ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
שופטים
חלק א
(דברים יז ח)
וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך. במס' זבחים (דף נד) דרש רבא מאי דכתיב וילך דוד ושמואל וישבו בניות ברמה וכי מה ענין ניות אצל רמה אלא שהיו יושבים ברמה ועוסקים בנויו של עולם אמרי כתיב וקמת ועלית אל המקום מלמד שבהמ"ק גבוה מכל א"י וכו' לא הוו ידעי דוכתא דביהמ"ק היכא אייתו ספר יהושע בכולהו כתיב וירד ועלה ותאר הגבול ובשבט בנימין ועלה כתיב וירד לא כתיב אמרי ש"מ הכא הוא מקומו סבור למבניי' בעין עיטם דמדלי אמרי ניתתי בי' קליל דכתיב ובין כתפיו שכן. ואב"א גמירי דסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלקו של בנימין ואי מדלינן ליה מתפלג טובא כו' ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד כדכתיב כי קנאת ביתך אכלתני עכ"ל הגמ'. שם (דף ס"ב) תניא ראב"י אומר ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה א' שהעיד על מקום המזבח ב' שיש להוסיף עד ס' אמה וא' העיד שמקריבין אע"פ שאין בית. במס' חולין (דף פ"ג) קמוסיף אבנין וכו' וכתבו התוס' והא דאמרינן בזבחים (דף סא) כשעלו בני הגולה הוסיפו על המזבח ד' אמות מן הדרום ותי' דהתם קרא אשכח ודריש מה בית ששים אף מזבח ששים והריטב"א תירץ דבשעת בנין מותר להוסיף:
בזבחים (דף לג) לימא מסייע ליה כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהן תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו (פי' אשם מצורע) שהיה בשער ניקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם עד שמזין עליו מדם חטאתו ואשמו ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה ליעייל ידיה ולסמוך אמר רב יוסף הא מני רבי יוסי בר' יהודא היא דאמר מרחק צפון (פי' צפון הוכשר לשחיטת קדשי קדשים רחוק מן הפתח רק כנגד המזבח) ולעביד פשפש (פי' פתח קטן בכותל העזרה בצד צפון כנגד המזבח) אביי ורבא דאמרי תרווייהו הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. לבאר המאמרים בזבחים שהם לכאורה קשי ההבנה דבדף נ"ד קשה האב"א לאיזה ענין אתי ומה מוקשה בתירוץ הראשון דמשום בין כתפיו שכן וגם באמת למה לא תירץ מיד התירוץ דואב"א והמאמר שם (דף ס"ב) קשה למה הוצרכו כל הג' נביאים ובמה תליא זב"ז ולבאר כל זה על נכון נקדים לזה ה' הקדמות. הקדמה א דבמס' מדות (פ"ה מ"ד) גרסינן שבדרום לשכת העץ לשכת הגולה לשכת הגזית. והרמב"ם שם כתב וז"ל וכפי הנראה להם בש"ס שלשכת העץ בצפון וכו' נראה דגרס במשנה ד' שבצפון לשכת העץ לשכת הגולה לשכת הגזית. ויש להביא ראיה דגרסת הרמב"ם עיקר דאי' בזבחים (יג ע"ב) קרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד מ"ט אר"א לפי שלא היה בחלקו של טורף דאמר רב שמואל בר יצחק מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה ופי' רש"י ז"ל אמה במזרחו ואמה בדרומו על כל אורך בעובי אמה אלא סמוך לקרן דרומית מערבית כלה וכו' וכן במזרח היה כלה סמוך לקרן מזרחית צפונית וא"כ קשה הא מ"מ היו יכולים לבנות בעין עיטם ואי משום דבעינן סנהדרין בחלקו של יהודה הא עין עיטם לא היה גבוה רק כ"ג אמה כמבואר ביומא ועזרת ישראל היתה י"א אמה ועזרת כהנים י"א אמה ועד המזבח היה כ"ב אמה ועובי אמה של מזבח לצד מזרח היה ג"כ שייך ליהודה ומצד דרום של מזבח לערך שלשים אמה של מזבח הכל היה בחלקו של יהודה ממילא העזרה ומקום המזבח מצד דרום היה נ"ג אמות ושייך הכל ליהודה א"כ אף אם היה נבנה בעין עיטם ונתרחק למעלה כ"ג אמות יהיה בצד דרום אכתי שלשים אמה מחלק יהודה ושם היה יכול להיות לשכת הגזית אלמא שלשכת הגזית היתה בצד צפון ואם היה נבנה בעין עיטם היה נתרחק כ"ג אמות ולא היה נשאר בצד צפון כלל בחלק יהודה. הקדמה ב דלכאורה קשה למה להגמ' לומר הטעם שלא בנו בעין עיטם משום דבין כתפיו שכן או משום סנהדרין הא יש לומר טעם פשוט שאם היו בונין בעין עיטם א"כ היה המזבח כלו בחלקו של בנימין והיה יסוד לארבע רוחות וגמירי בעולה שאינה טעונה רק שתי מתנות שהן ארבע מפני שאין יסוד בקרן מזרחית דרומית וע"כ מפני שלצד מזרחית היה אמה בחלקו של יהודה והתירוץ ע"ז משום דהיו יכולים להוסיף על המזבח עד שיהיה אמה של מזרח בחלקו של יהודה לכך הוכרח הגמ' לשני תירוצים הנ"ל. הקדמה ג דלמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה י"ל כדעת הריטב"א שבשעת הבנין ליכא משום הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל דמה שלא עשו פשפש למצורעים שיהיו סומכים שם הוא משום דאסור להכניס ידו דביאה במקצת שמה ביאה אבל למ"ד דביאה במקצת לא שמה ביאה א"כ קשה למה לא עשו פשפש למצורעים ומוכרח דאף בשעת בנין יש משום הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ואסור לשנות. הקדמה ד דעל הטעם דבין כתפיו שכן יש מקום לדון דיש לומר דאף אם היה בנוי בעין עיטם והמזבח היה נמשך אמה בחלק יהודה נקרא שפיר בין כתפיו שכן שגם במקום המזבח יש השראת השכינה אבל הטעם משום סנהדרין הוא טעם מספיק. ועתה נבאר הגמ' (דף נד) דמעיקרא קאמר משום דבין כתפיו שכן דאתיא כמ"ד דביאה במקצת שמה ביאה ולפ"ז אין מוכרח דאף בשעת בנין יש משום הכל בכתב וכו' וא"כ אי אפשר לומר הטעם משום סנהדרין וכו' דהא יכלו לעשות לשכת הגזית בצד דרום כנ"ל וע"כ מה שלא בנו בעין עיטם הוא משום דבין כתפיו שכן ולא משום סנהדרין והאב"א סבר כמ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה וקשה מדוע לא עשו פשפש וצריך לומר דאף בשעת בנין אסור להוסיף משום הכל בכתב וגו' וא"כ יש לומר שפיר טעם משום סנהדרין דאי אפשר לשנות ולעשות לשכת הגזית בדרום אף בהתחלת בנין ועתה נבאר הגמ' (דף סב) דג' נביאים דהוכרח לנביא האחד שהראה מקום המזבח דאף אם נאמר דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל ועתה הוא בנין חדש מ"מ למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה מוכרח דגם דבתחלת הבנין שייך הכל בכתב ואסור לשנות לכן היה נצרך לדעת מקום המזבח שהיה במקדש ראשון והנביא הב' שדרש מה בית ששים אף מזבח ששים הוא משום דעתה אזלינן אליבא דמ"ד דאף בשעת הבנין יש משום הכל בכתב מיד ה' וכו' והם הוסיפו על המזבח ד' אמות לצד דרום ומערב וע"כ כתירוץ התוס' בריש כסוי הדם דילפינן מקרא מה בית ס' אף מזבח ס' ולא כתירוץ הריטב"א. והנביא הג' הוכרח להעיד שמקריבין אף באין בית שקדושה ראשונה קדשה לע"ל שאם לא כן עתה כאשר הוסיפו על המזבח היה מקום לומר לבנות בעין עיטם ולהוסיף עוד על המזבח עד שיהיה אמה בחלקו של יהודה שלא יהיה יסוד לצד מזרח ואי משום בין כתפיו הא יש לומר כיון דהמזבח נמשך עד אמה בחלק של יהודה הוי שפיר בין כתפיו שכן כנ"ל ואי משום סנהדרין אולי הלכה כמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ובשעת הבנין מותר לשנות ולעשות לשכת הגזית בצד דרום ומה שלא בנו בימי שלמה בעין עיטם י"ל דב"ד של שלמה לא דרשו הדרש מה בית ס' אף מזבח ס' וא"כ לא יכלו אז להוסיף על המזבח לכן לא בנו בעין עיטם משום דא"כ היה יסוד גם לצד מזרח כנ"ל וגם היה הטעם משום דבין כתפיו שכן כיון דהמזבח לא היה נמשך כ"כ דאז הוי ודאי הטעם משום דבין כתפיו שכן. ואף שאנו סוברים עתה כמ"ד דבשעת הבנין אין משום הכל בכתב מיד ה' וא"כ היו יכולים גם בימי שלמה להוסיף על המזבח י"ל דהם סברי דזה הוא דוקא שארי בנינים ולא במזבח, אבל עתה שדרשו דמוסיפים על המזבח עד ששים שפיר יש מקום לומר לבנות בעין עיטם לכן הוכרחו לנביא הג' לומר דקדושה ראשונה קדשה לע"ל לכן לא יכלו לבנות בעין עיטם כי לא יוכל לשנות מקום ההיכל מקום שלא נתקדש בקדושה הראשונה וגם לא לשנות לשכת הגזית כי אין זה בנין חדש ובודאי יש משום הכל בכתב וכו' לכן לא בנו בעין עיטם ודוק:
אמר המו"ל זאת לא נעתק במכוון כאשר מצאתי בכתבי יד הגאון המחבר זצ"ל כי לא נמצא רק דברים מקוטעים קשי ההבנה והוספתי והארכתי לבאר הדבר, ואם לא ימצאו הדברים חן בעיני הקורא בל יאשים את המחבר רק את המו"ל:
חלק ב
(דברים יז טו)
שום תשים עליך מלך וגו'. בשמואל א' כ"ד בכרות דוד את כנף המעיל אשר לשאול כתיב שם פסוק (ה') ויהי אחרי כן ויך לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול (ו) ויאמר לאנשיו חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדני למשיח ה' כי משיח ה' הוא (ח) ויקם דוד אחרי כן ויצא מן המערה ויקרא אחרי שאול ויאמר דוד לשאול למה תשמע את דברי אדם לאמר דוד מבקש רעתך הנה היום הזה ראו עיניך אשר נתנך ה' היום בידי במערה ואמר להרגך ותחס עליך ואומר לא אשלח ידי באדוני כי משיח ה' הוא. ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה ואתה הגדת היום את אשר עשיתה אתי טובה את אשר סגרני ה' בידך ולא הרגתני וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה וה' ישלמך טובה תחת היום הזה אשר עשיתה לי ועתה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל וגו'. נראה ע"פ מ"ש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו כי מצד הטבע א"א לאדם להתגבר ולהתנגד נגד טבע המוטבע בו באשר הוא אדם רק שהקב"ה עוזרו והבא לטהר מסייעין לו, אך מצד החסד הקב"ה משלם להאדם שכר כאילו הוא העושה בעצמו כמ"ש ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ועפ"ז אם היה המעשה הזה רשות ולא מצוה כיון שאין בה סיוע הבורא מן הנמנע שיתיצב האדם בזה נגד טבעו כיון שאין הקב"ה עוזר לו. והנה אנשי דוד הסיתו אותו להרוג את שאול באמרם שאין בו עון כי רודף הוא. אכן יש סברא דשאני רדיפת שאול שהיה בדין כיון שדוד רצה למלוך תחתיו וראה בו שהתנהג בטכסיסי המלכות החשיב אותו כדין מורד במלכות (וכמו שמפורש אצלי פסוקי שמעי בן גרא עד"ז) וע"ז נסה דוד בכרתו את כנף המעיל אשר לשאול שהוא התחלה לבזות את המלוכה וע"ז ויך לב דוד אותו לזה הרגיש שלא טוב עשה. ועז"א חלילה לי מה' שהמניעה היא מה' אם אעשה אה הדבר הזה לאדני ר"ל אם אעשה הענין של כריתת הכנף לאדוני בעצמו כי משיח ה' הוא ואינו נקרא רודף אחרי מצד היותו משיח ה' ולו היא המלוכה דאף שנמשח גם דוד כל זמן שלא נתקבל מכל ישראל לא היה לו דין מלך (ועיין בפר"ד שהאריך בזה) אבל בדבר דוד את דבריו אל שאול כחד הדברים האלה תחת לשונו כי לא יוכל להתפאר איש לפני רעהו תדע שאינני שונא לך מתמול שלשום כי הייתי עמך בדרך במדבר ולא הרגתיך כי גם אם הוא שונא לו לא יהרגנו בהיות פחד ה' לנגד עיניו אבל יוכל להתפאר אם הוא באופן שהיה מותר לו להרגו כגון שהוא רודף אחריו ורודף מוהר להרגו בזה יכול לומר שעשה לו טובה שלח הרגו. והנה דוד אמר אל שאול לראיה שאין מבקש רעתו הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה' היום בידי במערה ואמר להרגך היינו שהקב"ה אמר להרגך כי רודף אתה ותחס עליך ואומר לא אשלח ידי באדוני וזה ודאי טובה גדולה כי הצילו מהמות שהיה מזומן אליו עפ"י הדין אבל שאול לא רצה לקבל זה לטובה כי שאול לא החזיק עצמו לרודף אחריו עפ"י הדין כי סבר שהוא מורד במלכות. והשתא נדבר במשל מלך שרודף להרוג את מי שמרד בו ונתחייב אצלו מיתה ובתוך כך בא המלך ליד המורד והיה בידו להרגו ולא הרגו באופן זה לא נקרא שעשה הלסטים טובה עם המלך במה שלא הרגו דהא הוא היה אסור לו להרוג את המלך כי המלך רדף אחריו כדין אבל מ"מ יכול לטעון דלעומת מה שרצה המלך לעשות עמו רעה עשה הוא עמו טובה. לא לעומת משפט הכללי המסודר. וזה שהשיב שאול אל דוד צדיק אתה ממני רק ממני אתה צדיק כי אתה גמלתני הטובה לעומת ואני גמלתיך הרעה אבל ואתה הגדת היום כי עשית אתי טובה את אשר סגרני ה' בידך ולא הרגתני שאתה אומר שהיה מותר לך להרוג אותי וה' צוה לך ואתה נמנעת ובזה אתה מגיד כי עשית אתי טובה וע"ז השיב וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה ר"ל הזה מגדר טבעי האנושי שיהיה טבעו מסכים שימצא את אויבו וישלחנו ובודאי ואלהים עזר לך ע"ז כדרך הבא לטהר מסייעין לו וא"כ איך תאמר שאדרבה ואלהים סגרני בידך להרגני דלפ"ז בודאי לא היית יכול לעמוד על עצמך נגד טבע האנושית ומ"מ שכרך אתך וה' ישלמך טובה תחת היום הזה אשר עשית לי כאלו עשית לי בעצמך בלא סיוע ע"ד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו.
חלק ג
(דברים כ ב)
מספר חות יאיר
והיה כקרבכם אל המלחמה (לא דברה תורה אלא כנגד היצה"ר שהיא המלחמה הגדולה שיש לנו עם הסט"א). ונגש הכהן ודבר אל העם. אין דבור אלא קשה להגיד להעם דברים הקשים כגידין מפשעינו וחטאתינו המרובים. רק פן יתיאשו מן התשובה. לכן "ואמר אליהם" אמירה לשון רכה "שמע ישראל" וכפירש"י אפי' אין להם זכות אלא זכות ק"ש לבד ולכוין למסור את נפשינו על קדושת השם כדאי להושיע אתכם. אתם קרבים היום למלחמה (כלומר דישראל נכנסים תחלה לדין והם קרבים לראשונה) על אויביכם וכפירש"י אין אלו אחיכם שאם תפלו בידם אינם מרחמים עליכם. אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם ופירש"י מצהלת סוסים וקול צוחה. היינו שתראו התרוממות שלהם שיושבים שלוים ושקטים ואצל ישראל רק צוחה ויגון ואנחה. וכ"ת בלבבך שח"ו אבדה תקותנו. ידוע תדע כי ה' אלהיכם הוא ההולך עמכם. כלומר שהשכינה כביכול עמכם בגלות. ובזה תהיה בטוח כי להושיע אתכם. ודייק הו"א ההולך שנטל ו"ה משם הוי"ה ב"ה וא' מן הכס"א שהם אותיות הו"א. ובזה פרשתי הפסוקים בפ' ויצא. וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה. ואיתא בב"ר שזה קאי על הגלות שאמר יעקב כי יש ה' במקום הזה בגלות המר כאשר הבטיח לי והנה אנכי עמך. וכדאיתא במד' פתחי לי אחותי רעיתי. אמר הקב"ה לישראל פתחי לי דהאי מפתחא דבית האסורים דלי בידכם. שראשי נמלא טל. פי' דהשם הוי"ה ב"ה במלואו הוא במספר מ"ה ובהחסר ה"א אחרונה נשאר ל"ט. וז"ש שראשי נמלא טל. טל בגימ' ל"ט אחר שנחסר הסוף שהוא ה"א האחרונה. וזה הפי' שובה ישראל דהיינו שוב ה"א האחרונה. ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים. דהנה ראיתי פי' פסוק ה' נצב לדין. משום דבשעת הגלות כסא חסר אל"ף. משה אינו יושב רק נצב. ומשם הוי"ה ב"ה שהוא רחמים חסר ו"ה. מש"ה משתמש בשם אלהים שהוא דין. וז"ש נצב לדין בעת הגלות. וזה שהיה יעקב ירא שבשעת הגלות יהיה דינא רבא. ואמר מה נורא המקום הזה. "אין זה" שגורם לדבר שחסר שנים עשר במספר זה דהיינו אל"ף מכסא. וא"ו ה"א משם הוי"ה דבגי' י"ב. וז"ש אין זה דמשום שחסר ז"ה כ"א בית אלהים. נשאר שם אלהים נשתמש במדה"ד. וישכם יעקב בבקר. ע"ד שאמרו אשרי מי שהוא שב כשהוא איש. ויקח את האבן אשר שם מראשותיו זה היצה"ר שנקרא אבן כדכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם. וכדאמרינן במס' סוכה דנ"ב. ויצוק שמן על ראשה זו שמנו של תורה. וידר יעקב נדר כ' התוס' בחולין (ד"ב ע"ב) דמכאן מוכח דמותר לנדור בעת צרה לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרה. ואנו אין לנו עת צרה יותר משעה זו שאנחנו עומדים היום הזה על הפרק כיולדה. וכח ללידה אין כי אפס כחנו. וגברו מאד חטאתינו ופשעינו. ואנחנו נשינו וטפינו נתונים בדין. ואין לנו מליץ יושר מי יעמוד בעדנו. אנו אין לנו שיור בגלות הזה לא מזבח ולא קרבן ולא כה"ג. כ"א זאת התורה הנתונה בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש, כמאמר המשורר פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך. לכן העת יאתה להיות כ"א מקבל עליו להיות קובע עתים לתורה. ויאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה. פי' מדרכו של עשו הרשע. והיינו שלא יתערבו בעו"ג ולא ילמדו מעשיהם. וכן מצינו שהתורה איקרי דרך והתפלל יעקב שלא ישכח עדות מפי זרעו. והנה מהרמ"א פי' בפסוק דפ' נצבים כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. דזה קאי על למוד התורה שמביאה את האדם לידי אהבת הבורא. וידוע דתשובה מאהבה עושה זדונות לזכיות ותשובה מיראה עושה זדונות לשגגות. וכן כתבתי בדרוש לסליחות פי' הפסוק כי הלבישני בגדי ישע דלשון בגד נופל על חלק רע שהוא עברה ולשון לבוש נופל על חלק טוב שהם הזכיות. וז"ש ונתן לי לחם לאכול דהיינו לחמה של תורה כדכתיב לכו לחמו בלחמי, ובגד ללבוש ואז ע"י התורה אבא למדת אהבה וע"י אהבה אעשה לי מבגד שהוא חלק הרע ללבוש שהוא חלק הטוב שהם זכות דע"י תשובה מאהבה נתהפך מזדונות לזכיות כנאמר. וז"ד שע"י תשובה מעולה מאהבה יעשה בגד ללבוש שיתהפך מבגד זה חלק רע ללבוש זה חלק טוב. ומפרש ואזיל אימתי יהיה זה ושבתי בשלום אם אני אעשה תשובה בשעה שאהיה בשלום ולא אמתין עד שיבואו עלי יסורים להיות תשובה מיראה. רק ושבתי בשלום אל בית אבי שאעשה תשובה אל אבי שבשמים מאהבה. וגם י"ל דרך פשוט ושבתי בשלום פירושו דאם יש לי מחלוקת אינם מקבלים התשובה כמו שהבאתי לעיל בדרושים הקודמים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה שהוא מעשה היצה"ר שנקרא אבן יהיה בית אלהים עכשיו שנתהפך לזכיות. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. היינו ע"פ משל בדרוש לשובבים בשם הגאון בעל תבואות שור דע"י עון הוצז"ל מתפרדין היודי"ן משם הוי"ה ב"ה. והנה יעקב אבינו ע"ה לא בא כלל לידי עון זה וכמאמרו ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני. וז"ש וכל אשר תתן לי המובחר אצלי מכל אשר תתן לי הוא עשר אעשרנו לך שיהיו היודי"ם נשארים וקיימים בשמך הגדול והקדוש ב"ה ולא יהיו נתפרדים. ובזה בארתי דברי הילקוט אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. א"ר ברכיה אשרי ישראל שהקב"ה מנשי חובותיהם בכל שנה אתה מוצא ביה"כ בא השטן ומקטרג ופורט עונותיהן של ישראל והקב"ה פורט זכיותיהן. מה עושה נוטל את הקנה של מאזנים ונותן בצד זה הזכיות ובצד זה העונות והמה שקולים והשטן הולך להביא עבירות לתן על כף מאזנים להכריע. מה הקב"ה עושה נוטל את העונות מתוך הכף ונותנן תחת הפורפירא שלו והשטן בא ואינו מוצא כלום שנאמר יבוקש עון בית ישראל ואיננו. א"ל רבון העולמים נשאת עון עמך כסית כל חטאתם. ויל"ד דאיך שייך שיתן הקב"ה החטאים שהם דבר רע בעיניו למקום קדוש כזה תחת הפורפירא שלו. וי"ל דהקב"ה מהפך מכח התשובה הזדונות לזכיות ושפיר מטמינם תחת פורפירא שלו. וזה שמסטין השטן ואומר רבה"ע נשאת עון עמך. המזיד מחלת להם ע"י התשובה רק די להם שיתהפך מזדונות לשגגות ולמה כסית כל חטאתם גם השוגג שלהם. וז"פ הפייט האוחז ביד מדת משפט ומ"ש אל אמונה. הבוחן ובודק גנזי נסתרות. דה"ק דהקב"ה אוחז בכף מאזנים ומכריע לכף זכות שטומן החטאים תחת פורפירא שלו ואפ"ה הכל מאמינים שהוא אל אמונה ובאמונה הוא עושה הכל. וכ"ת היכי מוותר לישראל. לז"א הבוחן ובודק גנזי נסתרות. ויודע מחשבות ישראל שהם עושים תשובה מאהבה ובזה אמרו גדולה תשובה שמהפך מזדונות לזכיות. והארכתי עוד במוסר בענין זה. ע"כ שימו לבבכם ביום הקדוש להתפלל ולומר הוידויין בלב שלם ובבכי ותחנונים יבאו ואומר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו הוא יודע לבב האדם אם שב באמת ותמים ובפרט שהרבה יש לנו להתפלל ולבקש רחמים הראשון שבראשונות על קדושת שמו הגדול ב"ה ושכינתיה ובית מקדשנו ועל עונותינו שהם גורמים הגלות וצריך לפרוט כל אחד חטאו איש איש כפי ידיעתו נגעו ומכאובו ואח"כ על חיי עוה"ז וצרות לבבנו וגודל שפלות דורנו והוא רחום יכפר עון ומהר ישמחנו ויבנה ערי יהודה וירושלים עיר קדשנו במהרה בימינו אמן ואמן: עד כאן מספר חות יאיר