אור ברסלב
ארץ חמדה מצורע

ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

מצורע

תזריע

חלק א

(ויקרא יד א)
זאת תהיה תורת המצורע וכו' הנה יש שני מיני צרעת א' שבא ע"י לשון הרע שנעשה מרכבה להטומאה לשרש נחש הקדמוני מה יתרון לבעל הלשון והוא נגע הפנימי המכוסה שפוגם פנימית נפשו נפש החוטאת. וע"ז אמר בברכות שנגעים אינם יסורין של אהבה והם נגעים בפרהסיא משכן הס"א וע"ז אמר והצרוע אשר בו הנגע בו דוקא שהנגע הוא פוגם בפנימית נפשו והוא פרומים יהיו בגדיו להודיע צערו לרבים. ויש צרעת הבאה גם לצדיקים עדמ"ש הני מאני דרבנן דבלי מחופיא דידהו ע"י שאינו חפץ ליתן חלק להס"א ובאה ושוכנת עליו לינק ממנו והן רק יסורין של אהבה. ועז"א אדם כי יהיה בעור בשרו וכו' שאינה שוכנת רק בבשר ועור שיש שם אחיזה לס"א משכא דחויא שנהפך מכתנות אור לעור ע"י עץ הדעת טו"ר ועז"א אדם שהוא מדרגה עליונה ועז"א יש לכהן לראות אם מראה שפל ועמוק מן העור והוא סימן שיגע גם בפנימות אם לאו. ועז"א באיוב עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי כי איוב נצטרע ביסורין של אהבה והיה על שלא נתן חלק לס"א והעלה רק עולות שאין לס"א חלק ע"י אכילת הבשר כידוע. ובזה יבואר מ"ש במדרש פליאה לא נתקררה דעתו של איוב עד שהגיע לבסוכת בסוכת בסוכות כי מה שבסוכה צריך שלשה דפנות ודופן רביעי פרוץ הוא נגד שלש רוחות העולם ורביעית פרוצה אין חומה מצפון תפתח הרעה ושם משכן לס"א ונותן לה חלקה כדי שלא תשלוט אח"ז בג' רוחות המיושבים וזה הענין גם בסוכה נותנים לה חלקה ועי"ז נתקררה דעתו של איוב שראה שבאה הצרעת עליו ע"י שלא נתן חלק הס"א ע"ד השני הנ"ל. וכן בענין זה באדם שהוא עולם קטן מסוכך בג' רוחות בעצמות וגידין ורוח הד הוא צד הבטן הוא פתוח לעומת צד צפון ושם יש אחיזה לס"א ושם יורד כל המותר ואכל ושבע ודשן מנת חלקו ואין מסוכך שם בעצמות וגידין רק בעור ובשר שבכל זה יש להם אחיזה משכא דחויא ועז"א עור ובשר תלבישני דייקא כלבוש המקיף מד' רוחות ובעצמות וגידין תסוככני כסוכה המסכך רק מג' רוחות ודופן רביע פרוץ חלק לס"א ג"כ:

ומזה באו עליו היסורים לא על צד החטא ולא על עסקי לשון הרע עז"א ופקודתך שמרה רוחי שאני שמרתי ארחות פריץ ועז"א בתנחומא שהיה איוב רואה בני אדם אשה יולדת זכר וספינה הולכת בים אצבע על אצבע ותמה על הדברים האלו אמר אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק וכו' כי מבני אדם קדמאה היה קין והבל וקין היה מצד זוהמת הנחש שבא על חוה וא"כ ניתן לס"א חלק בראש כי כן מחוייב מכח הבריאה טוב ורע וקליפה קודמת לפרי. וכן אשה יולדת זכר כי ללידת הזכר שהוא מצד הרחמים צריך להקדים כח הנוקבא שתזריע תחלה בדין הקשה לתת חלק הס"א. וספינה שטה בים אצבע על אצבע. הנה אמרו חז"ל שצד צפון פתוח והמחקרים לעגו ע"ז המאמר כי היודע בצורת הכדור שהשמים מקיפם בעיגול סביב את הארץ מכל צד וכבר נתגלה זאת היום לחוק מונח. אבל באמת זולת מה שדברי רז"ל גבוהים מעל גבוהים ומדברים במקום גבוה על השמים כבודם עוד יובן כי כבר הסכימו דים אקיינוס המקיף את העולם והוא מחיצת העולם אינו מקיף רק ג' רוחות ורוח הד' פתוח מבלי גדר מימי הים. והראיה הגדולה אחת שנתגלה היום מציאת עולם חדש תחת כפות רגלינו ומי הוביל לשם אנשים ונשים וטף בהמות וחיתו יער מי העבירום את ים אקיינוס בחרבה. והנה גם לעבור את הים בספינה א"א כ"א ע"י מבטי הכוכבים והנהגתם אשר ישימו משטרם על הספנים אם לילך למזרח או למערב. והנה כחב הרמב"ם פי"ז מה' קידוש החדש דשיעור קשת הראיה שיוכל לראות הלבנה אחר חדושה הוא שיהיה רחוק מן החמה ט"ו מעלות. ולפ"ז בערך ט"ו מעלות ישתנה מבט הכוכבים ג"כ והילוך הים ואין יכולת לספנים לילך יותר מט"ו עפ"י נמוסי הכוכבים וזה שכוון במה שאמר אצבע על אצבע כי הקדמונים חלקו גוף כדור הלבנה המאיר כשהוא במלואו לי"ב חלקים וכל חלק נקרא אצבע ובט"ו ימים היא משלמת שיעור י"ב אצבעות היינו בכל יום ד' חומשי אצבע. והנה ט"ו מעלות מק"פ מעלות של חצי הכדור הוא פעם י"ב והוא שיעור אצבע וזה שיעור הילוך הספינה וז"ש אצבע על אצבע ודוק כי נכון הוא בע"ה. וא"כ מזה נודע שצד צפון פתוח ויש לה חלק לס"א הבלתי שולטת במים כנודע דכל כשפים מתבטלים במים כמ"ש בסנהדרין ומכל הראיות האלה ראה איוב שיש לתת חלק לס"א ג"כ ולפעלי אתן צדק וישר משפטנו. ומ"ש וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע ומהראוי היה לומר בהיפוך שנרפא הצרוע מנגע הצרעת. אך יובן במ"ש בראשית חכמה שבעל לשון הרע הוא במדור השביעי של גיהנם ונגע הצרעת הוא במדור הששי וא"כ בעל הנגע חמור יותר מן הנגע בעצמו כי יורד אל ירכתי בור בדיוטא התחתונה ובזה הוא רפואה גדולה לנגע הצרעת בעצמה אם תטוש מהסתפח עם הצרוע שהוא גרוע ממנו ודוק:

חלק ב

(ויקרא יד נד)
בילקוט (דף ק"ס ע"ב) זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק וכו'. מנין אתה אומר כהן שבקי בנגעים ולא בנתקים בנתקים ולא בקרחת באדם ולא בבגדים לא יראה את הנגעים עד שיהיה בקי בהם ובשמותיהם ת"ל זאת התורה וכו' ר"י אומר להורות ביום למה הוא בא לומר שביום הוא מטמא וביום הוא מטהר. והוא תמוה דלכאורה פליג רבי יוסי דלעיל והוא לא שייך לדלעיל כלל. ונראה דאיתא בעירובין הכל רואין את הנגעים לאתויי את שאינו בקי בהם ובשמותיהם. ומק' הא אמר מר כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהם אינו רואה את הנגעים ומשני הא דמסביר ליה וסבר ופי' תוס' דאי' או אחד מבניו אפי' בן שוטה רואה וישראל חכם אומר לו אמור טהור הוא אומר טהור ומקשו התוס' וא"ת פשיטא מה לי מלמדין אותו היום וי"ל דאע"ג דאינו בקי אלא באותו נגע כשר לראות. וא"כ לדברי הילקוט שצריך להיות בקי בכל הנגעים נשאר קו' התוס' מה לי אתמול מה לי היום וצ"ל כפשוטו דאם אין הכהן בקי יראה הישראל לחודיה ממילא הוכרח לומר דלא תליא כלל בכהן ממילא לפ"ז ק' הא כתיב ביום הראות הנגעים ומסיק במ"ק דיש יום רואה ויש יום שאינו רואה לרבי יוסי דבכהן תליא מלתא ולכך נותנים לחתן ולרגל כל ז' ע' בשמעתין וברש"י דמ"ק ויבואר לך הכל וצ"ל דאיצטריך ביום הראות לומר ביום ולא בלילה כמ"ש בסנהדרץ פ' אחד דיני ממונות ע"ש ולכן שפיר מביא ראיה ר"י דאינו בקי בהם רואה דלהורות ביום ל"ל. וצ"ל דאיצטריך לומר ביום ולא בלילה וא"כ וביום הראות בא ללמד דבכהן תליא מלתא דוקא וכ"ז שלא אמר הכהן הוא טהור. א"כ או אחד מבניו איצטריך לומר שישראל מסביר לכהן וכהן הוכרח דוקא לומר טהור וק' קושית התוס' אם הישראל מסביר לכהן מה לי אתמול מה לי היום כנ"ל אלא צ"ל דאינו מסביר אלא רק אותו נגע והוא אינו בקי בשאר נגעים. א"כ היכא קאמר שצריך להיות בקי בכל הנגעים ושפיר פליג עליו ר' יוסי דוקא לשטתו למאי דסבר במ"ק:

חלק ג

(ויקרא יד נד)
בילקוט זאת תהיה תורת המצורע תורה אחת לכל המצורעים שיקריבו קרבן אחד. ביום טהרתו ביום ולא בלילה. תורת המצורע וטומאה וטהרה דוקא בכהן. המאמר מוקשה ונל"ב דיש להקשות מנ"ל טומאה וטהרה בכהן דלמא טומאה לחוד. ונראה דטומאה בלא"ה מוכח שהוא בכהן דאי' בילקוט ל"ל קרא דזב אינו נוהג לפני הדיבור הא ק"ו מנגעים מה נגעים שמטמא באונס פטור לפני הדיבור זב שאין מטמא באונס לא כ"ש ומשני לא אם אמרת בנגעים שטומאתו וטהרתו עפ"י כהן משא"כ זב א"כ מוכח דטומאה היא בכהן דאל"כ ליתא בק"ו וכיון דטומאה ידעינן בל"ז ע"כ זאת תהיה תורת המצורע קאי על טהרה שהיא ג"כ בכהן. עי' בזית רענן. ולפ"ז לא קשה תו מה דמק' בשבת על הנאמר ביום השמיני אפילו בשבת ומק' מחוסר כפורים דכתיב ביה ביום טהרתו לדחי שבת עיין ברש"י ולפי הנ"ל ל"ק דזה נודע דאין רואין נגעים בשבת משום דצריך לכהן והוה כמו דין ואין דנים בשבת ואם כן לפ"ז אם הטהרה בכהן הוה נמי כדין ואם כן אין דחי שבת וצריך להיות הטהרה בחול א"כ גם שמיני שלו חל בחול הוא יום הבאת הקרבן ואם כן לא מצינו שיהיה זמנו בשבת ושלא בזמנו פשיטא שאינו דוחה. ואיתא בילקוט תורת המצורע שיהיה נוהג אף בא"י. עי' בז"ר. ונראה דעל זאת א"צ קרא דממילא מוכח דנוהג אף בא"י משום דאיתא זאת שאין נוהג בבמה ואי' בזבחים עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות משהוקם המשכן נאסרו עד שבאו לא"י ואז הותר, אם כן ממ"נ אין צריך קרא על במה דהא אי אמרינן דאין מצורע בא"י אם כן ל"ל על במה דאי במדבר לא היה במה ובא"י לא היה שם מצורע ואי קודם הקמת המשכן שהיה במדבר ובמה מותרת ז"א דאז היה קודם הדיבור ומצורע אין מטמא קודם הדבור דתוס' פי' קודם הדיבור קודם שנאמרה הפרשה ושמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וא' מהם נגעים אלא ש"מ דתורת המצורעים קאי על שיהיה תורה אחת לכל המצורעים. והשתא יבואר דפי' תורת המצורע תורה אחת לכל המצורעים וי"ל מנין דלמא תורת קאי שלא תאמר דמצורע רק במדבר לא בא"י וצ"ל דע"ז לא צריך קרא דממ"נ במדבר אין נוהג לפני הדיבור. ואחר הקמת המשכן ל"ל. למעט על במה אי בא"י אין נוהג כנ"ל. אך ק' אי מצורע אין נוהג לפני הדיבור ל"ל גבי זב דאין נוהג הא יש ק"ו. בשלמא בל"ז ה"א דמצורע נוהג לפני הדיבור. וצ"ל דמיפרך ק"ו משום דטומאה צריכה דוקא כהן אך לפ"ז יקשה למה ביום טהרתו שיהיה דוקא בכהן אם כן יקשה ל"ל ביום דא"ל אפי' בשבת הא בל"ז כיון דצריך דוקא כהן הוה כדין לכן משני ביום ולא בלילה:

בתוספתא והובא בר"ש בנגעים והם דברי ירושלמי בפסחים שנעלם מבני בתירה שטומאה וטהרה של נגעים תלוי בכהן ובבלי מס' פסחים (דף סו) הלכה זו (פי' אם פסח דוחה שבת) נתעלמה מבני בתירה ומשמע אבל לא שאר הלכות, ונראה לפרש על דרך הפלפול דחדא באידך תליא:

ואקדים דברי הרמב"ם בהל' ביאת מקדש מחוסר כפורים שנכנס למקדש אין בו כרת. וכבר הפליא ע"ז הראב"ד ז"ל דמבואר במנחות דמחוסר כפורים חייב כרת וכן אם אכל קדש דאיתקש למקדש עיי"ש. ונראה ראיה לרמב"ם ממאי דאי' בסנהדרין והובא בה' ממרים פ"ד זקן ממרא שחלק על ב"ד הגדול בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכו' וכן אם חלק עליהם באב מאבות הטומאות כגון נגעי בשר שהרי לדברי האומר טהור מותר לכנוס למקדש ולאכול בקדשים ולדברי האומר טמא אם נכנס או אכל במזיד חייב כרת עיי"ש ומקשה במ"ל וז"ל התוס' פרק הנחנקין חולקים ע"ז וס"ל דאין זקן ממרא חייב אלא בדבר שעל שגגתו חייב חטאת קבוע וטומאת מקדש וקדשיו הוא בעולה ויורד ואנן ילפינן זקן ממרא מהוראת ב"ד וב"ד פטור על טומאת מקדש וקדשיו. ונראה לתרץ דברי הרמב"ם דנ"מ אם הביא חטאת על טומאת מקדש וקדשיו ושחטו בחיץ דחייב כרת במזיד ובשוגג חטאת קבוע. והרמב"ם גופא כתב באותו פרק הלכה ב' אפי' הן מאה דברים אם יבא לפרוץ לדבר שזדונו כרת וכו'. אם כן אם הזקן ממרא התיר הנגע היה החטאת חולין ושחט חולין בחוץ. ולדבריהם הוה קדשים בחוץ. אבל קשה ע"ז הא תוס' מקשו בכתובות בספק בהרת קודמת לשער לבן הא יש לאוקמי' על חזקתו ותי' דמיירי דכבר היה נזקק לטומאה רק עדיין לא הביא כפרתו. אכל קשה הא בלא"ה מחוסר כפורים שנכנס למקדש חייב כרת וע"כ צריך לומר דמחוסר כפורים אין בו כרת. ואעפ"כ אין מוקמינן אותו בחזקת טהרה מפני שעדיין הוא אסור בקדשים ולכנוס למקדש. והתוס' בפרק אלו הן הנחנקין אזלי לשיטתם דס"ל מחוסר כפורים אית ליה כרת וא"כ ממ"נ חייב כשהלך למקדש וא"ל שהיה לו ידיעה על טומאה ראשונה ובמזיד נכנס ובשניה נעלם ממנו א"כ הוה דומיא דחלב ודם בריש חולין וממ"נ ליכא קרבן גביה דלא שב מידיעתו. אבל יש לומר אף לשיטתם משכחת בפשוט דהיינו שהיה בו ספק אם בהרת קודמת לשער לבן והיה הב"ד מטמאין והביא קרבן והקריב בחוץ א"כ לדעת הב"ד איכא כרת משום דהוה הקדש. ולדעת הז"מ לית ביה כרת דהוה הקדש בטעות. אבל קשה על זה כיון דאדם מביא קרבן אחד על נגעים הרבה א"כ ממ"נ אית ביה כרת כיון שנזקק לטומאה מכבר. וצ"ל דהביא אשם ולא הביא חטאת עדיין ונתנגע וחטאת מעכב גביה ממילא אח"ז אם מקריב אשם בחוץ לצורך נגע ב' לדעת הזקן ממרא הוה חולין בחוץ ופטור והוכרח מזה דאשם וחטאת מעכבים דאי אשם לחוד או חטאת לחוד א"כ כבר נתכפר באשם ולא שייך הפלוגתא ולומר שהיה חשש גביה משום דיש לאוקמיה על החזקה שהוא טהור גמור ומותר לכנוס למקדש כשהקריב אשם לחוד על טומאה ראשונה אלא ש"מ דאשם וחטאת מעכבים. ולפי הצעה הזאת י"ל מה דאיתא בתוס' במ"ק והובא בנזיר ובכ"מ בש"ס דכתיב לטהרו או לטמאו דספק נגעים להקל קשה הא דעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא לקולא א"כ לפ"ז ל"ל לטהרו או לטמאו שיהיה ספק נגעים להקל. אך לפמ"ש שיש בו שייכות של איסור כרת בהקריב בחוץ (דאא"ל בנכנס למקדש כנ"ל דמוכרח שמיירי בשכבר נזקק לטומאה ובלא"ה יש כרת גביה כנ"ל). אך צ"ל שכבר הקריב האשם על נגע ראשונה רק החטאת לא הקריב עדיין ממילא עדיין מחוסר כפרה והקריב אשם אחר בחוץ לצורך אותו הנגע שהוא בספק ומוכרח ממילא מדכתיב לטהרו או לטמאו דתרווייהו מעכבי החטאת והאשם. ואיתא בזבחים דנדר ונדבה קרב בבמה ולא חטאת החובה אף שקבוע להם זמן מדכתיב ויעשו אח הפסח בגלגל פשיטא דעשו פסח וש"מ דוקא פסח שקרבן צבור מותר להקריב בבמה לא קרבן יחיד. אבל קשה לפ"ז ל"ל זאת תורת המצורע למעט שאין קרב בבמה פשיסא דבמת יחיד אינה קריבה מטעם דאשם טעון תנופה ואין תנופה בבמת יחיד. ועוד בין במה גדולה ובין במת יחיד הא א"א לקרב החטאת דהוי דבר שבחובה ואין קרב בבמה מויעשו את הפסח וכיון דחטאת אין נקרב גם אשם אינו נקרב אף למ"ש בסוף כריתות דאשם בא בנדבה מ"מ הא תרווייהו מעכבי וא"א לזה בלא זה כנ"ל דאל"כ לא תמצא ספק כריתות להקל וצ"ל דלטהרו או לטמאו אתי לומר דלא מצי למשתיק כדאי' במו"ק (דף ז' ע"ב) כסברת ר"י ולא כסברת ר"מ דבכהן תליא מילתא וע"ש היטב פלוגתא זו. ועוד יש לומר מעיקרא דדינא פירכא דאין שום הכרח דחובה אין קרבים בבמה גדולה די"ל דאיצטריך ויעשו את הפסח לגופא שלא תאמר דכ"מ שנאמר מושבות אינו רק לאחר ירושה וישיבה ולא קרב פסח רק לאחר ישיבה ואותן ב' פסחים שהקריבו אחד בימי משה וא' בימי יהושע היה ע"פ הדבור כדאיתא בתוס' קידושין (דף ל"ז) וכיון שהיה ע"פ הדיבור לא שייך קושיא זו דאינו מיותר כלל ואינו מוכח כלל שחובות אין קרבים בבמה. והנה התוס' מקשה בפרק אלו דברים הא יש למילף דפסח דוחה שבת מב' לחם דדחי שבת עיי"ש. וצריך ביאור דהא הגמ' מסיק דב' לחם לכך דחי שבת שמתירין למקדש דאסור להקריב שום מנחה חדשה קודם לב' לחם ודין הוא שידחה שבת. וצ"ל דז"א דהא יש למילף מב' לחם דדחי שבת אף בשביעית כדאיתא במנחות (דף ע"ב) וא"ל דמתיר חדש בחו"ל דמושבות בכ"מ משמע הא אמרינן דמושבות לאחר ירושה וישיבה משמע ולא נהגו חדש כלל בח"ל ושפיר יש לילף שידחה שבת כמו ב' לחם בשביעית שדוחה שבת מדכתיב לדורותיכם דתמיד דוחה אף שאינו מתיר ככל:

והשתא יבואר היטב שהם לא ידעו אם פסח דוחה שבת. אבל קשה הא מוכח מב' לחם כנ"ל וצ"ל דסברי דב' הלחם מתירין אף בשביעית היינו בח"ל דמושבות בכל מקום שאתם יושבים משמע ונוהג חדש אף בח"ל. אך קשה ל"ל קרא דויעשו את הפסח בגלגל דפשיטא כיון דמושבותיכם כ"מ שאתם יושבים משמע תו לא מדריש על אחר ירושה וישיבה ומוכרח דבא לאשמעינן דדוקא חובת צבור קרב בבמה. וק' ל"ל זאת תהיה תורת המצורע למעט במה פשיטא דחובת יחיד הוא וצ"ל דאיצטריך שלא יקריב גם אשם ואין מעכבים זה את זה. וקשה א"כ ל"ל לטהרו או לטמאו וצ"ל דאיצטריך משום ספק כריתות בנכנס למקדש אפ"ה לקולא וקשה פשיטא דיש לאוקמי אחזקה וצ"ל שנזקק לטומאה אחרת וא"כ ממ"נ חייב קרבן וצ"ל דאיצטריך לאם הביא הקרבן בחוץ. ואיכא להקשות הא מביא קרבן אחד על נגעים הרבה וצ"ל בקרב אשם על נגע ראשון ואח"כ היה לו נגע ספק בהרת קודמת לשער לבן וא"א לאוקמי אחזקתו דלא קרב החטאת. ולפ"ז מוכח דמעכבים זא"ז. וקשה דא"כ ל"ל זאת למעט במה הלא אין חטאת בבמה ואין מועיל הקרבת האשם בלא החטאת וצ"ל דהם סברי דלטהרו או לטמאו קאי דלא יוכל לכהן למשתיק משום דשכחו דבכהן תליא מילתא. אלא כר"י דלא תליא ולא צריך קרא על ספק נגעים להקל דאשם וחטאת אין מעכבים ואם כבר הביא אשם אינו בחזקת טומאה וזאת צריך למעט בבמה על אשם לחוד וחטאת אין נקרב בבמה מויעשו את הפסח וחדש נוהג אף בחו"ל לזה לא ידעו אם פסח דוחה שבת ודוק היטב:

תוכן העניינים

ארץ חמדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה