ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
לך לך
חלק א
(בראשית יב א)
ויאמר ה' אל אברם לך לך וכו' במדרש כאן ר' יצחק פתח (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך. אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום. וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג. הציץ עליו בעל הבירה. אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג. הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם ע"כ. יובן דכשיש צדיקים בעולם הם מורידים השגחת אלהים עיני ההשגחה הפרטית על כלל העולם, ובהיפוך הרשעים מסלקים ההשגחה כמ"ש עתה אקום יאמר ה'. ע"ז כוונו באמרם שעד אברה' עלתה השכינה לרקיע השביעי, ומאברהם עד משה הורידוה עד הארץ. וזה הוא המשל ממלך גדול שיש לו בירה אחת תחת מקומות ממשלתו ונדלקה הבירה וכל בני הבירה אין גם אחד שמשים על לבו שיש מלך גדול כי עצום כחו להשגיח על הבירה ולכבות את השרפה על ידי חיילותיו הרבים ועל ידי כן כשהמלך רואה שאין גם אחד שישים על לבו להתנפל לפניו ולבקש ממנו השגחתו שלא לראות באבדן הבירה אזי הוא עושה עצמו כאינו רואה ומסלק השגחתו והנהגתו. ובתוך כך עבר אדם אחד המשיג שא"א שתהיה בירה זו תחת שררות הרבה. וע"כ יש מלך א' המולך על הבירה הזו ובידו להשיג ולהציל ועל ידי כן התחיל לצעוק מדוע הבירה מבערת וכי אין איש מושל על הבירה. וכיון שבעל הבירה ראה שימצא על כל פנים איש אחד עובר אורח שיכיר כבודו ויכיר ויבין כי הבירה תחת ממשלתו אמר כדאי הוא שתנצל הבירה בשבילו וזהו שהציץ עליו דייקא ועל ידי כן יחס עצמו לבעל הבירה להיות למשען לה. והנמשל שאברהם אבינו עליו השלום השיג כל הנמצאות והרכבותיהן וחלופי פעולותיהן והשתלשלות תולדותיהן. וידע כי יש מנהיג אחד יחיד ומיוחד המנהיג לעולם הזה בזרוע עוזו. אבל ראה שהבירה דולקת. דור המבול כמעט נאבד כל זכר למו. דור הפלגה נמס בקברות התאוה ואין איש שם על לב לשוב עד המכהו להכיר את בעל הבירה אשר בידו לכבות את השרפה. התחיל אברהם לצעוק וכי העולם בלא מנהיג אחד ואיה המשגיח. עיני ה' המשוטטים בכל הארץ ועל ידי כן הציץ עליו הקב"ה דוקא שהוריד אליו ההשגחה דוקא לבדו. ועל ידו וזכותו אמר בכלל אני בעל הבירה ושכלל עולמו להשגיח בה מראשית השנה וכו'. ובזה כוונו מ"ש בברכות (דף ז) מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שתחלה היה מסלק עצמו מלהקרא אדון הבירה כביכול וסלק השגחתו. עד שבא אברהם והציץ הקב"ה עליו ועל ידי שהוריד ההשגחה על זרע אברהם יחס עצמו לבעל הבירה וקראו אדון. ועל זה אמר אף דניאל לא נענה אלא בזכות אברהם שנאמר והאר פניך על מקדשך השמם וגו' למענך מבע"ל אלא למען אברהם שקראך אדון. ר"ל שדניאל בקש שישמע תפלתו לבדו ותחנוניו ויאר פניו על מקדשו השמם. ופן יאמר אין די בתפלת יחיד להשיב השכינה על הארץ לביהמ"ק ועל זה אמר שהרי אברהם לבדו על ידי שהציץ עליו בזה קראו אדון כל העולם:
והנה מה שאמר הכפל שמעי בת וראי והטי אזנך. יובן במ"ש (שמות כ' יח) וכל העם רואים את הקולו' שהיו רואים את הנשמע ושומעים את הנראה. והענין כי לחמשה חושים הגשמים יש עוד חמשה חושים פנימים רוחנים. תחת העין הגשמי יש עין רוחני עין הבדולח המשיג צורת הרוחנית ותחת האוזן יש אוזן רוחני השומע רוחניות הקולות בכח הצוריי מופשט מחומר ומכל גשם. וכן תחת כל אבר יש אבר רוחני כמותו הדומה אליו בכל כלליו וחלקיו. גידיו ועצמיו ועורקיו. וכן נשמת האדם יש לה רמ"ח אברים רוחנים ושס"ה גידין רוחנים וכל אבר הרוחני שוכן בתוך אבר הגשמי ומתעלם בו. ולזה בעלי מומים פסולים לעבודה כי כמו שחסר האבר הגשמי כך הוא חסר האבר הרוחני ולא יוכלו לקבל השראת השכינה הבאה ג"כ כביכול ברמ"ח אברים לבוא מעל גבול כידוע ורמ"ח אברים נעשים מרכבה לשכינה. וכשהוא חסר אבר אחד אי אפשר לשרות השכינה עליו. ומצינו במומים הפוסלים בכהנים. כגון גרב או ילפת אף על גב שאינו חסר אבר מ"מ כשיש חבלה ועיפוש באבר אחד גם הרוח לא תכון על מתכונתו קן הקדושה ובזה יל"פ מ"ש (ויקרא כד י"ט) ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו עין תחת עין וכו' ופירשו חז"ל על פי הקבלה שר"ל יעשה לו בממון ומ"מ יקשה דהו"ל לפרש דמי עין ודמי שן. אך הכתוב בא לרמז לנו שמלבד המום שניתן באבר הגשמי והחומרי שבו עוד יש היזק אחר עצום באבר הרוחני. ובזה באמת ענוש יענש כל עומת שעשה כן חלק הרוחני מהמכה מסתלק גם כן וממילא הוא בעל מום כמו שעשה לחבירו כי עיקר הוא עצם רוחניות הדברים וז"ש כאשר יתן מום באדם דייקא ר"ל בפנימיות האדם כן ינתן בו גם כן ומפרש כי יש עין תחת עין תחת עין הגשמי יש עין הרוחני וכן שן תחת שן יש שן רוחני המתעלם תחת שן גשמי. וכידוע שבל"ב שינים מתלבשים ל"ב נתיבות החכמה וכו' שאפילו בכויה שאינו מחסרו אבר מ"מ עושה קלקול בצינורות הרוחנים ויש כויה המתעלם תחת הכויה הגשמית כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו דייקא בחלק הרוחניי עיין בפרשת אמור. והנה מצינו משה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ וישעיה אמר בהיפיך. ויש לפרש כי לשון האזנה הוא תוך האוזן והוא מורה על האזנה הרוחנית המתעלמת בתוך השמיעה הגשמית. והנה בשמים שהם קרובים לרוחניות יותר הוא בהיפוך שתוך האוזן הוא גשמי יותרוחיצונית האוזן הוא רוחני ובארץ הוא בהיפוך. לזה משה שהיה אומר משמי' דנפשי' ואדברה אמר בשמים האזינו בחלק הגשמי וכן בארץ בחלק החומרי אמר לשון שמיעה. וישעיה אמר שישמעו פניהם בחלק הרוחני לזה אמר לשמים שמיעה שהשמיעה בחיצונית האוזן הוא להם יותר רוחני ולארץ האזנה בפנימיות האוזן בשמיעה הרוחנית ומסיק כי ה' דבר. ודברי ה' אי אפשר לקבל ולהשיגם באוזן הגשמי. והנה כל דבור היוצא כמו שהוא הולך ובוקע בחלל האויר וקול צלצלי שמע ישתקשק בהליכתו עד שמגיע אל תוך אוזן האדם וקול ענות באזניו כן נראה על האויר צורות האותיות מחוקקים איש על דגלו למשל כשאמר אות ב' נעשה חלל באויר דמות ב' ועל ידי זה מה גדול מכתב הקדוש מכתב אלהים הוא שהוא כמו שמתחוקק על האויר בקול ההברה רק שאף על גב שהאוזן יש לו כח להשיג הקולות. העין אין לה כח לראות דבר זה לרוב דקותו ורוחניות הציור. אבל בעת חל שפע הקדושה על האדם כמו במעמד הר סיני שנתפשט מעליהם הגשמיות היה כח בעיניהם לראות זה עין בעין כי נתעלו מהחומר עלוי רב. וכן ידוע מ"ש בסוד החשמל לר' יוסף בן גקטיליא שהענין שחיות האש ממללות תמיד במהירות רב עד שאי אפשר כלל להבדיל הדברים ולתפסם והבא להכנס בפרדס בודקין אותו אם יכול לקבל הדברים על ידי שהוא נפשט מחומר אזי מכניסין אותו עי"ש. והענין העין יכול לראות בכחו הרבה דברים בסקירה אחת ולא כן האוזן. ועל זה אנכי ולא יהיה לך וזכור ושמור בדבור אחד נאמר מה שאין האוזן יכול לשמוע. אבל בעיניהם היו יכולים לראות דברים הרבה בסקירה אחת. ועל ידי שנתפשטו מכל עניני החומר השיגו בכח השמיעה לשמוע גם כן בכח השמיעה הרוחניית שיוכל שפיר לשמוע דברים הרבה בשמיעה אחת. וזה ושומעים אה הנראה כי כח זה מיוחס לחוש הראות. וזה שאמר (תהלים מה יא) שמעי בת וראי והטי אזנך. תחלה השמיעה הגשמית ואחר כך הב' לראות את הנשמע. והמדרגה הג' הטי אזנך הוא השמיעה הפנימית לשמוע את הנראה. והענין תחלה השיג אלהות על ידי השמיעה והשתלשלות הנמצאות. השמים מספרים כבוד אל כולם מודים ומהללים ליוצר הכל ברוך הוא, הוא עשנו ולו אנחנו, ואחר כך התחיל להשיג מחזה שדי בראית השכל בראיה הרוחנית נפתחו השמים לראות מראות אמתיות ואחר כך דממה וקול ישמע. אנכי ה' אלהיך זה אלי יוצר בורא ומאציל ברוך הוא וברוך שמו. ואומר (שם) ושכחי עמך ובית אביך. הענין מה שאמר הקב"ה לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ וכו' וכבר עמדו כל המפרשים שמהראוי יאמר בהיפוך כי דרך היציאה תחלה מביתו ואחר כך מעירו ואחר כך ממדינתו וכבר חזו בזה חזיונות רבים. והמבואר לפי דעתי השפלה שלא על היציאה הגשמית צוה הקב"ה אך ורק על היציאה הרוחניית. והענין כי כל אדם פעולותיו אם לטוב או להפכו הוא כפי טבע מדינתו, יש מדינה שאנשיה נוטים לרחמנות וחמלה לנדיבות ולענוה ויש בהיפוך. והאדם החלק ברוב נוטה כטבע הכלל ויותר נוטה טבע האדם אחרי בני עירו ויותר אמר טבע בית אביו שיש לו שייכות עמהם הן מצד הלידה בעצם והן מצד הטבע וקנין המדות במקרה. ואברהם שגדל בכותא ארץ הדמים ועיר הזמה ובית אביו כולם רשעים. ושורש נשמתו הי' למעלה ראש ממקום קדוש ומחצבו בקדושה כשושנה בין החוחים צוה לו הקב"ה שיגביה עוף להתדבק בשרשו ושורש נשמתו העליון וזה לך לך לשורש נשמתו. ובזה הסדר נכון שתחלה יבדל מארצו ואחר כך מעירו אף על גב שיש לו יותר שותפות עמהם ואמר כך מבית אביו כן צריך השלם שינך ממדרגה למדרגה בסולם השליבות עד בואו אל ארץ החיים ארץ חפץ ארץ העליונה. ונוסף בזה בטוב לשון אשר אראך. כי מקום הרוחני אי אפשר לצייר למי שלא השיגה כמו שלא יצויר הגוונים לסומא. ותמיד כל שעולה למדרגה אחרת צריך להראותו ראיה חדשה בעין השכל צח ומצוחצח. ועל זה שנו בכתובים גם כן ושכחי עמך תחלה ואחר כך בית אביך: ועל זה אמר אחר כך וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. ר"ל שהליכתו הי' באופן הרוחני להעתיק ממדרגה למדרגה ועל זה אמר לקמן הלוך ונסוע הנגבה. ר"ל שהי' הילוך רוחני ונסיעה גשמית במה שהלך הנגבה להדבק במדתו שהוא חסד צד הימין. אבל וילך אתו לוט שלוט לא הלך באופן זה רק הליכה גשמית את אברהם ועל זה אמר המדרש ויתאו המלך יפיך. ליפותך בעולם כי הוא אדוניך. ר"ל שהי' זה בודאי היופי וההידור לעין כל במה שהציץ עוז ובשבילו נעשה בעל העולם ועד הנה לא הי' נקרא אדון רק על ידי אברהם נעשה אדון בעולם ועל זה אמר כי הוא אדוניך:
חלק ב
(בראשית יב א)
אל הארץ אשר אראך. הנה המפרשים עמדו בכאן הלא אמר לו אל הארץ אשר אראך ולא גלה לו הארץ אמאי לא גלה לו שהארץ היא ארץ כנען. אמנם חז"ל הקשו על משה איך נבא בפעם הראשון בחוץ לארץ הא אין הנבואה שורה בפעם הראשון בחוץ לארץ. ומבואר התירוץ (בערכין דף י) דעד שלא נבחרה ארץ ישראל הוכשרה כל הארץ לנבואה ולשירה. וזה התירון הוא גם באברהם שאז עדיין לא נבחרה הארץ. אך בכוזרי תירץ דבר זה שכיון שהי' הנבואה לצורך ארץ ישראל יכולה להיות בפעם ראשון בחוץ לארץ כיון שהיא לצורך ארץ ישראל כבארץ ישראל דמי. ולפי תירוץ זה ממילא ידע א"א שהכוונה היא שילך לארץ ישראל דאם לא כן איך נראה לו בנבואה בפעם ראשון בחוץ לארץ. אכן כיון שהיא לצורך ארץ ישראל יכול להתנבא בפעם ראשון בחוץ לארץ וממילא ידע שהנבואה היא לצורך ארץ ישראל. ולפי תירוץ חז"ל שעדיין לא נבחרה אז ארץ ישראל יש ליתן טעם שמפני זה אמר לו אל הארץ אשר אראך ולא גלה לו שילך לארץ ישראל משום שבזה בעצמו שיצוה לו לילך לארץ ישראל היא הבחירה שבוחר בארץ ישראל. וממילא אי אפשר היה שיכול עליו הנבואה בחוץ לארץ. ובמ"ש רש"י כדי לחבבה בעיניו נראה כונה עמוקה. כי א"ל לאברהם הארץ אשר אתה רואה לך אתננה. ובעת ראות א"א את א"י אז קנה אותה ונתקדשה להיות מיוחדת לגוי אחד וחל עליה קדושת ארץ ישראל. משא"כ קודם שראה אברהם אבינו את ארץ ישראל היתה של הכנענים ולא הי' בה שום קדושה, ולזה לא הזכירה עדיין כי עדיין לא היתה מיוחדת משאר ארצות רק אמר אל הארץ אשר אראך כי בעת שיראה אברהם אותה יקנה ויחול עליה קדושת הארץ, והנה מה שקנאה בראיה בעלמא. יובן במ"ש האר"י ז"ל בענין מ"ש נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות כי העינים יש להם כח המושך כאבן השואבת כידוע בכח הסתכלות היענה. ועל זה כשנתן עיניו בו המשיך ממנו בסגולת ההמשכה ניצוצי נשמתו ונעשה גל של עצמות. וכן אברהם אבינו עליו השלום בכח הראי' שהסתכל בארץ ישראל הקדושה חבר אליו הקדושה העצורה בקרבו וממילא שכל קיום כל דבר ודבר הוא ע"י כח הניצוץ הקדוש המקיים את הדבר ההוא. ממילא כאשר קנה קדושת הארץ נעשה הארץ שלו. וכבר כתבתי שלא נבחרה ארץ ישראל להתיחד עד שקנאה אברהם אבינו עליו השלום ולא בהיותה ביד הכנענים. ואם כן אחר שראה אברהם אבינו את ארץ ישראל אז נעשית ארץ החביבה לפני המקום ברוך הוא. ועל זה הכונה כתב רש"י כדי לחבבה בעיניו שעל ידי ראיתו של אברהם אבינו עליו השלום נעשית ארץ חביבה ומאושרת:
חלק ג
(בראשית יב ב)
והיה ברכה, במדרש א"ל עד עכשיו הייתי זקוק לברך את עולמי מכאן ואילך הברכות בידך. יבואר במ"ש חכמי האמת דעיקר כוונת בריאת העולם שהתחתונים יוסיפו כח ועוז בצבא מעלה להשפיע להם שפע שבע רצון, וזה בהיות הדור זכאים שיעשו כל הדברים ע"י אתערותא דלתתא, אכן בהיות הדור כולו חייב ואיש אין בארץ לעבוד את האדמה אזי בא אתערותא דלעילא גם בזולת מעשה התחתונים וזה הענין הי' בעת בריאת העולם שנעשה רצון העליון מעצמו, וע"ז אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, שבדור שכולו חייב ממילא אחר שאין בעל הרחמים רוצה בהשחתת העולם מוכרח להמציא הטוב וישוב העולם מצד החסד מעצמו, משא"כ כשיש איש אחד זכאי עדיין הולך וסובב כל ההנהגה על סדר הבריאה שיעשה הכל ע"פ התעוררות התחתונים ואינו מוריד שפע העליון רק על האיש ההוא השלם לבדו. ובזה יש לפרש מ"ש בסוף פ' בראשית אמחה את האדם אשר בראתי כו' מאדם עד בהמה וכו' כי נחמתי כי עשיתם, ונח מצא חן בעיני ה'. ר"ל שלולא שנח היה מצא חן ממילא הי' כולו חובה ואין בעה"ר רוצה בהשחתת כלל העולם והי' מוכרח להמציא הטוב ובנין העולם באתערותא דלעילא בזולת השקף על מעשה התחתונים רק ע"י שנח מצא חן והיה העולם יכול להתקיים בסדר הנהגתו ע"י נח ובניו העביר דרך הרשעים והאבידם במים. ומבואר במדרש פ' בראשית דעד אברהם הי' העולם מתנהג על פי חסד עיי"ש. ר"ל שאע''פ שלא היו העולם ראוים ולא הי' התעוררות הברכה ע"י בני אדם היה משפיע הברכה מעצמו וכשבא אאע"ה התחיל לעורר מ"נ והתעוררות תחתון ע"פ כוונת הבריאה והיה הברכה בידי האדם. וז"ש עד כאן הייתי זקוק לברך את עולמי, ר"ל שהיו הברכות יורדים מצדי ולא מצד התחתונים המעוררים הבריכה העליונה להזיל עליהם גשמי נדבה, ומכאן ואילך הברכות מסורים בידך שאתה תעורר הברכה לפי מעשיך:
חלק ד
(בראשית יב ג)
ואברכה מברכיך ומקללך אאר. דקדקו המפרשים דהיה לו לומר ואאר מקללך כמ"ש ואברכה מברכיך. ונראה במה שאמרו בסוטה מניין שכל המברך מתברך שנאמר ואברכה מברכיך ר"ל כי המברך הוא מוריד הברכה לחברו וא"כ הברכה עוברת לחברו על ידו ומברכתו יבורך חברו וממילא מוכרח שיתברך הוא תחלה, ויאציל מטובו גם לחברו. ועז"א ואברכה מברכיך משא"כ במקלל אם יהיה על דרך זה שיקבל הוא הקללה תחלה יוכל להאציל מקללהו גם לחברו, ועז"א שיהי' בהיפוך שיקלל אח"כ תחול הקללה עליו. וממילא לא יהי' לו בור כרה לקלע הקללה לישראל:
חלק ה
(בראשית יב ג)
ונברכו בך כל משפחות האדמה, ביבמות (דף ס"ג) אמר הקב"ה שתי פרידות יש לי להבריך בך רות המואביה ונעמה העמונית. כל משפחות האדמה אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל, ועמד המהרש"א בח"א שם בתחלה דורש ונברכו לשון בריכה של אילן ואח"כ דורש לשון ברכה. ונראה שהכל אחד, כי נשמת דוד היתה עשוקה ביד קליפת מואב. והנה הניצוץ הקדוש העשוק ביד האומה ע"י מתפרנסת כל האומה ע"י השפע השולחים אל הניצוץ להחיותו והשפע עוברת על ידם, ע"י כן כל האומה מתפרנסת מהשפע, וא"כ הנשמה הקדושה היא כללות כל האומה כי כל האומה מתברכת ע"י נשמה זו, וע"ז דקדק ממ"ש ונכרכו לשון בריכה. כל משפחות האדמה היינו הכלל והכל של משפחות האדמה שהיא הנשמה הקדושה שהיא עיקר האומה ומחייתם אבריך אותה להחזירה לישראל. והשתא בא לפרש אמאי נקרא הניצוץ הקדוש כללות האומה ועיקרה לז"א כל משפחות האדמה, ר"ל אמאי קורא להניצוץ בשם כללות האומה. ועז"א אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל וא"כ הניצוץ הקדוש השוכן בקרבם שהוא מישראל הוא כל חיותם ואשרם ופרנסתם לז"א היא עיקרה של האומה וכולם כאין נגדה והבטיח שיחזירה אל הקדושה להתעצם ברוב אונים בקרב ישראל. גם בא לתרץ לפמ"ש ומקללך אאר ובאמת מואב שכרו את בלעם לקלל ואדרבה אמר אל תצר את מואב. אך כבר פירש בב"ק הטעם משום דשני פרידות יש לי להוציא משם אבל הבטיח שלבסוף יוציאו ישראל הפרידות משם ואז יקבל מואב קללתו משלם, עוד יבואר שאומר ואברכה מברכיך ומקללך מברכיך ומקללך אאר והוא מחובר למעלה ולמטה דמצינו בדברי חז"ל שרבקה היתה עקרה כדי שלא יאמר לבן שברכתם שברכו אותה היי לאלפי רבבה עשתה פירות וא"כ מצינו שנסתבב קללה ע"י ברכה זו שמתוך כך היתה רבקה עקרה מ"מ כיון שכוונתם היתה לברכה אע"פ שהיא קללה ראוים הם לברכה עבור כוונתם הטובה. ועז"א ואברכה מברכיך ומקללך שיברך אותך באמת אע"פ שיסתבב מזה קללה. ולהיפוך מצינו בבלעם שברך את ישראל והכניס עין רע בברכותיו עד שכל ברכותיו של בלעם נהפכו לקללה, ונענש על ברכתו כיון שנהפך לקללה ע"י מחשבתו הרעה. וזה רמז בצד השני מברכיך ומקללך שהקללה היא עיקר הדיבור בכאן והברכה טפלה מלפניו אאר ע"י מחשבתו הרעה:
חלק ו
(בראשית יב ד)
וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. צל"ה לאיזה צורך מספר שהלך כאשר צוה ה'. וע"ד הרמז י"ל כי בדבר הזה שהי' הראשון מעשר נסיונות. לכאורה אין זה בכלל נסיון כלל כי כל איש ואיש החכם יהיה או כסיל אם ישמעו אזניו דברי ממ"ה בעצמו שמדבר אליו ומצוהו על דבר אין ספק שהיה מוסר נפשו ומאודו לקיים דבר ה' ומי לא ישליך נפשו מנגד לעזוב ארצו ומולדתו וכל רכושו ואף גם נפשו בהיותו שומע קול דברי אלהים חיים. אך עיקר הנסיון הוא שגם אחר ימים רבים אחר הנבואה עדיין הי' החשק ומצות המצוה חקוק וקשור בלבו בהתלהבות עצום כמו בעת הדבור שאז בודאי צמאה נפשו לאלהים כן היה בעיניו גם אח"כ, וז"ש וילך אברם כאשר דבר אליו ה' שגם בעת ההליכה הי' ההתלהבות עצום ורב לפניו כמו בעת היה דבר ה' אל אברהם במחזה וזה נסיון גדול עצום ורב עמד בו ראש המאמינים אבל בלוט לא היה הדבר כן רק וילך אתו לוט שהלך עם אברהם לאהבתו אותו ולא מאהבת ה':
חלק ז
(בראשית יב ד)
ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ע"ד הרמז יל"פ עפמ"ש שנות חיים ושלום יוסיפו לך איזו הם שנות חיים אלו שנים שעושים בהם מצות ומע"ט כי השנים שאין עובדין בהם להקב"ה הם כלא היו ואינם נחשבים כלל ועז"א רשעים בחייהם קרוים מתים. אבל השנים שעושין בהם מצות ומע"ט כל שנה מתעלה ונכנסת בחשבון וקרוים שנות חיים. וכמ"ש על ויקרבו ימי ישראל למות שהיו כל ימיו מתקרבים ובאים כי כולם היו שלמים ומתעלים במעשה יום ויום על תכונת התורה והמצות. ויש מ"ד במדרש דבן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו וא"כ ממילא השנים שקודם לכן אין נחשבים לחיים אמתים כלל ולא היה להם להכנס בחשבון השנים כלל. אמנם יש עצה לזה במ"ש דתשובה מאהבה ענות כזכיות. וא"כ ממילא אברהם אבינו שעשה תשובה מאהבה בודאי נתקנו כל השנים על ענינם להקרא שנות חיים באמת. ובזה פרשתי מ"ש גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם ר"ל כי יש תשובה מיראה שעונות נעשות כשגגות וא"כ ממילא השנים שהי' רשע אינם בכלל שנותיו כענין שכתוב (משלי י' כ"ז) יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה, ותשובה זו היא מדרגה קטנה אבל גדולה תשובה זו שמארכת ימיו ושנותיו של אדם היינו תשובה מאהבה שעונות נעשו כזכיות וכל ימיו ושנותיו נוספים להכנס במנין השנים. והנה אברהם לא זכה לתשובה מאהבה עד שיצא מחרן ופירש מבית אביו עע"ז ואז נכנסו כל שנותיו במנין השנים וז"ש ואברם בן שבעים וחמש שנים נעשה בצאתו מחרן שעשה תשובה מאהבה כי קודם לכן ה"ל מ"ח משניו שלא היו בחשבון שנות חיים:
חלק ח
(בראשית יב ה)
ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן. יבואר ע"פ דברי האריז"ל במ"ש דחד מא"י עדיף כתרי מינייהו וחד מח"ל דאתי לא"י עדיף כתרי מינייהו ופי' בו האריז"ל כי בא"י אדם מקבל רוח ממע"ט ובחו"ל מקבל נפש מעולם העשיה וכאשר יבא אדם לא"י אזי מתלבש רוח ממע"ט בנפש וע"ז עדיף מתרי מא"י כי יש לו שתי נפשות עכ"ד. ואברהם בהיותו בחרן תקן שם בשלמות כח נפש הבא מעולם העשייה וכשהלך לא"י לקחה עמו כדי שיתלבש שם רוח היצירה בנפש. ועז"א את הנפש דייקא אשר עשו מעולם העשיה בחרן ואת כל רכושם פי' ניצוצות הקדושות שהוציאו מארץ העמים כענין רכוש גדול של ישראל שהוציאו ממצרים כמבואר בזוה"ק:
חלק ט
(בראשית יב ו)
ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה. פירש"י זה הר גרזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה. י"ל הטעם שהלך עד שם משום דהליכת אברם בארץ הי' כדי לקנותה בחזקה כמ"ש מפסוק קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה דמכי דייש אמצרי קנה. אך ידוע דדוקא ישראל קונה קרקע בחזקה אבל ב"נ אינו קונה בחזקה רק בכסף. וידוע חקירת הראשונים אם האבות קודם מ"ת הי' להם דין ישראל או דין ב"נ. ונמצא בדין ב"נ לא היה מקום שיקנה א"א את הארץ בחזקה לזה עבר עד אלון מורה ששם קבלו ישראל שבועת התורה וסופם שיהיה דין ישראל לקנות קרקע בחזקה וע"י דין התורה יצאו מדין ב"נ שאינו קונה רק בכסף, ועי"ז היה לו מקום לקנות את א"י ע"י מה שדייש אמצרי לארכה ולרחבה. ועוד י"ל עפמ"ש שלא ניתן א"י לישראל רק ע"מ שישמרו אח התורה דכתיב ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו ולזה כשרצה לזכות בארץ עבר עד מקום ששם יקבלו ישראל שבועת התורה כי על תנאי זה ניתן לו מתנת הארץ:
חלק י
(בראשית יב ו)
עד מקום שכם. בזהר מקום שכם דא בי כנישתא אלון מורה אלו בתי מדרשות דאולפן תורה ברבים. ובי"ר הביא מדרש עד אלון מורה אלין בתי מדרשות שמורין בהם הוראה יבואר ע"פ אמרם מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה כי קודם החורבן היתה השראת השכינה מתפשטת בכל א"י. והיתה למעלה מן המזל כמ"ש מהר"י ביעה"ד עמ"ש. א"ל לר"י איכא סבא בבבל תמה אמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב אבל בח"ל לא, כיון דאמר לי' מקדמי ומחשכי בבי כנישתא אמר היינו דאהני ופי' משום דבני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא מילתא. וא"כ בחו"ל אין זכות מועיל לאורך ימים כי במזלא תליא מילתא משא"כ בא"י שהיא למעלה מן המזל הזכות מועיל על ריבוי ימים. וז"ש כיון דא"ל איכא סבא בבבל תמה דהא למען ירבו בא"י דוקא ולא בח"ל שהוא תחת המזל אך כיון דא"ל מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו כי בתי כנסיות ובתי מדרשות הם ג"כ למעלה מן המזל עד כאן דבריו הנחמדים. ועז"א מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד כי קודם החורבן היתה השפעת הקב"ה בלא אמצעות המזל שולטת בכל א"י כמ"ש ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה. אבל אחר החורבן שהאומות שוכנים בא"י ונתנה תחת המזל אין לו להקב"ה שיהיה הוא בעצמו משפיע בעולמו בלא אמצעות המזל רק בד' אמות של הלכה שהם למעלה מן המזל. וע"ז אברהם שכל ישעו וחפצו לצאת מתחת אמצעות המזל שהיה מורה עליו שימות ערירי בלא בנים הלך לבתי כנסיות ובתי מדרשות ששם הוראה יוצאת ובד"א של הלכה הקב"ה בעצמו משפיע שבע רצון בעולמו. אך הלא הוא היה בא"י וא"י בעצמה היא למעלה מן המזל לז"א והכנעני אז בארץ שהיתה אז הארץ ביד כנען ועדיין היתה נתונה תחת המזל ושר השולט על האומה. וזמ"ש וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו ופירש"י על בשורת הארץ ועל בשורת הבנים. כי חדא תליא באידך דתיכף כשהבטיח הקב"ה את הארץ לאברהם אחר שכל דבור שיצא מפיו לטובה בודאי לא יחזור בו ודבר ה' לא ישוב ריקם תיכף יצתה א"י מתחת השכגת המזל להשגחת הש"י בעצמו בה וממילא מזה בעצמו נסתבב לו בשורת הזרע דאם היתה א"י עדיין ביד המזל הא מצד המזל ראה באצטגנינות שלא יוליד אך כיון שע"י בשורת הארץ יצתה מן המזל ממילא היה אפשר שיתקיים בשורת הזרע:
חלק יא
(בראשית יב ח)
ויעתק משם ההרה. הנה אמר וַיעְתֵק (ולא וַיֶעְתַק) מבנין הפעיל ולא באר מה העתיק. ונראה עפמ"ש חכמי האמת דהמזבחות שבנו האבות וכן מקום המזבח שבמשכן שבמדבר כולם היו על הר המוריה שהיה הולך עם האבות ועם ישראל במדבר ועליו היו בונים המזבח כמו שמצינו ביעקב שנעקר הר המוריה ובא לקראתו. בזה יובן מ"ש בשבת בדין סותר על מנת לבנות שהיא מל"ט מלאכות שואל איך מצינו סתירה במשכן הא לא היו קבועים ולא היה אהל קבוע ומשני כיון דכתיב על פי ה' יחנו כמאן דקבוע דמי. כי קיי"ל דסותר ע"מ לבנות במקומו הוה סותר אבל בסותר שלא ע"מ לבנות במקומו לא הוי סותר וא"כ במשכן שהיו סותרים במקום זה ובונים במקום אחר הא לא הוי סותר. אך לפי הנ"ל שבנין המשכן היה תמיד על הר המוריה שהיה הולך עמהם ממילא היה הבנין על מקום הסתירה שהכל היה על מקום הר המוריה ושפיר הוה סותר על מנת לבנות במקומו, וז"ש כיון דכתיב על פי ה' יחנו ר"ל דזה מה שעל פי ה' יחנו משום דבהעקר הר המוריה ממקומו היה מש עמוד הענן ג"כ אחר ההר ועפ"ז היו נוסעים וחונים. וא"כ היה הבנין בהר המוריה והוה סותר על מנת לבנות במקומו וזה היה ג"כ באברהם שהמזבח שבנה במקום שכם היה על הר המוריה שבא לשם ואח"כ כשנסע אברהם מאותו המקום הוליך עמו את הר החוריה ועז"א ויעתק משם ההרה שהעתק משם אם ההר שהוא הר המוריה, ועז"א ויקרא בשם ה' שכיון שראה שהר המוריה הולך עמו ממילא היה למקום המזבח דין בהמ"ק וכבר אמרו במקדש מזכירין השם ככתבו ובמדינה בכנויו לזה קרא בשם הויה שהוא שם העצם בכתיבתו:
חלק יב
(בראשית יב ט)
ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. ע"ד הרמז כבר כתבו חכמי האמת שאברהם לקח לחלקו צד דרום שהוא מדת חסד העומד בצד ימין ובכל מקום שהלך הלך עמו למעלה מדתו מדת חסד שהיה אברהם מרכבה אליה. ועז"א כאשר נסע אברהם אזי הלוך ונסוע הנגבה נסע למעלה צד דרום שבמרכבה לעומתו כי הוא היה מרכבה למדה זו:
חלק יג
(בראשית יב יא)
ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. כבר העירו חז"ל במאי נודע לו הדבר עתה ולא מקודם. ונראה עפמ"ש שרה שמה ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקודש, ד"א שהכל סוכין ביפיה. ויל"פ ששניהם ענין אחד כי יש יופי טבעית ויופי אלהית כענין אסתר ירקרקת היתה וחוט של חסד משוך עליה וזו יופי אלהית דכל מקום שיש שם השראת השכינה אזי מעלת חן, וכמ"ש אם מעלת חן על לומדיה אגוני לא מגנא ויופי זו אינה בטבע רק אף שיהיה האיש כעור רוח ה' תעלה עליו חן וחסד ובעת סר רוח ה' והשראת השכינה מעליו ישוב להיות כאחד האדם וסר יפיו מעליו. והנה לפ"ז גם מ"ד דנקראת יסכה משום דסכתה ברוח הקודש מ"מ ממילא היה הכל סוכין ביפיה ג"כ דסגולת מקום השראת השכינה להעלות חן וחסד אך מ"ד דהכל סוכין ביפיה מוסיף דזולת יופי אלהית היה לה גם יופי טבעית מצד עצמה, וגם בעת סר רוח ה' מעליה היתה יפה וידוע שכל מקום שהלכו אבות היה המקום מתקרב ויוצא לקראתם כמו שהיה ביעקב ובאליעזר עבד אברהם, וענין זה של קפיצת הדרך הוא כי קיום כל מקום ומקום הוא הקדושה הנמצא במקום ההוא שלא יצויר היות מקום בלי שיהיה בו שום ניצוץ קדושה הנותן שפע וחיות לאותו מקום להתקיים כמ"ש ואתה מחיה את כולם נמצא שהשראת השכינה החופפת באותו מקום ומציץ בין החרכים הוא מקומו של המקום הוא המקיים אותו להתקיים וע"ז נקרא הקב"ה מקומו של עולם, וממילא בהיות הצדיק הולך לאותו מקום אזי ניצוץ הקדושה העצור בתוך המקום הוא יחוש להדבק בהצדיק ההוא כי מצא מין את מינו וניעור כהשתוקקות א' מן הד' יסודות אל שרשו וממילא כאשר תצא הקדושה שהוא הנושא כלל המקום ההוא מן המקום גם המקום נתעקר כי נשא על גבו הקדושה כקמיע ביד גבור וזה ענין קפיצת הארץ. אך במצרים ידוע שהיתה ארץ מלאה גלולים וניצוצי קדושה שהיה בתוכה היו נעצרים מאד בידי הקליפות עד שלא היה כלל באפשרי לצאת ממקומם להדבק אל שרשם וכמ"ש שלא שלח הקב"ה מלאך ושר למצרים שהיה חושש שלא יוכל לצאת משם ששם היתה הטומאה מתגברת מאד וממילא כאשר הלך אברם למצרים לא יצא ארץ מצרים לקראתו להקביל פניו כי הניצוץ שבה היה עצור בכור הברזל ולא יצא לאור השחר. ועז"א כאשר הקריב אברם לבוא מצרימה ממילא הרגיש שהיא ארץ טמאה מאד ואין שם השראת שכינה. ואעפ"כ ראה את שרה שעמדה ביופי ומזה ידע שחוץ מיופי אלהית שיש לה ע"י השראת השכינה יש לה ג"כ יופי טבעית מצד עצמה. ועז"א הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את דוקא שמעצמך את יפה, ועד עכשיו חשב שהשראת השכינה גרם זה:
חלק יד
(בראשית יב יב)
והיה כאשר יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת. כבר עמדו כל המפרשים אם ידע שאינם חשודים על העריות למה חשדם על רציחה שהיא ג"כ מז' מצות ב"נ ומאי נ"מ אם יהרגו אותו אם לאו בין כך ובין כך יעברו על א' מז' מצות ב"נ. ונראה כי ידוע דברי אנשי עובדי אלילים הקדמונים שכל איש שראו מופלג על בני דורו בדבר בין בחכמה בין בנוי בין בגבורה היו משתחוים לפניו ומקריבין לו קרבנות וקוראים לו אלוה וכן היו מיחסים האלהות למלכם. ופרעה מלך מצרים היה עושה א"ע אלוה ואמר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כ"ט ג') והיה חוק אצלם שאסור להדיוט להשתמש בשרביט האלהית והיה חייב אצלם מיתה כן היה המנהג למצרים ולאנשי הקדמונים וזה היה חשש אברהם כשיראו את שרה מופלגת ביופי יתנו לה כח אלהית וממילא יתחייב אברהם מיתה על שהיא אשתו כי אסור להדיוט להשתמש בשרביט אלהית ועז"א שיאמרו בתמיה אשתו זאת ומחמת זה ידונו אותו למיתה ועז"א ויהללו אותה אל פרעה אמרו ראויה זו למלך כי להדיוט אסור להשתמש רק למלך שגם לו היו מיחסים כח אלהית כנ"ל נכון:
חלק טו
(בראשית יב יג)
למען ייטב לי בעבורך וכו' נל"ב עפמ"ש הרמב"ם בה' מלכים דב"נ כשמשלח את אשתו מביתו או שהיא יוצאה מביתו ואומרים שאין זו אשתו הרי הן גירושין שלה וא"צ ספר כריתות. וידוע מ"ש הרמב"ן דהאבות לא קיימו תרי"ג מצות רק בא"י אבל בח"ל לא היו מקיימין רק שבע מצות ב"נ. וזה היה עצת א"א שהיה מתירא פן יקחוה המצריים בחזקה ויעברו על איסור א"א. ויענשו על ידו בסיבתו. וידוע מ"ש חז"ל כל מי שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה שנאמר לא יגורך רע הרי שנקרא בשם רע. וע"כ זאת היתה עצתו שהיא תאמר בפי' שאינה אשתו וממילא תהיה מגורשת בדין ב"נ ולא יענשו המצריים על ידו. ועז"א למען ייטב לי בעבורך כי כשיענשו על ידו נקרא רע ובהיפוך אהי' נקרא טוב ולא רע. ובזה יבואר מה שמקשין המפרשים למה אבימלך שאל ליצחק כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם (בראשית כ"ו י') וכן באברהם אמר לו אבימלך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה (שם כט). ופרעה לא הזכיר תרעומות זה כלל במה שרצה להחטיאו. אמנם דעת רבים דפלשתים היא מא"י שנתנה לא"א וממילא שם היה דין האבות כדין ישראל ולא מהני מה ששלחה מביתו לבד רק בספר כריתות כדין התורה וממילא היה אבימלך נכשל על ידו באיסור א"א לזה התרעם על שרצה להכשילו בחטא אבל במעשה דפרעה שהיה במצרים ושם היה דינם כדין ב"נ אדרבה עיקר כוונתו היתה להצילו מחטא. ולזה לא שאל אותו ע"ז. ובזה יבואר מ"ש במדרש דכל מה שאירע לאברהם אירע לבניו. אברהם אמר למען ייטב לי בעבורך ובישראל כתיב וייטב אלהים למילדות. והוא תמוה אמנם כבר בארתי בחידושי לפ' שמות תקצ"ב דפרעה רצה שיהרגו העוברים בעודן במעי אמן ואין ישראל מצווים על העוברים והמילדות החמירו על עצמן דפן עדיין הם בכלל ב"נ וב"נ נהרג אף על העוברים וזה ידוע מאברהם שאמר למען ייטב לי בעבורך הרי שבמצרים החזיק את דינו כב"נ שא"צ גט כריתות לזה גם הם חששו לדין ב"נ וה' נתן שכרם דכתיב וייטב אלהים למילדות ודוק:
חלק טז
(בראשית יז כד)
ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו במדרש כתב ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה (איוב יט כו) אמר אברהם אחרי שמלתי את עצמי הרבה גרים באים להדבק בזאת הברית. ומבשרי אחזה אלוה אם לא הייתי מל את עצמי היה הקב"ה נגלה עלי. נ"פ ע"פ מ"ש במדרש דלזה מל אברהם בן צ"ט להדיע פגרים חביבים לפני הקב"ה ובל יתיאשו עצמן מלהתגייר ועז"א אחר שמלתי דוקא בעת הזאת הרבה גרים באים להדבק בזאת הברית אף זקנים הבאים בימים ומ"ש מהיכן היה הקב"ה יגלה עלי יבואר במ"ש הזוה"ק (דף קפ"ט) דכשהאדם צדיק השכינה הולכת מלפניו והוא (הצדיק) מאחריו כביכול ונהנה מזיו השכינה וזה דוקא כשהוא מהול אבל כשאינו מהול אינו זוכה לילך אחרי השכינה. וכן באברהם אבינו כל זמן שלא מל את עצמו כתיב התהלך לפני אבל אח"כ הלך אחרי השכינה ועז"א מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי הלא מאחרי. ומ"ש איוב פסוק זה משום דאמר במדרש דאיוב קבל יסויין שראוים לבוא על אברהם. והיסורין שראוים לבא על אברהם היה מטעם שאחר להכנס תחת כנפי השכינה כמ"ש מפני מה גרים מעונים וכו' ועז"א שזה הי' מוכרח להורות דרך לגרים הבאים בימים:
לקוטים מספר חות יאיר
במסורה ד' הלוך הלוך ונסוע הנגבה הלוך וחסור הלוך ושוב הלוך וגדול. ופי' האלגזי עפ"י הא דאיתא במס' ברכות (דף ו ע"ב) א"ר חלבו אר"ה היוצא מבהכ"נ אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל כ"ש דרהיטנא וכו'. ולכאורה דברי אביי הן אך לשפת יתר דפשיטא דמצוה לרוץ לדבר מצוה רק די"ל דהא קמ"ל דאם הוא יוצא ודעתו לחזור לאלתר מצוה לרהוט בצאתו ג"כ בכדי שיוכל מהר לחזור ולשוב. וז"ש הלוך ונסוע הגנבה לקבל שכר הנגב שהוא הליכת בהכ"נ אם הולך ממנה במהירות וחסר דפסיעה גסה נוטל אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם והוא איסור ג"כ בידו אבל אם הוא הולך ושוב ע"מ לשוב מיד אז הוא הולך וגדול שכרו אף שרץ ביציאתו הואיל דמהני לי' שיחזור מהרה עכ"ד ודפח"ח. ודרך מוסר אמרתי כך עפמ"ש בפ' לך לך מארצך. דבזהר מכנה להנשמה בשם אברהם והקב"ה מצוה להנשמה ללכת לגוף העכור הנקרא ארץ וז"ש לך לך לעצמך ולטובתך לקנות שלמות בעה"ז. וכל המפרשים ומכללם בעל העקידה מדמים לכל מעשה ידי אדם להליכה וכה"א אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' ונאמר אשרי האיש אשר לא הלך וגו' ומעת שנברא האדם ומלמעלה קבל נשמתו מיד הולך הוא אל מקומו הראשון ויום יום שעה שעה מתקרב יותר לעת קצו. וז"ש האדם השלם הזה ראוי לו להיות הלוך ונסוע הנגבה דרך ימין וגם התורה נתגה בימין כדכתיב מימינו אש דת למו ואמרו הרוצה להחכים ידרים. אבל בעו"ה האדם נלכד ברשת היצר ומה שהיה לו להיות הולך כמדרגת האדם יותר מן המלאך שהמלאך נקרא עומד שתמיד בהויה אחת הוא עומד כאשר נטבע ונברא משא"כ הצדיק כל יום ויום מתגבר על יצרו ומוסיף והולך ממדרגה למדרגה עליונה ממנה רק מי שנופל בעצת היצר גם הוא נקרא הולך רק הולך וחסר כ"מ שהכסיל הולך נפשו חסרה חסר ואתאי חסר ואתאי והתקנה שיהי' הולך ושוב שיחזור בתשובה שלמה ואז יהיה הולך וגדול עוד יותר מן הצדיקים כמאמרם ברכות (דף לו) במקום שב"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. והנה עיקר התשובה דרשו שהוא צום קול ממון. ומרומז במסורה זו דאמר הולך ושוב בתשובה והיינו ע"י הצומות ממעט ומחסר את הגוף הוא אומר עליו הולך וחסר וכן על הממון שייך לומר הולך וחסר ממון לעניים רק אמרו עשר בשביל שתתעשר לכן הוא אומר אע"פ שהולך וחסר ממונו מ"מ בזה אח"כ תהיה הולך וגדול ונגד הקול שהוא התפלה הוא אומר הלוך ונסוע הנגבה ופי' רש"י בפ' לך לך שהוא לצד ירושלים ואמרינן במשנה בפ"ד דברכות דבכל התפלות צריך לכוון נגד א"י וירושלים ובהמ"ק. וכה"א קחו עמכם דברים ושובו אל ד' דהיינו התפלה שובו אל ד' דהיינו אל המקום אשר הוא חונה שם דהיינו ירושלים ובית ק"ק. והעיקר הוא אומר שהתפלה צריכה להיות בכל לב וז"א קחו עמכם דברים פי' עמכם יהיו הדברים בכל לבבכם וכמש"ל דלענין התפלה טוב הקבוץ דתפלת רבים נשמע כדכתיב הן אל כביר ולא ימאס (איוב לו ה) אבל לא באחדות לשיח שיחה בטלה בתוך התפלה והשלום טוב בעניני מו"מ לכן אמור גבי התפלה ועבדתם את ה' אלהיכם (שמות כג כה) לשון רבים ובפרנסה הוא אומר וברך את לחמך (שם שם) כי אז יהיו כל ישראל חברים כאיש אחד בשלום ולא ירד אחד לתוך אומנתו ופרנסתו של חבירו וישיג גבולו כאשר בעו"ה הפרצה גדולה:
והנה אמרתי עוד לפרש גמרא דברכות שזכרנו דכי שמע ר"י דמקדמי ומחשכי לביהכ"נ אמר היינו הוא דאהני להו עפ"מ שראיתי לבעל גידולי תרומה בדרושיו כתב לבאר הפסוק דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב (ישעיה נה ו) עפ"י גמרא דסנהדרין (מ"ד ע"ב) היערוך שועך לא בצר (איוב לו יט) אמר ר"א לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שאלמלי לא הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי לא נשתייר מרשעי ישראל שריד ופליט וכו' עיי"ש. וכן ראוי אמר שנענה אדם מן השמים ונפטר מן הצרה שהיתה עליו ג"כ לחזור ולהתפלל וחולה שנתרפא צריך שמירה ביותר ולא כעו"ג מיד שרואין רוחה הוכבד לבבם כענין הנאמר בפרעה מיד שראה הרוחה הוכבד לבו. וז"ש דרשו ה' בהמצאו קודם שבאה שום צרה עליך רק בעודו המצאו אליך ולא נתעלם ממך אשר ע"י הסתרת פנים באים כל היסורים על האדם וגם קראוהו בהיותו קרוב ש"מ שנתרחק מקודם ואח"כ נתקרב אליך והסר מעליך נגעך אעפ"כ קראוהו וז''פ הפסוק בצר לי אקרא ה' ואל אלהי אשוע ישמע מהיכלו קולי ושועתי לפניו תבוא באזניו (תהלים יח ז), יתמר כי בעת הצרה שלו בהיותו בצרות נמצא מאד הוא תופס אומניות אבותיו להרבות שועה ולקרוא בשם ה' יושיעהו בעת רעתו ולא זו בלבד אלא אף אח"כ כשהוא יתברך ישמע מהיכלו קולו לא אחשה מלזעוק מחדש על התמדת שמירת ההצלה ושועתי תבוא באזניו יע"ש דרוש ס"א שהאריך בזה. ובזה יש לפרש ג"כ דברי המשורר (תהלים קיח ה) מן המצר קראתי יה כלומר כשאני ניצול ונמלט מן המצר אפ"ה קראתי יה וגם אני מקדים תפלה לצרה תמיד ואומר ענני במרחב יה כשעדיין יש לי הרחבה אני מתפלל ג"כ. ובזה י"ל דז"כ כיון דשמע דמקדמי הרצון בזה דמקדימים הליכת בהכ"נ ולהתפלל קודם הצרה ומחשכי פי' אף אחר שעזר להם הקב"ה והצילם מן הצרה אפ"ה מחשכי אח"כ להתפלל עוד אמר היינו דאהני להו. וז"פ המשורר ואני תפלתי לך ה' עת רצון (שם סט יד) כלומר אף שהוא עת רצון לפניך ואני עומד ומתפלל ומקדים תפלה לצרה. וכה"א (שם לב ז) אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט כלומר שכבר אני פלט מן הצרה עדיין רני זו התפלה אני מתפלל על העתיד ששמירת הנזק אתי יתמיד. ומהרמ"א פי' דהרי עינינו הרואות חולה שנתרפא ומי שבאו עליו לסטים ונטלו ממונו ואת נפשו ועל פי נס ניצול אלו האנשים מברכים בקהל ונותנים תודות להקב"ה אבל מי שלא בא עליו חולי כלל וגם ליסטים לא ראו עיניו איש כזה אינו יודע ליתן שבח והודיה להמקום ב"ה והלוא הוא מחויב יותר להודות ולהלל אליו ית' שהציל אותו מרע מעיקרא רק שעיני האדם חשוכות מראות וז"ש ד"ה ע"ה אנכי לא כן עמדי אלא אף שאתה סתר לי מצר תצרני שבהסתר אתה מציל אותי מרע ועיני לא ראו בחוש אפ"ה רני אני מודה לך כמו פלט כמו שנמלט ופלט מצרה. או יאמר ע"ד שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וה' לא יעזבנו בידו (שם לז לב לג). דצדי"ק הוא אצל הרי"ש שר"ת רשע וההפסק שבין צדי"ק לרי"ש הוא קו"ף ר"ת קדוש שהוא יתברך עומד בין צדיק לרשע ואינו מניחו שיפול בידו. וז"ש אתה סתר לי מסתיר אותי מצר מהגשת רי"ש אל הצדי"ק:
ועוד י"ל בכוונת הפסוק ואני תפלתי לך ה' עת רצון ע"ד הנאמר בתיקונים ווי לבר נש דצווחא בצלותא הב חיי הב מזונא ולית להון בושת אנפין דלית מאן דאיהדר לשכינתא מגלותא לכן אמר דהע"ה ואני תפלתי לך ה' למענך ה' (וכפירש"י לך לך להנאתך ולטובתך) שתהי' עת רצון להדר שכינתא מגו גלותא ועל זאת יתפלל כל חסיד על גלות השכינה. ואמרו המתפלל צריך ליתן עיניו למטה ולבו למעלה ופי' הע"א דיש לנו להתפלל ולבקש רחמים עבור הגוף והצלחת עוה"ז ועבור הנשמה לתכליתה שהוא העוה"ב וההפרש בין קניני עוה"ז לעוה"ב דקניני עוה"ז המה נראים בחוש נראים לעינים הרואות ואינם שוים בפנים ועוה"ב עין לא ראתה רק המחכים בלבבם ישיגו ארחות חיים וזהו טענת היצה"ר שמסמא עיני הבריות באמרו עצתי לילך בתאות עוה"ז הוא מושג ומוחש לעיניך מיד וכדברי המסית וכי תאוה הוא לעינים. אבל עצת היצ"ט היא על עוה"ב שאינו נראה מבחוץ אבל הוא שוה בפנים יקר מפז ופנינים. וז"ש המתפלל צריך ליתן עיניו בעניני עוה"ז הנראה בעיניו למטה לא ירבה לשאול מותרות וראה יראה למטה ממנו שישנו כמה אנשים שאין להם לחיות את נפשם ועדיפי מיני' ולבו עוה"ב המוחש בלבו לבד למעלה ראה יראה שישנו צדיקים גדולים ממנו ובהם יקנא לקנות שלמות יותר למעלה למעלה ואל יקנא בעושי עולה. ובאמת סדרו לנו אנשי כה"ג לשאול מקודם בתפלת י"ח על הדעה כי אם דא קנה מה חסר ואם דא חסר מה קנה ואח"כ על התורה ואח"כ על התשובה ואח"כ על הגאולה וגאלנו מהרה למען שמך דהיינו לא למעננו שיהיה לנו הרוחה אנו מתפללים על הגאולה רק ליה עינינו שתעשה למען שמך הגדול והקדוש ב"ה ואח"כ באו התפלות על המחיה רפואה וכלכלה. ואולי גם זה בכלל דמקדמי ומחשכי שיודעים להתפלל על הסדר המערכה נראשונה לכבוד הקב"ה ואח"כ ישאל על צרכיו ומקדמי צרכי גביה ומחשכי צרכי הדיוט. והנה אמרו במסכת סנהדרין (דף קה) אמר ר' אבא בר כהנא וכולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנא' ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה קללה ולא קללות. ויל"ד באמת אמאי כולם נהפכו לקללה לבר מן דין. ונראה משום דשם אמרו מברכותיו של אותו רשע ניכר מה שהיה בלבו יע"ש. וראיתי להאלגאזי שכ' לפרש טענתייהו דבלק עם בלעם שאמר בלק לבלעם לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך והשיב בלעם ברך לקחתי ולא אשיבנה. שהוא ע"ד שאמרו חז"ל במס' מ"ק (דף ט) ר' יונתן בן עכמאי ור"י בן גרים תנו פ' נדרים בי רשב"י איפטרו מיניה באורחא וכו' א"ל לבריה בני אדם הללו של צורה הם זיל לגבייהו וליברכך וכו' א"ל יהא רעוא דתזרע ולא תקצר וכו' יעש"ה. הרי ברכו בלשון קללה המתהפכת עם הפירוש לברכה וז"ש בלק לא די שברכת אותם ה"ל לברכם בלשון קללה המתהפך לברכה אבל אתה ברכת אותם ברך בברכה גמורה שא"א לפרש בשום אופן רק לטובה. והשיב בלעם הנה ברך לקחתי מוכרח אני מאת השיב"ה ואם אברכם באיזה לשון אחר פן יצוה עלי הקב"ה שאחזור ואברכם בברכה מפורשת ויתברכו שני פעמים משא"כ עתה עכ"פ ארויח כי לא אשיבנה עוד פעם שנית לכן ברכתי אותם בלשון מבורר ע"ש. אולם כ' הרי"ך דמש"ה נתהפכו הברכות לקללות שכל מה שנשאר במחשבה פועל יותר מן הדבור ובלעם בלבו חשב לקללה ובפה אמר ברכה ונשאר קיים המחשבה ולבעבור זאת ברכו חכמים הנ"ל לבריה דרשב"י בלשון דמשתמע לתרי אפי בכדי שיהיה עיקר הברכה טמונה במחשבת לבבם ויחול יותר ע"ש. ובזה יש לפרש דברי המשורר בפיהם יברכו ובקרבם יקללו סלה (תהלים סב ה) הרצון שהשונאים שלו אף שהיו מברכים לו ברכו ברכה המפורשת בפה למען לא יחול כ"כ אבל כשבאו לקלל אותו בקרבם יקללו הלה היה בקרבם וכוונתם שתהיה נשארת קיימת, מעתה י"ל דבלעם באמת בברכה זו מה טובו אהליך יעקב שיהיו בתי כנסיות ובהמ"ד כוון גם בלבו למען יהיו בני ישראל כת אחת שיהיה להם בהכ"נ בעירם ילא ילכו להתפלל בתוכה ויקראו שכן רע ויגרמו גלות להם ולבניהם. וכתב מהרש"א דה"ט דגורם גלות משום דבהכ"ג שבחו"ל יש להם קדושת א"י דמה"ט אר"י היינו דאהני להו דמאריכין ימים אף בחו"ל משום דמקדמי ומחשכי לבהכ"נ דה"ל דין א"י וכמו כן מי שאינו הולך לבהכ"נ ואינו חפץ להיות שוכן בארץ הקדושה ממילא הוא גורם ההיפוך מקדושת הארץ והיינו הגלות ע"ש. וידוע דבזמן שישראל שרוים על אדמתם נקראים בשם ישראל וכשהם בגלות נקראים בשם יעקב וז"ש מה טובו אהליך אותן בכ"נ שיש לך יעקב בגלות בח"ל הן המה בקדושה כמו משכנותיך ישראל משכן שיש לך ישראל בקוראי שמך ישראל. וכת אחרת יבואו לבהכ"נ וישיחו שיחת חולין ויעשו פירוד לעילא ולתתא כמבואר לעיל. וכת א' שלא יבואו בהשכמה לבהכ"נ ואמרינן במס' ברכות (דף ז) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וכו' למען דעת צדקת ה' אמר ר"ח אמר הקב"ה לישראל ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם שאלמלא כעסתי באותן הימים לא נשתיירו משונאיהן של ישראל שריד ופליט וכו' דבלעם הי' יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס כדאיתא שם ובלעם רצה שהקב"ה יכעוס לכן ברכם בלב שלם שיהיה להם בהכ"נ וכיון שהקב"ה בא לבהכ"נ ולא מצא שם עשרה מיד הוא כועס כמבואר (שם ד"ה ע"ב) ומאחר דכונת אותו רשע גם בלב היה ברכה זו לכן לא נתבטלה ברכה זו דבהכ"ג ובהמ"ד ואשרי כל החוסים בהם והולכים מחיל אל חיל מבהכ"נ לבהמ"ד וקובעים עתים לתורה מיד אחר התפלה וזוכה לקבל פני השכינה כמאמרם סוף מסכת ההיא. ובזה יש לפרש משנה (פ"ב דאבות מי"ג) ר"ש אומר הוה זהיר בק"ש ובתפלה וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. ופי' במ"ש על הלשון וכשאתה מתפלל הוא על דרך זה שדמו הקדמונים מי שמתפלל בלא כוונת הלב דומה לאחד שעשה משתה וסעודה גדולה עם המלך ושריו ובהגיע העת שהמלך חלק לו מכבודו והלך עם שריו לסעוד אצלו הלך לו הבעל הבית מביתו וצוה למשרתיו שהמה יקבלו פני המלך ויתנו לו לאכול ולשתות ולשרתו והוא בעצמו לא קבל פניו שבודאי יכעוס עליו המלך כעס גדול ויגיע לו קלון רב תחת הכבוד. כך הוא אצל האדם שמובחר האבר אשר בתוך האדם הוא הלב שכל מחשבות האדם ותנועותיו תלוים בו והוא כבעל הבית בתוך הגוף שעל פיו יצאו ועל פיו יבואו כל אברי האדם כפי מחשבתו. ומעתה בבואו לבהכ"נ להתפלל וכל בי עשרה השכינה מקדמת והנה הב"ב אינו בביתו היינו לבו של אדם רק בפיו יברכו ולבו בל עמו. בודאי יכעוס עליו הקב"ה דרחמנא לבא בעי. וז"ש וכשאתה מתפלל שהב"ב בעצמו הוא המתפלל והיינו בכוונת הלב עם כל זה אל תחזיק טובה לנפשך ואל תאמר שבודאי ראוי שיקובל תפלתך ואל תעשה תפלתך קבע כ"א דרך רחמים ותחנונים כמבקש במתנת חנם מאתו ית' וכפירש"י בפ' ואתחנן אולם לדברינו האמורים יש בכח המאמר הזה ג"כ לפרש דה"ק וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך מה שאתה מתפלל למענך על החיים על המחיה ועל הכלכלה וכיוצא בו קבע לעיקר התפלה רק עיקר שאלתך ובקשתך תהיה שתבקש רחמים ותחנונים לפני המקום כלומר עבורו יתברך שיהדר לשכינתא מגלותא. וכן היה כוונת ר"א במה שהשיב לתלמידיו וכשאתם עומדים ומתפללים תדעו לפני מי אתם מתפללים כלומר שלפני הקב"ה אתם מתפללים עבור כבודו ית' המחולל בין העו"ג שיחוס על קדושת שמו ית' ויהדר לשכינתא מגלותא כמבואר לעיל. ע"כ מספר חות יאיר: