממילא ירא] ויש לו מקור בזה"ק עה"פ אין יראת אלקים במקום הזה יראת אלקים דא מהימנותא. גם מש"כ ברמב"ם דהדלקת המנורה גם ביום יש לו מקור טהור בזה"ק באיזה מקומן כידוע. גם מש"כ במורה דמה שנקרא בלשון מחקר שכל נקרא בלשון חז"ל נשמה מצאתי בעזה"י מפורש בזה"ק וירא דף ק"ט. עיי"ש.] וע"פ האמור י"ל טעם על מש"כ הרמ"א בה' מילה דסנדק קודם למוהל ולכאו' יפלא דמוהל מקיים עיקר המצו' ובכלל מה רבותי' דסנדק ומאי קעביד. וי"ל לפ"ד רח"ו זצ"ל דבשעת מילה באין להילד כל חלקי נר"ן שלו. וידוע שאילו הם המוחין ומלובשים בנה"י דאמא שיש בפנימיותן נה"י דאבא כמ"ש בע"ח ד' לבוב דף נ"ב. ודף נ"ג. ובשאר מקומות. ופועל דמיוני לזה הוא מה שהילד מונח על ברכי הסנדק שהם נה"י שלו. וזה לבוש וצנור שיבאו על ידו הנר"ן לתינוק שמפאת זה שייך מצות מילה בתינוק קטן כנ"ל והיינו רבותי' דסנדק. ומה שהקשיתי דמ"מ המוהל עושה עיקר המצו' יש ליישב לדעת רוב פוסקים דמהני שליחות במילה ומוהל שליח האב וחשיב האב העושה ולא השליח לדעת רש"י קדושין מ"ב: ד"ה נימא שליחו של אדם כמותו ויתחייב שולחו ולא השליח. ואפי' לדעת תוס' רי"ד שחולק על רש"י דגם השליח חייב מ"מ עיקר הוא האב ובזה עדיף הסנדק מהמוהלים דהסנדק מצו' דילי' קעביד ואין לזרים אתו וי"ר שלא יאמר פי דבר שלא כרצונו ית':
לא כתבתי זה בפנים כדי שלא לערב דברי אגדה בהלכה.
שייך לדף ס"ה ע"א שורה י"ז.
והנה בתו"י יבמות כ"א חילקו דשניות הוא משום סייג ועירובין ונט"י הוא חכמה עיי"ש ולכאו' אין מובן אם אינו לסייג א"כ מ"ט לתקנם ומה חכמה יש בזה לתקן דבר בלא טעם ונלענ"ד הפי' כנ"ל דאף שהוא גזירה רחוקה ומשום סייג לבד ל"ה אוסרין מ"מ תקנו עירובין ונט"י כדי שיגרום שמירה לשבת ולתרומה וראו חז"ל בחכמתם שדברים אלו הם סגולה לזה ע"כ קרי לה חכמה:
שייך לדף ס"ו סוף עמוד א'.
ונלענ"ד ראי' דיכולין לקבל תוס' שבת על תנאי דלכאו' קשה במשנה שבת לד. ס' חשיכה ס' אין חשכה מערבין וטומנין את החמין ובשו"ע סי' רס"א דהיי"ד אם לא קיבל שבת. עוד אי' שם בשו"ע ד"א דחייב מה"ת לקבל תוס' שבת ובר"ן הובא ב"י שם דצריך להוסיף מה שהוא ודאי יום דאל"כ בלא"ה אסור משום ס' בהש"מ וא"כ היכא משכח"ל דין המשנה דס' חשכה מערבין וטומנין את החמין הרי כ"א צריך לקבל תוס' שבת לפני זה וא"כ אסור מצד תו"ש ודוחק לאוקמא כל דין המשנה והשו"ע בעבריין לבד שעבר ולא רצה לקבל תוס' שבת וכזה ק' בהא דקיי"ל סי' שמ"ב דבמקום מצוה ל"ג על השבות בהש"מ ובתוס' שבת גזרו וק' הא לעולם איכא תוס' שבת אז למי שרוצה לעשות כדין. וע"כ צ"ל דיכול לקבל תוס' שבת על תנאי. שאם בהש"מ יום יחול תוס' שבת קצת זמן לפני לילה ודאית ואם ביהש"מ לילה יחול תו"ש קצח זמן לפני ביהש"מ וא"כ גם התוס' עצמו ס' הוא ושפיר מותר אז לערב ולהטמין את החמין:
שייך לד' ס"ו ע"א שורה ל"ג.
עוי"ל דהנה במה שמתפלל מנחה אחר קבלת שבת יש ב' דברים א' שבש"ק אסור להתפלל י"ח ברכות שנית שאינו מזכיר של שבת ונשוב על ראשון ראשון מה שמתפלל י"ח ברכות הרי אמרי' בברכות י"ח דבאמת הי' ראוי להתפלל גם בשבת י"ח ברכות רק משום כבוד שבת לא אטרחי' רבנן ולפ"ז י"ל דכמ"ש תוס' כתובות מז. דביו"ט ליכא חיוב שמחה ה"נ בתו"ש ליכא חיוב כבוד ועונג עדיין ומותר אז להתפלל י"ח ברכות ולענין השני שאינו מזכיר של שבת י"ל דהנה בברכות מ"ט. דאם שכת יעלה ויבא בברהמ"ז אין מחזירין אותו כיון דאי בעי לא אכיל ה"נ כשקיבל שבת אי בעי ל"ה מקבל וע"כ ברור דבדיעבד אין מחזירין אותו וכיון שאין הדבר רק לענין לכתחלה שפיר י"ל לסמוך על עצה הנ"ל כנלענ"ד:
שייך לדף ס"ז ע"ד שורה ל"ד.
מ"מ נלע"ד דנכון ללמד להמברך ברכת אירוסין שיכוון בפירוש שלא יפטר את החתן וכלה בברכת בפה"ג רק לגבי כוס זה ולא על שום השני כדי שהמברך ברכת נשואין יצטרך עוה"פ להוציא את הח' וכלה בברכת בפה"ג על כוס השני לדעת הפר"ח ביו"ד סי' י"ז שייך תנאי כזה שלא יפטור רק פירי זו ולא יותר. ובמק"א כתבנו דאפי' להתבו"ש שחולק שם דל"מ תנאי היי"ד במברך לעצמו אבל המוציא אחר יכול להתנות שלא יועיל רק על פירי זו ולא יותר וכעין דאי' בקידושין ז'. דאע"ג דפשט' קדושה בכולה מ"מ כשיש דעת אחרת ל"א פשטה. ובתוס' רי"ד שם דכל שצריך ב' דיעות ל"א פשטה ה"נ אע"ג דהברכה מתפשטת לכל הפירות כשאחר מוציאן דעת אחרת מעכבת דלא נימא פשטה:
ונלענ"ד להוסיף דאפי' א"נ דגם במוציא את חבירו א"י להתנות היי"ד כשמוציא גם את עצמו אבל במוציא את חבירו לבד יכול להתנות ואבאר טעמי ונימוקי דהנה הא דא"י להתנות שלא תפטור הברכה רק פרי א' היינו משום דא"צ לפטור שאר הפירות כל שדעתו לאכול כל הפירות ממילא נפטרים כל שאינו נמלך וכיון שא"צ כוונה לפטור ל"מ תנאי שלא לפטור והנה הרמב"ן במלחמות סופ"ג דר"ה כ' דהתוקע גם עבור עצמו ומוציא אחרים אי"צ שיתכוון להוציאם רק להשמיעם אבל אם אינו מוציא א"ע צריך שיתכוון להוציאם עיי"ש וא"כ המברך לעצמו ולאחרים דאי"צ להוציאן רק להשמיעם אפשר דא"י להתנות שלא יפטור רק פרי א' כיון דאי"צ שיכוון לפוטרו משא"כ במברר לאחרים לבד דאז צריך שיכוון דוקא להוציאם יכול לכוון שלא תפטור רק פרי א'. ובד' תוס' רי"ד הנ"ל דהיכא דצריך ב' דיעות דעת אחרת מעכב דלא נימא פשטה. ע"כ נכון שהמברך ברכת אירוסין יכוון שלא יפטור הח' וכלה רק מברכת בפה"ג דכוס זה ולא יותר:
שייך לד' ע"א ע"ב לסוף התשובה.
שו"ר להגאון ברוך טעם בהג' לפנ"י ביצה י"ב תוד"ה השוחט מייתי פלוגת' דראב"ד פ"ק דכתובות הובא באס"ז כ' דהא דאמרי' מתוך ילפי' מלכם לכל צרכיכם וע"כ דינן כמכשירין דבעי שלא יהי' אפשר מעיו"ט ורשב"א בתשו' סי' ע"א מבואר להיפך ושי' הראב"ד הוא סיוע למש"כ לעיל דמה דמותר מצד מתוך הוא רק דחוי' וממילא בעינין שלא יהי' אפשר בהיתר:
שייך לדף ע"ז ע"ג שורה ה'.
נלענ"ד לפמ"ש הב"י או"ח סי' תרי"ב דאע"ג דאוכלין שאין ראוין פטור אבל אסור מ"מ ח"ש אוכלין שאין ראוין פטור ומותר ונלע"ד ב' טעמים ע"ז א' דח"ש מטעם אחשבי' כמ"ש ח"צ. ומה דאוכלין שאי"ר אסור מדרבנן הוא מטעם אחשבי' כעין שכ' הרא"ש פ"ב דפסחים גבי אלמורי ותרי אחשבי' ל"א כעין שכ' תוס' סנהדרין כ"ב דבתרי פסולי ל"מ קבלו עליו. עוי"ל לפמ"ש מהר"י מינץ דח"ש בתולדה מותר ואין אסור רק כשבא משיעור שלם ועפ"ז חדשתי דכמו דאמרי' מנחות נז. דכמאכל בן דרוסאי מצד א' לאו כלום הוא ה"נ בח"ש דכיון דצריך לדון על הזמן שהי' בו כשיעור ואל"כ הי' מותר ובזמן שהי' מחובר לשיעור שלם אף אם הי' מבשל החצי לבד כמאב"ד לאו כלום הוא כן הוא עתה וכל שלכד"א דאסור מדרבנן מ"מ לא עדיף מבישול כמאב"ד דאסור מה"ת מ"מ כיון שאינו כאורחי' לגמרי כשהוא מצ"א מותר מה"ת וכ"ה בח"ש. כ"כ כלאח"י בח"ש מותר גם מדרבנן דכעין דאו' תקון ע"כ י"ל דכלאח"י בח"ש פטור ומותר:
שייך לדף פ"ד ע"ב שורה כ"ח.
וב"ח עצמו הוכיח זה מד' ב"י בשם בעה"ת דהא דעבד ואשה אין משלמין לאחר זמן אם יש עדות שמעות עצמן או מה דאתי מחמתי' בעין אי"ב ספק שנפרע מהם המלוה וע"ז כ' הצ"צ דשא"ה דליכא בע"ח אחרים אבל אין זה דחוי כלל דסו"ס שמעינן דחשוב עדיין של מלוה אע"ג דמלוה להוצאה ניתנה מ"מ לענין גוביינא חשוב עדיין של מלוה וממילא דה"ה שגובה משאר בע"ח:
שייך לדף פ"ה ע"א שורה ל"ט.
וראי' לדברינו משבת צ"א. דאם הי' כזית תרומה בשעת עקירה וכגרוגרת בשעת הנחה חייב ולכאו' תמו' דבשעת עקירה הרי ל"ה בו כשיעור כמו שהק' הרשב"א ולהנ"ל א"ש דטעם שיעור כגרוגרת בשבת כ' רשב"ם ב"ב נה: שהוא משום מחשבת וכיון דסגי מחשבת בשעת גמר המלאכה סגי נמי במה שהי' כשיעור בשעת גמר. ות"א הק' ע"ז דהרי שם שבת צ"א הוציא חצי גרוגרות לזריעה וכו' משמע דל"מ מה שיש בו כשיעור בשעת הנחה לבד נומתי לו דמש"כ רשב"ם דשיעור כגרוגרת דהוצאה הוא משום מחשבת ולכאורה מאין הרגלים כמ"ד בתורה דצריכין כשיעור אע"ג שאינו בדיני שבת ול"ש בהו מחשבת:
ע"כ נ' דעיקר כוונת רשב"ם כיון דכל האוכלין שיעורין בכזית בכה"ת ושבת דאזלי' עיקר בתר סוף התכלית של המלאכה כמבואר בתוס' שבת קו. ד"ה מה לי ע"כ גם בהוצאת אוכלין שעיקר תכליתן הוא אכילה הי' ראוי להיות השיעור כזית ולא כגרוגרת ומה דצריך בשבת כגרוגרת הוא רק מצד מחשבת וע"כ דוקא בהא דכזית תרומה דבשעת עקירה הי' בו עכ"פ כזית סגי מה שי"ב כגרוגרת בשעת הנחה משא"כ בהא דמוציא חצי גרוגרת לזריעה דחצי גרוגרת הוא פחות מכזית ושיעור כזית גם בשעת עקירה צריך. ות"א הוסיף ליישב בזה קו' התוס' שם ד"ה כגון. למה נקט כזית תרומה עיי"ש ולהנ"ל א"ש ויפה העיר:
שייך לדף פ"ח ע"ב שורה כב.
אך נלענ"ד ראי' לאבני נזר ממקרא מלא פ' מסעי ל"ה כ"ג ופ' שופטים לענין גלות מבואר להדיא דאפי' נתכוון לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן חייב גלות ואין לך מתעסק גדול מזה ואי נימא דמתעסק בכה"ת אין בו אי' כלל ואי"צ כפרה למה יתחייב גלות שהוא כפרה וגם למה הותר דמו לגואה"ד כיון דאין בו שום עון אשר חטא. וי"ל לפמ"ש חי' ר"ן סנהדרין פד: דבשגגת חנק לא הותר דשא"מ רק בשגגת כרת א"כ ה"ה דלא הותר בו מתעסק דמתעסק ודשא"מ בני בקתא חדא אינון כנ"ל וע"כ ברציחה שהוא שגגת סייף ג"כ לא הותר בו מתעסק:
שייך לדף פ"ט ע"ד שורה י"א.
וכדי לברר הדבר נראה עצה לצוות שינסה בעצמו לכתוב אותיות יחידות זה למטה מזה ולא כסדרן וגם גוף כל אות לא יכתוב כדרכו מימין לשמאל רק להיפך משמאל לימין ובלשון פולנית יכתוב האותיות מימין לשמאל ואם גם באופן זה יקל אצלו לכתוב עברית בשמאל ופויליש בימין זה לאות שאין הסיבה מפאת זה שהוא מימין לשמאל וא"כ אין להוכיח מזה באיזה אופן יכתוב כתב אשורית חשיב שולט בשני ידים ומניח בשמאל של כל אדם:
שייך לדף צ' ע"א לסוף סי' ע"ט.
ועפ"י הנ"ל יש לחדש דבט"ב שנדחה אם עבר ואכל בהיתר או באיסור שוב מותר לאכול כל היום דבנדחה שהוא מצד תשלומין ולא מצינו תשלומין על איסור שעבר אתמול רק על מצוה שהי' עליו לעשות ולא עשה אז אמרינן דמה שעשה היום כאלו עשה אתמול משא"כ אם עשה איסור א"א לומר דע"י שנזהר היום יחשב כאילו גם אתמול לא עבר העבירה וכיון דתשלומין הוא רק על חלק המצוה של התענית ושוב דומה לתענית ע"פ דכל שעבר ואכל תו הוי מעוות לא יוכל לתקן וממילא מותר לאכול כל היום כנלענ"ד להלכה ולא למעשה:
שייך לדף קי"א ע"ד שורה ל"א.
יש לפקפק ע"ז מכח ד' הרמב"ם בפי' המשניות פ"ב דערלה ה"י גם הראו לי תלמידים בירושלמי שם דגם בחיטין שייך מכה בפטיש. גמר מלאכתן משום מב"פ עיי"ש אך אינו מובן שם כלל מה גמר מלאכתן שהרי כבר חשב שם כל המלאכות [ובשם חשב מלאכה אחרונה כד יהיב משקין משום לש גמר מלאכתן משום מב"פ י"ל דהיינו שטרפו בכף לערבן היטב] ע"כ אין ללמוד מזה. שו"ר במרה"פ דכל שיש איזהו מלאכות חייב על האחרונה משום מב"פ אה היפך ד' המאירי ר"פ הבונה שכ' דאם יש עלי' שם מלאכה ל"ח מב"פ:
שייך לדף ק"ב ע"א שורה י"ד.
ונ' עוד דבדיעבד יצא לגמרי ולא נשאר עליו עוד חיוב כלל אפי' לדיעות דעל לעקעך מברך על המחי' דכשיש כזית בכא"פ אמרי' להפך וחייב לברך על המחי' על כל זית שבו מ"מ אין ספק דנשאר עליו גם מהות צוקער ובידוע שיש בו רוב נגד דגן ממילא כשמברך בו"נ נפטר חלק התערובת ולא נשאר חיוב ברכה אחרונה רק על דגן לבד והרי בדגן לבד לית בי' שיעור ברכה אחרונה:
שייך לדף קי"ד ע"א שורה י"ז.
דכבר כ' המחה"ש סי' ר"ה סוף סק"ו דכשרוצה לצאת מידי ספק אין חייב להקדים ברכה חשובה לברכה שאינה חשובה כ"כ וקרוב לזה כ' ר"ת בסוגיא דסדר תקיעות מוטב שניחוש לספיקות ולא ניחוש להפסקות:
שייך לדף קי"ח בסוף ההג"ה,
אך ק' ע"ז מיו"ד סי' רנ"ג וסי' רמ"ג הובא בסמ"ע חו"מ סי' ק"ז סקי"א דגר שמת וזכה א' בנכסיו אי"צ לקוברו, וק' מה שהוא צורך המת יחשב שנשאר עדיין ברשותו ולא יוכל אחר לזכות בו וצ"ע:
שייך לדף ק"כ שורה ז' מלמטה,
ול"ח ס"ס משם א' דס' א' מוסיף על חבירו דספק א' נוגע רק לילד זה וס' ביהש"מ נוגע לכל הילדים שנולדו אז שימולו ביום ודומה לד' ש"ך דיני ס"ס או"ח דכל שס' א' מוסיף על חברו אע"ג דאין נפקותא לדינא לא חשוב משם א':
שייך לד' קכ"ו ע"ב שורה י"ב מלמטה.
ונ' עוד דבזה פליגי אביי ורבא בזבחים ל' לענין תפיס לשון ראשון לחצות מהו אביי אמר בהא ודאי מודה ר"מ רבא אמר עדיין הוא מחלוקת ופי' הר"ח שאמר שיחולו שניהם בחצות ואביי אזיל בתר חלות ורבא בתר אמירה כמ"ש התוס' פסחים ד' ס' וכיון דהלכה כרבא לגבי אביי מזה ראי' לרמב"ם ולרש"י דאזלי' בתר אמירה:
שייך לדף קל"ז ע"ג.
דלבה"ג והגאונים זמן הדלקת נ"ח תחלת שקה"ח ולר"ת ז"ל דזמן בהש"מ מתחיל ג' מילין ורביע אחר שקה"ח ס"ל כבה"ג דזמן הדלקה תחלת שקיעה ונלע"ד דמות ראי' לזה דהנה בני מ' משה'לע שיחי' הקשני בהא דשבת כ"ב. דנ"ח שהניחה למעלה מעשרים פסולה דלא שליט בה עינא. ובריש סוכה דבדפנות מגיעות לסכך שליט בה עינא וכ' התוס' שם דלא דמי לנ"ח וקורה שאין רחבה רק טפח ולא שליט בה עינא וק' דנ"ח שהוא אור המאיר ודאי שליט בה עינא בלילה אף למעלה מעשרים אמה יותר מסכך שהדפנות מגיעות לסכך כי קוי אור נראים בחשך יותר מהכל כמובן ויפה הק'. ומזה נראה לע"ד ראי' לבה"ג ולהגאונים ז"ל דלפ"ז יתיישב הקו' ברווחא דאם נצרף ב' הדיעות יחד נמצא דהדלקת נ"ח תחלת שקיעת החמה ואז עדיין יממא הוא ואין ניכר אור הנר כמבואר פסחים ד'. דביום אין אור הנר יפה לבדיקה. וכיון דשעת הדלקה לא שליט בה עינא פסול ואפי' לר"ח ז"ל דזמן הדלקה בתחלת שקיעה שני' כמ"ש בפנים. יש ליישב קצת דאז עדיין אינו נרגש וניכר אור הנר. אבל אם נימא דזמן הדלקה לר"ת ז"ל הוא בסוף שקיעה שני' שאז לילה גמור הדרא קו' לדוכתא. ומזה ראי' למ"ש בפנים דלכו"ע אין זמן הדלקת נ"ח בסוף שקיעה שני':
שייך לדף קל"ח ע"ג שורה כ"ט.
וכעין סברא זו כ' ברשב"א ופנ"י ר"פ ראוהו ב"ד בהא דאמרי' סד"א תהוי חקירת עדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין וליקדשי בלילה והק' ממנ"פ אם מועיל קידוש למפרע א"כ יקדשו ביום ל'. ואם ל"מ לקדש למפרע א"כ מה פריך וליקדשי בלילה הא סו"ס כבר הוא ליל ל"א. ותירצו רשב"א ופנ"י דאם גמ"ד הי' פשר בלילה הי' חשיב כאנו מקדשים ביום דהגמר נגרר אחר ההתחלה:
שייך לסי' כ"ב.
נלע"ד למוד זכות על כמה מהמון ששוכחין ואומרים בקיץ טו"מ ובחורף להיפך או שוכחין יעו"י, ואין חוזרין ומתפללין נלע"ד דדיעבד יוצאין דבסוף ר"ה דעם שבשדות דאניסי וטרידי יוצאין מהש"ץ בלי שמיעה, ובברכות כ"ח: בתוס' דמי שהתפלל ושכח יעו"י דינו אז כמאן דאניס וטרוד ויוצא בברכת הש"צ א"כ ה"ה דיוצא אפי' כשאינו שומע א"כ כל ש"צ שבעולם שמתפלל כהוגן מוציא כל אילו. ויש להוסיף ללמד זכות לפי הנ"ל דאפי' מה שהתפללו בעצמן ל"ח ברכה לבטלה כיון דזה גרם שיהי' יוצאין אח"כ בלא שמיעה: