ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
קדושים
חלק א
(ויקרא יט ב)
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו. במד' ר' אבין אמר משל למדינה שעשו ג' עטרות למלך נתן שתים בראש בניו ואחת נטל לעצמו כך בכל יום ויום העליונים מכתירין להקב"ה ג' קדושות מה הקב"ה עושה נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל וז"ש הפייטן בשתים בראש בניו מתקינים ואחת בראש מלכם נותנים וענין השלש קדושות מבואר בת"י קדוש בשמי מרומא עילאה בית שכינתיה קדיש על ארעא קדיש לעלם וכו' ובהיות הקב"ה בקדושת שמו הגדול ית' המורה על אמיתותו הוא שם הויה המורה על נצחיותו שהוא היה הוה ויהיה וקדושה זו עצמיות אליו גם בזולת בריאת הנבראים העליונים והתחתונים למיניהם וכמ"ש בפרקי ר"א עד שלא ברא הקב"ה עולמו היה הוא ושמו הגדול בלבד ר"ל שמו המורה על אמיתתו הנצחיית בעבר הוה ועתיד. וזו הקדושה השלישית המשולשת בעצמה באומרו קדיש לעלם ולעלמי עלמיא שהוא עולמות שעברו בשמיטות אשר חלפו ועולם ההוה ועולמות הבאים אמנם שני קדושות הראשונים שהם קדיש בשמי מרומא וקדיש על ארעא הם קדושות הטפלים אחר היות נבראים מאתו וקדושתו שופע בכולם ושלשה הקדושות מפורטים בסוף הפסוק שאומר קדוש ה' הוא קדישת שם הויה ית' הבלתי תלוי בשום נאצל ונברא ונוצר. צבאות היא קדושה הראשונה קדיש בשמי מרומא על צבאות העליונים שע"ז הוסד שם צבאות כמ"ש האב"ע מלא כל הארץ כבודו הוא קדיש על ארעא. ומהיות עיקר הבריאה בשביל ישראל והם סוף מעשה הקודמת בראשית המחשבה לזה הקב"ה נותן להם שתי קדושות הבאים מצד הבריאה מהיות הם עיקר הבריאה כי כל בשמים ובארץ בשבילם נברא. ואחר כי האדם הישראלי הוא הסולם המוצב ארצה מצד החומר שהוא מתולדות הארץ וראשו מגיע השמימה מצד הנפש האחוזה בסבך עץ החיים להיותה חלק אלוה ממעל וע"ז מיוחס לישראל השתי קדושות שמצד הנפש הם קדושים בשמי רום ומצד החומר השפל אשר בכחם להפכו לשכל נפרד כמדרגת אליהו זכור לטוב שנכרת עמו ברית החיים והשלום מצד שהם קדושים על ארעא ג"כ ומצד זה בעצמו שיש להם שתי קדושות מצד היותם מורכבים מחומר וצורה אי אפשר שיהיה להם הקדושה השלישית שהוא קדוש לעלם ולעלמי עלמיא שהוא מורה על הנצחיות מהיות זה מוכרח שכל מורכב מתפרד וכמ"ש וישוב העפר על הארץ והרוח תשוב אל האלהים. ובזה יל"פ מ"ש אין קדוש כה' כי אין בלתך ודרשו חז"ל בברכות אל תקרא כי אין בלתך אלא כי אין לבלותך ב"ו מעשה ידיו מבלין אותו והקב"ה מבלה מעשיו כי כונת המקרא שבאמת בשני קדושות האחרים שהם קדיש בשמי מרומא וקדיש על ארעא יש קדוש כה' כי גם ישראל יש להם שתי קדושות אלה. אמנם באמת ב' קדושות הם טפליות הבלתי נאמרים רק אחר היות נבראים מאתו יתברך. אבל בקדושה העצמיית לו והוא הויה הנצחיית המתאמצת ברוב אונים גם יצויר כשלא יהיה שום נברא נוצר ונעשה כשמו הגדול ית' אשר בלתי תלוי בנבראים בזה איך קדוש כה' כי בשר חציר וכל מורכב מתפרד וז"ש אין קדוש כה' ומפרש באיזה קדושה מן השלש קדושות הוא מדבר ועז"א כי אין בלתך ר"ל בקדושה העצמיית אליו גם בעת אין בלתך שלא היה שום נברא ולא היה רק הוא ית' ושמו הגדול בלבד והיא היא הקדושה המורה על הנצחיות. וזה שבאו חז"ל לבאר אל תקרא אין בלתך אלא אין לבלותך שכל הברואים הוים ונפסדים ואין להם הקדושה הנצחיית רק הבורא יתברך היה הוה ויהיה:
ובזה יבואר מדרש פ' ויקהל ואל מי תדמיוני ואשוה א"כ יאמר קדוש עכ"ל. והוא תמוה. ולפ"ז נראה כי החילוק בין דמיון לשווי שדמיון הוא שדומה במקצת ושווי הוא השואה גמורה ובאמת הצדיקים יש להם דמיון עם הקב"ה בשתי קדושות. אך אינם שוים עמו בנצחיות כי האדם המורכב בהכרח מתפרד ואחר שמדמין הצדיקים שיש להם שתי קדושות מצד החומר ומצד הצורה א"כ נמנע הוא שיהיה הקדושה השלישית דהא אחר שהם מורכבים מחומר וצורה בהכרח אין להם הקדושה הנצחיית. אך מצינו בדברי חז"ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניו קדוש והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו ר"ל מפני שלעתיד יתפשנט חומרם מעליהם ולא יהיה להם רק קדושה אחת מצד הנפש בנצחיות וקיום עולמית. אך לפ"ז יעדר מהם השתי קדושות האחרות כי יהיה למעלה מתולדות שמים וארץ ולא יהיה להם עסק עמהם וא"כ בכל זה לא ישוו להבורא יתברך שיש לו גם שתי קדושות האחרים מצד השגחתו השופע בכל ועז"א ואל מי תדמיוני ואשוה לגמרי הלא הצדיקים אין להם קדושה הנצחיית רק שתי קדושות וא"ת הא לעתיד יהיה להם הקדושה השלישית ע"ז א"כ יאמר קדוש רק קדוש אחד ולא שתי קדושות האחרות ולא יצויר אצלם השלש קדושות ביחד. וע"ז קדושים תהיו שהם ב' קדושות א' מצד הגוף קדיש על ארעא ומצד הנפש קדיש בשמי מרומא. אך מצד זה בעצמו אין לכם הקדושה השלישית המורה על הנצחיות שאי אפשר למורכב מצד הרכבתו להיות נצחיי. וע"ז כי קדוש אני בקדושה השלישית. וע"ז דייק לכתוב כי קדוש אני ולא אמר אני קדוש. והצעת המאמר כי קדוש רק אני לי לבדי מיוחסת הקדושה הגדולה הנצחיית והמרומזת בתיבת אני כשאני לעצמי בזולת הנבראים. וז"ש במד' קדושים תהיו יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקודושתכם ר"ל מקדושותיכם שיש לכם שתי קדושות מוכח שקדושתי למעלה ואין לכם קדושה המיוחדת לי בנצחיות כי אחר שיש לכם שתי קדושות כל מורכב מתפרד:
ובזה יבואר מה שמסמיך אליו איש אמו ואביו תיראו עפמ"ש שלשה שותפים באדם הקב"ה ואביו ואמו ובריאת הגוף הוא מצד האב והאם ויצירת הנפש עשה אלהים לנו. וידוע שיצירת הנפשות נעשה ביום השבת שבו שבת וינפש והיא הנפש היתירה המושפעת בשבת ואסור לשמש מטתו בלילי חול כי נפש קדושה מיחוד העליון אינה נשפעת אלא בשבת. וע"ז אחר שבאר שיש אל האדם שתי קדושות ויכול לקנות תוספת שפע ברכה וקדושה גם מצד החומר להיות קדוש על כל תולדות הארץ וע"ז סמך איש אמו ואביו תיראו כי ראוי לחלק להם המורא וגם הכבוד מהיותם שותפים בפעולת החומר אשר גם הוא מוכן לקבל הקדושה מהשלש קדושות ואת שבתותי תשמורו שמשם באה לכם הקדושה השנית הנפשיית:
ובתו"כ תניא כי קדוש אני ה' אלהיכם לומר אם מקדשים אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי ואם אין אתם מקדשים עצמכם מעלה אני עליכם כאילו לא קדשתם אותי או אינו אלא אם מקדשים אתם אותי אני מקודש ואם לאו איני מקודש ת"ל כי קדוש אני בקדושתי אני בין מקדשים אותי בין אין מקדשים אותי ע"כ. ומבואר בהנ"ל כי הקדושה המיוחדת אליו ית' שהוא קדיש לעלם ולעלמי עלמיא היא עצמיית אליו גם בזולת הנבראים הרי הוא מקודש. משא"כ בשתי קדושות קדיש בשמי מרומא ועל ארעא צריך זה כביכול לנבראים שאם ישראל מקדשים עצמם אזי כן מתנהג לעומתם ברבבות קודש וקדושתו שופעת בעליונים ותחתונים ואם לאו ח"ו ונהר יחרב ויבש וכח הקדושה נעצר למעלה במקום שאין היד שולטת בו וע"ז אם מקדשים אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי ר"ל כי על ידכם גם השתי קדושות אני קונה וכו' ועז"א או אינו דלמא קאי גם על הקדושה העצמיית שאם לאו חלילה איני מקודש עז"א בקדושתו אני כי קדושתי העצמיית אין לי בה השתתפות לנבראים ודוק:
חלק ב
(ויקרא יט ג)
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. יבואר עפמ"ש בהגדה אילו נתן לנו את הבת ולא קרבנו לפני הר סיני דיינו והטעם כי שמירת שבת בעצמה שקולה היא כנגד כל המצות ועל ידו הוא מקודש כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם. והנה אחר שראוי לכבד הוריו שהביאו אותו לעולם לעמוד ולשרת ולהתקדש לפני מלך הכבוד הלא יש לטעון ולומר הא נמנו וגמרו טוב לו לאדם שלא נברא ופי' מהרש"א שמנין הלאוין מרובה מהעשין וכו' ועז"א ואת שבתותי תשמרו ושבת בעצמה כדאי לבריאה כי גם לולא קרבנו לפני הר סיני היה די לנו בשמירת השבת וטוב ערב מועיל לו שנברא:
חלק ג
(ויקרא יט ג)
איש אמו ואביו תיראו אמרו יכול אם אמר לו אביו חלל שבת ישמע לו ת"ל אני ה' כולכם חייבים בכבודי. וק"ל הא כשאמר לו אביו חלל שבת הוא רשע והדין מבואר בהלכות כיבוד או"א דאם אביו רשע אינו מצווה לכבדו ומה לן לדרשה זו הלא בל"ז אינו מצווה לכבדו. ולכאורה י"ל לפי מה דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה א"כ אביו אינו רשע דהמשלח פטור. אך ז"א דהא הטעם דאין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ אם יעלה על הדעת דמחויב לשמוע אליו ממילא בכה"ג יש שליח לדבר עבירה דלא שייך הסברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דהא מחוייב לשמוע וא"כ הלא אביו הוא רשע. וי"ל עפמ"ש ביבמות (דף ה) דמיירי בלאו דמחמר וה"א דקאתי העשה דכיבוד אב ודוחה ל"ת דמחמר בשבת וגם אביו אינו רשע דהא הלאו חה מפני העשה. ומ"מ עדיין קשה לן ממ"ש בכתובות גבי אונס ואי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל וא"כ עשה התלוי בדעת אחרים הוא וצ"ע כעת:
חלק ד
(ויקרא יט ג)
איש אמו ואביו תיראו. פי' רש"י שסמך שמירת שבת לכיבוד שלא ישמע על חילול שבת וכו' איזהו מורא וכו' נראה ששייך זל"ז דתוס' מקשו ביבמות עמ"ש יכול אם אמר לו אביו חלת השבת ישמע לו ת"ל את שבתותי תשמרו ופי' תוס' דמאני ה' דריש ומקשה דלמא קאי אני ה' על כיבוד שישמע לו. ונראה לתרץ דעוד ילה"ק במ"ש רש"י וכן בשאר כל המצות וק' מנ"ל זה. ונראה דגבי מקדש כתיב שבת קודם שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו ודריש דאין מקדש דוחה שבת גם הכא קשה ליקדים קרא שבת קודם ולמה אני ה' וצ"ל דאיצטריך גם לשאר מצות דאינם דוחים שבת ומיושב קו' תוס' דא"ל תשמע לו דא"כ למה אני ה' הא מוכח מדהקדים מורא לשבת וא"ל על שאר מצות דמורא דוחה אוחתם הא כ"ש משבת דחמור והשתא יבואר מש"פ וכן בשאר כל מצות. אבל ק' למה כתב גבי מורא דשבת חמור לכתוב גבי כבוד לזה פי' דמורא הוא שאל יסתור דבריו ואם אמר לו אביו לחלל שבת ואין שומע לו הרי הוא סותר דבריו מה שאין כן גבי כבוד דמלביש ומנעיל דאין שייך חילול שבת:
חלק ה
(ויקרא יט ד)
אל תפנו אל האלילים סמיך לו את שבתותי תשמרו עפמ"ש כל השומר שבח אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו כי טעות דור אנוש היה שהקב"ה מסר את הארץ ביד המערכה וחלק להם מכבודו כמלך החולק מכבודו לשריו. אך ע"י השבת שמבוטל כח כוכב שבתאי המורה על העצב והשבת הפך עליו לענגו ולכבדו שמזה ניכר שאין ממש בכח המזל ועי"ז אל תפנו אל האלילים. גם בל טעה כמו שחלק הקב"ה המורא לאב ואם כן חלק עוד מורא לזולתו מן הנבראים כי זה היה טעות עע"ז כמ"ש הרמב"ם בפ' א' מהלכות ע"ז לזה סמך אצל זה אל תפנו אל האלילים:
חלק ו
(ויקרא יט ה)
וכי תזבחו זבח שלמים. מבואר שקרבן היה ללמוד החוטא לשרוף חלבו ולמעט דמו ולשבור יצר המתאוה וע"ז בא הצווי להקטיר על המזבח החלב המכסה את הקרב והחלב שעל הקרב ושתי הכליות והחלב אשר עליהן ואת היותרת מן הכבד ומן הכליות כי כולם מסכימים לחטא ומטים אותו לדרך עקלתון. הכליות יועצות ומהכבד מתפשט באדם כח התאוה ושם משכן נפש הבהמיית והחלבים כענין שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו ואומר כי כסה פניו בחלבו ויעש פימה עלי כסל (איוב ט"ז) לכך הכליות שהם מקור העצה והחלב אשר יהיה על הכסלים והיותרת המגין על הכבד כולו היה מוקטר מוגש ושב למודו כפר על חטא ולזבוח כח התאוה ורצון המשולח וע"ז לרצונכם תזבחו שתזבחו כח הרצון המתאוה השוכן בקרבכם. ועז"א בזבחים שלא נאמר יותרת הכבד ושתי הכליות בפר כהן משיח שמעט בסרחונו מפני חבתו והוא כי כהן משיח רחוק איפוא שיחטא בעבור החפץ וכח התאוה ומקרא מלא אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם שאשמת העם גרמה לו החטא וכענין שאמרו לא היה דוד ראוי לאותו מעשה:
חלק ז
(ויקרא יט ה)
ביום ההוא יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף. מזה הטעם נסמך פסוק זה לפסוק אל תפנו אל האלילים עפמ"ש. בירושלמי מס' ע"ז שהיה ירבעם אומר ע"ז ותרנית היא התורה אמרה ביום זבחכם יאכל וממחרת וע"ז אמרה לשלשה ימים מעשרותיכם. והענין כי מבואר באב"ע בויהי ביום השלישי בהיותם כואבים מפני שהוא חצי המרובע כי בהיות חצי הגלגל שהם ו' מעלות בין שני מבטים זה לזה מבט נכח שהוא מבט איבה ומהיות קרבן השלמים הקדושה לעשות שלום בין כח ספירות הקדושים כן לעומת זה בטומאה היא להשלים ההתנגדות בין כוכבי שמים וכסיליהם. ולזה צוו הע"ז לעכב בשר השלמים שלשה ימים בהיות אז ההתנגדות ביתר שאת ולזה אחר שבאה האזהרה לבל נפן להבלים האלה בא הצווי בתורה לעומת זה לבל נשהה בשר השלמים יותר משני ימים:
חלק ח
(ויקרא כ ב)
ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל וגו' אשר יתן מזרעו למלך וגו'. יש עונש נפשיי וגופני ומי שהשם מענישו עונש גופני הוא לטובתו להנצל מעונש נפשיי. והנה הריגת ב"ד מיתתן מכפרת עליו וממילא אין להב"ד לחמול מלהרגו כי בזה מטיבין לו להנצל מעונש נפשיי אבל אם לא יהרגוהו לא ימלט שהשם יענישו בעוה"ז כמ"ש אע"פ שבטלו ד' מיתות דין ד' מיתות לא בטלו. וגם תכרת הנפש לעוה"ב. ז"ש מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן רק בעוה"ז ואני אתן את פני והכרתי גם זרעו יען העביר זרעו למולך והוא מדה כנגד מדה אבל הנפש לא תכרת. אך ואם העלם יעלימו לא ייטיבו עמו בזה כי ושמתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו חוץ שאעניש אותו גם משפחתו וגם הזונים אחריו לא ינקו כמו שהתחיל לירקב אחד מאבריו של אדם באם לא יחתכו האבר המעופש יגיע ההפסד בכולו וחוץ מזה והנפש אשר תפנה ונתתי את פני בנפש ההיא. מצד זה הקב"ה מעניש בעוה"ז כדי שלא יענש בעוה"ב בכריתת הנפש. ובזה יבואר פ' מרגלים (במדבר י"ד כ"ח) אם לא (כאשר דברתם באזני) כן אעשה אשר במדבר יפלו פגריכם וכו' כי לולא זאת אז יהיה עונשכם יותר גדול אם אתם תבואו וכו' זולתי כלב בן יפונה. אבל אני רוצה להיטיב עמכם אשר וטפכםס אשר אמרתם וכו' לזה ופגריכם אתם וכו' במדבר הזה יתמו ושם ימותו לעוה"ב כמ"ש בסנהדרין פרק חלק (ועיין בפי' התורה והמצוה שם). ובזה יתמו הפסוקים בפרשת וילך וחרה אפי בו ביום ההוא דייקא ואמר ביום ההוא וכו' כל הפרשה כנרשם. וז"ש בהפטורה הלא כבני כושיים ע"ד משל איש היה לו בן עשיר לפדגוג ובן של עצמו ושניהם היה מחזיק בשוה בכל דבר ובן הפדגוג יצא לתרבות רעה ולא הגיד לו דבר ובנו שהתחיל באיזה דבר רע הכהו א"ל הבן מדוע הלא א"א לומר שזה מצד שאתה אוהב אותי יותר הלא בכל אתה מהזיק אותנו בשוה והשיב האב בבן העשיר לא אפסיד אם יצא לתרבות רעה רק הממון שאני לוקח עבורו אבל אם אתה תצא לתרבות רעה אפסיד בני יחידי וז"ש אם תשאלו הלא כבני כושיים אתם לי בטובת עוה"ז דאם מפני שבני ישראל העליתי מארץ מצרים. הלא פלשתים העליתי מכפתור, התשובה לאו"ה ממתין עד שתתמלא סאתם כי אם עיני ה' בממלכה החטאה והשמדתי אותה הוא רק מעל פני האדמה שאין להם נפש אלהית אפס לא השמיד אשמיד את בית יעקב בזה אשמיד כפל גם הנפש רק אני מצוה והניעוהים בגלות אשר לא יפול צרור ארצה ולא דבר חשוב רק הפסולת לבד רק בחרב יומתו חטאי עמי והנפש תנצל:
דרוש אור החיים
לקוטים מחוות יאיר.
מצות עשה האמורה בתורה פ' קדושים הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. וכתב הסמ"ג עשין י"א וז"ל הוכח תוכיח את עמיתך הרואה את חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה חייב להוכיחו שנאמר הוכח תוכיח א"ע. ודרשו רבותינו מרבוי תוכיח אפי' תלמיד לרב ובמקום אחר מרבה מהוכיח אפי מאה פעמים וכו' ואח"ז סידר הרב המערכה בסדר התוכחה, ולכאורה ראוי להיות הסדר איפכא מקודם היה לו להגיד סדר התוכחה, ואח"כ להורות חיוב תלמיד לרב וכמה פעמים חייב להוכיח. וכאשר באמת אחר הסדר הביא עד היכן מצוה זו עד כדי נזיפה והכאה כמבואר במס' ערכין י"ז. אמנם הנראה לי שהרב ז"ל היה מוכרח מקודם כל ליתן מונח קיים לו לומר שמצוה זו חובה היא ולא רשות ולאפוקי מדברי המפרשים ומכללן הרמב"ן ז"ל שפי' להאי קרא דמוסב על ענין הראשון וה"ק לא תשנא את אחיך בלבבך אם חטא נגדך אל תסתר הדבר בלבבך להיות נטורה בלבך שנאה על חבירך רק הוכח הוכיח את עמיתך מדוע ככה עשית ולא תשא עליו חטא להסתיר את הדבר כי בהזהירך אותו יתנצל לך או ישוב ויתודה על החטא ויכופר לו ע"ש ובהיות כן לא מצינו בכלל מצוה זו חיוב תוכחה כ"א במקומות אחרים כמבואר לקמן. אך לפי הדרש מרבותינו בעלי הש"ס ליתא דאם מיירי בין אדם לחבירו איך שייך למידרש אפי' תלמיד לרב אדרבה אטו התלמיד לרב יהיה רשאי לכבוש שנאה בלב על רבו, וכן בודאי בשביל תועלת התלמיד לא הותר לו להוכיח הרב. וכן מה שייכות מאה פעמים בזה וכמה יש מהדוחק לפרש קרא בזה, ואם באנו לידי מדה זו ע"כ צריך לבוא למדרשם דהוכח תוכיח דברה תורה כלשון בני אדם, ומש"ה כתיב הוכח תוכיח ב"פ, ויהיה בזה מתפרש דברי המשורר (תהלים נ' י"ז) ואתה שנאת מוסר והשלך דברי אחריך הרצון אחר שאתה שונא מוסר ולכן אתה מפרש הקרא דהוכח תוכיח במילי אחרנייחא דמיירי בין אדם לחברו והכפל תוכיח הוא שדברה התורה כלשון בני אדם ותשלך דברי שבתורה אחריך. כלומר מה שהזהרתי שיהיה כל אחד מוכיח את חבירו לבעבור העבירות שבין האדם למקום כי יעבור אתה משליך אחריך ואומר אתה שמצוה זו באה על עבירות שבין אדם לחבירו ולבעבור זאת הכפל תוכיח דברה תורה כלשון בני אדם ותשא בריתי אתה נושא בריתי זו התורה כנאמר אם לא בריתי חוקות שמים וארץ לא שמתי עלי פיך כמו שאתה ההדיוט מדבר מלות כפולות כן דברה תורה ג"כ בלשון כפול שלא לצורך ויתבאר עוד לקמן מזה. אבל הלא גם הרמב"ן העד העיד שגם התרגום מסייע בפירושו דהאי קרא שקאי על מצות תוכחה בעבירות שבין אדם למקום ג"כ דאם לא כן לא יתפרש היטב הלשון ולא תשא עליו חטא, והתרגום פירש עלה ולא תקבל עלה דיליה חובה. ואף הרמב"ן לא כתב פירושו רק כדי לחזק גם פרט. מצוה זו שלא לקבל לשון הרע על חבירו דלישנא בישא קטיל תלתא שזהו מראשי העבירות החמורות ושקיל כנגד עכו"ם ג"ע וש"ד, ומרגלא בפומי שזה פירוש הגמ' (שבת דקי"ח) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שנאת חנם וקשה הא שנאה הבאה על דבר מה חמורה יותר משל חנם, אך נ"ל דשל חנם היא באה אם מקבלים לשון הרע ומכסים ואין אחד אומר לחבירו מדוע ככה עשית לי ולא יבא לידי התנצלות כלל לעולם ונשאר השנאה כבושה וכמאמרם באבות (פ"ה משנה ט"ז) כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר במלה אהבה ושאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם, ככה יקרה בשנאה תלויה בדבר בטל דבר בטלה השנאה ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם כך אם מקבלים לה"ר בסתר ואינם מזכירים לחבירו הוא שנ"ח שאולי באמת הכל שקר, והמגיד המוליך ומביא סמיך עצמו שלא ידבר המקבל כלל עם חבירו ואין כאן מקומו מזה לדבר, עכ"פ בעיקר מצות תוכחה ודאי מודה הרמב"ן דחיוב גמור על עוברי רצון הבורא ית' להוכיחם וכפי פי' התרגום האמור מפי ר"א ור"י (מגילה ג) וזה כוונת הסמ"ג פלמען חזק דבריו שמצוה זו, קאי על עבירות שבין אדם למקום הביא מיד דרשת חז"ל מהוכח לרבות תלמיד לרב וע"כ הכונה במילי דשמיא דבמילי דידיה ודאי שאין רשאי התלמיד להוכיח הרב וכן בדרש מאה פעמים כאמור. אלא מה שקשה לי עם דברי הסמ"ג שכתב דמתוכיח יליף אפילו מאה פעמים ובאמת דרשי במס' ב"מ (דף ל"א) דהוכח משמע מאה פעמים. וכתב הר"מ בפי' המשנה על המשנה איזו היא אבידה וכו' וז"ל וידוע אצל בעלי הלשון כי המקור נופל על המעט ועל הרוב וט' וע"ש היטב, אפס התורה עניה היא במקום אחד ועשירה במקום אחר מלשון סוגית הש"ס מסכת עירובין (דף ט"ז) נראה דמלשון תוכיח דרשינן לה למאה פעמים וזהו כונת הסמ"ג שדקדק בלשונו ודרשו רבותינו מריבוי תוכיח ואפילו תלמיד לרב והיינו כפי מאמרם במציעא ובמקום אחר מרבה מתוכיח אפילו מאה פעמים רצוני במס' ערכין כאמור ודברי הרב ברורים ונכונים, אח"ז מצאתי זו ראיתי למ"ו הגאון מהר"ם א"ש בחיבורו כתנות אור ריש סדר דברים הביא דברי המהרש"א מה שכתב אפירוש רש"י שפי' ביבמות (דף ס"ה ע"ב) דכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר. דבר שלא נשמע מדכתיב הוכח תוכיח להוכיח מי שמקבל ממנו וע"ז כתב מהרש"א ובעלמא דרשינן מתוכיח אפילו מאה פעמים, וכתב מ"ז הגאון ז"ל שלא דק שבמס' ב"מ איתא להדיא דמלשון הוכח נשמע מאה פעמים ע"ש. ולדברינו יוצדק דברי המהרש"א שהרי ממ"נ בין לסוגיא דב"מ בין לסוגיא דערכין איצטריך תוכיח או להורות אף תלמיד לרב או אפילו מאה פעמים וקשיא איך נלמוד להוכיח דוקא למי שמקבל ומהרש"א ז"ל חדא מינייהו דסוגיות נקיט בידיה סוגיא דערכין והוא נכון:
ויותר מזה הרי מצינו גודל חיוב התוכחה במקרא מלא בפרשת בחוקותי וכשלו איש באחיו (כ"ו) דדרשו מזה (במס' שבועות ד' ל"ט) בעון אחיו דכל ישראל ערבין זה לזה במצות ובמס' שבת שם אמרו לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, וכן הכתוב אומר (ביחזקאל ל"ג ז') ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו' ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ואח דמו מידך אבקש, ואתה כי הזהרת רשע מדרכו ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת, הרי עינינו הרואות האמור מפי הקב"ה בעצמו דבמניעת התוכחה נדרש מאת אלהים. ומה מתקו לחכי דברי הגאון מהרע"פ במה שראוי לדקדק במקרא הזה דברישיה דקרא בהעדר התוכחה קוראו רשע ואומר הוא רשע בעונו ימות ובסיפא דקרא שהוכיח אותו ולא קיבל הרי הוא פושע יותר ויותר מן הראשון שלא היה לו מוכיח נאמר סתם הוא בעונו ימות ולא נקרא רשע כלפי לייא איפכא מסתברא אך יאמר דבא לזרז להנביא מעלת התוכחה אשר לא ימלט ממנו המוכיח רק ביידעו בבירור גמור שלא יקבלו אבל אם יש עדיין שום ספק אסור להתעלם כמאמרם (שבת דל"ה) אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי. והנה אף אם נדמה שלא יקבל תוכחה יש בזה מעלה גדולה ותועלת רב להוכיחו דאעפ"י דבשעת מעשה לא יקבלנו עם כל זה בבא עת חליפתו ובצאתו מן העולם הזה במותו יקח אל לבו החי ויאמר הלא לא יפה עשיתי בדבר הזה כאשר הוכיחני איש פלוני ויתודה עליו בעת ההיא ויכופר לו בתשובה זו שעד יום מותו יחכה לו משא"כ אם אין אתה מוכיחו כלל הוא סובר שיפה עשה וגם במותו לא יתן אל לבו להתודות על זה, והן הן הדברים האמורים במתק הלשון כי אם לא דברת להזהיר רשע מדרכו אף שידעת שלא יקבל ממך מ"מ לא יפה עשית בשתיקותך כי הוא גם בשעת מיתה רשע נקרא ורשע בעונו ימות ולא יהיה חוזר גם על פתח מיתתו בגלל כן דמו מידך אדרוש, אבל אם הזהרת אף כי לא קבל ולא שב מדרכו מ"מ הוא בעונו ימות ולא רשע רק בהגדת עונו שעת מותו ימות ועי"ש ודפח"ח:
ועפ"י זה אמרתי לבאר פסוקי (תהלים ל"ו) נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו, כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להטיב, און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס. ויאמר כך לפי האמור למעלת דיש תועלת מן התוכחה אף שאינו מקבל עכשיו עתיד הוא לאחר זמן בבוא עת חליפת יומו ישים אל לבו ויתחרט על עונו, לז"א נאם פשע לרשע כי יותר טוב להגיד לרשע דבר פשע מה שפשע ולא להעלים עין מזה כי אם אחשוב בקרב לבי אסתיר הדברים ולא אוכיחנו אין פחד לא יהיה לו פחד אף באותו זמן שיהיה אלהים זו מה"ד לנגד עיניו כשיהיה מוטל על ערש דוי, ואומר כי החליק אליו בעיניו הרצון כי יצה"ר מסית לאדם להלוך אחר ראות עעין ולא לבטוח בהבטחת היצ"ט בעוה"ב אשר עין לא ראתה וכן היה בהסתת הנחש לחוה וכי תאוה הוא לעינים, כלומר אותו ערבות של יצה"ר הוא מיד לנגד עיניו. וז"ש כי החליק בשפתי חלקות שלו בעיניו לא תעשה דבר רק הנראה בעיניך מיד, או כאשר נאמר שדרכו של יצה"ר להשניא את המוכיח בעיני האדם למען לא ישמע לו וכמאמר שלמה המלך ע"ה אל תוכח לץ פן ישנאך שאם תשנא ודאי לא תקבל תוכחתו. וז"ש כי החליק בעיניו יצה"ר מראה שפת חלקות למצוא עונו זה המוכיח המוציא לו עונותיו לשנוא אותו ולא ישמע בקולו כלל. וכ"ת אמאי אינו מניחו לשמוע להמוכיח ישמע ולא יקבל, לז"א כי ירא היצה"ר פן אפי' שלא יקבלו עכשיו און יחשוב על משכבו בעת כי שכב על משכבו ולא יוסיף לקום כי בא יומו אז יחשוב אותו און שאמר לו המוכיח ויתחרט ויתודה לכן הוא יתיצב על דרך לא טוב שלא ילך בדרך טובים כלל ולא ישמע כלל בקול מוכיחיו כדי כי לעולם רע לא ימאס ויתחרט עליו כלל כי כן דרכו של היצה"ר ובמקום אחר הארכתי בזה. מכל האמור שהוא כטיפה מן הים מדברי התורה והקבלה והחכמים במשנה ובגמרא מגודל חיוב התוכחה שהיא עיקר הגדול שבתורה וביותר מי לנו גדול מרשב"י בזהר הקדוש שהביא מקרא זה דואהבת לרעך כמוך שקאי על מצות הוכחה פקודא דא לייסר אינש ית חבריה, ולבעבור זאת לימד הלל לגר הבא אליו להתגייר מצוה זו דואהבת לרעך כמוך כמבואר במס' שבת (דף ל' ע"ב) שזה עיקר גדול שתלוי בו כל התורה, ויעוין בדרוש הספד באור יקר כמה מילי מעליותא שכתבתי. וזה ג"כ טעם ישר על מה שעמדו הראשונים לתת טעם שקבעו משנה זו האמורה פ' בתרא דסנהדרין כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב לאומרה קודם מס' פרקי אבות. ותו איך פסיק ותני כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ולדרכנו ניחא אחר שהודיענו דברי מוסר אלו אשר ראו למדרש ולהבינם עמא דבר מדי שבת בשבתו. אחר שעיקר תכליתו דמס' זו אשר בחרו בה למען הביא לכלל יראת ה' ומדות טובות האמור בה ורבים הם מעמי הארץ שלא ידעו ולא יבינו מה שאומרים, וכי יאמר מה לי לצרה זו להבין דברי מוסר, הקדים ואמר שכ"י ערבים זל"ז במצות והתחיל ואמר אל תאמר בלבבך די לי להפקיע א"ע ולחשוב על חלקו לעה"ב ואחריות דאחרינא לא ניחא לי לקבולא לז"א אל תאמר כן כי העוה"ב אינו נחלק לחלקים כ"א כל ישראל יחד יש להם עוה"ב ואין נותנים לכ"א חלקו בפני עצמו ומחוייב ועומד אתה לדאוג גם עבור חלק חבירך אם לא שכבר יצאת חיוב התוכחה כדינו אז לא יקופח שכרך ח"ו בפני עצמך ואדרבה זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. עכ"פ נחלק בבת אחת כל החלקים ודי בזה למבין:
ובזה אמרתי לפרש לישנא דקרא שאומר ולא תשא עליו חטא אם נאמר על המוכיח מדוע הקפיד על חטא שהוא שוגג ולא שייך קצת להוכיח על שגגת מעשה ואומר הנסתרות לה' אלהינו, ודרך פשוט יש לומר דמורה לנו דלא די שצריך להוכיח את חבירו כשרואהו עובר על לאו אלא אפי' בראותו שהוא מתרשל בקיום מצות עשה מחויב ועומד להוכיח שהרי כל ישראל ערבים זל"ז גם במצות עשה ומש"ה קיי"ל דאחד מוציא את חבירו בכמה מצות עשה. והנה מורי זקני הגאון בעל פ"מ פירש קרא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא פירושו דמצינו חטא הוה לשון חסרון כאמור במלכים א' א' והיה אני ובני שלמה חטאים ופרש"י חסרים מן המלוכה וז"ש דודאי חלילה שצדיק יעבור על לאו ממש רק אין צדיק אשר יעשה טוב הן מ"ע האמורים בתורה ולא יחטא ולא יחסיר אחת מהנה. והרי רבא אומר ביומא (דף י"ט ע"ב) השח שיחת חולין עובר בעשה יע"ש ודפח"ח ועיין מה שכתבתי במג"א סק"ע וז"א ולא תשא עליו חטא לשון חסרון אפילו אם יחסר אחת מהנה ממצות העשיות האמורות בתורה הוכח תוכיח מחויב אתה ג"כ להוכיחו. ובילדותי אמרתי לפרש כך לפי מה שראיתי בספר חסידים כשמוכיח את חבירו לשם שמים ואינו מקבל נוטל המוכיח חלקו של המוכיח ג"כ בג"ע וכן להיפוך ע"ש. והנה מבואר דרשתם הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים, א"כ שמא יעלה על לב המוכיח אני אוכיחו רק פעם אחת וממ"נ אם יקבל את דברי הרי חלקי מהמזכים את הרבים ואם לא יקבל טוב יותר לפני שיקבל חלקי בגיהנם לכן הוא אומר הוכח תוכח אפי' מאה פעמים. ולא יעלה על דעתך שתמנע מזה לבעבור טובתך שלא יקבל תוכחתך ויטול את החטאים שלך, וזה סיים ולא תשא עליו חטא שלך אלא מוזהר ועומד אתה להוכיחו פעמים רבות עד דין תוכחה האמור במס' ערכין ואם לאו לא אהני לך מעשיך בלשון רמיה ח"ו. והן הן סובלים בפירושו דהאי קרא (תהלים נ' י"ז) דאומר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' דהיינו עפ"י מה דאמרינן (סוכה דף נ"ב) דשבעה שמות יש ליצה"ר וחד מינייהו רשע. והנה היצה"ר בשפתי חלקות להדיח האדם מדרך הישרה, ולהחליף עולם עומד בעולם עובר, וכי יאמר איך אעשה הרעה הגדולה לאלהים ולסבול עונש גיהנם ישיב לו הלא משפט רשעים בגיהנם רק י"ב חודש ולמה תאבד מאה שנים או שבעים עבור זמן מועט יב"ח, ולז"א ולרשע אמר אלהים להיצה"ר הנקרא רשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ולומר חוק הוא משפטי גיהנם כ"א י"ב חודש במספר, וז"א שהא תינח אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים אז יש לך חלקך לבד, אבל ואתה שנאת מוסר ותקבל גם חלקי חבריך אשר הוכיחוך לנגד עיניך ותהיה יותר ויותר מי"ב חודש בגיהנם והן הן דברי (משלי ה') ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך ואמרת אוי לי כי שנאתי מוסר והיינו שתהא נוהם באחרית יב"ח שהם כלה יכלו ואתה לא תכלה להיות חפשי מן גיהנם אז תנהם באמרך הלא כל ימי צבאי לא סברית ולא קבלית להפרע רק יב"ח, ומדוע עלתה שנתי ולא עלתה תרופתי, ואח"ז יראו לך טעמו של דבר ותצדיק עליך את הדין ותאמר אוי לי כי שנאתי מוסר ומוכרח אני לסבול חלקים אחרים של אותן אנשים אשר הוכיחו אותי ולא קבלתי דבריהם ובזיתי דבר ה' אשר היה בפיהם, הרי יש למוכיח ריוח גדול בהוכיחו או בשיהיה זכות הרבים תלוי בו אם יקבלו או שיקח זכיותם או שיקחו ממנו עונותיו. וז"פ (ישעיה ו') ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר, דייק נגע זה עונשך על שפתיך בשביל שחטאת בשפתיך ואמרת בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב ומנעת להוכיחם כי אף שעלה בדעתך שלא יקבלו מ"מ אית לך רווחא וסר מונך וחטאתך תכופר אם לא ישמעו לקולך כאמור. ולדברי התרגום דהך ולא תשא עליו חטא קאי על המוכיח שבהעדר התוכחה יושת עליו חטא יש לי עוד לפרש בענין אחר והוא מה שראיתי פירוש על דברי המשורר (תהלים קי"א) הוד והדר פעלו צדקתו עומדת לעד. דאמרינן (ב"ב דף ס' ע"ב) התקוששו וקושו קשוט עצמך תחלה ואח"כ קשוט אחרים יע"ש. וז"ש הוד כשתהיה אתה מקושט והדר אח"כ תוכל להדר אחרים בתוכחתך להחזירם למוטב אמר שלא יוכלו עוד לומר לך קשוט עצמך תחלה. (וז"פ כל היוצא מפיך כן תעשה מה שאתה אומר ומוכיח לאחרים מקודם כן תעשה גם אתה). ול"נ לפרש סיפא דקרא שהפעולה יהיה בזה שיהיה חלקך מן המזכים את הרבים וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו לכן סיים וצדקתו עומדת לעד שתהיה בטוח שתשאר צדיק ולא תחטא עוד. וז"א הוכח תוכיח את עמיתך ויהיה מתן שכרך ולא תשא עליו חטא שתהיה בטוח כל ימי חלדך שלא יבוא חטא על ידך כדין המזכה את הרבים והרי אמרו כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים כל העולם ופשיטא המקיים בקיומי נצחי לנפש אחת להיותה הדרא לברייתו על אחת כמה וכמה. וכעת די בזה למעלת התוכחה והיא כטיפה מן הים, ולקמן נדבר עוד בעזרת הצור יתברך:
איתא במס' ב"ק (דף ל' ע"א) אר"י האי מאן דבעי למיהוי חסידא יקיים מילי דנזיקין רבא אמר יקיים מילי דברכות ואמרי לה מילי דאבות עכ"ד. וי"ל דבשלמא בקיום מילי דאבות שפיר חסיד איקרי היות מסכת זו כולה נאה וחסודה ושם ביתה של כל מדות טובות ויראת ה' אוצרה משא"כ הנך תרתי ברכות והרחקת הנזק. ולכאורה תמוה וכי בשביל חד מינייהו חסיד יתקרי ובפרטות מחמת מניעת נזיקין ואימא מילתא אחרי רואי רבים וכן שלמים חקרו ליתן טעם על תיקון זה לומר פרקי דאבות בשבתות הקיץ ומתחילין מיד אחר פסח. שנית המה ראו וכן תמהו על חיבור המשנה דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב אשר אין סדר למשנה זו הנה ושלהי מס' סנהדרין ר"פ בתרא שם ביחה. שלישית באמת קשה להבין איך פסיק ותני כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. והיה כצדיק כרשע חלילה. והדר מייתי ראיה לסתור שנאמר ועמך כולם צדיקים הרי מקרא מלא נאמר דלצדיקים לבד ניתנה ארץ החיים ואיך פתח וקתני כל ישראל ועל ארבעה לא אשיב כי בסיפא דמתני' שם פרט ואלו שאין להם וכו' ואמאי השמיטו הסיפא היה ג"כ ראוי לקובעה לומר כל שבת להחזיק ממינות ואפיקורסות אשר הן ילידי בית שאין להם חלק לעוה"ב. חמישית יוסף מליו להדר מהדורי מילי לדייק בשמא אמאי קרי ליה מסכת זו אבות ואי משום סדר השתלשלות הקבלה היה ראוי לקרות מסכת ראשונה שבש"ס על שם זה. את כל אלה ראיתי לבאר ג"כ אחת לאחת באיזו דרכים וראשית דברי למעלות מצוה יקרה וחביבה אשר הכתוב הטיל עלינו חובה רבה הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. אם אמנם בערכין (דף ט"ז ע"ב) תניא אר"ט תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח ע"כ. והנה הרביתי בפי' דברים הללו ודרך מליצה יאמר ע"פ מ"ש לבאר דברי המשורר (תהלים ס"ח) אדני יתן אמר המבשרות צבא רב (ודרך פשוט אמרתי פי' על האי קרא ע"פ מה שראיתי פי' בפסוק (ישעיה מ') נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם וגו' כי מלאה צבאה וגו' הפי' דאיתא במדרש משנחרב ביהמ"ק נתמעטה פמליא של מפלה ופי' הטעם דמכל דיבור היוצא מפיו של הקב"ה נברא מלאך. ואיתא במדרש בשעת חורבן ביהמ"ק אמר הקב"ה מלך ב"ו מה הוא עושה וכו' יושב ודומם אף אני וכו' וכיון שהקב"ה שותק ממילא נתמעט פמליא של מעלה הראוים להיות נבראים ממאמרו. וז"א נחמו נחמו עמי בזה שיאמר אלהיכם וידבר וימלאו צבא מעלה בדיבורו ע"כ. והן הן דברי המשורר שבקש רחמים אדני יתן אמר אמירה נעימה המבשרות צבא רב שיתרבו עי"ז צבא מעלה ונכון). ותו (ירמיה א') ואומר אהה ה' אלהים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי ויאמר ה' אלי אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך וגו' ונתתי דברי בפיך. ויל"ד הוא אמר שלא ידע לדבר כי נער הוא ואיך השיבו הקב"ה אל תאמר נער אנכי אם באמת היה צעיר לימים. ותו יל"ד באמת מה חסרון הוא זה שהיה נער והרי דברי ר"מ בהא אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו והגם כי מצינו כה"ג באיוב שאמר אליהוא בן ברכאל צעיר אנכי לימים ע"כ זחלתי ואירא מחות דעי אתכם התה הוא דקאימנא פירושו ע"פ דברי הזהר הקדוש בפסוק ויקרבו ימי ישראל למות וכאשר הבאתי דבריו באורך בדרוש הספד דשובבי"ם ע"ש. והיכן הדברים שקודם מיתת האדם מתכנשין כל הימים אשר חי בהם ועושין מן אותן הימים שעסק בהם בתורה ובמצות מלבוש להנשמה והני יומין דחטא דחפין להו לבר ומש"ה נאמר ויקרבו ימי ישראל כל הימים שלמים ע"ש. וז"ש צעיר אנכי לימים שאין הימים שלי שלמים מחמת חטאי אמטו להכי זחלתי ואירא מחות דעי עמכם להוכיח וז"פ מ"ש שם אמרתי ימים ידברו כמאמר הזהר שכל יום ויום מזהיר לב"נ דלא יחטא ביה ממילא הוי דהימים בעצמם ידברו והארכתי שם ולא שייך הכא כל זאת, אולם לישב כל האמור נראה דהנה עינינו הרואות אדם האומר דבר לחבירו שיקבל ממנו הן הן הדברים תלוים בפני דברים אם יקבל ממנו חבירו הראשון אם זה האומר הוא גברא אם לאו. ולפי חשיבות ערכו של האומר יתחייב קבלת אלה הדברים הרי מצינו ברשב"י שצוה לו ר"ע הרוצה לחנוק יתלה באילן גדול (עיין פסחים (דף קי"ב) אם אתה רוצה לומר דבר שיקבלו ממך אמור משום רבו עיי"ש. הרי מתייחם קבלת הדברים בערכו של האומר. וגדולה מזו מצינו בתורה שאמרו ישראל כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע וכשאמרו למשה רבינו ע"ה דבר אתה עמנו ונשמעה לא אמרו נעשה מקודם ופי' בס' בינה לעיתים שהן הן הדברים שכיוונו שכל אשר דיבר ה' מצד גדולת האומר שאין דומה לו ודאי נעשה טרם נשמעה אבל כשאתה תדבר עמנו ונשמעה להבחין אם לקבל דבריך אם הם אינם
סותרות המאמר ששמענו ממנו ית' יעו"ש שהאריך בזה זו היא חדא. ועוד קאמינא שהדברים בעצמותן הם הה ג"כ גורמים אם לקבלן אם לרחקן כשהדברים בעצמם עריבים וטובים הם מתקבלים נועם שלהם משא"כ אם הדברים אינם עריבים ודברים שאינם מקובלים ובהקבץ שניהם יחדיו האומר ערכו גדול והדברים מתוקים בפשיטות יתחייב שיתקבלו הדברים וכן להיפוך אם האומר ערכו קטן והדברים גרועים. והן הן דברי המשורר (י"ט) אין אומר ואין דברים בל נשמע קולם דקשה פשיטא אם אין אמירה שמיעה מנין. ולדברינו על צחות המליצה יאמר הכונה אם אין אומר שהאומר מצד עצמו חשוב כאין (וכמ"ש מהרמ"א פירושו דקרא אך איש אל ירב כל אכין מיעוטין וז"א אך איש כשנתמעט מאיש ואינו בגדר גברא רבא אל ירב להוכיח) ואין דברים שהדברים מצד עצמם אינם ראוים ג"כ ודאי בלי נשמע קולם. וזה שבקש דוד המלך ע"ה שהיה מקטין א"ע והיה רוצה שיקבלו דבריו אמר אדני יתן אומר שיתן לי הן להחשיבני בעיני הבריות כאילו יש אומר ערך גדול וגם אלה הדברים אשר אדבר יהיו מבשרות צבא רב ימצאו חן ויערב נא לרבים כאלו הן בשורות שבודאי נוחים לשמוע. הן כל אלה אמרו השלימים הללו ר"ט קבל באנשי דורו תמה אני אם יש בדור זה מקבל דברים מצד גדולת ערך המוכיח. זה ליתא דאדרבה הוא יאמר טול קורה מבין עיניך הרי שמחזיק המוכיח לגרוע ממנו ואיך יקבל את דבריו. וכ"ת מ"מ ראוי לקבל הדברים מצד עריבות הדברים בעצמותן לזה בא ראב"ע ואמר תמה אני אם יש בדור הזה מי היודע להוכיח ולכלכל דבריו על צד העריבות שיהיו נעימים אמרותיו ושניהם לדבר אחד נתכונו. וז"ש ירמיה איך אלך להוכיח את ישראל הנה לא ידעתי דבר לכלכל דברי שיהיו מקובלים מצד נעימות ועריבות הדברים עצמן ומחמת ערכי אנכי ג"כ איני כדאי מעתה. איך יקבלו ממני דבר. וע"ז השיבו הקב"ה אל תאמר נער אנכי ואין אתה חשוב הלא על כל אשר אשלחך תלך וכי רואים בשלוחו של מלך ב"ו מי הוא אחר שהוא בא מאת המלך מחויבים לקבל הדברים יהיה השליח מי שיהיה וכ"ש שאתה שלוחו של מקום ומחמת הדברים בעצמותן ונתתי דברי בפיך לאומרן על סדר הראוי:
מעתה נראה דברים המועילים למעלת המוסר כי יקבלוהו הדברים ראשון לראות מי האומר כי גברא רבה הוא כאומר ותחסרהו מעט אם אינו אהוב להמקבל וכן אומר שלמה בחכמתו אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך הרי תלה באהבה ושנאה קבלת דברי המוסר דדברי שונא אינם מקובלים שיאמר מחמת שנאה דובר אבל אם הוא אוהבו הדברים מקובלים. ושמעתי שזה כתב המשורר (ל"ו) כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא כי כן דרכו של היצה"ר מסית לאדם להטיל שנאה על מוכיחו וממילא לא יקובל התוכחה. וז"א היצר מחליק בחלקת לשונו אליו אל האדם היותר למצוא עונו זה המוכיח שממציא לו ומברר חסרונו ועונו לשנוא אותו וממילא לא יקובלו דבריו. וביותר נראה לי ליתן טעם בזה לדברי הזהר שכתב בפסוק ואהבת לרעך כמוך פקודא דא לייסר אינש ית חבריה. ולכאורה קשה מה טיבו של מצות תוכחה באהבה ? ולדרכנו א"ש דזולת אהבה אין הדברים נשמעים והן הן הדברים נרמזים בעיקר מצוה זו הנאמרה בתורה פר' קדושים הוכח תוכיח את עמיתך שתראה להוכיח אוהבך אשר כנפשך שהוא עמיתך הרי מכל האמור נלמד שהרבה תלוי גדר ההוכחה לקבל מאוהבו. והנה מי גדול באוהבי איש מאביו ואמו ואמר שלמה בחכמתו שמע בני מוסר אביך זו חדא והן שני לו כאן הבן שואל מה טיבו של מוסר הזה ותכליתו ובודאי אם היו דברי המוכיחים מועילים לקנות מיד איזו סך מעות בלי ספק כי ירוצון ויגעון לשמוע בקולו ובאמת לא די שתוכחה מועיל לחיי נצחיים אף לקניני העוה"ז אמרו באבות דר"נ רבי אומר איזו דרך שיבור לו האדם יאהב את התוכחה. שכ"ז שתוכחה בעולם נחת רוח בעולם בא וגזירה רעה מסתלקת ומבוטלת שנאמר ולמוכיחים ינעם ותבוא עליו ברכת טוב הרי ברכה וקללה תנוי בזה את הברכה אשר תשמעון והקללה אם לא תשמעו. והיינו טעמא שקראו למסכת זו אבות אחר שמלאה מוסר והוכחה פן יאמר ממי יצאו הדברים ואם נאמרו לאהבתנו לכן קראוהו אבות להודיע שהן הן מדותיהן של אבות העולם שמציגו באברהם יצחק ויעקב. וכאשר מפי אבות למדנו ודאי ראוי לקבל ואשר תשאל על תכלית הדבר ועריבות הדברים מקדימה המשנה כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב הרי אין לך תכלית גדול ועריבות מזה ובאופן שתהיה נקרא ישראל אשר שם זה ניתן ליעקב כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל כן נקרא העובד אלהים ומתגבר עד שמנצח המלאך הרע היצר הרע ועם אנשים רעים המהדרים להסית האדם לשאול. ויוכל לנצחם זה הנקרא ישראל ובטוח בחלק עוה"ב. וגם ההיפוך אם לא תשמעו מבואר בסיפא ואלו שאין להם חלק לעוה"ב. אמנם העלימו מלומר המשנה ע"ד שראיתי להרמב"ם פי' המשנה נתן טעם שנעדר שכר עוה"ב בתורה רק יעודי עוה"ז כי כן אמור חנוך לנער ע"פ דרכו ועינינו הרואות בעוד הנער קטן מאד מחנכין אותו באגוזים וקליות ואח"כ כשנתגדל קצת. בזוגים ובגדים ואח"כ בדברים גדולים שתבוא לשידוך טוב ע"י מעשים טובים. ואם תאמר כן לתינוק קטן הלא ישחק לך מאחר שאין השגתו עדיין רק לדברים קטנים ככה יקרה לאנושי להרגיש בדבר הנראה לעינים שכר עוה"ז אבל בשביל שכר לעוה"ב לא רבים יחכמו להבין מעלתו מש"ה נאמר רק יעודי עוה"ז עיי"ש. וכן דרך המתחילים עם התינוק ללמוד נותנים לו דברים עריבים ומיני מתיקה ואת שבט המוסר טומנים בעדו לבעבור זה יהיה רגיל לבוא לעתיד. כך תקנו להתחיל במס' זו שכולה מוסר ונתנו על גבה מיני מתיקה כי יש להם חלק לעוה"ב ואת שבט המוסר ואלו שאין להם ממנו לפי שעה וכשיקרא המס' ממילא עינים לו לראות את כל אלה לפני מי הוא ? לפני עובד אלהים דוקא. וז"ש במס' ב"ק האי דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי אותן דברי תוכחה דאבות שאמרו אבות העולם אשר ודאי הם לטובתו ואמרי לה מילי הני מילי דברכות שבזמן התוכחה בעולם ברכה בא בעולם כחמור ואמרי הני מילי דנזיקין הם שמירת הנזק דבזמן שתוכחה בעולם גזירה רעה מסתלקת כנ"ל. מעתה בהקבץ שלשה אלה יחד שהדברים אמורים מאוהב הנאמן האבות והתולדות הרחקת הנזק והבאת הברכה ודאי ראוי ונכון לקיים דבריהם. זהו מה שמצאתי בדברי מליצה למעלות התוכחה להיות רוח הבריות ממנו נוחה ומאת אלהים ישאו ברכה ונס יגון ואנחה:
כתיב בתורה פ' קדושים הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ולכאורה יל"ד למה כפל הוכח תוכיח. ובגמרא דערכין דרשו מיניה אפי' מאה פעמים. וגם סיומו דהאי קרא ולא תשא עליו חטא צריך ביאור דאם הפירוש במניעת התוכחה תשא עליו חטא לכן אמור הוכח תוכיח למען לא תשא עליו חטא קשה באמת מאי נשיאת חטא יש בהעדר המוסר והלא הוא כבר חטא. ומהקודם אכתוב מה שמצאתי זו ראיתי להריב"ש בתשובה והביא ג"כ בעל ווי העמודים דהך הוכה אין פירושו על מצות תוכחה במלין רק ה"ק סדר התוכחה מקודם הוכח תעשה לו הכרעה ולא לעשותו כרשע כי יבעט בדבריך רק תן לו הכרעה כנאמר הוכח בין שנינו הוא לשון הכרעה לומר לו הרי יש מצות ומעשים טובים. ובזה תוכיח את עמיתך יע"ש בנותן טעם לשבח. ואני הסברתי יותר דהיינו אם תאמר לו הרי אתה איש עומד על ההכרעה כבינוני מחצה על מחצה איך תכריע בעבירה זו בכף מאזניך ובשביל עבירה אחת רשע תקרא. וכן בהגיע מצוה לידו ורוצה להעלים ממנה אף אתה אמור לו איך לא תתאמץ במצוה זו לעשותה הלא בשבילה צדיק תקרא וכמאמרם קידושין (דף מ') לעולם יהיה אדם כבינוני מחצה על מחצה וכל העולם כולו מחצה על מחצה עשה מצוה אחת אשרי לו שהכריע את עצמו והעולם כולו לכף זכות עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע א"ע וכל העולם כולו לכף חוב ע"ש. והן הן הדברים שאמר שלמה בחכמתו (משלי ה'). אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך וקשה אמאי גבי לץ אומר תוכח וגבי חכם אומר הוכח לשון נסתר ותו גבי לץ אומר סתם לץ וגבי חכם אומר לחכם בלמ"ד הנוספת הל"ל כך בלץ ג"כ ללץ. אבל לדברי הריב"ש שלשון הוכח קאי על ההכרעה ולשין תוכיח על תוכחה ממש א"ש ומתוק מדבש אומר אל תוכח מיד בדברי תוכחה גמורה (שהוא תרגומא דתוכח) ללץ להיותו לץ ממש פן ישנאך רק כן עשה מקודם תן לו הוכח הכרעה שיהיה קרוב למעלת חכם בהכריעו (בעשיתו אחת מהנה ממצות ה') הרף מאזנים אשר הוא שקול לעת עתה ופשיטא להרחיקו מעבירה שיכרע לכף חובה בעבירה אחת שיעשה עתה ובזה יאהבך אם כה תאמר לו בהתעצלו בעשית מצוה הרי במצוה זאת תכריע אותך וכ"ע לכף זכות וכן להיפוך אם ירצה לעבור עבירה שבזה תכריע אותך וכל העולם לכף חובה:
ובזה אמרתי לפרש דברי איוב (קאפי' ו') מה נמרצו אמרי יושר ומה יוכיח הוכח מכם הלהוכה מלים תחשובו ולרוח אמרי נואש. ופסוקים הללו משוללי הבנה הם ולדרכנו יומתקו אחר שחברי איוב האשימוהו שמוהו לבליעל וכאלו ראוי לכל העונשים שבאו עליו היותו כולו חייב ולא זכאי התחיל ואמר מה נמרצו אשרי יושר מקובלים היה דבריכם אם הייתם משימים אותי לישר על המשקל עכ"פ כאיש בינוני ומה באיזה דרך כשתהיה יוכיח מצות תוכחה הוכח מכם מקודם נתינת ההכרעה שהוא פירושו דהוכח כאמור אבל אתם לא כן עולה על דעתכם שמחויב המוכיח ליתן הכרעה וע"כ אתם סוברים מה שאמור בתורה הוכח תוכיח שניהם למצות תוכחה גמורה נאמר וז"ש הלהוכח מלין תחשבו האם גם למלת הוכח האמור בתורה תחשבו שהוא במלין לא כן אחי ורעי אך הוכח קאי על הכרעה והיה ראוי ליתן לי מקודם הכרע וזה נכון מאד. והנה אמרתי כבר לפרש דברי המשורר (תהלים נ) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך דשם במסכת ערכין דרשו מנין אפי' מאה פעמים ת"ל הוכח תוכיח והיינו כדברי הסמ"ג שהזכירו. והנה המסרב מלקבל דברי מוסר ומואס רשע מה הוא אומר די לך בפעם אחת וכ"ת הלא נאמר ב' פעמים הוכח תוכיח יאמר לו דברה תורה כלשון ב"א וז"א ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי האמור בתורה הוכח תוכיח אחריך לאמר דברה הורה כלב"א וסיים ותשא בריתי עלי פיך ברית היא התורה כאמור אם לא בריתי חוקות שו"א לא שמתי אתה נושא ברית התורה על פיך (ר"ל כאלו הדברים יצאו מפיך) וזה שסיים איוב אתם אינכם דורשים הוכח על הכרעה רק שכפל הוכח תוכיח ב"פ ע"כ אתם מוקמי לה דברה תורה כלב"א ג"כ משימים אתם ולרוח אמרי נואש כדברי לשון הדיוט. ובזה אמרתי גמרא דשבת (דף קי"ח) כל המבזה דברי חכמים אין תרופה למכתו וכו' דאמרינן במסכת ב"ק ורפא ירפא מכאן שנתן רשות לרופא לרפאות (וע"ש בדברי תוספות דפ"ה) מעתה המבזה דברי ת"ח ולא אבה לשמוע בקולו ואומר שמקיים מצות תוכחה בחדא זימנא והא דכתיב הוכח תוכיח ד"ת כלשון ב"א אף אתה אמור לו שאסור לו להתרפאות והא שנכפל ורפא ירפא י"ל ג"כ ד"ת כלשון בני אדם ואין תרופה למכתו. וז"ל ירמיה הנביא (ח') הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי ע"ד דאמרינן במס' שבת שם לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זל"ז ע"ש וז"ש הצרי אין בגלעד להוכיח זא"ז ואי שלא אבו לקבל ה"ל להוכיח זימני טובא שהרי נאמר הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים וכ"ת ד"ת כלשון בני אדם אם רופא אין שם ודאי יש שם רופא ומאין ניתן לו רשות לרפא ע"כ דרשי' מכפל ורפא ירפא הרי דלא אמרינן ד"ת כלשון ב"א ומדוע לא עלתה ארוכת בת עמי ע"י תוכחת מוסר. וגם יש בו כדי נתינת טעם על קביעת אמירת המשנה כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב קודם שמתחילין מילי דאבות אמר שהן דברי מוסר וצריך מקודם הכרעה כדברי הריב"ש שזכרנו ובכדי שלא יתיאשו מן התשובה ושיהיו נכנסין דברי המוסר בלב מקדמי ליה דהוי יודע שכ"י יש להם חלק לעוה"ב אף אם יחטא איש יעשה תשובה ויכופר לו או יסבול עונשו ונדח לא ידח מלקבל הטוב הצפון אח"כ ובזה הוא באה להמשיך לבב אנוש למילי דאבות:
והנה קרוב לדברי הריב"ש ראיתי למהר"ש אלגזי שפי' הכתוב (משלי כ"ד) אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאמים ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב הרצון דודאי אסור להחניף את הרשע ולומר לו צדיק אתה דאין לך חילול השם גדול מזה ואף אתה מסייע ידי עוברי עבירה. אמנם כן מצינו לפרקים שרשאי לוותר מעט נגד הרשע באופן אם הרצון להוכיחו על מעשיו הרעים ואם כה יאמר לו הלא אתה כולו חייב יאטים אזנו משמוע לו. אך בתחבולה יעשה המוכיח ולומר לו איזה שבח תחלה אף שהוא שקר הואיל וכונתתו שבקצת חנופה יכנסו דברי המוסר באזניו ואחת לאחת אחר שיהיה נכנע למאמרו יגלה לו באחרונה כל רוע ענינו. כי אין פחד אלהים לנגד עיניו וז"ש אומר לרשע צדיק אתה שאומר לו בשביל חנופה לבד יקבוהו וגו' ר"ל יקולל. אבל ולמוכיחים הותר גדר זה אם מתכוונים בחנופה זו להוכיח יונעם ועליהם תבוא ברכת טוב אף שקצת מחניפים להרשע אמר שכונתם להוכיח להרשע ודפח"ח. וגם בזה יש נתינת טעם להכתוב שזכרנו אל תוכח לץ שתעשהו לרשע ממש רק הוכח אם אתה רוצה להוכיחו לחכם עשהו לחכם אע"פ שאינו חכם ויאהבך ויקבל תוכחותיך וז"ש הכתוב הוכח תוכיח את עמיתך עשהו לעמיתך אע"פ שאינו עמיתך ויציית לך וישמע וסיים ולא תשא עליו חטא שלא תשנא ולא תגדל עליו חטאו לומר לו הגדלת לפשוע ומעשים טובים אין לך רק עשהו לעמיתך כאמור:
וביותר אמרתי לפרש האי קרא דאל תוכח לץ דיל"ד למת ברישא אמר פן ישנאך דרך שמא וגבי חכם פסיק ואמר ויאהבך שבודאי יאהבך ומאי פסקי. ונראה דבאמת דרך ההשכלה מהראוי שהמוכח יאהב את המוכיח מאד בשומו אל לבו הלא זה האיש לא למענו הוא דור כי רק לכבוד הבורא ית' ותורתו ואין כונתו רק לתועלתי ועזרתי ואין לך אהבה גדולה מזו בראות איש אחד מחבריו שלבו שלם וטוב עמו ואף שרשע מה הוא אומר בשרירות לבי אלך ודרכי איש המוכיח אינם טובתי מ"מ אחרי ראותו כונת המוכיח לטובתו מדוע ישנא אותו עבור כונתו הטובה אליו בדעתו. אולם מצינו שבאמת לפעמים המוכיח עושה רעה עם המוכח כגון אם הוא ע"ה ונעדר ממנו ידיעת בית רבו גדול חומר הפגם מן העבירה. ועתה בבוא מוכיח ומזכיר לו ומגדיל את העבירה והפגם כפי האמת והמוכח אינו מקבל א"כ רעה עושת המוכיח הזה עם המוכח דמקמי הכי הוי רק שוגג והשתא הוא דחזאי ואוזן שומעת דברי החכם המוכיחו ואפ"ה עבר אמימרא דרחמנא לקה ביותר שהוא במזיד. אולם אם מוכיח לחכם ודאי ליכא פסידא לרמאי אף שאינו מקבל את התוכחה דמאי אמרת מקמי הכי הוה נידון כשוגג ועתה נעשה מזיד ז"א שהרי שגגת תלמוד עולה זדון ומעיקרא נמי פושע מיקרי וכיון דלא הפסידו המוכיח מידי שוב ראוי לאהוב אותו על כונתו הטובה והאמיתי של המוכיח. אלה הדברים אשר דבר חכם הנזכר על החכמה אל תוכח לץ איש משולל חכמה פן ישנאך ספק ישמע בקולך ויאהבך ספק לא ישמע והיית גורם רעה לעצמו לעשותו מזיד וישנאך רק זאת עשה הוכח לחכם אשר אצלו שגגה עולה זדון ובודאי יאהבך על מחשבתך הטובה להטיב עמו מאחר כי לא הפסדת לו כלום. ובזה איכא לפרושי גמרא דברכות דף י"ט תנא ר"י אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה ופריך שמא ס"ד אלא ודאי עשה תשובה. ויל"ד בהא דפריך שמא ס"ד אטו לא סגי מאמרם הוי דן כל אדם לכף זכות וכיון דאיתא למיתלי שעשה תשובה ראוי שלא להרהר אחריו. ובילדותי שמעתי מידידי הגאון אב"ד דק"ק האמבורג נ"י ע"פ מאמרם במס' יומא (דף פ"ו ב') דרמי כתיב מכסה פשעיו לא יצליח וכתיב אשרי נשוא פשע כסוי חטאה ומשני כאן בחטא מפורסם כאן בשאינו מפורסם והטעם דאם עשה העבירה בפרהסיא צריך להיות גם התשובה בפרהסיא בכדי שידעו הרואים שהיה עובר העבירה ושב ממנה. כאן בצנעא אם עבר עבירה בצינעא צריך לשוב דוקא בצינעא ולא לחלל ש"ש לפרסם שעבר על מימרא דרחמנא. וזהו שפריך שמא ס"ד כיון שלא ראיתי שעשה תשובה מי מהני ליה תשובתו כיון שחטא בפרהסיא דאנן עסקינן בכה"ג אם ראית ת"ח שעובר עבירה בלילה ומשני אלא ודאי עשה תשובה דחזקה לת"ח שעשה תשובה כדבעינא למימר לקמן בנ"ט לשבח וא"צ הת"ח לעשות תשובה בפרהסיא מחמת דכ"ע ידעי שעשה תשובה דת"ח הוא ומצד החזקה:
אבל לדברינו יאמר כך דראיתי להחכם מהר"ש אלגזי שכ' פירוש שמא עשה תשובה דרך מאמרם שאמרו תלמידים לר"א ילמדנו אורח חיים וא"ל שוב יום אחד לפני מיתתך אמרו ליה מי ידע כמה דחיי אמר להו א"כ פשיטא כל יום ויום תהיה בתשובה שמא ימות למחר ע"ש. וז"א אל תהרהר אחריו ביום מיד בו ביום שבודאי עשה תשובה וכ"ת מאי פסקא ששב בו ביום לז"א שמא משום האי חששא שמא ימות למחר עשה תשובה מיד עיי"ש. ומה שיש לדקדק בדבר זה מהא דאמרינן (במס' יומא דף פ"ו) אר"ל גדולה תשובה שזדונה נעשה כשגגה. ופריך הא אר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות כזכיות ומשני ל"ק כאן מאהבה כאן מיראה ע"ש, ויאמר איכא השתא ת"ח שבא לאחר מעשה שעבר עבירה לעשות תשובה צריך לשוב מאהבה דאם בא לשוב מיראה אין לו יתרון דהרי מעלת השב מיראה שזדונות נעשה כשגגות והרי גבי ת"ח שגגותיו עולות לו זדון. וע"כ צריך לשוב מאהבה. וזה דפריך שמא ס"ד את אמרת מחמת שמא ימות למחר עשה תשובה ס"ד הרי אנן עסקינן בת"ח ומאי אהני ליה תשובה כזו מיראת המות הרי צריך לשוב מאהבה ובשב מחמת אהבה בלי שום סיבה ודאי מאליו מתעורר מיד לשוב ומשני סמי מכאן שמא אלא ודאי עשה תשובה כן י"ל דרך דרוש. ובזה יתבאר היטב פסוק (הושע י"ד) שאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך דידוע דת"ח בשם ישראל איקרו והמון בשם יעקב וכבר דברנו שהת"ח צריך לשוב מאהבה והיינו בלי שום מעוררו וז"א שובה מעצמך ישראל אתה הת"ח שהיא תשובה מאהבה שהרי כשלת בעונך אם תשוב מיראה תקח שוגג מן המזיד (וכאמרם שם ביומא קרי ליה מכשול וכו' ומשני כאן מיראה וכו') ושוב הדרא לדוכתיה דשגגת תלמיד עולה זדון לכן שובה מעצמך מאהבה. וביותר יש להמתיק שהרי טעמא מאי שגגת תלמיד עולה זדון משום דהוי חילול השם כשרואין דבר עולה מת"ח מיד ממנו ילמדו (ואת הרע מיד מקבלין מת"ח אבל את הטוב אין מקבלים מי אשר קינא לת"ח להשליך מו"מ ולעסוק בתורה או להתפלל בכונה או להדר במצות וג"ח ועדיין אין כאן מקומו) וק"ל במשנה אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם אמטו להכי שגגת תלמיד עולה זדון וז"ש שובה ישראל מעצמך מאהבה דאם תשוב מיראה לא אהני לך ששגגתך עולה זדון וטעמא דמילתא כי כשלת בעונך אתה מכשיל אחרים וא' שוגג וא' מזיד בחילול השם מש"ה צריך הת"ח לשוב מאהבה. ובזה סמכתי לפרש גם סיפא דקראי דבאמת קשה לעשות תשובה על עבירה גדולה דחילול השם. אמנם מצאתי תרופה ממידותיו יתברך לעשות מדה כנגד מדה וכ"ה בתשובת המשקל וכשם שחטא בחילול השם כן יתקן בקידוש השם ואשרי מי שזוכה שיתקדש ש"ש על ידו. ועכ"פ יש לו להדר מן המהדרים לזכות את הרבים בתוכחת מוסר כשם שהכשיל את הרבים בחילול השם שלו. וז"א קחו עמכם דברים דברי מוסר ושובו אל ה' אחרים (כי על עצמו כבר אמר שובה ישראל) אז אמרו אליו כל תשא עון שימחול העון לגמרי ולא יהיה נשאר השוגג שיתהפך למזיד מחמת חילול השם ובדרוש שובה יתבאר יותר בס"ד בזה:
והנה ידעתי למעלה ליתן טעם על חזקה זו שת"ח שעבר עבירה אל תהרהר אחריו ביום דודאי עשה תשובה מיד. הנה הארכתי מאד לעת תחלת הקיץ באמירת מילי דאבות שהיה דרכי מדי שבת בשבתו להגיד דבר בעתו דברי מוסר ואגדה אשר לב אדם מושכתו אשר רבים מהקדמונים עמדו ליתן טעמא דמילתא לקביעת מס' זו מיד בהתחלת הקיץ. הם אמרו דדרך העולם בהתחלת הקיץ לעסוק ברפואת הגוף את זה לעומת זה תקנו לרפואת הנפש לעיין במילי דאבות. והרחבתי הענין לומר שז"כ הגמרא (ברכות דף ה') אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. ורבים מדקדקים הרי תחילת דינו ש"א בדברי תורה איך שייך לומר פשפש ולא מצא אם עון ביטול תורה בחיקו. ואמרתי כן דהנה באמת מוסר גדול לאיש משכיל בשומו אל לבו בימי הקיץ שכל איש רואה לעסוק ברפואות הגוף בחודש זיו לאילנות והנצנים נראו בארץ אח"ז נוסעים אל מקום מרחצאות חמים וצוננים ובפרט מי שיש לו איזה מיחוש שם שם לו חוק ולא יעבור כתיב אפי' שעה אחת וזריזין מקדימין וכ"כ למה לפי שהוא זמן גרמא וכשיעבור הזמן אין הרפואה טובה כלל. באלו אמרו מקדימין. הוי סכלי הדעת חשוכי עינים איך מחשיכין על התחום ומאבדין זמן המובחר (כמאמר אשרי איש אשרי מי ששב כשהוא איש) ומבלים כל ימיהם על הבלי הזמן הבוגד אשר כל יומא זמניה לעיין בתחלואי הנפש אשר לה ג"כ רמ"ח איברים רוחנים ושס"ה גידים אשר בהעותו מקלקל אותו אבר בהנשמה הקדושה. ונפש החוטאת מכף רגל ועד ראש אין בה מתום חבורות חבורות ופצעים. ועל כל גדותיה אשר ריקם הלכה ומלאה תשוב מלאה עונות ופשעים. מחשבות זרות והרהורים רעים, והכי מתחזר לצרעת הנושנת שבידו מחטאת נעורים הלא ידך דמים מלאים אור לחושך שמת נר אלהים נשמת אדם החצובה מתחת כבוד אל תמים דעים. מהר מהר מלט על נפשך בעוד שצרי הרפואה פתוח לפניך עתה קח לך משלך סמים היפים נחמדים ונאים. וחיתה נפשך בגללך כי אינך בטוח ליום מחר שתהיה ברשותך לעיין במליך מלין לצד עילאין. ומי יודע אם יהיה לך פתמון פה שעה אחת קודם מותך להתודות על דרכיך הרעים. וד"ה ע"ה אמר רפאה נפשי כי חטאתי לך הרי להדיא שהחטא הוא הממית הוא חולי הגדול שבנפש היקרה שצריכה רפואה ולמה כה תעשה לאמתך עד מתי תתעלם ממנה עיניך הרואית כי המות פתאים הוא בא. לא ימים על נער וזקן יום אחד אין ברשותך ואתה תפקוד לרגעים. ואם חסת על הקיקיון הזה חומר עכור גוף הנגוף והשפל הזה שבין לילה היה ובין לילה אבד ולא יודע עוד זכרו ורפואתו רק לפי שעה מועטת ועכ"ז הרפואה הזאת שאתה מוציא עליה הון וטרחא רבה ספק אסי' ספק לא אסי' איך לא חסת על נוה עיר הגדולה לאלהים נשמתך הקדושה והטהורה אשר נצר שרשה חלק גבוה היא ורפואתה אם תשוב אלי תשוב וישועתה קרובה לבוא רפואה בדוקה ודאית נצחית כי קרוב הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. וז"א אם רואה אדם שיסורין באין עליו והוא ובני ביתו מהדרין מן המהדרין על רופא עור בעד עור בעד נפשו יתן אז ראוי שהחי יתן אל לבו אם על דבר שאינו מתקיים על הגוף השפל אשר עם כל הרפואות סופו לאיבוד ולמות מהדר כ"כ ק"ו בן בנו של ק"ו שמחוייב ועומד אני לעיין במילי ולפשפש במעשי ולהמציא מזור ותרופה לחולי תמידי לנפש היקרה. אך ראה זה מצאתי להרמ"ע פי' על דברי ירמיה ח' מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דיי דעינינו הרואות דחולה המסוכן יותר שוב אינו מרגיש שום כאב וכשהוא בדרך זה הוא בתכלית הסכנה משא"כ אם יש לו איזה הרגשה עדיין תרופה למכתו וכ"כ בבשר המת שבאברי אדם אינם מרגישים כל עיקר רק בשר החי. וז"א מבליגיתי עלי יגון יש לי תנחומים על יגוני עלי לבי דוי שאני מרגיש כאב הלב ובאשר לי עוד חוש ההרגשה עודני עומד ומצפה כי יש תקוה למכתי ע"ש. ואני אומר ככה יקרה בחולי הנפש יש לך אדם בריא הוא הצדיק אשר יקרא איש חי רב פעלים אף אם לפעמים בא חטא על ידו כמאמר אין צדיק בארץ וכו' מ"מ הוא מרגיש מיד וכאבו ניכר ומיד מתחרט ושב בתשובה שלמה וז"ש צדיקים במיתתן (אפי' בשעת עבירה שהיא מיתה לאותו אבר שבנפש) קרוין חיים מלאחר שלבר מן דין הוא כולו טוב ובריא ומרגיש בכל ההרגשה כ"ד. הבינוני אשר גם לו מקצת חיים אף שאינו מרגיש מיד כמו איש תמים בדרכיו הצדיק גמור מ"מ אח"כ שיכנס הכאב אל לבו וע"י התעוררות כמו ער"ח ויום ב' וה' בעמדו על הפקודה לפני הדר גאונו ושופך שיח זו תפלה מרגיש ג"כ לעת מצוא וחוזר בו בתשובה גמורה לא כן הרשעים גמורים שיעברו על כל התורה ואין בו מתום כבר נפשו בתכלית המיתה שוב אינו מרגיש ואומר כל דעביד שפיר עביד ואולי בכלל המאמר פושעי ישראל מלאים מצות כרמון שלא די שאינו מכיר חסרונו שעובר עבירה אף למצוה יחשב בעיניו כל מעשים הרעים שבו הואיל ואבד ממנו חושו והרגש נפשו. ואמרינן במס' מכות (דף כ"ג) דריש ר"ש תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני שנאמר תורה צוה לנו משה תורה בגימטריא תרי"א ושנים מפי הגבורה שמענו וכו' ע"ש. הרי נכלל בתיבת תורה כל תרי"ג מצות וז"ש פשפש ולא מצא קשה באמת אמאי לא מצא הרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ותו וכי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא שהביא עליו יסורין ע"כ היינו טעמא שלא מצא שאין לו שום חוש שהוא בתכלית הרשעות ויתלה בביטול תור"ה שכבר ביטל כל תרי"ג מצות מש"ה אינו מרגיש כמשפט הרשעים שאמרו אפי' בחייהם קרוים מתים לגבי נשמתם הואיל ואין להם ההרגש וכי כן דרך גברא בעלמא טרם מבקש מהרופא רפואה להגוף אומר החולי שבו ככה אני אומר דרך הלצי שנתקן טרם נעסוק ברפואת הנפש שהוא מילי דאבותת מס' זו שכולה רפואות יקרות ובדוקות אצל איש המשכיל אומר מקודם תחלואי הנפש שאנחנו אוחזים רק רישא דמתניתין כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וכל אחד אומר אין צדיק גדול ממנו ומהו דבר עבירה אני עושה וסובר אם אינו עובר על ג"ע ש"ד וע"ז צדיק גמור הוא. וכבר הביא מהרמ"א משל נכבד בזה לסוחר גדול ועשיר שחמל על עני א' שהיה מוטל באשפה עם אשתו ושבעה בנים ואמר לו כל מחסורך עלי מזון ומחיה כסות וממון ואף אתה עשה איזה מלאכה ושלם לי לאחדים. והנה כי כן דרכו של עני הולך ונוטל מהסוחר הזה כל מחסוריו ומחסורי בניו ואשתו כי רבים המה ובכל שבוע עשה איזה מלאכת קלה כמות שהיא ונטל איזה פרוטות עבורה ונתנה להסוחר ואצל הסוחר היה הכל רשום בכתב אמת. לשנים רבות פגע איש אחד באיש ההוא העני אמר לו כמה הסך הרב שאתה חייב להסוחר הגדול התחיל לשחוק ואמר לו הלא כל שבוע ושבוע אני משלם כל מה שאני מרויח א"ל הוי שוטה הלא כל מה שאתה מרויח אינו חלק אלף אלפי רבבות לחוב שלך צא וחשוב די מחסורך ואנשי ביתך במזון ומחיה וכסות ושארי דברים אשר לקחת באותו זמן רב ופרעון שלך לא יגיע לעשרה זהובים ויבוקש הדבר בפנקס הסוחר וילך העני בבושת פנים. ככה יקרה לאדם הסכל הזה האומר שהוא צדיק ואינו בקי בחשבון ואינו יודע שהפנקס פתוח והחנוני הגדול מקיף צא וחשוב מיום בואך לעוה"ז כמה טובות שגמל אתך וראה בפרעון שלך ובפרט כי יפקד על מושבך חטאים ופשעים והרהורי עבירות וחטאת נעורים אשר בידך (ומובא קצת חשבון בההספדים לקמן). וזה איזה מצות שיש לך ציצית תפילין מזוזה תפלה צא וחשוב אם אתה עושה כן כדין על צד היותר טוב כמו שאתה עושה בשלך בהבלי העולם י וקצרה היריעה מהכיל והמשכיל יבין והחי יתן אל לבו בזמן השמש יצא על הארץ בימי הקיץ והכל רצים לרפואת הגוף ישים אל לבו להדר ברפואה נצחיי של נשמתו הקדושה ולעיין במילי דאבות מס' דכולא מוסר ויפשפש במעשיו ושב ורפא לו ומש"ה התקינו ללמוד מס' זו בימי הקיץ. ומדי דברי בו זכור אזכרנו עוד טעם א' ע"ז וההקדמה במשנה כל ישראל ויאמר ע"פ מה דאמרינן (בב"ב קס"ה) רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולן בלה"ר. לה"ר ס"ד אלא באבק לה"ר. והנה כל זמן שהאדם סגור בביתו לא יבוא לידי עבירה הגדולה הזאת. אבל בצאתו לחוץ ויתחבר עם אנשים וחברא חברא אית ליה הנדברים על ה' ותורתו ואנשי בריתו. וז"ש במס' נדה (דף ל') הולד כ"ז שהוא במעי אמו פיו סתום וכו' ולומד כל התורה כיון שיצא לאויר העולם מלאך סטרו על פיו ואמר דרך הרמז על דרך שאמרו מאי תקנתא שלא יבוא לידי לה"ר יעסוק בתורה או ישפיל דעתו ע"ש וז"ש כ"ז שהוא במעי אמו כאמור תורת אמך זריז באהלו לומד כל התורה ופיו סתום מלדבר לה"ר שאין לו חבר כיון שיצא לאויר העולם להיותו מובלע בין אנשים בא מיד מלאך היצה"ר וסטרו על פיו מחטיאו בפה דובר נבלה לה"ר. ואי' שם במס' ערכין אר"ח ב"א מאי תקנתא של בעלי מספרי לה"ר יעסוק בתורה או ישפיל דעתו ר' אבא אמר סיפר אין לו תקנה אלא מאי תקנתא שלא יבוא לידי לה"ר יעסוק בתורה או ישפיל דעתו ע"ש. וראיתי מפרשים דלא פליגי הני אמוראי ר"א מיירי במי שאהני ליה מעשיו ור"ח מיירי במי שלא אהני ליה מעשיו כמו שמחלק שם בגמ' ע"ש. ואני הסברתי הענין דאיתא במדרש אדם כי יהיה בעור בשרו אתם קרוים אדם ואין עו"ג קרוים אדם בעו"ג כשמייסר אותם נפרע מהם תחלה כנאמר וינגע ה' את פרעה ואת עבדיו וגו' ובכה ובעמך אבל בישראל קרוים אדם מקודם בא הנגע בביתו אח"ז בבגדו ואח"ז בגופו. וראיתי בשם גדול א' לפרש האסוק משלי י"ב הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד דאמרינן במס' סוכה (דף נ"ז) אוי לרשע אוי לשכנו כיון שבא הנגע על ביתו של רשע מנתץ הבית כולו ומפסיד הצדיק כותלו ע"ש. וז"ש והתפלל הפוך רשעים במדתך והיה מתחיל בגופם ואינם בעולם הם עצמם ואז בית צדיקים יעמוד ולא יחרב ע"כ. ובאמת יש ליתן טעם למה גבי ישראל מתחיל בממונו תחלה ולא כן בע"ג משום דהטעם שמתחיל בהקל הקל תחלה אולי לבבו יבין ושב ורפא לו ויחזור בתשובה ולא יצטרך לעונש גופו וגבי ישראל ניחא דמהני להו תשובה משא"כ בעו"ג דלא מהני להו תשובה מש"ה מענישם מיד בגופם. והנה זה שייך אי לא אהני ליה מעשיו יכול לשוב אבל אי אהני ליה מעשיו וכבר גמר רעה לחברו הנגע בא עליו תחלה וז"כ ר"א באמרו סיפר אין לו תקנה כלומר לו לגופו שהנגע בא עליו ממש. ובזה בארתי גמרא דברכות (דף ה') אר"ה אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. וי"ל למה קראו אדם ותו יל"ד שאמר פשפש ולא מצא הרי עון ביטול תורה תחת ידו ואיך שייך לומר לא מצא. ולדרכנו מדוקדק מאד שאומר אם רואה אדם מי שהוא בגדר אדם אשר הובטח אתם קרוים אדם ואין בה"ר פוגע בו תחלה כנזכר במדרש האמור ואפ"ה רואה שיסורים באים עליו מיד יראה לפשפש במעשיו אי אהני ליה מעשיו מה שדיבר על איש א' לה"ר כי אז ראוי הוא שיבואו עליו היסורין מיד כדאמרינן פשפש ולא מצא עון זה יתלה בביטול תורה אז ראוי ג"כ מיד ליסרו בגופו דטעמא מאי יהיה נענש בממונו תחלה פן ישוב תחלה בתשובה ולא יצטרך ליסורים שבגופו הא תינח בעבירות שעבר מהני תשובה אבל ביטול תורה מאי תשובה איכא שילמוד מכאן ולהבא סוף סוף אבד זמנו שעבר עליו דוהגית יומם ולילה כתיב ולעבר ולהבא כל יומא זמניה לעסוק והוא מעות לא יוכל לתקון. וזה בכלל מאמרם חגיגה (דף ט') רשב"י אומר וכו' ואיזה ת"ח שפורש מה"ת ע"ש שזה א"א לתקן כלל שכבר איבד זמנו ומש"ה נקרא ביטול תורה שאותו זמן שלא למד בטל הוא מש"ה שייך שפיר יתלה בביטול תורה דלא שייך תשובה גביה ומש"ה יסורים באים עליו מיד. או יאמר דאף שלא אהני ליה מעשיו בלה"ר שלו מ"מ כשדיבר על ת"ח אף שלא הועיל כנאמר צופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו מ"מ גרם רעה לעצמו שבלבל מחשבות הת"ח בשומו אל לבו אלה הדברים וביטלו על שעה מלימודו ואהני מעשיו יותר וז"ש יתלה בביטול תורה אהני מעשיו בלה"ר שלו. והנה השל"ה כ' פי' בדברי המשורר (מ"ט) ישיחו בי יושבי שער וגו' שהמדבר לה"ר על חבירו מאבד חלקו בגן עדן ונותנים לחברו שדבר עליו וכן להיפך נוטלים העבירות מחבירו ונותנים להמספר לה"ר ומש"ה היינו דקא צווח הנביא דהע"ה רבש"ע ישיחו בי יושבי שער אנשים ריקים שאין להם זכיות שאוכל ליטול אם היו דוברים עלי אנשים טובים והייתי אך שמח וטוב לב שאטול מהם חלקם בג"ע אבל ישיחו בי יושבי שער יע"ש. ואמרתי דהיינו טעמא דמספרי לה"ר מתכוונים דוקא להטיל מום בקדשים ודוקא אנשים רעים ופוחזים דצדיק ות"ח ירא לומר לה"ר פן יאבד חלקו בג"ע ע"י לה"ר ולדבר לה"ר על אדם רשע ג"כ מרחיקים פן יטלו חלקו בגיהנם מש"ה מתכוונים למרוד ודוקא רשע מכתיר את הצדיק שאין לו שום פסידא כי לא יקח עבירות מן הת"ח והצדיק. וגם אינו ירא לנפשו שיאבד חלקו בארץ החיים ביודע שאין לו חלק באלוה ממעל לרוע מעשיו מש"ה שכיח לה"ר דוקא ברשע על הצדיק ובדרושים מיוחדים על לה"ר הארכתי בזה מאד. מעתה יש בו נתינת טעם על מה שקבעו הראשונים מיד אחר פסח ללמוד מסכת אבות בשבת קודש מאחר שבימי החורף היה כל איש שורה בביתו ולא היה כח כ"כ בעון גדול הזה ובהגיע זמן הקין שהולכים לטייל ובפרט בש"ק שהדיבור מצוי וההרגל קרוב ממש לטבע שני להתל איש ברעהו פה דובר נבלה תקנו לעסוק בתורה כולי האי ואולי יועיל להשמר מרעה הגדולה הזאת וכדי שלא יאמר מה פסידא לרמאי הלא על צדיק אני דובר שלא יתנו לי חלקו בגיהנם לזאת תקנו לומר משנה זו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ע"כ כל איש ירא לנפשו שמאבד את עולמו הנצחיי בשעה אחת בדיבור קל שאין בו שום הנאה ויתרון לבעל הלשון וכעת די בהערה הקטנה הזאה:
במסורה ג' ונשמע נעשה ונשמע. ונשמע קולו בבואו אל הקודש. ונשמע פתגם המלך. עוד במסורה ג' אמלא. אמלא פי תוכחה. את מספר ימיך אמלא. וכל אוצרותיהם אמלא. לבאר שני מסורות הללו נבאר ג"כ מקרא קודש דפ' קדושים שדברנו בו במאמר הקדום הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא ולא פירש מאי ולא תשא עליו חטא אם קאי על המוכיח או על המוכח כפי' התרגום. ויתבאר ג"כ דברי רש"י בפסוק אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ונתתי גשמיכם בעתם וגו' ופרש"י שתהיו עמלים ללמוד תורה ואיך מרומז בקרא שקאי על לימוד התורה. ותו יל"ד במה שאמר קרא ונתתי גשמיכם בעתם אטו הגשמים שלנו הם. ומתקן מאד בזה דברי מורי זקני הגאון החסיד מוהר"ם א"ש. ומקודם אבאר גמרא דנדרים (דף פ"א) אר"י א"ר מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוה עד שפרשו הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי ואר"י א"ר על שלא ברכו בתורה תחלה וכו' יע"ש. ולכאורה יל"ד מה קושיא על חרבן ביהמ"ק הלא עברו עבירות רבות וגדולות. בית ראשון שהיה אז ג"ע ע"ז ושפ"ד בית שני שנאת חנם כדאיתא במס' יומא (דף ט' ב'). אולם נראה ע"פ מה שראיתי לשמי' לדקדק ג"כ על הא דאמרינן במס' שבת (דף קי"ט) אר"ח לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זל"ז וכו' וקשה ג"כ הלא חרבה ירושלים בשביל העבירות שעשו. ותירץ ע"פ הא דמקשים אחר שיעד לנו הקב"ה כל הטובות ולתת לנו הארץ הטובה אף שהיה על תנאי כאמור ויתן להם ארצות גוים למען ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו מ"מ הרי אמרו במס' ברכות (דף ז') כל דיבור שיצא מפי הקב"ה אפילו על תנאי אינו חוזר ואיך ינחם ה' על מעשיהו לקחת מאתנו מתנה טובה שהנחיל לאבותינו ארץ חמדה וטובה. וצ"ל ע"פ מאמרם במסכת שבת (דף נ"ה) דאמר ר"ח מעולם לא יצא מפי הקב"ה מדה טובה שחזר בה לרעה חוץ מדבר זה שנאמר ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר וכו' אמרה מה"ד להקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו א"ל הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים אמרה מה"ד היה להם למחות ולא מיחו א"ל גלוי וידוע לפני שאם מיחו לא יקבלו מהם א"ל רבש"ע אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי והיינו דכתיב זקן ובחור וגו' וממקדשי תחלו תני ר"י אל תקרא ממקדשי אלא ממקודשי אלו בני אדם שמקיימין את התורה מאל"ף ועד תי"ו וכו' יע"ש הרי שחטא זה מניעת התוכחה הביא שחזר הקב"ה גם מהטובה ומש"ה אמרו שפיר לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זא"ז דבשביל שאר עבירות לא היה הקב"ה חוזר מהטובה אשר דבר לעשות לעמו ושכבר עשהו רק סיבת מניעת התוכחה הביא שחזר הקב"ה מהטובה ג"כ ודברים נכונים המה. וז"א אשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ אף שחטאו מ"מ אשר דבר פי ה' אליו יודע שאינו חוזר מן הטובה אשר יצא מפיו לא יצא ריקם ואיך איבד ממנו את הארץ הטובה אשר ברית כרותה לתת לנו. אמנם כן איתא במס' שבת שם דלא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת"ח וכו' ולאין מרפא אר"י כל המבזה ת"ח אין תרופה למכתו. ולכאורה המאמרים הסמוכים זל"ז סותרים שהרי אומר שנחרב בשביל מניעת תוכחה וכאן אומר בשביל שביזו ת"ח. וע"כ צ"ל דא ודא אחת היא דבאמת ת"ח שבדור היו חפצים להוכיח רק אחר שביזו ת"ח ולא היו הדברים נשמעים מש"ה מנעו להוכיח. ואיתא במסכת ב"ק (דף מ"א) עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח וז"ש עד שבא הקב"ה ופירש על עזבם את תורתי רצונו את הכתוב בתורה לרבות ת"ח אשר נתתי לפניהם שיהיו הם מנהיגי הדור והולכים לפניהם להאיר להם ללכת העם אחריהם וידבקו העם במעשיהם ויקבלו דבריהם ולא כן עשו אלא שביזו ת"ח ועזבו את תורתי שקאי על ת"ח ומש"ה בטלה התוכחה. וזה גרמה שאבדה הארץ וחזר מדיבורו שדבר טוב ונתן לנו א"י הרי דבשביל מניעת התוכחה הקב"ה חוזר מדיבורו לטובה וז"א אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה לילך ולשמוע דברי מוסר וגם על המוכיח הוא אומר אם בחוקותי מה אני את אשר יאהב ה' יוכיח אף אתה תלך בדרך זה ובכלל ואהבת לרעך כמוך להוכיח את חבירו כמ"ש הזהר בפי' קרא זה דואהבת לרעך דקאי על תוכחה להוכיח את חבירו אז ונתתי גשמיכם מה שכבר גזרתי עליכם בר"ה בעתו משא"כ במניעת התוכחה אף שכבר הוא גשמיכם ע"י הבטחתו וינחם ה' עליו כמדובר וז"א הוכח תוכיח את עמיתך ולא יהיה מונע בזה ותשא עליו על הקב"ה חטא חסרון (שהוא) תרגומו דחטא כמובא לעיל שיהיה חלילה חוזר בדיבורו. וז"א המשורר (נ') ואתה שנאת מוסר ובגלל זה ותשלך דברי אחריך כמו שאתה חוזר מדיבורך. וזה כוונת המסורה אמלא פי תוכחה בזה תזכה את מספר ימיך הקצובות לך והמה ימיך שלך ממש אמלא וכן אוצרותיהם המיועד להם אמלא משא"כ במניעת המוסר יחזור בו הקב"ה וז"ש נעשה ונשמע ויסוד הגדול לקיום המצות שנשמע קולו של המוכיח בבואו אל הקודש לביהכ"נ ואז ונשמע פתגם המלך אשר דבר טוב לעמו שלא יחזור מדיבורו כאמור. אולם ראיתי להשל"ה מפרש מסורה אחרונה שאנחנו עומדים בה ע"פ האמור בזהר החרשים שמעו והשרים הביטו החרשים דלא פקחי אודנייהו למשמע בפקודא דמרי ויי לב"נ דלא שמעי לפיקודא דמרא דהא בכל יומא כרוזא נפיק וקרי עד מתי פתאים תאהבו פתי שובו בנים וכו' וכן הוא במשנה ב' פ"ו דאבות אריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו' (ופי' דה"ק אוי להם לבריות אותן צרות וגזירות רעות הבאים על הבריות ואומרים אוי ווי דין גרמא מעלבונה של תורה היא באה) עכ"פ הרי בקומו למשפט עם יצורי עולמו הלא נפש החוטאת תאמר מי שמע כזאת ומי ראה כאלה מעולם לא יצא דיבור מלמעלה אשר באזניו שמעתי ואחר דבאמת הקולות יחדלון מלבוא באזני האנשים מה יתרון והכשר בהם. אמנם כן הענין דנמו שיש להגוף רמ"ח אברים ושס"ה גידים כן יש להנשמה. ואף שהגוף אין בכח חוש השמע שלו לשמוע קול הבא מלמעלה כמו שאין רשות לעין שלו לראות מה שלמעלה ומקרא מלא הוא כי לא יראני האדם וחי מצד חומר הכרוך בעקבו ה"ה שאינו יכול לשמוע ומ"מ בלילה כשהנשמה הולכת למעלה היא שומעת קול אלה הדברים דברי הכרזות הללו ההולכים לקבל טהרת הנפש. ובבוקר היא שבה אל מושבה לתוך הגוף היא מעוררת לבו של אדם אל התשובה ולבעבור זה לפעמים נכנס רוח קדושה והרהורי תשובה וחרטות בלב אדם פתאום מחמת כי הנפש החוטאת בשמעה כל האלה הזאת היא מלאה חרדה ותתעורר החומר ברעיון שכלו בלבו וראשו כי שם ביתה. וכל זאת אם חוש השמע שלם בנשמתו הקדושה משא"כ אם ניטל חוש השמע מן הנשמה אף היא אינה שומעת כלום וזה בא ע"י הפגם שאדם פוגם באזני הגוף וממאס לשמוע דברי קדושה ודברי תורה בבהכ"נ ובבה"מ ומואס לשמוע בקול מוכיחו ומאטים אזנו אף אזני הנפש נפגמים עי"ז שבאותו אבר הגוף אשר הוא פוגם הוא עושה ג"כ פגם באותו אבר בהנשמה ומש"ה היא אינה שומעת קול של מעלה כלל. והן הן דברי הזהר החרשים שמעו דלא פקחי אודנייהו לשמוע בקול מוכיח שאומר פקודי דמרא. ולבעבור זאת זה וזה גורם שגם הנשמה אוטם אזנה ואינה שומעת וכ"ת מאי איכפת בשמיעתה או העדרה. לז"א דהאי כל יומא כרוזא נפיק ואי הוה שומע באוזן שבגוף גם הנשמה היתה שומעת וז"פ המסורה נעשה ונשמע שעיקר עשיית המצוה ע"י שמיעת מוסר, ונשמע קולו בבואו אל הקודש לבהכ"נ תהיה שומע באזני הגוף אז ונשמע להנשמה פתגם המלך ג"כ, זה קול של מעלה. וש"י: