ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
מגילת רות
חלק א
(רות א א)
ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ. כבר עמדו עמ"ש שני פעמים ויהי והול"ל ויהי בימי שפוט השופטים רעב בארץ. ונראה שבא בתחלה לתרץ על מה שפך ה' על אלימלך כאש חמתו על שיצא מא"י לחו"ל והלא מפני חרפת רעב נדד ללחם בא"י וכבר אמרו מאן דביש ליה בהאי מתא ליזיל למתא אחריתא. והנה הרשב"א בתשובה נשאל עמ"ש מאן דביש ליה בהאי מתא ליזיל למתא אחריתא והלא מקרא מלא הוא בירמיה (י כ"ג) כי לא לאדם דרכו לא לאיש הולך והכין את צעדו. והשיב לו הרשב"א וז"ל הן האמת כי פעולת אנושית הבל ואין בם מועיל ליעץ ולעשות נגד גזירה מוחלטת שמימית. אמנם מצד שני דברים אמרו שילך לעיר אחרת בעת הרעה האחד כי פעמים נגזר גלות על יושבי הארץ ומזה בעצמו מביא עליהם רעה או חרפת רעב ואזי רעב בעיר פזר רגליך ומקיים גזירת גלות עליו וסר עונו וחטאתו תכופר והטעם השני פעמים שהמזל גורם רעב הארץ אשר היא בקרבה ולא אל הכל הקב"ה עושה נס למעלה מן המזל וע"ז צריך לילך למתא אחריתא ששם אין המזל מחייב כדברים האלה עכ"ד הרשב"א. ולהסיר שני הטעמים האלה מהליכת אלימלך לחו"ל בל יאמר האומר כי כדין עשה ואך לחנם נענש. לזה הקדים כמתנצל לאמור ויהי בימי שפוט השופטים והוא עפמ"ש במדרש רות וז"ל בזמן שהגדולים אין סובלים משא הקטנים גלות בא לעולם ובזמן שהקטנים אין שומעים לגדולים מגפה באה לעולם וא"כ להסיר טעם הראשון של הרשב"א שצריך לילך לעיר אחרת פן נגזר גלות על יושבי הארץ אומר הא תינח אם לא היו הגדולים נושאים משא הקטנים שאז גזירת גלות בא לעולם שפיר יצא לקיים הגזירה עליו אבל ויהי בימי שפוט השופטים כאן היה להיפוך ששפטו השופטים ונשאו משא הדור רק שהקטנים לא היו שומעים לגדולים ושפטו את שופטיהם שע"ז העונש חרוץ שמגפה באה לעולם לא עונש גלות ובזה אדרבה דבר בעיר כנס רגליך [ובזה יובן מ"ש במדרש על פסוק כי נגעה בי יד ה' זו מיתת מגפה כי עונש זה היה מגיע בעבור שהקטנים לא היו שומעים לגדולים ולא עונש גלות ועז"א כי מר לי מאד מכם ר"ל מצדכם מר לי מר מצד שלא שמעתם להגדולים ואל תאמרו להיפוך שהגדולים לא נשאו משא הקטנים ועז"א כי נגעה בי יד ה' זו מיתת מגפה]. ועל טעם השני שכתב הרשב"א פן נגזר רעת הארץ מצד המזל זה תינח בחו"ל שנתון תחת המזל אבל בא"י הלא כתיב ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה ואינה נתונה תחת המזל ורעב שהיה בה מצד השגחה היה ועז"א ויהי רעב בארץ דוקא בא"י שהיא למעלה מן המזל ולא שייך טעמים הנ"ל ואף על פי כן וילך איש וגו'. ולזה באה עליו כל הרעה הזאת:
חלק ב
(רות א א)
ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב. במד' הנעלם מבית לחם יהודה מבית לחמה של תורה ששם היו סנהדרין יושבים ומרביצים תורה. נראה פירושו כי אמרו אין יוצאים מא"י לחו"ל אלא ללמוד תורה ולישא אשה ובא להקדים שלא נדון את אלימלך לזכות שיצא בשביל אחד משני דברים אלה לז"א אדרבה ותהי להיפוך כי אם ללמוד תורה הלא יצא מבית לחם יהודה ששם היה מקום הרבצת התורה למקום ציה ושממה ואם לישא אשה הלא יצא לגור בשדי מואב. ואז עדיין לא נתחדשה הלכה דמואבי ולא מואבית והיה אסור לו ליקח אשה משם:
חלק ג
(רות ב ה)
ויאמר בועז וגו' למי הנערה הזאת. ובמדרש וכי לא היה מכירה אלא כיון שראה נעימה במעשיה כו' שתי שבלות לוקטת ג' אינה לוקטת וכו'. וזה פלא מאד בשלמא לפי הגמרא זו ל"ק דמקשה וכי דרכו של בועז להשתדל בנשים שפיר תירץ דראה בה דבר אבל למ"ש כאן דהיה מכירה עדיין קשה למה שאל הלא היה מכירה. ונל"ת ע"פ גמ' דברכות (כח) בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם אמר מה אני לבוא בקהל אר"י מותר וכי עמון ומואב במקומן ישבו כבר בא סנחריב ובלבל כל האומות וכל דפריש מרובא פריש א"ל ר"ג והלא כבר נאמר אשיב שבות בני עמון וה"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי א"ל ר"י והלא כבר נאמר ושבתי שבות בני ישראל וכו'. ואיתא במהרש"א אם הוא גר לחוד לוקט שבלת אחת יתום ליוקט ב' שבלים ואם היא ג"כ אלמנה לוקטת ג' דכתיב לגר ליתום ולאלמנה עי' בהרמב"ם בזה. ולפי הצעה זאת בודאי דבר מה שלקטה ב' שבלים דאיתא בתוספות ב"ק (דף פח) דאין חוב ליתן צדקה לעני שאין ראוי לבוא בקהל ורק לענין לקט שכחה ופאה הדין כן ולפ"ז שפיר עבדה דלקחה רק ב' שבלים דאיתא במדרש דעדיין לא נתחדשה הלכה אם הנקבות מותרות לבוא בקהל וגם אח"כ בב"ד של שמואל הרמתי היו מסתפקים בזה ועיקר ההיתר של בועז היה מטעם יבום כמבואר במהרש"א ופלוני אלמוני לא רצה לשחת זרעו פן תאסרו בקהל ולזה בהשכל לא לקחה ג' דאז יודע שהיא גיורת דגיורת לוקחת ג' ואז היה מואב במקומן והוה קבוע ואסורה לבוא בקהל ולא יתנו לה דהוה גוזל שאר עניים ומדלקחה ב' יאמרו שהיא אלמנה ויתומה וכאשר ראה בועז לא ידע אם עשתה בכוונה אם לאו דאם הנערים יודעים שהיא משדה מואב בכוון עשתה שלא יאמרו שהיא גיורת ואם אינם יודעים אינו בכוון לזה שאל לנערים וכיון שהשיבו הבאה משדי מואב ידע שבכוון עשתה וראה בה דבר חכמה והוא נכון מאד:
חלק ד
(רות ב יא)
ויען בועז ויאמר לה הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך. איתא במד' שויתרה את הכתובה וכו' ע"ש ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום ואיתא במדרש אלו באת אתמול לא קבלנוך דעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית ויאמר לה בועז לעת האכל גושי הלום ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר ואיתא במדרש אלו היה בועז יודע שהקדוש ברוך הוא כותב עליו כן עגלה מפוטמת היה מאכילה ותאמר לה חמותה הלא בועז מודעתנו קרובנו וראוי ליבם לך וכו' ע"ש. יל"ד הרבה בהמדרשים האלה א) מה זה שויתרה את הכתובה. ב) קושית האלגזי שגם קודם שנתחדשה הלכה מי לא קבלו גרים הפסולים לבוא בקהל כמבואר יהודה גר עמוני. ג) מה שאמרה נעמי וראוי ליבם לך למה לא אמרה לה בתחלת קציר והמתינה עד פה. ד) מה שאמרו אלו היה יודע בועז וכו' וקשה הלא לא נתפרסם בשביל דבר זה לטובה. ואי' בתוספות נזיר דרות היתה קטנה ולפי משמעות הכתוב מבואר דעכ"פ בת י"ג שנה היתה כמבואר בקרא דכתיב וישאו להם נשים ואח"כ וישבו שם כעשר שנים וג' שנים היתה בעת שנשאת למחלון כדי שתהיה ראויה לביאה בשעת נשואין. ואי' בכתובות (דף י"א) הגיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כתובתה מאתים כדין בתולה אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד ופריך הגמרא מאי קמ"ל דזכות היא לו וכו' ומשני מהו דתימא עו"ג בהפקירא ניחא ליה כו' קמ"ל דהני מילי גדול דטעם טעמא דאיסורא אבל קטן זכות היא לו. ואיתא ביבמות וקידושין דקשים גרים לישראל כספחת והטעם משום ששהו לגייר עיי"ש בתוספות ואיתא במדרש פלוגתא דר"מ ורבנן אם קודם הנישואין של מחלון נתגיירה רות ולפ"ז הוכרחה לפול ליבום או שלא גיירה א"ע רק עתה כמו שדרשו ותלכנה בדרך שהיו עסוקים בהלכות גרים ועי' בידי משה כ"ז. ובזה יתבארו המדרשים הנ"ל אלו באת אתמול לא היו מקבלים אותך דקשים גרים לישראל כספחת דלמה לא נתגיירה קודם וא"ל דלא יכלה שיטבלו אותה ע"ד ב"ד מטעם דחוב הוא לה ז"א דהא עדיין לא נתגלה אתמול היתר דמואבית וא"כ היית פסולה לבוא בקהל וממילא גם עתה מותרת בעבד ואסור בבן ישראל והטעם דהפקרא ניחא ליה ופרש"י דמותר בשפחה וא"כ זכות היא לה ואם לא גיירה קודם קשה כספחת אבל עתה שנתחדש הלכה דמותרת לישראל וא"כ יש לה התנצלות דלא יכלה לטבול ע"ד ב"ד דחוב הוא לה ודוק. ומה שפי' במדרש שויתרה כתובתה הא אם נאמד שנתגיירה קודם שנשאת למחלון ע"ד ב"ד צ"ל שהיתה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דלא טעמה טעמא דאיסורא דרק אז מטבילין אותה על דעת בית דין ואם כן כתובתה מאתים וכל שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה ואיך לקחה לקט לזה אמר שויתרה כתובתה וזה שאמר בועז מאחר שעשתה חסד עם חמוחה שויתרה את הכתובה הרי לך שהקידושין תופסין ומותרת לבוא בקהל לזה אל תכלימוה שמחוייבים לתן לה צדקה. ומה שאמרה לה נעמי אבקש לך מנוח דהגידה לה מה שנתן לה בועז ופי' במד' שנתן לה קליל ופי' בשם ר"א דבר מועט משום חשש קידושין מוכח דקידושין תופסין בה ולזה אמרה שראויה ליבום ולז"א אלו היה בועז יודע שכתבה תורה ותאכל ותשבע ותותר שבא בו הברכה מוכח דהיה יותר מש"פ דאין הברכה שורה בפחות מש"פ הרי דאין חשש קידושין משום דבל"ז עומדת לו ליבום וא"כ היה מאכילה עגלה מפוטמת ודוק: