אור ברסלב
ארץ חמדה ואתחנן

ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

ואתחנן

הפטרת מטות

חלק א

(דברים ג כג)
ואתחנן אל ה'. במדרש ואתחנן בקש משה אם לא אכנס לארץ אחיה נא בעוה"ז ואחיה ולא אמות. ר"ל כי הקבורה מוכרחת לזכות החומר מזוהמת הנחש בחטא אדה"ר שנתערב, כמ"ש בחידושי על פסוק ביום אכלך מות תמות, וע"ז בקשו האבות הקבורה בא"י המועיל לזכות הגוף. אבל משה שהיה חומרו מזוכך לא היה צריך לקבורת א"י, והנה המיתה מוכרחת לבא אל ההשגה השלמה שא"א בחומר. אך משה טען כיון שאינו נכנס לארץ ש"מ חומרו מזוכך וא"כ א"צ למיתה כי אחיה בעוה"ז חיים הנצחיים, ואחיה ולא אמות, ר"ל אחיה הגם שלא אמות, כי שאר ב"א החיים האמתים יגיע להם ע"י המות, אבל אני א"צ לזה. א"ל הקב"ה אם איני ממיתך בעוה"ז איך אחיך לעוה"ב ר"ל שהגם שחומרך מזוכך מ"מ הוא מסך מבדיל ולא עוד אלא שאני עושה תורתי פלסתר שכתבתי על ידך בתורתי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל. ר"ל שזה הודעתי על ידך שעל ידי מה שאמית אחיה בעוה"ב, וממילא אין מידי מציל ממיתה כיון שהמיתה היא חסד לא דין. אמר לפניו אהיה כבהמות וחיות שאוכלים עשבים ושותים מים ורואים את העולם, ואחיה ולא אמות, ר"ל שבקש שתפרד הנפש המשכלת מן הגוף, אבל הנפש החיונית תשאר בחיים בגוף כיתר בע"ח שרואים את העולם מזין שע"כ הגוף שלם וא"צ תקון. והשיב לו רב לך. י"ל כי בצדיקים גם הנפש החיונית תשוב להיות נצחיית. אמר לפניו אהיה כצפור שפורחת כל היום לד' רוחות העולם ולערב חוזרת לקנה, ואחיה ולא אמות, ר"ל גם זאת תעשה שתפרד נפש החיונית ג"כ. אבל עכ"פ לא יבלה הגוף בעפר. רק יהיה מוכן שאוכל להתלבש בכל עת אשר ארצה בגוף ונפש, כמעלת אליהו שגופו נשאר. וע"ז משל לצפור נודדת מקנה, שהוא הגוף קן לנפש וחוזרת בכל עת, השיב לו רב לך, מדרגתך גדולה מזה ממעלת אליהו:

חלק ב

(דברים ד יט)
ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח וגו'. ונדחת והשתחוית להם וגו'. וה' התאנף בי וישבע לבלתי עברי את הירדן. יל"פ עפ"י מה שכתוב בערכין אם היה משה נכנס לארץ היה מבטל יצרא דע"ג, ועז"כ בעזרא ישוע חסר על שלא בטל יצרא דע"ג עד שבא עזרא. וז"ש ופן תשא עיניך, ומה שאני חושש לזה. כי ה' התאנף בי וישבע לבלתי עברי, דאל"כ הייתי מבטל יצרא דע"ג. ובזה יבואר מדרש בזאת הברכה, אמר משה רבש"ע ד"א אני מבקשי לפני מותי, שיבקעו כל השערים בשמים ויראו כי אין אלהים זולתך. שנאמר וידעת היום וגו'. כי אחר שראה שמוכרח למות ולא יבטל יצרא דע"ג. בקש שיראו בעיניהם כדי שלא יטעו עוד:

חלק ג

(דברים ד כב)
אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן ואתם עוברים וגו' השמרו וגו'. יבואר בהנ"ל, ועוד יבואר כי משה התפלל שיהיה יהושע הרב והוא התלמיד למען יחיה. והנה הרמב"ם במוה"נ כתב שהדורות הראשונים שהיו עובדין ע"ג לא היה עבודתם אלא למלאכים וכוכבים וצבא השמים וכוונתם היתה לש"ש שע"י יתקדש שמו פי מגדולת העבד ניכר גדולת האדון וזה היה טעות דור אנוש, ועז"א אז הוחל לקרא בשם ה' עיי"ש בארוכה. והנה בפרק יש נוחלין יש פלוגתא אם חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב אם לאו. ולמ"ד אין חולקים א"כ דהקב"ה מלא כה"כ אין לחלוק כבוד לשום נברא וע"ז אמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני דוקא וכיון שמשה לא הועיל בתפלה זאת דאין חולקין וע"ז אמר כיון שאנכי מת ע"כ דא"א שאחיה מטעם שהשיב לו הקב"ה דאין מלכות נוגעת בחברתה מה אמר יחלקו כבוד ליהושע בפני משה, ש"מ אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ולזה השמרו לכם שלא לעבוד לשום גלגל ומלאך ובנופת צופים פ' בזה פ' הקדום:

חלק ד

(דברים ג כה)
במדרש שני שבועות נשבעתי. סלח נא אעברה נא, אם תרצה אעברה נא אבטל סלח נא. נראה לפרש עפמ"ש ברבה פ' תשא ויחל משה מהו כן א"ר ברכיה שהתיר נדר יוצר בשעה שעשו העגל וכו' אמר הקב"ה כבר נשבעתי זובח לאלהים יחרם אמר משרע"ה ולא נתת לי הפרת נדרים וכל זקן שמורה הוראה אם ירצה שיקיימו אחרים הוראתו צריך הוא לקיימה תחלה, וא"כ דין שאתה תתיר תחלה ע"כ. וא"כ פעם אחד היה הקב"ה צריך לקיים התרת נדרים. וא"כ משה רוצה לבטל שבועת הקב"ה שלא יכנס לארץ. בזה הסברא דהחכם צריך לקיימה תחלה, אך כבר קיים בביטול שבועת העגל, וז"ש אם יבוטל סלח נא וא"כ יהיה לך טענה שהחכם צריך לקיים תחלה אז יתקיים אעברה נא ואפר השבועה של זובח לאלהים יחרם:

במדרש מפני דין בנות צלפחד אתה מסתלק מלפני אין אתה מסתלק. ועיין מ"ש בפ' פנחס בזה עפ"י מ"ש שכבר פירשתי על גמרא דב"ב גבי עובדא דרבב"ח ששמע ב"ק מנהמת כיונה ואומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי דכוונת ופי' המדרש כי תשא ששבועה ראשונה התיר משה להקב"ה משום להורות דזקן שמורה הוראה עליו לקיים תחלה אבל על שבועה שניה אינו יכול להפר דכל שיצא מפי הקב"ה אינו יכול לחזור עיי"ש במדרש. והנה למ"ש בב"ב (דף ק"כ ע"ב) נאמר כאן זה הדבר וכו' מה כאן ראשי מטות אף בשחוטי חוץ ראשי מטות, ומקשה גמרא לב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש האי זה מאי עביד ליה זה הדבר דראשי מטות מבעיא לחכם מתיר ואין בעל מהיר בעל מיפר ואין חכם מיפר, וא"כ אין יכול הקב"ה להפר שבועה שניה להורות דין דאין חכם מפר כמו שכן האמת, ואי' במפ' הטעם דלמ"ד דמקושש לש"ש נתכוין ולמה עבר על איסור שבת ולא שאר עבירה, ופי' משום דאיתא בקדושין פלוגתא ר"י ור"ע ומק' למ"ד לאחר ירושה משמע גבי שבת דכתיב מושבות למה היה נוהג תיכף במדבר. ומשני דק"ו ממצות קלות נהוג תיכף כ"ש חמורות, ולכן חלל שבת להוכיח דנוהג תיכף וזה כוונת המדרש מפני דין בנות צלפחד אתה מסתלק שדן אתה אותו לזכות שבא להורות הלכה ומלפני שאין אני רוצה להפר שבועתי שאין חכם יכול להפר אין אתה מסתלק:

חלק ה

(דברים ד כה)
כי תוליד בנים וגו' ונושנתם. (גיטין) וישקוד ה' על הרעה כי צדיק הוא, צדקה עשה הקב"ה שהקדים ב' שנים לונושנתם. פרש"י דהוא בגי' תתנ"ב ואם שהה עוד ב' שנים עד ונושנתם היה מתקיים ח"ו ואבדתם מהרה. אמר רב אחא בר"י ש"מ מהרה דמרי עלמא תמניא מאה וחמשין ותרתי הוא. ומקשו תוס' וא"ת נהי דמשנכנסו לארץ יש כ"כ מ"מ לא עבדו ע"ז ועוד הקשה הרב רבי אלחנן ודלמא תאבדון מהר אחר ונושנתם קאמר, ואור"י דמתחלה היו עובדי גלולים שפסלו של מכה היה עמהם, עין בפ' המגרש. רבים דשו בכאן דהתוספות מקשים ב' קושיות ולא תרצו רק א' מהם. ונ"ל דחדא קו' משולבת עם קו' ב' וכיון שסלק א' גם השנית מסולקת, רק בהקדם מ"ש בספר עיר בנימין ע"מ שמקשה דלמא אבוד תאבדון אחר ונושנתם ומק' ע"ב דהגמרא קאי על ואבדתם מהרה דכתיב בק"ש והתם לא כתיב ונושנתם דמשמע מיד דכתיב השמרו לכם וכו' ולא נתן ארכא לאריכות, וש"מ דמהרה דמארי עלמא תתנ"ב שנים ועיל"ד מה מקשו תוס' הא לא עבדו ע"ג תיכף בבואם לא"י קשה דלמא באמת עבדו כמ"ש התוספות דפסל מיכה היה עמהם ולמה לתוס' לפרוט אמרו וי"ל שהיו עובדין תיכף. ונראה דאיתא בסוגיא דהתם אריב"ל לא חרבה א"י עד שעבדו ז' בתי דינים ע"ז ואלו הן ירבעם בעשא וכו', אר"א מאי קרא כי תוליד חד, בנים תרי, בני תרי בנים תרין, וא"כ לפ"ז אף למ"ש ע"ב דקאי אמהרה דק"ש ג"כ אין ראיה דתתנ"ב שנים דילמא מהרה קאי אז' בתי דינים ואז א"צ שום ארכא רק תיכף ואבדתם ומנ"ל דצריך ז' בתי דינים, גם ונושנתם דלמא ו' החולקת, ולפי הצעה זאת בודאי לא נעלם מתוס' דיל"פ שעבדו תיכף רק תוס' מקשים ממ"נ דבודאי לא היו עובדין מיד דקאי משום ז' בתי אבות מירבעם וא"כ לא עבדו ע"ג מיד כמנין ונושנתם וא"ל דביש ז' בתי דינים א"צ ומשנתם לכך מקשי דלמא מהרה קאי אחר ונושנתם בל"ז ל"ק די"ל כמ"ש בס' ע"ב דקאי אמהרה דק"ש אבל כיון דאמרינן דז' בתי דינין א"צ ונושנתם אין ראיה מק"ש די"ל דשם קאי בז' בתי דינים כנ"ל וע"כ דגם לז' בתי דינים ונושנתם צריך תתנ"ב שנים ושפיר מוכח מק"ש דמהרה כמנין ונושנתם וא"כ קשה קושיא ראשונה ולזה משני שהיה פסל מיכה ויתורץ ב' הקושיות דתוס', פירוש דהמלך ובניו וכל משפחתו הוה חד בית דין ובית אב, דאחאב אף שגם אביו ואבי אביו עבד נקרא חד בית אב על שנותיו שהוא העיקר, וע"ז אמרו שהיו פסל מיכה עמהם ותנא בחלק ירבעם בן נבט, הוא נבט הוא מיכה, וא"כ לעולם צריך גם ונושנתם ובאמת עבדו מיד ומה שאינו חושב רק ז' בתי אבות משום דעבדו פסל מיכה ומיכה אביו של ירבעם ונקרא על שמו:

חלק ו

(דברים ה יא)
לא תשא. במדרש פ' ויקרא, אל תהי שבועת שוא קלה בעיניך, וזכריה חמי לה מה אתה רואה, אמר מגילה עפה אני רואה, מה עפה שייטא, מהיכן יצא מפתחו של היכל יצא שהיה ארכו כ' ורחבו יו"ד. קודם נבאר מה שהקשו תוס' על ר"א הקליר שיסד דזרת הוא שליש אמה, א"כ הוא העולם חלק א' מז' אלפים ושני מאות עולמות עיי"ש בעירובין עומק הדבר. ונראה ראיה להקליר דאיתא בפסחים עולם א' מס' בגן וגן הוא א' מס' בעדן, הרי לפניך דעדן הוא ס' פעמים ס' עולמות וכשתחלק לרצועות הוה ג' אלפים ושש מאות עולמות, א"כ קשה דהא מגלה של זכריה בלתי אפשר להראות רק בעדן דהוא ס' פעמים ס' עולמות וכיון דהמגלה רק ג' אלפים ושני מאות הוו בעדן ג' אלפים ושש מאות, וא"כ מדוע המגלה היתה עפה, גם אם יהיה פשוט תראה בעדן דהוא יותר, וש"מ כדעת הקליר אשר המגלה ז' אלפים ושני מאות עולמות כשמתפשטת ושפיר היתה עפה, והחצי מן ז' אלפים ושני מאות הם ג' אלפים ושש מאות בעדן במכוון והוכרח דזרת שליש אמה. והנה רש"י ז"ל פירש שני פירושים, א' דהמגלה היתה עפה על שבועת שוא, או דקאי על תורה שהתורה ארכה כך, לפ"ד הגמ' בעירובין דקאי על תורה, בודאי קאי על אמות הקב"ה, דהא מאיוב מוכח שהיא ארוכה מארץ מדה וכמו שפרש"י, א"כ האורך שבתוכה כאן שהיה ארכה כ' ורחבה עשר מיירי באמות של הקב"ה, א"כ בודאי לא מהיכל יצא דהוא אורך עשרים ורוחב עשר באמת איש. וא"ל דהיה מתצמצם, א"כ למה היתה עפה, אבל לפי' ב' דקאי על שבועת שוא מהיכל יצא והיה ג"כ באמת איש אבל ק' כיון שהיה באמת איש למה היתה עפה, הא איתא דכל הפתחים של היכל היו מרובעים וכל אמתא ברבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא והוי כ"ד באלכסונא ושפיר יוכל לצאת כי המגלה לא היתה זקופה כמו הפתח וא"כ גם אם פשטת לה שתהא עשרים על ארבעים תוכל לצאת באלכסון הפתח דהא לא היתה עבה, והוכרח דפירוש עפה הוא שייטא באמת לא כפולה רק לשון שייטא והשתא יבואר דקאמר אל תהי שבועת שוא קלה בעיניך דהמגלה בשביל שבועת שוא היתה, אך א"כ יקשה למה עפה כנ"ל לז"א ד"פ שייטא והוכרח דלא על תורה היתה כי יציאתה מפתחו של היכל ושל תורה היה באמת הקדוש ברוך הוא ודוק:

חלק ז

(דברים י ה)
שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וגו'. האחד האמתי, יאמר אם מצד שהוא אחד בענין מיוחד למשל גבור אחד בארץ, ויתכן להיות גבור אחר, וזה אחד המצטרף. ויש אחד המנוי, ויש אחד כולל קבוץ רבים ויש אחד כולל יחוד בכל צד, כי הבורא אחד פשוט לא אחד על קבוץ המרכבים, כי כשיאמר עליו אדון גבור, גבור ונורא, כולם שם אחד כשיאמר שהוא ה' כולל הכל, כמו ששם אדם כולל שהוא מדבר, ושם חי שהיא מרגיש, אמנם כל המדות כולם הם בעצמותו לא תאריו, וכשיאמר שם חי דעת הרמב"ם שבא בשלילה, שאלו למה צריך שלילה, הא משם נדע הכל, אבל בא לאמר שמשפיע החיים:

מספר חוות יאיר
עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו (ישעיהו מג כא), ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, ופי' זקני הגאון אמתי בכ"א. דהזוהר כ' אדם לעמל יולד לעמלה של תורה ואותם שאינם יודעים ללמוד תורה ירבו בתפלות ותחנונים וכו'. וידוע דעמי וישראל שני תארים אלו נאמרים על לומדי תורה, ויעקב ועם נגד עמא דבר, וז"ש הנביא עם זו יצרתי לי שאינם יודעים ללמוד ותאמר למה ברא אלה, לז"א תהלתי יספרו שיאמרו תפלות ותחנונים. אמנם לא אותי קראת יעקב מחמת כי יגעת בי ישראל הת"ח ושגגת תלמיד עולה זדון. כך הוא דרכו של מ"ז הגאון נ"ע. ואני בעניי אמרתי לפרש כך עפ"י מה שמצאתי בשם הגאון מוהרא"ב ז"ל פי' על מאמרינו אל הורית לומר שלש עשרה, דהמפרשים הקשו דהא ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ואנן טובא צווחינן ולא משגח בן, ותי' דהקב"ה הבטיח לרועה נאמן בברית כרותה כל זמן שישראל יעשו לפני כסדר הזה במעשה תליא מלתא ולא באמירה שיעשו כמעשי מה אני רחום וחנון וכו':

אמנם מוכח דדי באמירה דהא בתוך י"ג מדות יש מדת אל שא"א לעשות, לז"א אל במדה זו אל הורית לאמר י"ג דדי באמירה ולא בעשיה, ע"ש בס' מר"א, והן פי' פסוק הנ"ל עם זו יצרתי לי שהייתי נוצר אותם אף שעלולים לחטוא, מ"מ אם יקראו י"ג מדות לא יחזרו ריקם וז"א זו בגימטריא י"ג על זה הסמך יצרתים אף עשיתים והיינו שיעשו כסדר הזה. אמנם לא כן עמהם רק תהלתי יספרו בפיהם אבל לא יעשו כמוני. אמנם יש להם תי' דאיך אפשר לעשות מדת אל לז"א ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל כלומר מה בכך אם יחסר מדה אחת לכל הידיעות. עכ"פ מה דאפשר היה לך לעשות שאר י"ב מדות ולמה יגעת ב"י בגמטריא י"ב כלומר למה יגעת בי"ב מדות הנשארים ויש לך לעשותן. וראיתי להגאון מוהר"ם שיף ז"ל בדרשותיו לפ' ואתחנן מביא פי' נחמד בהא דהשיב הקב"ה למרע"ה אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה והרי מרע"ה התפלל תקט"ו תפלות ובכולם לא צוהו שאל יוסף זולת בתפלת ואתחנן וכתב הוא ז"ל משום דהמפרשים הקשו אמאי לא הזכיר מרע"ה בתפלתו י"ג מדות שהבטיח לו הקב"ה שאינם חוזרות ריקם. ונראה דהקשו הא אנן צווחינן י"ג מדות ולא נענין. ותי' בלבנת הספיר דהכונה כ"ז שישראל עושים לפני במעשה ולא באמירה. אך ע"ז קשה הלא נאמר ה' ה' ע"ש שמהוה את הכל וכן מדת אל שהוא לשון תוקף שא"א לעשות כמדתו. לכן תירצו דה"ק ברית כרותה שאינן חוזרות ריקם רק יפעול קצת וכן באמת בזכרנו י"ג מדוח מועיל קצת. וזה שכתוב ואתחנן אל ה' הזכרתי י"ג מדות שאמרת בהם וחנותי לשון חנון בעת ההיא לאמר להורות דסגי באמירת י"ג מדות דא"ל לעשות במעשה ז"א שהרי מי אל אשר יעשה כמעשיך וא"א לקיים מדת אל וע"כ דסגי באמירה, והשיב לו הקב"ה דבאמת פועל שאינה לגמרי ריקם ועלה ראש הפסגה ושם תראה את הארץ כי הועילה לך תפלה זו של י"ג מדות. ובגלל זה צוהו הקב"ה אל תוסף דבר עוד תפלה זו וז"ש בדבר הזה שהוא י"ג מדות דבפעם שנית אצטרך למלא לגמרי בקשתך ודפח"ח וש"י. אך מ"ש דא"א לקיים שני מדות הראשונות ה' ה' יש לדבר בזה שהרי אמרו אני ה' קודם שיחטא אני לאחר שיחטא הוא נושא עון ולמה לא יוכל גם האדם לקיים זאת ולהיות נוח לרצות נגד חבירו אם חטא לו, רק הרא"ש מקשה שם קודם שיחטא מה צריך לרחמים. ותי' ב' תירוצים, הא' אעפ"י שיודע הקב"ה שעתיד לחטוא שנית דקאי על מחשבת עכו"ם דמצטרף למעשה דוקא כדגמר מעשהו אבל אם נשארה המחשבה לבדה בלי מעשה מעבירה עיי"ש. והני שני דברים אינם ברשותו של אדם דאינו יודע עתידות ואינו יודע מחשבות. לכן אמור אם י"ג מדות מתחילין משם הוי"ה הראשון וצ"ל אני ה' גם קודם שיחטא נסתר בסתר פי' זה דבמעשה תליא מעשה דבצרי לה מדה הראשונה. משא"כ אם נימא די"ג מדות מתחילות מן ה' הנאמר בפעם שנית. וכמ"ש התוס' ראי' לזה מדכתיב פסוק בין שם הראשון וכו' מכלל דה' הראשון קאי על ויקרא. וה"ק ויקרא ה'. הוא הקורא. ה' אל רחום וגו' נסתר הוכחה זו. ועדיין י"ל במעשה תליא מלתא. ובזה פרשתי דברי המשורר (קפיטל י') למה ה' תעמוד ברחוק שיש פסיק והפסק בין שם הראשון וכו'. וכ"ת מה איכפת לי בזה. לז"א שלפ"ז תעלים לעתות בצרה ואינו מועיל הזכרת י"ג מדות די"ל במעשה תליא מלתא כדאמרן. וזה זמן רב שאמרתי כך עפ"י מ"ש התוס' בר"ה די"ז בהגהה דרחום וחנון ב' מדות והחלוק שבין רחום וחנון הוא דמדת חנון הוא כשצועק להקב"ה בעת דוחקו חוננו אעפ"י שאיננו כדאי כדכתיב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני דאע"ג דהעבוט בא לידו בדין אהני ליה מדת חנון שאני מאזין לו אעפ"י שאינו בדין הואיל וצועק בעת צר לו ע"ש. מעתה אם נימא דה' ה' ב' מדות י"ל דרחום וחנון הוא מדה אחת, משא"כ אם מתחיל י"ג מדות מן שם השני ובצרי לה חדא מי"ג מדות וצ"ל דרחום וחנון ב' מדות וצריך לחנון אעפ"י שאינו כדאי בשעת הדחק. וז"ש למה ה' תעמוד ברחוק שכתב פסיק בין ב' שמות הראשונים וצ"ל דמתחיל משם השני י"ג מדות מעתה ע"כ רחום וחנון ב' מדות הם א"כ איך תעלים לעתות בצרה, והלא כן מדת חנון הוא לחונן בעת צרה אף שאינו כדאי. ומצאתי אח"כ פי' האחרון בס' צ"מ. ואמרתי שז"פ הפסוק (ישעיה מ') פקדנוך בצר מאחר שה' אחד הוא מי"ג מדות וע"כ רחום וחנון ב' מדות מש"ה פקדנוך בצר שתחוננו במדת חנון בעת צרה כפי מדתו כאמור. ובזה יש לבאר קרא דישעי' נ"ח דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. והוא דאומר דרשו ה' בהמצאו בכ"מ אשר תמצאו אותו וגם ה' הראשון דרשוהו דקאי על י"ג מדות. וכ"ת הא כתיב בו פסיק הוא אומר קראוהו עכ"פ המקרא בפה כמו היותו קרוב לשם השני. וכ"ת אמאי כפלו באמת. י"ל אחד קודם שיחטא וכו' וכ"ת קודם שיחטא מה צריך לרחמים. י"ל כתירוץ הרא"ש דקאי חד על אחר שיחטא וחד קודם שיחטא על המחשבה בעכו"ם. וז"ש שם הוי"ה ב"ה פעם ראשון כי יעזוב רשע את דרכו זה חטא שבגלוי. כדאי' במס' פסחים דפ"א ע"ב מה דרך בגלוי וכו'. ואיש און שזה שחושב בעכו"ס דקרי און כדכתיב און אם ראיתי בלבי מחשבותיו לא יוחשב לו מחשבותיו בזה. וכ"ת הא בלא"ה אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה. שאני עכו"ם והוא מאחר כי לא דמי מחשבותי מה שאתם חושבים עלי כמחשבותיכם לשארי עבירות. וכ"כ למה לפי שהקב"ה בעצמו דבר צווי זה דאנכי ולא יהיה לך וכדדרשי בזה מה שנאמר כי דבר ה' בזה מה שדבר ה' בעצמו. וז"ש גם כאן דמש"ה חמירא ליה דנאם ד' שעבר על עבירה החמורה מה שהוא בעצמו צוהו:

איתא במגלה עמוקות ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה רב לך שהעמדתי חמה עבורך ע"ש. וכ"ה במס' עכו"ם דכ"ה ע"א כשם שעמדה חמה ליהושע כך עמדה חמה למשה. והדבר תימה דאיך שייך העמדת החמה לאותה שאלה שבקש משה להכניס לא"י. וגם פירש"י ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר. והוא ג"כ תמוה מה שייך כיבוש סיחון ועוג לנדר הזה. ותו יל"ד על הלשון בעת ההיא לאמר שתיבת לאמר הוא אך. למותר. ורש"י ז"ל הרגיש בזה ופי' שמרע"ה בקש שהקב"ה יאמר לו תשובה. ונ"ל דהנה כתב הרמב"ם פ"ח מהל' מלכים הל' א' חלוצי צבא כשנכנסו בגבול עכו"ם ולא היה להם מה לאכול הותר להם לאכול נבלות וכו'. והקשה הגאון בעל מ"ל בספרו פרשת דרכים דרך הקדש מסוגיא דחולין די"ז ע"א דאיתא שם בעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו ופריך אימת אילימא בשבע שכבשו ובשבע שחלקו השתא בדבר טמא אשתרי להו בשר נחירה מבעיא וכו'. והשתא לדברי הרמב"ם שלא הותרה להם נבלה במלחמה אלא כשלא היה להם מה לאכול. קשה מאי פריך השתא בדבר טמא אשתרי וכו' דלמא בעיא דר' ירמיה קאי כשהיה להם מה לאכול דאז לא הותר להם דבר איסור וקא מבעי' אי בשר נחירה הותר להם או לאו. ונ"ל אחר שנדקדק שם בדברי רש"י שפי' שם בבעיא דר' ישמעאל דקאי אליבא דר"ע דקאמר שם לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה. והוא לכאורה קצת יתר שהרי מפורש שם בגמ' להדיא דר' ישמעאל ס"ל שלא הותר בשר נחירה כלל במדבר. כ"א ר"ע לבד סובר שהותר להם בשר נחירה, מסתמא האיבעיא קאי אליבא דר"ע לחוד. ע"כ נ"ל דהנה הקשה שם עוד בפ"ד דהרמב"ן הקשה בפ' מטות למה צוה הקב"ה להגעיל כליהם במלחמת מדין ואמאי לא צוה דין הגעלה מקודם גבי מלחמת סיחון ועוג. ותי' הוא ז"ל משום דסיחון ועוג הי' להם דין א"י והוא כמלחמת מצוה של ז' עממים שהותרה להם אפי' כתלא דחזירי מש"ה לא הוצרכו להגעיל במלחמת סיחון ועוג מאחר דשם הותר להם לאכול אפי' דבר איסור בעין ממש. והשתא לשיטת הרמב"ם שלא הותר להם לאכול אלא כשלא היה להם לאכול הדרא קושית הרמב"ן לדוכתה. אמאי לא הגעילו כלי סיחון ועוג מאחר שיכולים להגעיל במים אשר לא יכילו המים למה להם לאכול באיסור בלא הגעלה. והנה בחקירות שלי כ' תירוץ אחר על קושית הרמב"ן. והוא דלכאורה ילה"ק לפמ"ש התוס' במס' עכו"ם להקשות על ר"ש דסובר כ"ש למכות משרת דכתב רחמנא בנזיר ל"ל דאי על המל"א קשה ל"ל צירוף דהרי לר"ש כ"ש למכות ולוקין על איסור לבד אף שהוא כ"ש. וע"כ דקאי להורות דטעם כעיקר, א"כ קשה געולי מדין ל"ל וכו' ע"ש. וצ"ל דאחר שידעו שטע"כ דאורייתא ממילא ידעו שצריך להגעיל כלים הנבלעים ממאכלות אסורות. ודברי תוס' הללו היו בהעלם מכמה מחברים חדשים. רק לפי דברי התוס' הללו קשה לי הא גם לרבנן דר"ש קשה למה הוצרך לצוות על געולי מדין הא בלא"ה ידעו שצריכין להגעיל דדלמא נבלע בתוכם בב"ח דגבי בב"ח כבר ידעו דטע"כ הוא דאורייתא וכמבואר היטב בסוגיא דמסכת פסחים דף מ"ד. ונ"ל לפמ"ש הפר"ח ביו"ד (סי' ס"ח) קושית הריב"ש על שיטת הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מהתורה. איך התירה התורה כלי מדין ע"י הגעלה. הא עיקר היתר הגעלה הוא שאיסור הבלוע היוצא מן הכלי נתבטל במי הגעלה. א"כ לית לן בה מה שחוזר הכלי ובולע מן המים אחר שהאיסור כבר בטל וקשה הרי אין מבטלין איסור לכתחלה אע"כ מוכח מכאן דמן התורה מותר לבטל איסור לכתחלה. רק דמדרבנן הוא דגזרו שלא לבטל איסור לכתחלה ע"ש. א"כ י"ל דהא גופא קמ"ל קרא בהגעלה כלי מדין דמותר לבטל איסור לכתחלה. והשתא לפ"ז קושית הרמב"ן אזדא לה. דגבי סיחון ועוג לא הוצרך לצוות על הגעלה דממילא ידעו להגעיל. דשמא נשתמש הכלי בב"ח. ואי כדי להתיר להם לבטל א"ל. גם זה אינו שייך בסיחון ועוג שהרי באמת הותר להם שם לאכול כתלי דחזירי שלא היה להם מה לאכול רק הגעלה זו מחשב כאילו היה להם דבר היתר לאכול דמאי פסידא יש להם אם יגעילו הכלים. מעתה איך שייך לומר אין מבטלין איסור לכתחלה הלא אם לא יגעילו יהיו משתמשין ואוכלין באלו הכלים בלי שום הכשר כלל דשוב לא יהיה להם מה לאכול. ובכה"ג בודאי טוב לבטל איסור לכתחלה ולהשתמש בתוך הכלי אח"כ מאלו ישתמש בהן בלי שום ביטול כלל. ומיושב קושית הפ"ד לשיטת הרמב"ם. ובחקירה כתבתי בזה ארוכות וקצרות אשר אין כאן מקומו. רק בדרך פשוט אמרתי לישב שני קושיות הפר"ד הנ"ל שהרי קושית הרמב"ן לא קשה אליבא דרבנן דר"ע דס"ל בסוגיא דמשרת הנ"ל דגעולי מדין חדוש הוא. א"כ הקושיא מעיקרא ליתא אמאי לא צוה גבי מלחמת סיחון ועוג אחר דהגעלה זאת אינה אלא חידוש. ולא קשה אלא אליבא דר"ע דס"ל געולי מדין לאו חידוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא. מעתה י"ל דהרמב"ם לשיטתו שפסק (פט"ו מהמ"א) דטע"כ דרבנן. ממילא ס"ל דגיעולי מדין הי' חידוש א"כ קושית הרמב"ן מעיקרא ל"ק מידי כנ"ל. (ובחקירה כתבתי דגם זאת לא קשה כיון דמוכח עכ"פ אליבא דר"ע דכתלי דחזירי הותר אפי' כשהיה להם מה לאכול מנ"ל להרמב"ם לעשות פלוגתא בזה ע"ש שכתבתי בנ"ט לשבח). מעתה לפ"ז כיון דאליבא דר"ע דס"ל גיעולי מדין לאו חידוש הוא אנן אין לנו לישב קושית הרמב"ן אלא כתירוצו דארץ סיחון ועוג היה לו דין א"י והותר כתלי דחזירי אפי' כשהיה להם מה לאכול ובזה מודה הרמב"ם. מעתה פריך שפיר במס' חולין שם על בעיא דר"י אימת אילימא בז' שכבשו וכו' השתא דבר טמא אשתרי וכו'. וכ"ת דאבעיא דר"י קאי כשהיה להם מה לאכול. ז"א כיון דאבעי' דר"י לא קאי אלא אליבא דר"ע דאמר בשר נחירה הותר להם במדבר וכדדייק רש"י ז"ל בלשונו כוונה זו. ואליבא דר"ע באמת מוכח אפי' כשהיה להם מה לאכול הותר להם דבר טמא מכח קושית הרמב"ן דאמאי לא הגעילו במלחמת סיחון ועוג וכנ"ל. והנה בחדושי על מס' פסחים בסוגיא דמשרת כתבתי לתרץ קושית הרמב"ן הנ"ל אף אליבא דר"ע והוא עפ"י הגמרא דע"ג שזכרנו שהעמיד הקב"ה החמה למשה כמו שהעמיד ליהושע. ואמרינן שם עד כמה אמרי לה עד כ"ד שעות ואמרי לה עד מ"ח שעות. ואיתא טעם על העמדת החמה בשעת מלחמה. משום שהחמה בהליכתה אומרת שירה. ובאותה שעה אמר יהושע וכל ישראל שירה לכן עמדה החמה מלומר שירה. ולפי"ז לאחר שכבשו סו"ע עמדה החמה למשה כמו ליהושע. והיינו עכ"פ כ"ד שעות. א"כ כבר נעשו הכלים נטל"פ. דמותר מה"ת אפי' לכתחלה אמטו להכי לא הוצרכו להגעיל גבי מלחמת סיחון ועוג. ולפ"ז יש ג' הרוצים על קושית הרמב"ן על מה שלא הגעילו במלחמת סיחון ועוג. א) כתירוץ הרמב"ן שהיו לארץ סו"ע דין א"י. ב) דגיעולי מדין חידוש הוא. ג) מאחר שעמדה החמה למשה היו הכלים נטל"פ. וז"ש ואתחנן אל ה' בעת ההיא שכבשתי ארץ מדין היה הצווי להגעיל כליהם. וקשה אמאי לא בא צווי זה גבי מלחמת סיחון ועוג. וכ"ת דחדוש הוא. ז"א לאמר דצווי זה היה לאמר לדורות. אע"כ צ"ל כתירוץ הרמב"ן דסיחון ועוג היה להם דין א"י. א"כ כבר הותר הנדר אמר שכבר נכנס לארץ סיחון ועוג שיש לה ג"כ דין א"י א"כ אעברה נא לא"י ממש. והשיב לו הקב"ה רב לך שהעמדתי חמה בעבורך וא"כ י"ל תירוץ השלישי דמש"ה לא צוה להגעיל בארץ סיחון ועוג דהו"ל נטל"פ אבל אין לסיחון ועוג דין א"י כלל ולא הותר הנדר לכן אל תוסף דבר בדבר הזה:

ותו איתא שם רב לך רבים תלוים בך. וזה תמוה שאדרבא מאחר שרבים היו תלוים בו כדאיתא משה זכה וזכה את הרבים היה ראוי שיחיה יותר ואיך שייך לומר דבשביל זה אל תוסף לדבר. ותו איתא בפסוק פ' הברכה ויבכו בני ישראל את משה. ויתמו ימי בכי אבל משה. ויהושע מלא רוח חכמה. ולא קם נביא עוד כמשה וגו'. ונראה לבאר המשך פסוקים הללו. ותו איתא במדרש כשמת מרע"ה בכו מלאכי מעלה ואמרו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל והקב"ה אמר מי יקום לי עם מרעים. ויל"ד דצריך להבין שאלת המלאכים מה הוא זה שאמרו צדקת ה' עשה. ומאי אהדר להם הקב"ה. ותו איתא במדרש כשמת מרע"ה בכה יהושע. א"ל הקב"ה אתה בוכה בכיה אחת ואני בוכה שתי בכיות הה"ד ויקרא ה' צבאות לבכי ולמספד וגו'. ותו איתא תפלה למשה איש האלהים ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור כתיב דר חסר וא"ו שהיה לו מעון בשתי דירות. וגם זה צריך באור מה הן שתי דירות הללו. ויתבאר עפ"י מ"ש הגאון בעל פ"ד דרך הקדש דרוש ח' לבאר המדרש וז"ל מפני מה לא נכנס משה לא"י כדי שיביא עמו לעתיד לבוא דור המדבר שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם. מה טעם שם חלקת מחוקק ספון משום ויתא ראשי עם ע"כ. דיל"ד ממ"נ אם היה גרם זכותו דמשה להעלות אותם לעתיד לבוא גם אם היה מת בא"י היה מהני להם זכותו. ונראה דהנה אי' עוד במדרש אלמלי היה משרע"ה נכנס לארץ ישראל לא היה נחרב בית המקדש ולא היה אומה ולשון שולטת בישראל, וגם זאת יפלא דמאי שייכות יש בביאת משרע"ה לא"י עם חורבן הבית. ע"כ נ"ל עפ"י הגמרא דערכין (דל"ב ע"ב) וז"ל ויעשו בני הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון וגו' אפשר בא דוד ולא עשה סוכות עד שבא עזרא, אלא דבעו רחמי על יצרא דע"ג ובטלוה ואגין זכותא עלייהו כי סוכה. והיינו דקא קפיד קרא עלוהי דיהושע דבכל דוכתי כתיב יהושע והכא כתיב ישוע. בשלמא משה לא בעי רחמי דלא ה"ל זכותא דא"י יהושע דה"ל זכותא דא"י אמאי לא בעי רחמי על יצרא דעכו"ם ובטליה וכו' עכ"ל. הרי שאם היה למרע"ה זכותא דא"י היה מבטל יצרא דע"ג. ואיתא במסכת שבת דל"ה אר"י אמר רב אלמלי לא קבל דוד לה"ר לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל ע"א ולא גלינו מארצנו, כלומר כי בסבת שנחלקה מלכות בית דוד עבדו ישראל ע"ג דהיינו העגלים שהעמיד ירבעם ובסבת העגלים גלינו מארצנו עכ"ל. הרי דאם מרע"ה היה בא לא"י היה יכולה בידי לבטל יצרא דע"ג ולא גלינו מארצנו אחר שלא היו ישראל עובדים לע"ג. ובזה יובן מאמר הכתוב הנה אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן וגו' השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלהיכם ועשיתם לכם פסל. דקשה טובא איך תלוי זה דיעשו פסל בהא שאמר להם מקודם אינני עובר. אבל עם האמור אתי שפיר דאם אני הייתי עובר את הירדן והיה בידי זכות דא"י הייתי מבטל יצרא דע"ג. אבל עכשיו דאנכי מת בארץ הזאת ואינני עובר את הירדן ויצרא דע"ג אינו מתבטל. ע"כ השמרו לכם שלא תלכדו ברשת היצה"ר לעבוד ע"ג. והנה איתא במדרש קהלת אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת. אר"י בשם רב"א משל למלך שכעס על בנו והוציאו חוץ לפלטין שלו ונשבע שלא יכנס בנו לפלטין מה עשה סתרו וחזר ובנאו והכניסו נמצא מכניס בנו ומקיים שבועתו ע"ש. הרי דבשביל שחרב ביהמ"ק ועתיד הקב"ה לבנות ביהמ"ק אחר יהיה הותר הרצועה לדור המדבר לבוא שם. והשתא א"ש דברי המדרש שם דקאמר מ"מ לא נכנס משה לא"י כדי שיביא עמו דור המדבר ואלו לא מת משה בח"ל לא נחרב בהמ"ק כלל כאמור ולא היו דור המדבר רשאין לכנס שם מחמת השבועה ע"ש שהאריך בזה בנ"ט לשבח ודפח"ח. ולפ"ז י"ל דזה הי' תפלת מרע"ה שלא על עצמו בלבד היה מתפלל אלא על כבוד המקום ב"ה שלא יהיה נחרב בהמ"ק. ואמר אעברה נא א אכנס לא"י אהי' מעביר יצרא דע"ג. ובזה אראה את ההר הזה והלבנון זה ביהמ"ק שיהיה קיים. והשיב לו הקב"ה רב לך רבים תלוים במיתתך שתמות בח"ל דאם תכנס לא"י ולא יוחרב בהמ"ק ימנע רבים מאורם שאין דור המדבר יכולין לעתיד לבוא שם. וז"ש ויתעבר ה' בי למענכם שבשבילכם שיוכל דור המדבר לבוא לע"ל שמה התעבר בי. וזה שאמר הקב"ה ליהושע אתה בוכה בכיה אחת ואני בוכה שתי בכיות. דהיינו בכיה אחת נוספת על חורבן ביהמ"ק הה"ד ויקרא ה' צבאות לבכי ולמספד וכו'. וז"פ הפסוק שאמר ויתמו ימי בכי אבל משה, כלומר אותה בכיה אחת על אבל משה תמה אבל בכיה שניה על חורבן ביהמ"ק עדיין לא תמה. וע"ז מתמה הקרא ואומר ויהושע מלא רוח חכמה וגו' ואמאי לא עשה יהושע מה שהיה מרע"ה יכול לעשות לבטל יצרא דע"ג. וזה תירוץ ולא קם נביא עוד כמשה דמעלת יהושע לא היתה כמעלת משה. וז"כ המדרש שאמרו מה"ש לפני הקב"ה צדקת ה' עשה זה מרע"ה שהלך בדרכיו ית' מה הוא רחום וכו'. ולמה ומשפטיו שוה עם ישראל. ולא אהני ליה תפלתו. והשיב לו הקב"ה דבשביל זה הוא מוכרח למות במדבר דאל"כ מי יקום לי עם מרעים עם דור המדבר לע"ל. ובזה יובן הגמ' דסנהדרין ד"צ שאלו הרומים את ר"ג מניין שהקב"ה מחיה מתים ויודע עתידות. א"ל תרווייהו מהדין קרא הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה וגו'. א"ל ודלמא וקם העם הזה וזנה א"ל נקוטו מיהא פלגא בידייכו. ויל"ד אכתי אמאי לא השיב ג"כ רמז לתחיית המתים. אבל לדברינו הנ"ל יובן היטב דגם אי אמרינן דוקם העם הזה קאי על וזנה העם הזה אחרי אלהי נכר הארץ מוכח נמי תחיית המתים. דאל"כ מאי בשורה בשר הקב"ה למשה בזה. שנית קשה מאי תלוי זה במה שאמר לו מקודם הנך שוכב עם אבותיך. אע"כ דהקב"ה אמר למשה מלתא בטעמא וה"ק הנך שוכב עם אבותיך. וכי תקשה בעיניך למה לא יועילו כל התפלות הללו שאתה מתפלל לפני שתתבטל הגזירה ותכנס לארץ. ע"ז השיב לו משום דוקם העם הזה וזנה אחרי עכו"ם ויחרב בהמ"ק ויוכלו דור המדבר לבא שמה, משא"כ אם אתה בא לארץ אתה מבטל יצרא דע"ג הרי מוכח נמי תה"מ שיעמדו דור המדבר לעתיד לבוא כדאמרן. זזה כוונת הפסוק תפלה למשה איש האלהים ואי' בילקוט דמש"ה איקרי משה איש האלהים. מה איש מפיר נדרי אשתו אף מרע"ה היה רוצה להפר נדרו של הקב"ה ע"ש. ויש בכלל זה ג"כ שהיה רוצה להפר אותו נדר שאמר אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי וממילא היה יכול לכנס לא"י ג"כ כנ"ל. ומה מתקו דברי פי חכם שהביא מ"ז הגאון בעל כתנות אור משם זקנו הגאון מהר"ס כ"ץ ז"ל אביו של הש"ך ז"ל במה שיל"ד במה שאמר בענין זה כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור דמה שייכותא לכאן. אך י"ל דמאחר דמרע"ה בקש להפר נדרו של הקב"ה כדין בעל המפר נדרי אשתו. וקשה הלא הבעל אינו מפיר אלא ביום שמעו לבד. אשר כבר חלף ועבר. לז"א כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור. א"כ לדידך הוה עדיין יום שמעו ויכול אני להתיר לך עיין שם. ונ"ל דהלשון הזה איש האלהים לאו משרע"ה בעצמו אמרו, אלא שדהע"ה הוסיף זאת מדעתו הוא דעבד פרישא. והוא עפמ"ש מחותני הרב הגדול בצמח מנחם. דמה שהשיב הקב"ה למשה רב לך הוא ע"ד שאמרו במס' מנחות (דכ"ט ע"ב) דהראה הקב"ה למרע"ה את ר' עקיבא ששוקלין את בשרו במקולין, אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה. א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני. ופירש מ"ז בת"ח עפ"י הא דאי' בתחלה עלה במחשבתו לברוא את העולם במה"ד. וכיון שראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה"ר למה"ד כדכתיב אח"כ ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ומקודם כחיב בראשית ברא אלהים את השמים וגו'. אמנם כן הצדיקים אקמוהו במלתא קמייתא במדה"ד לבד. לכן אמור וסביביו נשערה מאד שמה"ד מקפדת אחריהם. וז"ש הקב"ה למרע"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני שר"ע הוא צדיק גדול ונידון כפי המחשבה ראשונה לפי מה"ד לבד. וז"ש הקב"ה למרע"ה רב

לך תיבת רב הוא ר"ת ראשית בריאה. שאתה נידון כראשית הבריאה שהיה מדה"ד לבד. ובאמת כ' הרמב"ם בס' המורה דעיקר החטא של מרע"ה היה משום הכעס. רק שכל אדם נידון לפי שכלו ומדרגתו. וז"ש הקב"ה למשה רב לך עבירה כזו היא אצלך רב מאד לפי גודל מעלתך וכ"כ מהרמ"ש. ובהיות כן י"ל שהתחיל ואמר תפלה למשה שהרבה להתפלל תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן. וקשה באמת אמאי לא נתקבל תפלתו וז"א משום שהיה איש האלהים של מה"ד. שהיה נדון כפי מדה"ד לבד כאמור. והנה איתא במס' כתובות ד"ה דרש בר קפרא גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ. דאלו במעשה שו"א כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואלו במעשיהם של צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך. השיב בבלי א' וכו'. ופירש"י מקדש מעשה ידי צדיקים הוא. והוא תמוה לכאורה. וגם יל"ד דעדיין איך גדולים מעשי צדיקים ממעשה שו"א ביחד. אך י"ל עפ"י מ"ש הסמ"ג דמקודם ברא הקב"ה כל צבא מעלה וכל מלאכי השרת. ואדניהם הטבעו רק להיותם פועלי טוב ורע לא יבא במגורם אחר שאין שם יצה"ר. ואח"כ ברא ברואי מטה שהם ובהמות חיות ועופות חומר העכור לבד ומטבעם להיות פועל רע ולהיטיב לא ידעו אחר שאין בהם שום שכל והבנה ואין בדין לשלם שכר טוב לצבאי מעלה על פעולתם הטובה. ושלא ליתן עונש לברואי מטה על עשיתם הרע מאחר כי שניהם אינם עושים לא את הטוב ולא את הרע עפ"י בחירתם ורצונם. רק שמוכרחים ועומדים הם עפ"י טבעם. לכן ברא הקב"ה אח"כ את האדם וזרק בו את הנשמה שהוא חלק טוב מלמעלה. וחומר הכרוך בעקביו זה חלק הרע מלמטה והמה הצל האדם כשני הפכים בנושא אחד. ולפי שכלו יתהלל. אשרי מי שמגביר שכלו על חומרו ונתן לאדם משפט הבחירה אשר לבעבור זה ראוי הוא לקבל שכר ועונש. מאמר דבדידיה תליא מלתא. וז"ש גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שו"א. דהיינו כל צבא מעלה העומדים בשמים וארץ הם ברואי מטה אחר שהם מוכרחים. משא"כ הצדיק ברצונו הוא מכניע את היצר אשר בכל יום עליו מתגבר. והנה באמת הצדיק הוא משכונו של השכינה כנאמר ושכנתי בתוכם ונאמר היכל ד' המה. ופי' מהרמ"א שהמה בעצמם הם היכל ה' שהשכינה שוכן בתוכם. א"כ מעשיהם של צדיקים המה בעצמם הם מקדש ה'. וא"ש דבמעשה שו"א לא נאמר בכל אחד אלא יד א' שאין בידם אלא חלק טוב לבד או חלק רע לבד. משא"כ בצדיקים אית בהו שתי ידים הטובה והרעה. הרי דהצדיקים עצמם הם נקראים משכן ה'. ויאמנו דברי חז"ל במס' ר"ה (דף יט) שקולה מיתת צדיקים כשרפת בית אלהינו דשניהם בסוג א' הם משום השראת השכינה א"כ במיתת מרע"ה נהרסו ונחרבו שתי דירות של הקב"ה האחת מי לנו גדול ממרע"ה שהיה מרכבה להשכינה וכל הנביאים מתנבאים בכה והוא מתנבא בזה שהיתה השכינה ממללת מתוך גרונו של משה. ודירה השניה הוא בהמ"ק עצמו שנחרב עבור סיבת מיתת מרע"ה כמבואר לעיל, וז"ש ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור שיש לך שתי דירות. הנה ראה ראינו כמה מהטובות שאבדנו ביום הזה והוא מיתת מרע"ה. ואיתא במד' אמר הקב"ה למשה שתי שבועות נשבעתי אם תבטל אעברה נא אבטל סלח נא. א"ל מרע"ה משה ואלף כיוצא יבטלו ואל יבטל נפש אחת מישראל הביטו וראו אם יש פרנס כזה שמסר נפשו על ישראל תמיד והוא היה הסרסור הגדול בינינו לבין אבינו שבשמים. בעת יצא הקצף מלפני ה' על חטאינו הוא היה יודע לרצות את הקב"ה כמפורש בתורה ויאמר ה' סלחתי כדברך וגם אם היה מרע"ה קיים לא היה התורה נשתכח מישראל וגם בסבת מיתתו נחרב בהמ"ק וגם שני צדיקים הללו אשר אנחנו עומדים בהספדם ששקולה מיתתם ג"כ כשרפת בית אלהינו וזה היה הכל בעונותינו וראוי לנו להתאבל עליהם ולישב על הארץ ואנו אין לנו לא מנהל ולא מחזיק בידינו וכמש"ל בפי' הפסוק (עמוס ג') רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמת ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו הישאג אריה ביער וטרף אין לו היתן כפיר קולו וגו' ובמסכת עכו"ם ד"ד משתבח ר"א למינא בר"ם דאדם גדול הוא שבקי ליה מכסא דתלת עסר שנין יומא חד אשכחיה א"ל כתיב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקיד עליכם את כל עונותיכם מאן דאית ליה סוסיא ברחמי מסיק ליה אישתק וכו' א"ל אמשול לכם משל לאדם שנושה בשני בנ"א אחד אוהבו ואחד שונאו אוהבו נפרע ממנו מעט מעט ושונאו נפרע ממנו בבת אחת ע"ש וכבר מבואר לעיל פעמים רבות דמיתת הצדיקים הם או לעונש הדור או שלא יראו ברעה העתידה לבוא אח"כ וז"ש רק אתכם ידעתי וגו' ע"כ אפקוד לפרוע מכם מעט מעט כדברי הגמ' הנ"ל א"כ קשה הילכו שנים שני צדיקים יחד להקב"ה ששפך חמתו ליפרע ממנו בב"א הלא אינו נפרע ממנו רק מעט מעט וע"כ דהם בעצמם נועדו בקשו למות שלא יראו ברעת הדור וכמ"ש הע"א (סי' תקצ"ב) דלפעמים נפשות הצדיקים מתאוים לילך מעוה"ז יע"ש והדר קאמר הישאג אריה זה הקב"ה דאמשיל לאריה ביער בשביל בהמ"ק שחרב רק מחמת כי טרף אין בארץ שניטל המשכון ואין לו לגבות כ"א מצדיקים ומי יגן בעדנו ומרע"ה ג"כ נאסף בחטאינו ואין דומה לו שיתן כפיר קולו כמרע"ה שאמר אכפרה בעד העם ע"כ בואו ונקבל עלינו לחזור בתשובה לקבוע עתים לתורה ולתפלה לילך ערב ובקר לבהכ"נ להתפלל בכונה והרי אסתר המלכה בקשה רחמים אלי אלי למה עזבתני. דאיתא במד' שהמן אמר למלך פעמים ביום שחרית וערבית המה הולכים לבהכ"ג ואומרים שמע ישראל ושמך אינם מזכירים באו מלאכי רחמים לפני הקב"ה ואמרו לו כלום ישראל נתפסו אלא בשביל קדושת שמך שמקדישים אותך בכל יום פעמים וכו' וז"ש אלי אלי בשביל שאני אומרת שני פעמים ביום לקבל אלהותך אני נתפס ואיך עזבתני הרי דגדול כחה של ק"ש בזמנה והרי פירש"י פרשת שופטים שמע ישראל די לך וכדאי להנצל בשביל שכ"י אומרת כל יום שמע ישראל וגם העיקר שיהיה שלום בין איש לרעהו וכמאמר אסתר למרדכי לך כנוס את כל היהודים לכנס אותם להיות באסיפה אחת אגודים בצרה ואומר ומרדכי ידע דרך מ"ש ויודע אנשי סוכות ויקרע את בגדיו זה חלק רע הנקרא בגד וילבש שק ואפר לשויה עפר ואפר ולהיות נזהר בימי הפורים שלא ללבוש שעטנז והזמן גורם שלא ליתן מקום למה"ד לומר תחלתו ברצון, ובעוה"ר ערבה כל שמחה בודאי שמחת מצוה היא גופא מצוה רבה ויקרה אבל להיות מצוה הבאה בעבירה דאורייתא לבישת שעטנז ודאי דאיסור גמור הוא:

והנה אמרו חז"ל במסכת מגלה (דף יב) דהמן הפיל פור הגורל וכיון שנפל על אדר שמח שמת בו מרע"ה אבל לא הוי ידע דבז' באדר מת מרע"ה ובז' באדר נולד משה רבינו ע"ה. וכבר אמרחי דיש לדקדק למה מהפך ואמר מקודם מת ואחר כך נולד איפכא ה"ל למימר ולא היה יודע דבז' באדר נולד ובז' באדר מת וכו'. וי"ל עפ"י הא דאיתא בכתבים שלאחר מיתת מרע"ה הוחזר לו נשמתו בכדי שבעצמו יוכל לגמור את כל התורה לכתוב וימת משה. וז"כ הפסוק תורת ה' תמימה וכ"ת דבצרי להו ה' פסוקים אחרונים דמי כתבם כדפריך במסכת מנחות (דף ל) לז"א משיבת נפש דהשיבו לו נפשו לגמרה, אולם י"ל בהא דבאמת היה סגי באמרו ולא היה יודע שבז' באדר נולד מרע"ה אבל הא דמת בז' באדר לא היה צריך לומר רק נראה דהמהרש"א הקשה בחד"א לפי מאי דאמרינן בקידושין (דף מח) דהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום וכו' היה ראוי שימות הצדיק ביום האחרון מימי חיותו אבל לא בו ביום שנולד שהרי אותו יום עולה לשנה אחרת והעלה מהרש"א דמוסיף לצדיק יום אחד והוא תמוה. אך י"ל מילתא בטעמא עפ"מ דאיתא במדרש בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום מלאו ימי ושנותי הה"ד ולא קם נביא עוד בישראל כמשה די"ל כך דיש טעם על מיתת הצדיק בו ביום שנולד כי היכי דלא ליתרע מזלא לישראל בהאי יומא שמת הצדיק ע"כ מת בו ביום שנולד ומה שמחסר ביום מיתתו מתוקן ע"י מה שנולד בהאי יומא וז"ש בן מאה ועשרים שנה וכו' היום מלאו ימי ושנוותי וקשה א"כ למה מת בז' באדר בוא"ו באדר היה זמנו וצ"ל להגין על העולם שלא יהיה להם קטרוג ביום זה שמת משה רבינו ע"ה לכן מת ביום שנולד ומגין זכות הלידה כנ"ל רק עדיין קשה והרי אמרו וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי וכן בכל צדיק אינו מת עד שיולד צדיק אחר א"כ הדרא קושיא לדוכתה ה"ל וא"ו אדר זמנו וכ"ת להגין בזכות הלידה באותו יום קשה הא בלא"ה יולד צדיק אחר בו ביום שמת זה לז"א הה"ד ולא קם נביא כמשה ולא צדיק דכמותו, וז"ש הגמרא דהמן נעלם ממנו דיום לידתו מגין דלא היה יודע כי בז' באדר מת ובו ביום נולד קשה הא היה יום אחד יותר על ק"כ שנה. וצ"ל דמש"ה מת בו ביום שלאחריו כדי שיהיה ביום הלידה ויגן על ישראל זכות לידתו של משה רבינו עליו השלום זכותו יגן עלינו עד עולם אמן:

חלק ח

(דברים ד ד)
ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. וצריך לבאר אמאי לא עמדו חז"ל בהאי קרא וכי אפשר לדבק בו וגם איך שייך דתהיו חיים היום דמשמע יום אחד לבד חלילה. ונ"ל עד"ש במס' ברכות (דף ח) א"ל לרבי יוחנן איכא סבי בבבל תמה ר"י ואמר כתיב למען ירבו ימיכם על האדמה וכו' כיון דשמע דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו עש"ה. ויש לפרש דהנה ידוע מאמר חז"ל בקידושין (דף מ) דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אך מצינו שכר גם בעוה"ז עבור תוספת המצוה והוא מ"ש מהרש"א בח"א במס' סוטה (דף י"ד) דהשיב הקב"ה למשה רבינו ע"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאלו עשיתם וכו' ע"ש דקשה איך נימא דע"מ לקבל פרס עבד משה רבינו ע"ה להקב"ה. וצ"ל דודאי גוף המצוה מה שהאדם מצווה ועומד לעשותה אסור לעשות ע"מ לקבל פרס אבל מי שאינו מחוייב בדבר ומכניס א"ע להביא עצמו לידי שיתחייב בה מותר לעשות ע"מ לקבל פרס. והנה מרע"ה טרם בואו אל הארץ לא היה מחויב בדבר בכל מצות התלויות בארץ ועמד הוא ומסר נפשו עליה והרבה בתפלות שיבוא לא"י למען יתחייב באותן המצות ויעשה אותם שכר כזה מותר לעשות ע"מ לקבל שכרו ע"ש. וכן אמרינן במס' ב"ק (דף י"ז ע"ב) הידור מצוה עד שליש מכאן ואילך משל הקב"ה ופרש"י דמשלם לו שכרו בעוה"ז דהיינו בשביל שעושה יותר מן המחויב מקבל שכרו בעוה"ז ע"ש (והיינו דאמרינן בב"ק דף ל"ח ע"ב וארחב"א אר"י ב"ק לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשביל לילה אחד שקדמתה צעירה לבכירה קדמתה ארבעה דורות לישראל ע"ש, הרי דבשביל זריזות והקדימות לדבר מצוה משלמים מדה כננד מדה להקדים גם שכרו בעוה"ז. וכ"כ הגאון בס' סמיכת חכמים פי' הגמרא דברכות (דף ו) אגרא דפירקא רהיטא דבשביל שהוא רץ מגיע לו שכר בעוה"ז יע"ש) וז"ש דתמה ר"י למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב דמשמע בעולם שכולו טוב וכדאמרינן בקידושין שם או דגם בא"י הוה דומה לארץ עליונה ואיך זכו בני בבל לקבל שכר בעוה"ז באריכות ימים וכיון דשמע דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא הרצון שהם מקדימים לילך לבה"כ להיות מהראשונים וכה"ג מאחרים לצאת מבה"כ והוה תוספת מצוה ממה שמוטל עליהם אמר היינו הוא דאהני להו דעל התוספת מקבלים שכר בעוה"ז ג"כ. ובזה פירשתי המשנה דאבות הוי רץ למצוה ששכר מצוה מצוה הרצון דעצה טובה קמ"ל לקבל שכר בעוה"ז ג"כ במה דתהיה רץ למצוה דבעשית המצוה כפשוטה אין לך שכר בעוה"ז דשכר מצוה היא המצוה בעצמה שהוא יקר לבושו בעוה"ב וכמאמרם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם הן הן המצות שעשו נעשו להם עטרות. וז"ש עטרותיהם שפעלו בעצמם בראשיהם לכן הוי רץ למצוה ותקבל שכר ג"כ בעוה"ז. ובזה יתבאר מה שנאמר בתחלת פ' ואתחנן לאחר שאמר מרע"ה תשובת הקב"ה עלה ראש הפסגה וגו'. ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים וגו' למען תחיה וירשת את הארץ, הרצון דתשמעו אל הסייגים וגדרים שאני מלמד אתכם בע"פ. והיינו אל החקים מה שהוא סניף וגדר אל החקים. ולבעבור זאת תזכה לשכר בעוה"ז ותחיה וירשת את הארץ וגם בכלל זה דהגדר והסיג הנוסף תוכל לעשות למען תחיה וירשת את הארץ אף שהוא ע"מ לקבל פרס דבתוספת מצוה רשאי לעשות כן כפי תשובת הקב"ה אלי כאמור. או יאמר בפירושו דקאי קרא ע"ד שראיתי במדרש קחו עמכם דברים ושובו אל ה' דברים זו תפלה. ופי' בס' ילקוט ראובני דאי' פלוגתא חד אמר תפלה עושה כולה ותשובה עושה מחצה וחד אומר תשובה עושה כולה ותפלה עושה מחצה וז"ש קחו עמכם דברים בתפלה ושובו אל ה' עשו תשובה ואז ואמרו אליו כל תשא עון ממ"נ תסלח הכל או ע"י התפלה או ע"י התשובה ע"ש. ואיתא במדרש ועתה מה ה' אלהיך שואל מעמך אין עתה אלא תשובה ופי' בשל"ה דז"פ חלק לבם עתה יאשמו דאין מקבלין בעלי מחלוקת בתשובה. וז"ש חלק לבם אז עתה אע"פ שרוצים לעשות תשובה יאשמו ע"ש:

והנה מה דאמרינן תפלה עושה מחצה יליף לה ממשה רע"ה דתפלתו עשה מחצה שאמר לו הקב"ה עלה ראש הפסגה וראה את הארץ. אבל מקודם לכן היה מרע"ה סובר דתפלה עושה כולה. ועתה אחרי ראותו ואמרו לישראל כי תפלותיו לא עשו אלא חציו א"כ הדבר תלוי בתשובה שעושה כולה. לכן אמר ועתה ישראל אין עתה אלא תשובה שיהדרו לחזור בתשובה. והנה כתבתי בדרוש אור החוזר מה דאיתא פי' בפסוק (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל. משום דאיתא במדרש שאלו לחכמה נפש החוטאת מהו אמרה תמות וכו'. עד שבא הקב"ה ואמר יעשה תשובה ויכפר. ותשובה אינה מועלת אלא לישראל לבד. וטעמא דמלתא שהרי באמת מצד שורת הדין אין תשובה מועיל וכפי דעת חכמה ונבואה וקצת עפ"י התורה רק חוקה היא מאתו ית' שיהא תשובה מהני. והוא מדה כנגד מדה שגם אנחנו ישראל שומרים חקים שצוה לנו ה' אלהינו שלא נתן לנו טעם בדבר כ"א מגזרת המלך מלכו של עולם. משום כך הוא גם הוא מותר נגדנו בחקה זאת שתועיל תשובה משא"כ ע"ג אינם שומרים חקיו. וז"ש מגיד דבריו יעשה תשובה ויכפר שהוא דבר רק ליעקב. וטעמא דמלתא הואיל חקיו ומשפטיו לישראל נאמרו ושומרים אותם ע"ש. וז"ש משה רבינו ע"ה ועתה ישראל אין עתה אלא תשובה וכ"ת דמשורת הדין לא יועיל תשובה שמע אל החקים ובזה תזכה ג"כ כי יקבל הקב"ה התשובה שלך אף שהוא כחוק ולא יעבור מלשלם מדה כנגד מדה כאמור. ועוד אמרתי בפירושו דהאי קרא קחו עמכם דברים עד"ש (ברכות דף ל"א ע"ב) כמה הלכתא גבירתא דאיכא למשמע מהני קראי דחנה רק שפתיה נעות. אר"א מכאן למתפלל שצריך לחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע מכאן למתפלל שתהא תפלתו בלחש וכו' יע"ש. וז"ש קחו עמכם דברים זו התפלה צריך להתפלל בלחש שלא להשמיע לאחרים. רק שפתיה נעות להשמיע לאזנו באופן שיהיו הדברים עמכם נשמעים לעצמם ולא לאחרים ולא כמאמר הנביא (ישעיה נ"ח) להשמיע במרום קולכם לבלבל כ"א את חבירו, ואמרו שם כל המגביה קולו בתפלה הרי זה מקטני אמנה:

ונחזור לענין הראשון דאיתא במהרש"א בח"א שכ' דמשום הכי קאמר ר"י דהך דמקדמי ומחשכי לבי כנשתא הוא דאהני להו, הוא משום דאמרו חז"ל דלעתיד יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות של ח"ל נקבעים בא"י מש"ה אף עכשיו שעומדים בחוצה לארץ נתקדשו בקדושת הארץ. א"כ הני דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא הוי ממש כאלו עומדים בא"י וזוכים לאריכת ימים ג"כ הנאמר בא"י ע"ש. ומבאר בזה הא דאמרינן שם כל שיש לו בית הכנסת ואינו נכנס גורם גלות וכו' למה נענש בזה ולפי האמור ה"ל מדה כנגד מדה אחר שאינו הולך למקום שנתקדש בקדושת א"י ומה יש בכדי נתינת טעם בהא דדרשינן שם בגמ' מקרא ומוצאי מצא חיים. ודרך פשוט י"ל כך משום דהקב"ה מקדים לבהכ"נ כמאמרם כיון שבא הקב"ה ולא מצא עשרה מיד הוא כועס. והיינו משום דמסקינן שם דבעשרה השכינה מקדמת ואתיא ע"ש. הרי המשכים לבהכ"נ עדיין אינו מוצא שם בני אדם רק הקב"ה לבד. וז"א ומוצאי זה המקדים ומצא אותי לבד מצא חיים שיש לו אריכות ימים כאמור דשכר דמקדמי ומחשכי מהני. וביותר י"ל דאיתא (כתובות דף קי ע"ב) כל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה. א"כ ההולך לבהכ"נ אף בח"ל הרי כמי שעומד בא"י. וז"ד ומוצאי שמוצא אותי שהיינו דהולך לבה"כ דיש לו אלוה. ומוצא אלוה מוצא חיים בשביל זה כאמור:

והנה יש עוד יתד גדול אשר תפלתו של אדם נשמעת שיהיו ישראל באגודה אחת ושלום ידבר איש את רעהו בפיו ובלבו שניהם שוין לטובה והוא בגוונא דקב"ה דכתיב תמים תהיה ולא יהיה אצלך פירוד וחלוק הלשון מהלב רק תמים עם ה' אלהיך. כלומר עמו במדה אחת. מה הוא אחד בתכלית האחדות אף אתה לא תעשה פירוד. ולבעבור זאת קרויין ישראל גוי אחד בארץ. וכן מצינו שהזהיר ר"א לתלמידיו וא"ל הזהרו בכבוד חברכם וכשאתם עומדים ומתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים וכו' ואבאר מאמר זה לקמן. הרי הרכיב ב' דברים הללו יחד. דהיינו שלום עם התפלה. ומה"ט תקנו שקודם התפלות יקבל כ"א ע"ע ע"ע דואהבת לרעך כמוך. ובזה יש לבאר הקרא (הושע ב') והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, ומוקי בגמרא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין להם מספר ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום יש להם מספר. ועיין בעקדה דהמספר גורם הפירוד. וז"ש אשר לא ימד ולא יספר שלא יהיו ביניהם שום פרוד. ומסיים הפסוק אימתי יהיה זה, והוא במקום אשר יאמר לא עמי אתם דהיינו בח"ל שדומה כמי שאין לו אלוה כמבואר לעיל, יאמר להם בני אל חי. והיינו ע"י שילכו לבהכ"נ דדומה לא"י ובזה יזכה ג"כ לאריכות ימים ובני ישראל ירבו אשר לא ימד ולא יספר. וזה שאמר ואתם הדבקים. אם יהיה ביניכם דבקות ותהיו בשלום בגוונא דה' אלהיכם, וגם ידבקו בה' אלהיכם ע"י הליכה לבה"כ כנ"ל אז תזכו שחיים כלכם שתזכו לחיים ארוכים היום אף היום הזה שאתם עומדים בח"ל וכנ"ל, וביותר נראה דהנה עיקר קבלת שכר על הליכת בהכ"'נ אם הוא הולך ועושה. והיינו שמתפלל בכוונה ברעותא דלבא ואם אינו יכול לכוון הכוונות עכ"פ ראוי לכוון פי' המלות ובפרט בזכרו שם הקב"ה כמבואר בש"ע א"ח ורחמנא לבא בעי. וכן אמר המשורר (תהלים כ"ה) אליך ה' נפשי אשא. וכה"א לך אמר לבי. רצה לומר שאליו צריך אני לדבר בלב שאתה יודע תעלומות. לא כן הגברים ההולכים לבהכ"נ ולא די שאינם מתפללים בכוונה אלא שמדברים דברים בטלים ושיחת חולין אשר גדול עונם מנשוא כי איה איפה חוצפא גדולה כזו. הלא בעמדו לפני איזה שר ומושל הלא ירא לנפשו מלדבר שום שיחה בטלה. וז"ל הזוהר מאן דאשתעי בבי כנישתא ווי ליה דעביד פירודא. ווי ליה דגרע מהימנותא. ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל דאחזי דלית ליה אלהא ולא אשתכח תמן. ואנהג קלנא בתקיפא דעלמא ע"ש. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלמה. האם שבשעה זו שבא לבהכ"נ אשר כי זה כל חלקו של אדם כי הולך הוא כל הימים לרבות הלילות אחר הבל עולם ובודאי תכעס אם יבלבל אותך אחד מהבל ותעתועים שלך ובפרט בשעה שאתה עוסק במו"מ שלך. ואיך לא תחוס על כבוד הבורא ית' ועל כבוד התורה ונשמתך הקדושה בשעה מועטת כזו שאתה עומד ומתפלל להיות מושל ברוחו שלא לדבר שיחת חולין ותזכור לפני מי אתה עומד. ולדעתי זהו בכלל מאמרם שאמרו שם ר"י ור"א אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בה זו התפלה. כוונתם לא על אלו שאינם באים כלל לבה"מ להתפלל דכבר מבואר שם עונשם. דכל מי שיש לו בהכ"נ בעירו ואינו הולך להתפלל שם גורם גלות לבניו. אלא דקאי על אותן ב"א ההולכים לבהכ"נ ומדברים שם שיחות חולין דאין לך זלזול תפלה גדול מזו. ואפשר טוב היה לו שלא יבוא כלל לבהכ"נ משיבא ויעשה פירוד לעילא ותתא כמבואר בזוהר. וז"ש כיון דשמע ר"י דמקדמי ומחשכי לבי כנשתא דלא כפרש"י דקאי על שחרית וערבית, רק כמ"ש בעל ווי העמודים דהפי' הוא דמקדמי שבאים ראשונה לבהמ"ד ומחשכי שיוצאים לאחרונה. והיינו דסיים שם בגמ' ע"ז. אר"א מאי קרא שנאמר אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי דכשהדלת נעול נקרא דלת ובהפתחו נק' פתח. וז"ש לשקוד לשון הקדימה (כמו שוקד על דברי) והיינו שישקוד כ"כ על דלתותי שיהיה נקרא דלת שהוא סוגר פתח בהכ"נ. ואח"ז לשמור ולהמתין בבהכ"נ כמ"ש ואביו שמר את הדבר, מזוזות פתחי בעוד שפתוחה יהיה שוהה לצאת מבהכ"נ ע"ש ודפח"ח. ובדרך הלצה י"ל דאותן הבאים לבהכ"נ ומדברים שיחות בטלות. בודאי לא יבואו ראשונה לבהכ"נ כיון שעדיין לא יהיה לו חבר לדבר עמו. רק ימתין עד שיהיו איזה אנשים בבהכ"ג כדי לדבר ולהשיח עמהם. וכן מה"ט לא יהיה האחרון בבהכ"נ כי לא ישאר יחידי. אבל אותן אנשים דמקדמי ומחשכי לבהכ"נ בודאי הם מונעים א"ע מלהשיח שיחת חולין בבהכ"נ ואותן אנשים בודאי אהני להו שיהיה להם אריכת ימים. וז"ש הכתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם הרצון שתניחו הדביקות בשמא דאלהא קדישא והיינו שלא תעשו פירוד ע"י שיחת חולין בבהכ"נ רק יהיה מורא שמים עליכם. בזה תזכו שחיים כלכם היום אף בח"ל:

והנה אמרתי לפרש גמרא דמס' דרך ארץ פ"ד משחלה ר"א נכנסו תלמידיו אצלו אמרו לו רבינו במה נזכה לחיי העוה"ב א"ל צאו והיזהרו בכבוד חבירכם וכשאתם עומדים ומתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים. וכ"ה באבות דר"נ פי"ט. איך שייך ב' דברים הנ"ל להדדי. ותו יל"ד על הלשון צאו שאמר להם שהוא מחוסר הבנה. ע"כ נראה דבאמת מצוה זו דואהבת לרעך כמוך הוא יסוד גדול וממש כל התורה תלויה בה. וכמו שלמד הלל להגר כמבואר (שבת דף לב). והנה עיקר השלום ראוי להיות בעת שהולכין בני אדם לבקש טרף ביתם שלא ישיג אחד את גבול רעהו. וגם שיחוס על כבוד חבירו ככבוד עצמו כמאמר התנא. אמנם כן היצה"ר מטיל קנאה בין איש לרעהו בעוה"ר כשהאחד רואה שחבירו משתכר דבר מה באיזה מו"מ מיד הוא יורד לתוך אומנתו. וגם בענין הכבוד כ"א משתרר על חבירו והשלום נעדר. רק יש זמן שהיצה"ר מסית לאדם לעשות שלום עם חברו. והוא כשעומדים ומתפללים בביהכ"נ הוא אומר לו והלא קודם התפלה צריך אתה לקבל עליך המ"ע של ואהבת לרעך כמוך. לכן הראה לו פנים של חבה לדבר עמו דברים בטלים. וכל ב"י יוצאים בפותח אחד את כלי תשמישו להריח (הוא להריח הטאבאק) אבל בצאתם מבהכ"נ מיד הקנאה חוזרת למקומה. לז"א ר"א לתלמידיו בלשון נקיה צאו בשעה שאתם יוצאים מבהכ"נ אז הזהרו בכבוד חבריכם דהיינו בשעת מו"מ ושעת חלוקת כבוד איש לרעהו אבל כשאתם עומדים ומתפללים חלילה לכם להתחבר עם חבריכם ולדבר עמהם שיחת חולין רק דעו לפני מי אתם מתפללים:

ברכות (דף כח ע"ב) ת"ר כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו לו רבינו למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי עוה"ב א"ל הזהרו בכבוד חבריכם וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים וכו'. וכבר כתבתי לבאר איך מישך שייך הני תרתי בהדדי ויאמר עוד ע"ד שראיתי בתקוני זהר תי"ח וז"ל אר"ש זכאה חולקנא דעילאין ותתאין אינן באסכמותא לסייע לן הא איהו דאוקמוהי מאריה דמתני דבר נש דאשתדל בפולחנא דמריה דכל בריין דעלמא בסייעתא דיליה כמה דאקמוהו כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה ואפי, שרפים וחיות ואופנים לא אתבראי אלא לסייעתא וכד בר נש אפיק הבלים ודיבורים בצלותא כמה עופין פתחין גדפייהו ופומייהו לקבלא להון הה"ד כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר ונטל קב"ה אלין מלין ובנה בהון עלמין דאתמר בהון כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה ורזא דמלה ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה אל תקרא עמי אלא עמי בשותפות וכו' יעש"ה. הרי דע"י התפלה בכונה נעשה חבר ושותף להקב"ה ואין לך כבוד גדול מזה וז"ש ר"א הזהרו בכבוד חבריכם שיהיה הוא ית' חברכם ובמה כשאתם עומדים ומתפללים וכו' והן הן דברי המשורר (תהלים קכא) אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי דהיינו הרים וקאי על הדין ואין לי כי אם לשאול עזרי מעם ה' מהמתפלל בכוונה שההוא נקרא עם ה' שותף עושה שמים וארץ דבורא ג"כ בתפלתו שמים וארץ כאמור. ובימי התשובה אמרתי שז"פ המשורר (תהלים כב) הושיעני מפי אריה ומקרני רמים עניתני דהיינו ששואל הושיעני מפי מחמת זכות תפלות היוצאים מפי וכ"ת שהם בלא כוונה ז"א אריה ר"ת אלול ר"ה יום הכפורים הושענא רבה דבאותן הימים תפלתי רצויה שהיא במחשבה טובה ואי' בת"י שעם אותן תפלות בכוונה בר"ה ויו"כ עולות בהדייהו תפלות שאר ימות השנה וז"כ מפי היוצא מפי ארי"ה בזמנים הללו הושיעני מסיים ומקרני רמים שהוא השופר הנקרא קרן תענני. ואולי י"ל בזה ג"כ כוונת הפסוק ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום ע"ד שאמרו ברכות (דף ח) אמרו ליה לר"י איכא סבי בבבל תמה וכו' כיון דאמרי ליה דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו. וז"א ואתם הדבקים בה' אם אתם עושים כן דביקות עם הקב"ה דהיינו ע"י התפלה שנעשה שותף עמו לנטוע שמים וארץ כאמור אז חיים כלכם היום אף בחו"ל דזהו מתן שכר בצדם של המתפללים בכוונה. ואמרתי עוד שז"פ המשורר (תהלים יג) הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם והיינו ע"ד פי' מ"ז הגאון אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא פירושו דיחטא הוא לשון חסרון כמ"ש והייתי אני ובני שלמה חטאים ופרש"י חסרים מן המלוכה ה"ה הכא פירושו דאין צדיק שלא יחסר אחת ממצות ה' וכדאמרינן ריש מס' זבחים אין לך אדם מישראל שאינו חייב עשה ובמס' מנחות (דף סא) איתא דעל עשה אין מענישין אלא בעידנא דריתחא יע"ש. ועיין במסכת ברכות (דף ו ע"ב) אר"י בשעה שהקב"ה בא לבהכ"נ ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. ופי' מהרש"א דאי"ש ר"ת אמן יהא שמיה רבא הואיל ואין מנין עשרה לומר קדיש אין עונה אמן יהא שמיה רבא יע"ש. וז"ש הושיעה ה' כי גמר חסיד וכ"ת כיון דאין מיתה בלא חטא מה טעם יש במיתת החסיד וכ"ת דמ"מ נחסר לו אחת ממצות עשה הא אין מענישין עליו אלא בעידן ריתחא לז"א כי פסו אמונים מבני אדם שאפסו מבני אדם לומר אמן דליכא עשרה בבי כנישתא ובשביל זה הקב"ה מיד כועס ואחרי שהוא כועס ה"ל עידנא דריתחא ומעניש על עשה ומש"ה גמר חסיד:
עד כאן מספר חות יאיר
סליק פ' ואתחנן

תוכן העניינים

ארץ חמדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה