ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
הספדים
חלק א
הספד א'
דרוש הספד שדרשתי על פטירת הרב הגאון הגדול המפורסם בדורו החריף מו"ה טעביל שייאר שהיה אב"ד דק"ק מעגענצא והמדינה ביום ה' א"ך טבת ראשון לשובבים תקמ"ג לפ"ק בהקהל רב בבהכ"נ דק"ק קעלין יצ"ו סמוך לתפלת מנחה. בשמואל (ב' ג') כתיב ויאמר המלך הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל, יל"ד מה זה השבח שהיה שר הלא אין שלטון ביום המות, ותו יל"ד במאי דמסיים היום הזה תיבת היום הזה הוא למותר, ותו בישעיה (כט) איתא יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, ויל"ד למה דוקא בשביל עון זה ימותו הצדיקים כמו שדרשו מהאי קרא במדרש שקשה מיתת הצדיקים יותר מצ"ח קללות וחורבן בהמ"ק מדכתיב בהאי קרא הפלא ופלא כפל ואלו בחורבן בהמ"ק כתיב ותרד פלאים פ"א, וכן בקללות כתיב והפלא ה' את מכותך ג"כ פ"א, ותו יל"ד על הלשון ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו הסתתר, דמשמע דחכמה תאבד לגמרי, והבינה תהיה רק במסתרים, וצריך לתת לב ע"ז בטעמא דמלתא, ותו (שם נז) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק יבא שלום ינוחו על משכבותם, ויל"ד א' שהתחיל ואמר הצדיק אבד לשון תמיה, ודרך פשוט י"ל על דרך שאמרו צדיק אבד לדורו אבד, משל למרגלית שנאבדה בכ"מ שהיא מרגלית שמה ולא נאבדה אלא לבעליה, וא"ש הצדיק אבד, ואל תדמו כי הצדיק אבד, הלא טוב לו עתה יותר מהימים אשר היה חי על פני האדמה כי עתה נשמתו עלתה למעלה ליהנות מזיו השכינה, ולא שייך האבדה אלא לנו שנאבד מן הדור המגין שלהם, א"כ מדוע אין איש שם על לב ואין בעל האבדה מכיר באבדתו, ותו יל"ד במה דמסיים ינוחו על משכבותם גם זה הוא משולל הבנה, ותו יל"ד שהתחיל בלשון יחיד הצדיק אבד ואח"כ אמר בלשון רבים ואנשי חסד נאספים, ותו יל"ד מה שמסיים מפני הרעה נאסף הצדיק ולא פירש רעה זו מה היא, ותו איתא בתהלים (יב), הושיעה ה' כי גמר חסיד כו', ויל"ד על הלשון גמר הל"ל שנלקח או שמת חסיד ואבד מן הארץ כמאמר אבד חסיד מן הארץ, ותו איתא באיוב (לד) אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו פי' רש"י ויתר ויקפוץ, וחז"ל דרשו בזה דקאי על מיתת בני אהרן שנכנסו חיים ויצאו שרופים וטיטוס נכנס חי ויצא חי ואף אנו ניקום ונדרוש מקרא זה על מיתת הצדיקים, ותו איתא בירושלמי כד דמך ר' סימון פתח האי ספדנא ואמר אבותינו שמצאו אסימון שראו הכסף בפי אמתחותיהם מאי כתיב ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו אסימון עאכ"ו, והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה, גם בזה קשה במה שסיים במקרא זה, גם יל"ד למה שנה הלשון ואמר ואי זה מקום בינה ועל החכמה הוא אומר בלשון אחר מאין תמצא דמשמע דהחכמה לא תמצא כלל והבינה רק מקומה נסתרה, ותו איתא במס' שבת (דף קכג) אמר ר"י בריה דר"ש בר שילת משמיה דרב בהספדו של אדם ניכר אם בן עוה"ב הוא אם לאו, איני והא"ל רב לר"ש בר שילת אחים הספדאי דהתם קאימנא, לא קשיא הא דמחמו ליה ואחים הא דמחמו ליה ולא אחים כו', ויל"ד על הלשון שאמר דהתם קאימנא ועיין פרש"י שם וכבר פרשתי דבר זה בכמה אופנים נאים, ובדרך קצרה י"ל כך עפ"י גמ' ספ"ק דב"ק וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה, מלמד שהושיבו ישיבה על קברו, ויש לדקדק מאי בעי הש"ס בזה שפירש זה חזקיהו מלך יהודה, ורש"י נדחק בזה, ונ"ל משום דבמס' סנהדרין (דמ"ו ע"ב) בעי גמרא אי הספדא יקרא דחיי או יקרא דשכבי, והקשה בתוס' משאול דכתיב ויאמר ה' אל שאול כו', שלא נספד כהלכה וא"א יקרא דחיי הרי מחלו ישראל על כבודם, ותירץ דבמלך שאני שהרי בודאי יקרא דשכבא, ומהרש"א בחד"א הקשה איך העמידו ישיבה על קברו של חזקיהו מלך יהודה הלא הוי לועג לרש, ותירץ דכל מה שעושין לכבוד המת בלבד לא שייך משום לועג לרש, וז"ש שכבוד עשו לו במותו שהכבוד עשו לו לבדו משום יקד"ש משום דזה חזקיהו מלך יהודה וגבי מלך לכ"ע הוי יקרא דשכבא, ומש"ה שפיר העמידו ישיבה על קברו דלא הוי לועג לרש כנ"ל, ואולי לזה דייק רב באמרו אחים הספדאי למעני דמהספדו ניכר כו', וליקרא דשכבא משום דהתם קאימנא ואם תגיד ד"ת משום יקרא דחיי הוי לועג לרש, אך כדי לתרץ כל הפסוקים וגם הירושלמי נראה לבאר בענין אחר, הנה איתא במגילה (דף ו ע"א) כי נח נפשיה דר"ז פתח האי ספדנא ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי גדלה שעשועיה, אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה, ופי' הגאון בעל תבואות שור עפ"י מה דאיתא במסכת קידושין (דף ע"ב) כשמת ר"ע נולד רבי, כשמת רבי נולד ר"י כו', שאין צדיק נפטר עד שהניח צדיק כמותו דכתיב וזרח השמש ובא השמש כו', א"כ אין ראוי לומר אוי לה כי אבדה כלי חמדתה שהרי באותו היום נולד צדיק אחר, רק אמרינן בכתובות (דף ע"ה) חד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו, א"כ אי אפשר שיולד בא"י אחד שהוא כר"ז שהרי ר"ז היה בבבל ואזיל לא"י ועדיף כתרי מינייהו, וז"ש ארץ שנער הרה שהוא בבל, ואח"כ ארץ צבי א"י גדלה, מש"ה עדיף כתרי מינייהו, א"כ שפיר אמרה רקת אוי לה שנאבד ממנה אבדה שאינה חוזרת ודפח"ח. אמנם קושית הגאון הנ"ל לק"מ בלאו הכי, שאעפ"י דכתיב וזרח השמש ובא השמש שיולד צדיק אחר, מ"מ לא נודע שיולד הצדיק ההוא במקום הזה, ואפשר שיולד במקום רחוק מכאן, א"כ דייק שפיר אוי נא לה אמרה רקת ולא לכל העולם כולו שהרי יולד צדיק אחר בעולם, משא"כ בעיר שמת הצדיק שפיר שייך לומר אוי לה שהפסידא שלה הוא ודאי שמת הצדיק במקום הזה וכשיולד צדיק אחר אין ידוע לה דדלמא יולד במקום אחר, ותו ראיתי למהרמ"א שפירש בפסוק ואבדה חכמת חכמיו שאעפ"י שנולד צדיק אחר מ"מ יש הפסד להדור במיתת הצדיק, משום דבהר סיני עמדו ס' רבוא נשמות, וכל אחת מהן קבלה חלקה המגיע לה מידיעות והשגות התורה שבע"פ, וכן יש ס' רבות אותיות כנגד ס' רבוא נשמות הנ"ל, וקבל כ"א חלקו, אבל אינו נוגע במה שקבל חבירו, רק באיזה פרקים מצינו בגמ' דאמרינן להאי מילתא בר גיליה הוינא, ותיבת ישרא"ל ר"ח "יש "ששים "רבוא "אותיות "לתורה, גם "יש "ששים "רבוא "אדם "לישראל, א"כ במיתת הצדיק גדול הדור, אותו חלק השגת החכמה מה שהשיגה נשמתו בהר סיני כעת נאבדה לגמרי, ואף אם יולד צדיק אחר תהיה השגתו מה שקבל הוא לבדו בהר סיני, אבל לא יוכל להשיג השגת חבירו שמת ע"ש שהאריך בזה, ומצאנו בצדיקים יש לך צדיק גמור אשר במותו יקח כל שכרו תומ"י ולא יצטרך לבוא עוד בגלגול לעוה"ז, ובמות צדיק זה בודאי נאבד להעולם חלק חכמתו לגמרי כאמור, משא"כ כשמת צדיק שלא השלים עדיין כל חקו, שנשאר לו עוד מה לתקן והוא צריך לבוא שנית בגלגול לעוה"ז, ובצדיק כזה לא נאבד לגמרי חלק חכמתו, שהרי נשמתו תשוב לעוה"ז, וז"ש המשורר הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו', כל מה שהיה לו לעשות בעוה"ז חלקי מצותיו שמר כולם וגמרם ולא יצטרך להתגלגל עוד, והוא פסידא דלא הדר לעולם לכך הושיעה ה', וע"ז דייק הנביא (ירמיה כ"ב) באמרו, אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכו להולך ולא ישוב לארץ מולדתו, וכוונתו אל תבכו למת שאינו צדיק גמור שהרי יולד צדיק אחר במקומו, וגם חלק חכמתו לא נאבדה שגם היא חוזרת, רק בכו לצדיק גמור ההולך ממדרגה למדרגה ולא ישוב עוד בגלגול וחלק חכמתו בודאי נאבד לעולם על דא ודאי קא בכינא, וז"ש רב לרב שילת אחים לי הספדאי שצריך אתה להחם הספדאי ביותר בשביל דהתם קאימנא ולא אצטרך לבוא עוד בגלגול, א"כ חלק חכמתי נאבד לגמרי מהעוה"ז, ועפי"ז יש לבאר דקדוק גדול דאיתא במדרש שקשה סלוקן של צדיקים יותר משרפת בית אלהינו, והוא נגד דברי הגמרא בר"ה (דף י"ח ע"ב) דאמר שם ללמדך ששקולה מיתת הצדיקים כשרפת בית אלהינו, ואיך אמר במדרש שקשה יותר. אבל לדברינו א"ש דבאמת בסבת חורבן הבית נאבדו ממנו כמה מצות התלויות בארץ וסלוק התורה דומה למיתת הצדיקים, רק הבהמ"ק אף אם נחרב כבר הבטיחנו ה' ע"י נביאיו לבנות בית אחר, וכל יומא זמנו הוא, אם בקולו תשמעו, משא"כ צדיק שמת אין לו תמורה, ובגמ' ר"ה מיירי בצדיק שלא השלים כל חקו והמוכרח לשוב לעוה"ז ומיתתו דומה רק לחורבן הבית לפי שעה, אבל המדרש מיירי בצדיק גמור שהשלים כל חקו, ומש"ה דייק קשה סלוקן של צדיקים שנסתלקו לגמרי ואינם חוזרים קשה יותר מחורבן ביהמ"ק כאמור. היוצא מדברינו דמיתת הצדיקים לקתה בכפלים, א' שנאבד ממנו חלק חכמתו כדברי מהרמ"א הנ"ל, ולא מהני לזה מה שנולד צדיק גמור תחתיו, ב' שלא נדע באיזה מקום נולד הצדיק השני, ובזה יתבארו דברי הירושלמי הנ"ל שאמר האי ספדנא אנו שאבדנו את ר' סימון עאכ"ו שיחרד לבבנו, ואם תאמר החרדה הזאת למה, הלא יולד צדיק אחר, לזה אמר והחכמה מאין תמצא עכ"פ נאבד חלק חכמתו לגמרי, והשנית ואי זה מקום בינה, מי יודע באיזה מקום יוגד הצדיק, והן הן הדברים שדבר ישעיה הנביא באמרו, הן אני אוסיף להפליא הפלא ופלא ב' פליאות במיתת הצדיקים, ומפרש מה הן ב' פליאות הללו, ע"ז סיים חדא ואבדה חכמת חכמיו, שחלק חכמתו של צדיק זה נאבד לגמרי, והב' ובינת נבוניו תסתתר, דאף שיולד צדיק אחר יהיה נסתר במקום סתר בלתי ידוע, וז"ש ג"כ הצדיק אבד ואין איש שם על לב שנאבד חלק חכמתו והשגתו התלויה באבנתא דלבא, וכ"ת הרי יבא ויחזור לעוה"ז בגלגול והוא פסידא דהדר ואתיא, לזה סיים ינוחו על משכבותם שמינח נייחי ולא יחזרו לבוא עוד בגלגול, ואי' במדרש אין זאת אלא תורה, וכן בגמ' ע"ג (ד"כ ע"ב) א"כ זה שאמר אליהוא באיוב, אף לזאת יחרד לבי קאי על מיתת הצדיקים חרד לבי דאף שיולד צדיק אחר מ"מ לזאת שהיא התורה הנקראת זאת כאמור יחרד לבי, שעכ"פ חלק חכמתו נאבד מן העולם, ועוד מי יודע באיזה מקום יולד הצדיק אחר ויוכל להיות, ויתר ממקומו, שיקפוץ ממקומו ויולד במקום אחר ואיתא במסכת סנהדרין (דף ק"י ע"ב) עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה יום הזה אינו חוזר אף עשרת השבטים אינן עתידין לחזור ע"ש, ובזה יובן הפסוק שהתחלנו שאמר דוד הלא תדעו כי שר וגדול נפל בישראל, שאעפ"י שהיה שר ועשיר לא מנעוהו טרדות הבלי הזמן מתורתו, והיה הולך וגדל להרביץ תורה בישראל הרי חלק חכמתו אבדה מן העולם, וכ"ת שיחזור וישוב לעוה"ז בגלגול, לזה סיים היום הזה מה יום זה אינו חוזר אף הוא לא יחזור לעוה"ז, א"כ בודאי ראוי לקונן עליו באשר עליו יאמר כי זה הוא אבדה שאינה חוזרת. ודרך אחר אמרתי לפרש סיומא דהאי קרא דישעיה דסיים יבוא שלום ינוחו על משכבותם, דקשה דודאי אם היה הנביא מבטיח שינוחו הצדיקים בשלום בעודם בחיים חיותם שכיר הוה הבטחה לצדיקים, ובאמת לא כן כמאמר המשורר למה רשע מכתיר צדיק,,ועינינו רואות בני עליה והמה מעטים שזוכים לישב בשלוה בעוה"ז, ופריצי הדור מתגרים בהם, וא"כ הנביא מאי קא מבשר לצדיקיא שבפטירתם מן העולם ינוחו בשלום, אטו חלילה גם בשובם לעפר לא ישקוט מהם רוח קנאה, הלא כבר אבדה שנאה וקנאה, הן אמת שדבר פשוט יאמר לפי מאמרם לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר, וא"ר כל מי שגדול מחברו יצרו גדול ממנו א"כ בעוה"ז יש לצדיק מריבה גדולה בתוך ביתו היינו ברוחו, כי משול ימשול בו שיצה"ר מתגבר ומתחדש בכל יום עליו, כמ"ש מהר"ש אלגזי בפי' הפסוק רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה, שהקב"ה אומר לצדיקים רב לכם לטרוח בעוה"ז לסוב את ההר הגדול הזה יצה"ר הדומה לצדיקים כהר, פנו לכם לעוה"ב לצפונה ליטול רב טוב הצפון לכם ע"ש, א"כ שפיר אמר הנביא ינוחו בשלום על משכבותם, משא"כ בעוה"ז לא היה לו שלום בית שהיה הולך נכוחו נגד היצה"ר לכבשו, וסיים הפסוק שפיר הולך נכחו ע"ש. אמנם נראה לבחר בדרך אחרת, ומקודם נעמוד על שתי מימרות תכופות זו לזו בסוף מסכת עוקצין, אריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, אר"ש לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ויל"ד איך שייך הני תרי מאמרים להדדי, וגם יש לשאול מדוע אמר ריב"ל לכל צדיק וצדיק די באמרו לכל צדיק וחוץ לדרכנו אמרתי בילדותי נבאר דקדוק האחרון בצירוף מה שעמדו ראשונים ואחרונים על מספר ש"י עולמות נגד מי המה, ותו יל"ד באמרו להנחיל אוהבי יש, משמע לאוהבי ה' דוקא העובדים את ה' מאהבה ולא לאותן הצדיקים העובדים מיראת השם ב"ה, וק"ק למה נשתנה דינם במספר הזה, ונראה עפ"י מה דאיתא במשנה ב' דאבות, בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה, ששכר מצוה מצוה, והנה יש ב' כתות בין עובדי ה', הכת האחת עובדים את ה' מאהבה ולא משום איזה תקות שכר או יראת העונש, והכת השניה עובדים מיראת העונש או מתקות שכר, והנ"מ בין הכתות הללו בזה, כי העובד מאהבה אף שעושה המצוה וגומרה, מ"מ משתוקק מתי תבוא לידו מצוה זו או אחרת כמוה ויוכל לקיים, משא"כ העובד מיראה די לו בעשותו מצוה הבאה לידו, אבל אין לו תשוקה בלב על העתיד כמו עבד שעובד לרבו עושה מה שמוטל עליו מחמת חובת שכרו שהוא מקבל ודי לו בעבודת חובתו, משא"כ בן העובד לאב מאהבתו הוא משתוקק כל ימיו איך ומה לעשות רצון אביו, והנה העובד מאהבת ודאי רץ אל המצוה, משא"כ כשאינו עושה אלא מצד היראה הנה הוא הולך כדרכו, והנה המחשבה הטובה מצטרפת למעשה, וזהו כוונת השלם הזה בן עזאי אומר הוי רץ למצוה ועבדהו מאהבה ואז יהיה לך מיד שכר מצוה עוד מצוה כי בעוד אשר תשלים מצוה זו מיד תשתוקק למצוה אחרת ואעפ"י שעדיין לא באה לידך יש לך שכר מחשבה טובה ומצטרף למעשה הוי שכר מצוה זו מצוה אחרת. והנה השל"ה ז"ל מחלק עשית המצות על ד' חלקים, התעסקות המצוה, המחשבה. הדבור שיאמר קודם עשית שום מצוה הנני עושה לשם הבורא יתברך, והמעשה עצמה ע"ש, א"כ העושה מאהבה יש לו מיד עוד שכר מחשבה אחרת ומחשבה לבד היא חלק רביעי מן מצוה שלמה שנחלקה לד' חלקים, מעתה אמור שראוי להנחיל עולם א' עבור מצוה אחת והיינו רמ"ח עולמות נגד רמ"ח מ"ע ועוד לעומת רמ"ח מחשבות רמ"ח רביעיות השלם שנים וששים שלמים, היינו רמ"ח וס"ב עולה ביחד ש"י והיינו להעובד מאהבה, וז"ש להנחיל אוהבי י"ש, להעובד מאהבה ש"י עולמות, וז"ש לכל צדיק וצדיק שהוא בתוספת הצדק שהוא עושה המצוה וחושק אל מצוה אחרת מתי תבוא לידו כאמור, זהו זוכה לש"י עולמות, אבל לפי ענינו יתבאר כפל לשון צדיק וצדיק בדרך יותר נכון, ויתבאר מקודם עוד איזה מימרות ואיזה דקדוקים במקראי קודש, במסכת שבת (דף ל"א) במעשה הגר שבא לפני שמאי וא"ל למדני כל התורה כולה על רגל אחת ודחפו והלל קרבהו ולמדו מצוה זו דואהבת לרעך כמוך ואידך פירושא זיל גמור ע"ש, ויל"ד על הגר מה ראה על ככה ללמוד על רגל אחת כל התורה ומה היתה כוונתו בזה, ותו יל"ד על הלל למה נקט האי כללא בידו לאהוב את חבירו, ותו איתא גדול השלום שמקרב את הגאולה, גם כאן מצאה הקפידא מקום לנוח, אמאי לא קאמר שמביאה את הגאולה ולמה אמר הלשון שמקרב, ותו איתא בגמרא ברכות (דף י"ז) כד מסיים ר"י ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות כו', אשרי מי שנפטר בשם טוב, ויל"ד על הלשון שנפטר, וגם הלשון שם טוב אינו מדוקדק, דעדיין איננו ידוע במה יהיה שמו טוב, אם בתורה, אם במע"ט, אם בצדקה, אם בגבורה ועושר, ותו איתא במ"ר פ' במדבר בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו א"ה בהם מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, סתם הקב"ה את פיהם. וא"ל הביאו ספר יוחסין שלכם, כדרך שהביאו בני שנאמר ויתילדו על משפחותם כו', ויל"ד חדא אמאי נתקנאו או"ה הא הקב"ה החזיר מקודם את התורה, על כל אומה ולשון ולא רצו לקבל אותו, ותו יל"ד למה אמרו מה ראו אלו להתקרב הנ"ל מה ראו אלו לקבל את התורה שזה היתה עיקר קנאתם, ותו יל"ד איך סתם הקב"ה את פיהם במה שא"ל שישראל מיוחסים הם, ותו במשלי כתוב אליכם אישים אקרא וקולי לבני אדם( ויל"ד למה התחיל בלשון אישים וסיים בלשון בני אדם, ונראה לבאר הכל בדרך קצר, והוא דכתבו המפרשים, איך נתן הקב"ה לעמו ישראל תרי"ג מצות, וכ"א מישראל מוכרח לקיים תרי"ג מצות, והלא אי אפשר לקיים כל חלקי המצות, שהרי יש מצות השייכות לכהנים ולוים בארץ וכדומה, ותירצו דכל ישראל המה גוף אחד ואם מקיימין כל ישראל בכללן כל תרי"ג מצות הוי כאלו כאו"א מהם מקיים כל חלקי המצות, רק זה ניחא אם המה באחדות ובשלום זה עם זה, וז"פ ה' עוז לעמו יתן היא התורה ומשה איך יוכלו כ"א לקיים כל חלקי המצות כאמור לז"א ה' יברך את עמו בשלום, ואם המה בשלום הם כגוף אחד ואם יקיים אחד מה שחברו לא יוכל לקיים יש גם לחברו חלק בזה, וה"ט שהמתין הקב"ה ליתן תורה לישראל עד שהיה שלום ביניהם כמאמרם ע"פ ויחן שם ישראל נגד ההר, ובשארי מקומות נאמר ויחנו דבאותה שעה היה שלום ביניהם לכן כתיב ויחן לשון יחידי שהיו כולם כאיש אחד ע"ש, ויש עוד טעם אחר שמחויב כ"א מישראל לקיים תרי"ג מצות ואם יחסר אחת מהנה יתחייב שיתגלגל עוד לעוה"ז להשלים חוקו, מעתה ב' דרכים לפני האדם לקיים התורה בכללה בתרי"ג מצותיה, או ע"י גלגול, או ע"י שלום ואחדות, ואמרינן בפ' חלק אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, ופירש"י שיש מקום ששמו גוף ושם מונחים כל הנשמות ע"ש, וז"כ גדול השלום שע"י השלום מקיים כ"א מישראל תרי"ג מצות בכלל דכל ישראל כגוף אחד ולא יצטרכו נשמות הישנות לבוא עוד בגלגול ורק נשמות חדשות יבואו לעוה"ז, והנשמות שבגוף מהר יצאו ממקומם ועי"ז תתקרב הגאולה, משא"כ אי ליכא שלום בעולם יתחייב גלגול ובאים נשמות ישנות להעולם בגלגול ונעצרו נשמות חדשות בגוף וזה גורם עיכוב הגאולה, וז"פ הב' מימרות דסוף עוקצין שזכרנו, דריב"ל אמר עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות, היינו לפי החשבון שהזכרנו עבור קיום רמ"ח מ"ע בעבודת אהבה, וקשה איך יוכל כל איש ישראלי לקיים כל רמ"ח מ"ע, הלא יש שאינן נוהגין אלא בכהנים וכדומה, לז"א ר"ש לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, דע"י השלום כולם מקיימין חלקי המצות כאמור, וזה היתה כוונת הגר בשאלתו מהלל שילמדו כל התורה על רגל אחת, שלא יצטרך לבוא בפעם ב' בגלגול לעוה"ז, ולמד אותו הלל מצוה ואהבת לרעך כמוך, דע"י השלום ישיג כל התרי"ג מצות ולא יצטרך לבוא עוד בגלגול, ואי' בגמ' יבמות אתם קרוים אדם, ואין עו"ג קרוים אדם ופי' הע"א בזה דהרבה שמות יש לחי המדבר, אדם, איש, גבר, אנוש, והנה ג' שמות האחרונים נאמרו דרך רבים אישים, גברים, אנשים, אבל שם אדם לא יתואר בלשון רבים, וה"ט דמורה על אחדות, וכל ישראל חברים כאיש אחד, וז"ש אתם ישראל שיש לכם אחדות וכל ישראל חברים כאיש אחד קרואים בשם אדם משא"כ עו"ג ע"ש, וז"ש אשרי מי שנפטר מהעוה"ז ויש לו שטר פטורים שלא יצטרך עוד להתגלגל ולבוא לזה העולם, היינו אם הוא בשם טוב באותו שם העולה על כולם, היינו שם אדם שמורה על אחדות, דעי"ז לא יצטרך להתגלגל עוד, ועיקר חזוק השלום בין איש לרעהו הוא מניעת הגאוה כשאין איש משתרר על חברו ומעביר על מדותיו כמדת הלל שלמד את הגר, ואמרינן במס' קדושין פ' בתרא דע"א יחוסא דבבל שתיקותא ע"ש, כיון דמצד יחוסא שותק ומעביר על מדותיו ודאי יהיה בשלום עם כ"א, וזהו כוונת המדרש ששאלו הא"ה מה ראו אלו להתקרב שיהיה להם קורבה ושלום אשר מזה זכו לקבל את התורה, והשיב הקב"ה שהוא מצד יחוסם שהם מתיחסים ואינם מריבים רק שותקים כטבע המיוחסים, וזה גורם שיש ביניהם אחדות ושלום ובשביל כך זכו לקבל את התורה שיכולים לקיים כל התרי"ג מצות ע"י השלום, וז"כ הפסוק במשלי אליכם אישים אקרא וקולי לב"א, ע"ד שפי' הבינה לעתים כי דרך המזמין אנשים לסעודה אותן שאינו חפץ בהם כ"כ קוראן פעם א' ודיו, ואת אשר חפץ נפשו בהם קוראם כמה פעמים, וז"א אליכם אישים אקרא, לעו"ג אקרא שיקבלו את התורה, דרך קריאה בעלמא, אבל קולי לבני אדם שהם ישראל, אליהם אבוא בקול עד שיקבלו ע"ש, ולדרכנו יתבאר שנותן טעם, אליכם, בשביל שאתם בגדר אישים שם זה הכולל אנשים רבים, בשביל כך אין אני נותן לכם את התורה, דא"א לקיים כל התרי"ג מצות כל אחד בלי צירוף, אבל קולי לבני אדם לישראל שיש להם אחדות ובשם אדם המורה על אחדות יקראו, (ויתבאר ג"כ עי"ז שאמרו בגמ' חולין מ"ד לא מרובכם מכל העמים כו', כי אתם המעט בשביל שאתם ממעטים עצמכם ע"ש, וז"א שאתם מרבים א"ע בתואר אישים רבים וקולי לבני אדם הממעטים עצמם כאיש אחד גם בזה הארכתי, וז"פ הגמ' בפ' חלק אר"י אם ראית דור שמתמעט והולך חכה לו כו', היינו אם הדור ממעטים בעצמם אז שלום בעולם ותתקרב הגאולה אז חכה לו) ומעתה יתבאר היטב סיומא דקרא בישעיה שאמר ינוחו על משכבותם, שהצדיקים אינם חוזרים לבוא לעוה"ז בגלגול רק שמה ינוחו מינח נייח, וטעמא דמלתא בשלום בסבת שלום שיהיה להם בעודם בחיים והבי"ת משתמש בלשון בעבור כנודע רבות במקרא, ובסבת שלום ינוחו על משכבותם ולא יבואו עוד בגלגול, ואולי ז"פ הפסוק זאת התורה אדם כי ימות באהל, היינו כי ימות האדם הנקרא אדם, המורה על אחדות שישאר באהל ואינו חוזר בגלגול עוד, וזה שסיים הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל, אתם יודעים כי היה שר וגדול, אבל הוא היה נדמה לאין בעיני עצמו שהיה עניו גדול, א"כ א"צ לגלגול עוד, רק היום הזה מה היום הזה אינו חוזר אף צדיק זה אינו חוזר והרי יש באבדתו הפסד גדול להדור, והוא חלק השגת תורתו אשר ידוע בעולם שהרביץ כל ימיו תורה בישראל, הוא מותיב, הוא מפרק הרים הרמים וכל דבר הקשה אליו וישלם, וכל רז ממנו לא נעלם, צדיק יסוד עולם, ועתה בעז"ה חסרנו כל אלה, וטרם נעורר עוד ההספד נעשה לאותו צדיק רעות רוחא לנשמתו, לומר דבר הלכה קצת כמדתו, אשר יאמר כי הוא זה, לבאר מאמר פלאי אחד בדרך מו"מ של הלכה:
איתא בזהר חדש רות והובא ברקאנטי ובילקוט ראובני פ' וישב, ר' יודא קאים קמיה דר' עזריא בר סימאי, א"ל צדיקים דמזדמן להון חובא מאינון כריתות דאורייתא וחיישי תיובתא ומייתי מיתה מכפרת או לא, א"ל אין, ולזמנין דאתענשי בהאי עלמא ואתכפר להו אמא אנפוי ירוקין, א"ל אימא מה דתימא, אורייתא דלא מקבלא טומאה כדכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה', כפי הרהורים רטישין דבלבבך אמר סוד ה' ליראיו עשרה סבי קטולי מלכות איתענשי על מכירת יוסף, א"ל פנחס הוא אליהו, א"ל ר"ע לית ליה זכות אבות כו' ע"ש, והגאון מהרמ"י בלבוש עשירי הנקרא אור יקרות פי' על דרך נסתר וכתב דהך חמא אנפוי ירוקין קאי על ר"ע שחמא לר' יהודה שפניו הוריקו, אר"ע לר"י אימא מה דתימא. אמר הנביא סוד ה' ליראיו עשרה סבי כו', הדר אמר ר"י לר"ע פנחס הוא אליהו ע"ש. והנה אנו אין לנו עסק בנסתרות ולואי יהיה הנגלות לנו, ובאתי לפרשו קצת דרך למוד הלכה בסברות ישרות וברורות, והגם שבדרושי באתי בזה הענין בדרך ארוכה, משום טרחא דצבורא אבוא בקצרה:
במס' פסחים (דמ"ח ע"ב) איתא, א"ל ר"א ברד"א לר"א מדרבנן נשמע לר"ע מי לא אמור רבנן משרת לתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל אסורים שבתורה לר"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל התורה ע"ש, והבאתי בספרי מה ששמעתי להקשות בזה, הלא ק"ו זה תחלתו להחמיר הוא וסופו להקל, לפי מה דאיתא במס' כריתות (די"ח ע"ב) דיוה"כ אינו מכפר אלא על שיעור שלם ולא על חצי שיעור, א"כ אי אין היתר מצטרף לאיסור הרי חומרא, דאין יוה"כ מכפר כו' ע"ש. ובהיותי על קברות אבות בק"ק א"ש זה ח' שנים שמעתי שקושיא זו הקשה מחותני הגאון הגדול, מו"ה לעמיל סג"ל אב"ד ור"מ בק' הנ"ל, ונראה לישב קושיא זו, דהבאתי שם בספרי קושית הר"ש מאי פריך על ר"י דתיתי מנזיר לכל התורה כולה דהיתר מצטרף לאיסור ממ"נ לענין מה נילף מינה, אי לענין איסור גרידא הא לר"י בלא"ה חצי שיעור אסור מן התורה, ואי לענין מלקות אין עונשין מה"ד ע"ש, ותירצתי קושיא זו עפ"י מ"ש מהרש"א במס' סנהדרין (דס"ז) ליתן טעם דאין עונשין מה"ד הוא, די"ל כיון שאתה בא ללמוד המלקות מכח החומרא שיש בלמוד יותר מן המלמד, א"כ י"ל אדרבה לקלות המלמד אהניא ליה המלקות להתכפר, משא"כ הלמד שהוא חמר לא מהני המלקות להתכפר ע"ש, א"כ פריך ותיתי לכל התורה שהיתר מצטרף לאיסור לענין מלקות, וכ"ת שאין עונשין מה"ד, ז"א דהא טעמא מאי משום דאמרינן שמא אין מתכפר עם המלקות, וזה לא שייך הכא, שהרי אם אכל זית שלם מן הנבלה מתכפר עם המלקות, ואיך תאמר אם אכל חצי זית מן הנבלה וח"ז מן ההיתר לא לתכפר עם המלקות, אך עדיין יש להקשות בזה לפמ"ש שם בספרי, דהכלל הזה של המהרש"א הנ"ל תלוי בפלוגתא דאביי ורבא במס' תמורה, ומאחר שכעת נתחדשה לי קושיא אחרת בזה, וגדולה היא אלי אבוא לבארה. איתא בתמורה (ד"ט ע"א) רבא אמר תרווייהו טוב יתורא מייתרא, אלא חד טוב אפי' טוב בטוב נמי לקי כו', ואביי אמר ק"ו הוא, מה טוב ברע דעלוי מעלי ליה להקדש ולקי טוב בטוב לכ"ש, ורבא אמר אין עונשין מה"ד, ואביי א"ל הא לאו דינא הוא מי גרע טוב מרע ע"ש, וקשה לי טובא לאביי דלא מצריך קרא על טוב בטוב משום דק"ו הוא מטוב ברע, קשה בפשיטות רע בטוב דכתב רחמנא ל"ל, דהלא זה ק"ו ב"ב של ק"ו דגרע מגרע להקדש פשיטא דלקי וכשם דלא כ"ר על טוב בטוב, וסמך על הק"ו פשיטא שלא צריך לכתוב רע בטוב, ולענ"ד הוא קושיא גדולה, לכן נ"ל דהרי יל"ד על הלשון דאמר אביי הא לאו דינא הוא מי גרע טוב מרע, הלשון מי גרע אינו מדוקדק דהל"ל מי עדיף טוב מרע שלא ללקות עליו וגם יל"ד במאי פליגי אביי ורבא, ע"כ נ"ל דכוונת אביי הוא כך, דכאן לא שייך למימר גבי טוב בטוב אין עמה"ד דטעמא מאי אין עמה"ד דלמא לא מתכפר במלקות כטעם מהרש"א הנ"ל וזה לא שייך הכא דחזינן אם החליף טוב ברע מתכפר במלקות דגרע מגרע להקדש, פשיטא דטוב בטוב דאינו מגרע להקדש דמתכפר במלקות, וזה דדייק מי גרע טוב אם נותן טוב מן החולין להקדש, מרע אם נותן רע מחולין להקדש, לומר דגבי טוב לא נתכפר במלקות, ולפ"ז קושיא הנ"ל מתרצתא דאלו לא נאמר בתורה רע בטוב לא הייתי יכול ללמוד כלל, לא רע בטוב ולא טוב בטוב מן טוב ברע, דה"א דבשניהם לא נתכפר במלקות, לכן כ"ר רע בטוב והשתא נלמוד טוב בטוב מתרווייהו כאמור, אבל רבא ל"ל הך כלל של מהרש"א הנ"ל, וקאמר שפיר אעמה"ד מטעם אחר כמו שיתבאר לקמן בעז"ה, רק היא גופא בעי טעמא אמאי לא ס"ל לרבא הך כללא, ונ"ל דרבא אזיל לשיטתו דעיין במס' מכות (די"ג ע"א) בגמ' חייבי כריתות קתני ע"ש כל הסוגיא עד רבא אמר אתרי ביה לקטלא כ"ע לא פליגי כו', והקשה מהרש"א לשינויא דרבא תקשי לכ"ע א"ה א"כ נמי שהרי אין עונשין ב' רשעות דכרת לא צריך התראה ותו קשה לשנויא דרבא ורבינא אין הלשון מתבאר, שאם עשה תשובה ב"ד של מעלה מוחלין לו, אמנם מצאתי מה שהקשה בעל המאור בסוף מס' מכות, אר"י חלוקין עליו על ר"ח כו', והקשה בעל המאור אמאי לא פשיט ליה מדר"ע דאמר ח"כ ישנו בכלל מלקות, שאם עשה תשובה בש"מ מוחלין לו, טעמא דעשה תשובה הא לא עשה תשובה לא נפטר מידי כרת, אלמא דר"ע חולק על ר"ח, ותירץ הרמב"ן במלחמות ה' דשפיר י"ל דר"ע ס"ל כר"ח, והכי קשיא ליה א"כ אמאי ישנו בכלל מלקות ארבעים ואין אומרים שלא ילקה ויעמוד בחיוב כרת שבו כמו שעושין בח"מ, שכל מי שנתחייב ב' מיתות נדון בחמורה והכא הרי כרת חמור, הדר אמר לפיכך דנין אותו במלקות, שאם עשה תשובה ב"ד ש"מ מוחלין לו הכרת וכיון שכן עונש מלקות עיקר שהכרת אין עונשו עונש גמור ומלקות חמור ממנו ונדון בחמור שהכרת קל הוא שהרי אפשר שלא יתקיים בו כלל שב"ד ש"מ ימחלו לו, ולהנך לישני דמפרשים ליה דר"ע גמר עינו מעינו ואתרי ביה ה"נ צריך לאפרושי כו' ע"ש, הרי קושית מהרש"א ממילא מתורצת, דלשנויא דרבא י"ל דלר"ע לא הוי ב' רשעות דאי מלקי נפטר מכרת כר"ח, ופי' אם עושה תשובה כמו שפי' הרמב"ן הנ"ל, ובהיות כן הרי יש לרבא הוכחה רבה דמלקות חמור מכרת, משום דעל עונש בידי שמים מהני תשובה, משא"כ בעונש בידי אדם, ולפ"ז נסתר כללו של המהרש"א הנ"ל דהיינו טעמא דאין עמה"ד משום דלמא לא נפטר ממלקות ויש לו עונש בידי שמים, ז"א דנגד עונש בידי שמים תמיד מלקות חמור ממנו דלא מהניא לגבי' תשובה, כמו עונש מן השמים כסברת הרמב"ן הנ"ל, ואזיל רבא לשיטתו דליכא לפרושי כפי הכלל של מהרש"א, וצ"ל טעם אחר דאין עמה"ד כמו שיתבאר בסמוך, וקאמר שפיר שם בתמורה דאעמה"ד ובהיות כן הדרא קושית הר"ש לדוכתא, מאי פריך בש"ס על ר"י אליבא דר"ע נילף ממשרת לכל התורה כולה הא אעהמ"ד וא"ל כמ"ש לעיל עפ"י טעם המהרש"א, ז"א דהרי ר"ע גופיה ל"ל האי כללא דקאמר אם עושה תשובה ב"ד מוחלין לו וכסברת הרמב"ן הנ"ל:
אולם עיין בדברי הרא"ם פ' שמיני שהאריך מאד בדברי ר' ישעיהו ראשון ז"ל בטעם, על הא דקיי"ל אין עמה"ד הטעם דאין כח ביד ק"ו להעלות ב' מדרגות, היינו איסור וגם מלקות, ודיינו להעלות אל מדרגה אתת דהיינו איסור לחוד, משא"כ אם האיסור כבר מפורש בתורה שפיר אהני ליה ק"ו להעלות לו מדרגה אחת היינו מלקות, וזה הוא הטעם דגבי ממון עמה"ד דאם לא ישלם הממון, הק"ו לא אהני ליה מידי ע"ש, ובהיות כן גם בטעם זה יש בו בכדי נתינת טעם לישב קושית הר"ש הנ"ל דפריך שפיר נילף בכ"ה דהיתר מצטרף לאיסור לענין מלקות דאין לו דא"ע מה"ד, ז"א כיון דהאיסור כבר מפורש לר"י דסובר ח"ש אסור מה"ת שפיר אהני ליה ק"ו להעלות מדרגה א' שיהא לוקין עליו, מאחר דאיסור כבר שמענו ומועיל הק"ו רק מדרגה א' להעלותו למלקות: וראיתי בס' תא"י שמדקדק על הלשון של ר"ע שאמר חייבי כריתות ישנו בכלל מלקות ארבעים ולא פסק ואמר לוקין על חייבי כריתות, ואולי י"ל עפ"מ שראיתי לגיסי הרב הגאב"ד דק"ק קלעציק שכתב דלשיטת הרמב"ם שכתב בפ"ז מהל' תשובה פי' אהא דקאמרינן, האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, שהקב"ה מונע אותו מן התשובה שלא ישוב, ע"ד וחזקתי את לב פרעה, ומונע אותו מלשוב בכדי שיקבל עונשו ע"ש. א"כ בכה"ג האומר אחטא ואשוב ועבר על חייבי כריתות ב' פעמים גם לר"ע אין מלקין אותו שהרי כרת חמור ממלקות וראוי לדון אותו בעונש חמור, מאי אמרת שמלקות חמור, דעל כרת מהני ליה תשובה, ז"א דהא בכה"ג לא מהני ליה תשובה, ע"ש בפתיחת ספרי ח"ב הבאתי דבריו ודפח"ח. א"כ י"ל דזה כוונת ר"ע דל"ק כל ח"כ משום דלא פסיקא ליה מלתא דבאומר אחטא ואשוב אין מלקין אותו, לכך קאמר סתם ט"כ ישנו בכלל מלקות ארבעים, דהיינו אם לא אמר אחטא ואשוב, ובזה י"ל קושית הרל"מ מה שהקשה על הרמב"ם (פי"ח מהלכות סנהדרין הלדו"ה) דאם נתחייב מלקות או כרת בפעם ג' מכניסין אותו לכיפה, והרי הרמב"ם פסק בכ"מ כרבי דסובר תרי זימני הוי חזקה ע"ש, אבל לדברינו א"ש שהרי ר"ע דייק א"כ ישנו להוציא מי שאמר אחטא ואשוב או"א דבפעם ב' מכניסין אותו לכיפה, ולא משכחת לה אחטא ואשוב בכה"ג, שהרי תיכף בפעם ב' אין מלקין אותו רק מכניסין אותו לכיפה, אע"ג דר"ע סובר בג' זימני הוי חזקה, ושפיר פוסק הרמב"ם כר"ע, אמנם לפ"ז י"ל דאיצטריך הני ב' טעמים הנ"ל על זה דא"ע מה"ד, היינו טעמא של מהרש"א וטעמא של מהרא"ם הנ"ל, דעל טעמא של מהרא"ם הנ"ל אפשר ג"כ לדקדק לפ"מ דקיי"ל עבר עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו משא"כ בל"ת ועיין ביומא (דפ"ו) א"כ אכתי יאמר אף אם יש איסור בלא הק"ו מ"מ אינו לוקה, וא"ל א"כ הק"ו מאי מהני, שיש לומר דהק"ו אהני ליה שלא אהני תשובה לחוד כמו על עשה גרידא, והשתא יאמר כך במקום דמועיל תשובה, כגון אם לא אמר אחטא ואשוב דאזדא לה טעמא של מהרש"א דבאמת מלקות חמור מן עונש דבידי שמים דמהני ליה תשובה א"כ נשאר טעמו של רא"ם אף אם יש גם איסור בלא הק"ו, די"ל דהק"ו אהני לענין שלא יועיל תשובה ונשאר הטעם דאין עונשין מן הדין דדי לק"ו להעלות מדרגה אחת ולא יותר, אבל בכה"ג דאינו מועיל התשובה כגון אם אמר אחטא ואשוב וחטא פעם ב' שפיר עמה"ד בכה"ג אם יש בו איסור מפורש, דאל"כ הק"ו לא מהני מידי, דא"ל דאהני הק"ו דלא יהא תשובה מהני כנ"ל, ז"א דהרי בלא"ה לא ישוב כלל דכבר אמר אחטא ואשוב דאין מספיקין כאמור, רק בכה"ג בלא"ה אין לוקין משום טעמא של מהרש"א דדלמא לא מהני ליה מלקות משום דחמור לכן לא נתכפר בו, מאי אמרת דמלקות חמור מעונש בידי שמים, דעל עונש ב"ש יכול לעשות תשובה משא"כ לענין מלקות, ז"א שהרי אנן ק"ל בכה"ג דאין מספיקין בידו לעשות תשובה ואין מניחין אותו מן השמים לשוב, א"כ ממ"נ אין עמה"ד אף דאיכא איסור מפורש במקום דיכול לשוב די"ל דאין הק"ו מהני להעלות ב' מדרגות ודי לו להעלות שהתשובה גרידא לא מהני כמו על עשה, ובמקום דאין יכול לשוב כמו באחטא ואשוב אין עמה"ד, מצד דלמא לא נתכפר במלקות כאמור, ועתה המקשן דפריך נילף לכהת"כ דהיתר מצטרף לאיסור מנזיר, ודאי דאין כוונתו בכה"ג דיכול לשוב דהרי אעמה"ד ואע"ג דאיכא איסור מפורש, שהרי די להק"ו המעלה שתשובה גרידא לא מהני, וא"כ כוונתו להיכא דלא מצי למעבד תשובה, כמו באחטא ואשוב, דאז בודאי עונשין מן הדין בהיתר מ"ל, דמאי אמרת די לק"ו להעלות מעלה אחת של איסור, הרי כבר איסורו מפורש דחצי שעור אסור מה"ת, ואם להעלות המדרגה שלא ליתהני תשובה לחוד, הא מיירי באחטא ואשוב, ואי דא"ע מ"ה משום דדלמא לא נתכפר במלקות זה לא שייך גבי היתר מצטרף לאיסור דלא יהיה חמור הצירוף מאיסור בעין כנ"ל, וכיון דעיקר קושית המקשן ע"כ בכה"ג דאין יכול לשוב, ומיושב קושית מחותני הגאון הנ"ל דאין כאן סופו להקל דיכפר יוה"כ, דז"א כיון דמיירי באין יכול לשוב, ויוה"כ אינו מכפר אלא לשבים, ועדיין צ"ע בזה, ועיין היטב כי עמוק הוא ובדרושי בארתי כמה חלקי סותר ובונה בהני כללא דכיילי ואין כאן מקומו להאריך. ועתה אבוא ליישב התחלת המאמר הנ"ל דר"י שאל אם מהני תשובה לחייבי כריתות, והשיב לו ר' עזריה אין דמהני תשובה, וראיה גדולה לדברינו שהרי חזינן זמנין דאיענש ליה בהאי עלמא היינו דלוקין למי שעבר על ח"כ, וקשה איך לוקין הא מי שנתחייב ב' מיתות נדון בחמורה כקושית בעל המאור, וצ"ל כתי' הרמב"ן דמלקות חמירא, דעל כרת אם עשה תשובה ב"ד ש"מ מוחלין לו, הרי מוכח בהחלט דתשובה מהני לח"כ, ודייק זימנין דאיענשו עלייהו, דהיינו רק באופן אם לא אמר אחטא ואשוב, משא"כ אם אמר אחטא ואשוב כמו שכתבתי לעיל לדקדק בדר"ע מדלא אמר כל ח"כ, רק לפ"ז קשה מ"ט דאין עונשין מן הדין דכיון דנסתר טענא של מהרש"א. דדלמא לא נתכפר במלקות וחייב עונש בידי שמים, שהרי מוכח דמלקות חמור מעונש בית דין של מעלה, ע"כ צ"ל כטעמו של רא"ם, דטעמא דא"ע מה"ד, משום דדי לק"ו להעלות מדרגה א' ולא ב', ובהיות כן מלתא נפל ברברבי הא דכתב בס' שיורי כנה"ג לא"ח בשם תוספות הרא"ש ז"ל, דגבי ב"נ עמה"ד, א"כ יאמר לדקדק מי איכא מידי דישראל אעמה"ד ולב"נ עמה"ד, בשלמא אי טעמא דמלתא דאעמה"ד כמו שפי' מהרש"א דלמא לא נתכפר במלקות, א"ש שזה חומרא לגבי ישראל הא דא"ע עה"ד דיש לו עונש חמור, משא"כ אחר שהוכחנו טעמא של רא"ם דדי לק"ו להעלות מדרגה א', קשה שפיר מי איכא מידי, אולם בסברא זו מי איכא מידי הוא פלוגתא דאמוראי במסכת חולין (דף ל"ג) דקאמר ראב"י מזמנין ישראל על בני מעים ואין מזמנין כותים על בני מעים, מ"ט משום דבישראל בשחיטה תליא מילתא, כיון דאיכא שחיטה מעליתא אשתרי להו עו"ג דבנחירה סגי ובמיתה תליא מלתא הני כאבר מן החי דמו, ופריך ליה ר"פ ומי איכא מידי דלישראל שרי ולעו"ג אסור ע"ש בתוספות, וידוע מה שדרשו רז"ל ע"פ ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, שאמר שראה אותם אוכלים אבר מן החי, והקשה היפ"ת ובפ"ד האיך אפשר לומר ח"ו על אבות העולם שיהו חשודים ע"ז, ותי' דהיו אוכלים ממפרכסת דסברי דמותר דלישראל בשחיטה תליא מלתא כנ"ל, ויוסף סבר דאסור מכח מי איכא מידי כנ"ל, א"כ זה ששאל ר"י עשרה סבי קטילייא נגד מכירת יוסף, א"כ כיון שנענשו ודאי דיוסף שפיר עבד והדין היה עמו במה שהביא דבתם ואיסורא דקאכלי, וע"כ צ"ל דמפרכסת אסור לישראל משום מי איכא מידי, א"כ קשה מ"ט גבי ב"נ עונשין מה"ד מי איכא מידי כנ"ל כיון דאת אמרת דמהני תשובה לח"כ כדברי הרמב"ן כנ"ל וליתא לטעמא של מהרש"א הנ"ל רק לטעמא של מהרא"ם, וקשה מא"מ, אמנם י"ל טעם אחר דיצדקו דברי יוסף במה שראה אוכלים ממפרכסת, אע"ג דמתר לישראל דלא אמרי' מא"מ מ"מ י"ל כמ"ש בעל פרשת דרכים, דאעפ"י דאבות העולם החזיקו א"ע כישראלים, מ"מ לא היה כח בידם רק כדי לאחוז החומרא כישראל ולא להקל, וא"כ לא היו השבטים יכולים לאכול מפרכסת, כיון שהוא אסור לב"נ, א"כ עדיין י"ל אף לפי טעם מהרא"ם דגבי ב"נ עמה"ד ולא אמרינן מי איכא מידי ומפרכסת מותרת לישראל מ"מ נענשו שפיר השבטים משום שהיה הדין עם יוסף משום שלא היה רשות בידם להקל כב"נ, ובהיות כן י"ל דר"י שאל בדרך שאלה, סוד ה' ליראיו להודיע טעמו של דבר של עשרה דקטלי' על מכירת יוסף טעמא מאי, אי הטעם משום שהקילו בקולת ישראל קודם מ"ת וי"ל דבב"נ עונשין מה"ד, או שהטעם הוא משום דמפרכסת אסורה גם לישראל משום מא"מ א"כ בב"נ אין עונשין מה"ד היינו לפי טעם שלך שאתה מוכרח לומר טעמא של מהרא"ם. משא"כ אי הוי אמרינן טעמא של מהרש"א דהטעם דא"ע מה"ד משום דדלמא לא נתכפר במלקות בודאי גם ב"נ היה עמה"ד משא"כ לטעם שלך, והשיב לו באמת עיקר הטעם מה שצדקו דברי יוסף לאו הוא משום שלא היה בידם להקל, דהקשה מהרא"ם בפ' שמות בהא דנתרשל משה רבינו על מילה של בנו, שאמר אצא ואמול סכנה הוא קשה מה בכך שהוא סכנה הא האי קרא אשר יעשה האדם וחי בהם בישראל הוא דכתיב, ולא גבי ב"נ, א"כ ב"נ מחויב למסור עצמו על כל מצוה ומצוה ולמה נמנע משה רבינו למול מפני סכנה, ותי' ב' דרכים, כיון דמרע"ה קיים כל התורה כולה היה לו דין ישראל בין לקולא בין לחומרא, וזה שהשיב לו ר' עזריה פנחס זה אליהו, א"כ קשה מה ששאל רבה לאליהו במסכת ב"מ (דף קי"ד) דקאי אליהו בבה"ק של עו"ג ושאל לו רבה מ"ט קאי מר בבה"ק, והלא כהן הוא מר מאחר דהוא פנחס, וצ"ל כתירוצו של אליהו שם, דקברי עו"ג אינו מטמא, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרוים אדם ואין עו"ג קרוים אדם, וכיון דמוכח דאין עו"ג קרוים אדם קשה קושית מהרא"ם איך מנע משה למול מפני הסכנה, הלא קרא דאשר יעשה אותם האדם וחי בהם לא קאי על ב"נ דהרי הוכחנו דאין עו"ג קרוים אדם, וצ"ל כתירוץ הפ"ד כיון דמשה קיים כל התורה הוי ליה דין ישראל בין לקולא ובין לחומרא א"כ שפיר עשו אחי יוסף במה שהקילו לאכול מפרכסת ולהקל כישראל, שהרי הם ג"כ קיימו כל התורה, וצ"ל דגם לישראל אסור מפרכסת משום מא"מ, א"כ מוכח דבב"נ א"ע מה"ד, והשיב לו ר"י שע"כ פנחס לאו אליהו דאל"כ איך היה קובר את ר"ע כמו שהקשו בתוס' שם, וע"ז קאמר דר"ע לא היה לו זכות אבות, דהיה לו נשמת גרים ואם היה כהן לא היה מטמא לו, ואין להאריך עוד בזה כי היום קצר והמלאכה מרובה, ובפרט כי לא לדרשא קאתינא, על האי שופרא דבלי בעפרא ודאי קא בכינא, ווי ווי דחסרא ארעא צנא מלא ספרי וספרא, גדול כרב באיסורי, וכשמואל בדיני, הוא הרב הגאון החריף נחית לעומקה של הלכה, והעלה מרגניתא, המפורסם לשבח בכל עבר ופנה מוהר"ר טעבל שייאר ז"ל, אשר היה בק"ק האמבורג והמדינה, ובק"ק מאגענצא והמדינה, והרביץ תורה בישראל יותר משלשים שנה, והעמיד תלמידים הרבה, ועתה בעונותינו כי שב החריף לנדנה, מאי שייר דהאי שייר לא הניח אחריו כמוהו, ועליו נאמר ואבדה חכמת חכמיו שנאבד חלק גדול בחכמתו, וראוי ונכון הוא מיד ביום השמועה לעשות לו מספד מר כלענה, רק הוא הדבר שדברתי שעיקר ההספד ראוי להיות לכבוד הצדיק אשר דרכו היה כל ימיו לזכות את הרבים ולהרביץ תורה בישראל כמו כן במיתתו נקרא חי רב פעלים, והחי יתן אל לבו ויאמר אם בארזים נפלה שלהבת, ארז הלבנון אדיר התורה, מה יעשו אזובי הקיר, ויתנו אל לבם לשוב אל ה' בכל לבבם, הרי גם במיתתו יזכה את הרבים אם יתעוררו בתשובה, משא"כ ח"ו אם לא עכשיו אימתי, וז"ש הנביא הצדיק אבד אימתי בזמן שאין איש שם על לב, שהרי אין שום מעלה מגיע לצדיק ע"י מיתתו, והרי ממש כאבדה, מה שא"כ אם רבים יחכמו, לכן הייתי מתון על הימים האלה הנזכרים והנעשים לתיקון הנפש (המחבר כתב פה דרוש לשובבים ת"ת וכבר הדפסנוהו בהפטרת מטות):
עד כאן הספד א' מספר חות יאיר:
הספד ב' מספר חות יאיר
דרוש הספד
אשר דרשתי ביום א' או"י מנחם שנח תקמ"ה לפ"ק לעת ערב, כמו ד' שעות בקרוב, בקבוץ עם רב, על פטירת הרב הגאון הגדול רבן של כל בני הגולה אב"ד ור"מ דק' מיץ יע"א, כבוד מו"ה אריה דבי עילאי בעל שאגת אריה וטורי אבן, ושארי הגאונים, כאשר יבוא בתוך הדרוש: בעמוס ג' הישאג אריה ביער (היש שאגת אריה ביער) וטרף אין לו, היתן כפיר קולו ממעונתו בלתי אם לכד, התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה, היעלה פח מן האדמה ולכוד לא ילכוד, אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. הדקדוקים מבוארים ממילא, ואין דרכי להאריך בדקדוקים, ומקודם אפרש בפשטות ב' פסוקים הראשונים בצירוף מ"ש מקודם, הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו, ויתבאר ד"פ, ואח"כ אשוב לבארם בצירוף הפסוקים שלאחריהם בס"ד. הקושיא מפורסמת, על מה עשה ה' ככה רעה את עמו אם הדור מקולקל בעבירות, נוטל הקב"ה את הצדיק ומגין עליהם והצדיק מה פעל רע כי יענש עליהם, ותי' לפי דקיי"ל הנזקין שמין להם בעדית, וכשהאדם חוטא ועובר עברה נקרא מזיק ופוגם בספירות העליונות, כמאמר עזרא אם חבול חבלנו בה' אלהינו, וכל ישראל ערבים זה בזה, לכן הוא יתברך גובה את חובותינו מאתנו כנזקין מעדית, ונוטל מאתנו העדית כאשר טורף הניזק מן המזיק וסלוקו של הצדיק הוא בחובותינו, ואולי מש"ה הוא אומר סלוקן של צדיקים שבהם מסלקין החובות של הרשעים, ובפ' העבר סיים אשר אנכי מצוך היום לעשותם, ופירש"י היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, וכ"ה בגמרא ע"ג (דף ג') וראיתי מדקדקים הא דרשינן מיניה היום לעשותם ולא למחר לעשותם במס' עירובין (דכ"ב ע"ב) ונראה דהני תרתי כולה חדא היא, ותלה חדא בחברתה,,דהמפרשים הקשו אמאי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ותי' דהאדם העובד את ה' נקרא פועל ואין שכירות משתלמת אלא לבסוף, מש"ה מאחר לשלמו עד אחר העבודה שהוא אחר מיתת האדם, דכ"ז שהוא קיים הוא משועבד לעבודתו ית', ובהיות כן אם קרא נדרש היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ממילא נשמע דלאו למחר לעשותם, דאי גם למחר לעשותם הדק"ל אמאי ליכא שכר מצוה בהאי עלמא ולמה למחר לקבל שכרו ולא היום, וא"ל דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף, קשה הא אין לדבר סוף דגם למחר זמן עשיה, אע"כ דלאו למחר לעשותם והוא פשוט. נחזור לעניננו, דהיום לעשותם ומחר לקבל שכר, ואמרו במסכת ע"ג (דכ"ב) לעתיד לבוא יכריז כל מי שטרח בע"ש יבוא ויאכל בשבת, והמשילו עוה"ז לישוב ועוה"ב למדבר, מי שמכין בישוב יש לו מת לאכול במדבר, ומצינו בגמרא שת"ח נקרא אריה כמאמרם ארי סליק מבבל, אריה יישר כחך, וז"א הישאג אריה, הת"ח בקול תורה ביער בעוה"ב, הלא יש יותר צורך בו בעוה"ז, אנו צריכין לשאגת אריה שהיה רבן של כל ישראל, כמאמרם בכתובות (דף ק"ד) ברבינו הקדוש שאמרה אמהתי' עליונים מבקשים את רבי ותחתונים מבקשים את רבי, וטרף אין לו, אם אין להקב"ה לטרוף ממנו חובו הן הן עונותינו לכן הוא טורף מעדית כאמור אבל זולת זאת לא היה ניטל שאגת אריה ליער, רק בעוה"ז כי היה צורך גדול לעולם להרביץ תורה בחבוריו היקרים, ואמרינן במסכת מ"ק (דכ"ה ע"ב) א"ל ר"א לבר קיפוק האי יומא מאי אמרה אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר, לויתן בחכה העלה מה יעשו דגי רקק, א"ל ח"ו דחכה ושלהבת בצדיקי, אלא מאי אמרת בכו לאבלים ולא לאבדה שהמה למנוחה ואותנו לאנחה, כבר הארכתי בביאור גמרא זו, ובדרך קצרה יאמר לבאר סיפא דמימרא בב' דרבים, הדרך הא' הוא עפ"י מ"ש הנביא (ישעיה נ"ז) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו. מקרא זה דרשתי באריכות, רק לבאר סיומא דקרא הוא דלכאורה אין אנו צריכין להתאבל על העדר הצדיק, כיון שהלך למקום מנוחתו ותכליתו לחיי עד, אשר יפה שמה שעה א' מכל חיי העולם הזה, רק מ"מ יש חסרון גם להצדיק והוא עפ"י מ"ש (זכריה ג), שאמר הקב"ה ליהושע כה"ג ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, ופי' שהמלאכים נקראים עומדים שמזמן בריאתם הם תמיד במדרגה אחת, ואינם יכולים לקנות לעצמם מעלה יתירה, כיון שאין להם יצה"ר, משא"כ הצדיקים נקראים מהלכים שמדי יום יום הולכים ממדרגה למדרגה שלמעלה ממנה ע"י עסקם בתורה, וז"א ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה הן הן המלאכים, א"כ היינו פסידא דצדיק, דכ"ז שהיה חי ע"פ האדמה היה מוסיף והולך יום יום, ועכשיו שמת נעשה עומד, שאינו יכול עוד לעלות מעלה מעלה יום יום, וז"ש בסיומא דהאי קרא הצדיק אבד ואין איש שם על לב, וכי תקשה מה בכך הא ליכא פסידא לצדיק אדרבא למקום יפה ברח דודי, לז"א ינוחו בשלום שאחר פטירתם של צדיקים מינח נייחי אותם שהיו בחייהם הולך נכוחו, יום יום היה מוסיף והולך נגד היצה"ר, וז"פ הקרא (ירמיה כ"ד) שאמר אל תבכו למת כו', בכו בכו להולך ולא ישוב, היינו דאמרו אין לנו לבכות על העדר הצדיק, כ"א ממה שהיה הולך בעוה"ז ממדרגה למדרגה, ולא ישוב עוד שמה להיותו כ"א עומד וכ"א מינח נייח. והנה הפסד זה יש ג"כ לדור, שכ"ז שצדיקים הם בחייהם ועוסקים בכל יום בתורה ובמצות הם מגינים עלינו משא"כ אחר מיתתם שאין עושים עוד מצות ומע"ט, וז"א בשביל שהמה למנוחה מינח נייחי ואינם הולכים עוד, ע"ז אנו לאנחה באין לנו עוד מגין להמציא רוחה. ובדרך פשוט יאמר כך עפ"י משל ונזכר בזה בזוהר פ' ויחי מפרש קרא דפ' ראה בנים אתם לה' אלהיכם כו', והענין יבואר במשל למלך גדול ואדיר אשר היה לו בן יחיד משכיל בכל דרכיו ובעל מדות שלמות, וכל ישעו וחפצו של המלך היה שהבן יקנה לו שלימות המדות וידיעת החכמות, רק הטרידוהו חמודות הזמן ורוב שעשועי קרובי המלך, לדבר עמהם ולטייל אתם בכל יום והם עצרוהו מלעסוק בלמודים, מה עשה המלך קרא לבנו ואמר לו הלא ידעתי בני שאיש משכיל אתה וחפצך לקנות חכמות ושלמות, רק בעיר המלוכה שלי הטרדות מונעים אותך, ע"כ לך נא אל אחד הכפרים שבמדינתי ושם אבנה לך פלטרין של מלך וכל צרכיך ינתנו לך כיד המלך, ושם תתבודד עם מלמדיך איזה שנים, ואח"כ אבוא אליך בעצמי להשיבך אל מקומך בכבוד גדול, כי יצא סמך הטוב בכל העולם, ואז אתן כתר מלכות בראשך, הבן הלך לדרכו עם כמה שרים, וישב במקום ההוא והתמיד בלמודו יום ולילה ולאנשי הכפר היה שמחה וששון בעת ההיא, כי מעולם לא זכו לראות דבר גדול כזה, שיתיישב בתוכם בן יחידו של המלך ומפאת פרנסה שהיה להם מחצר בן המלך, ומפאת הרופאים הגדולים אשר שלח המלך לבנו עם כל צרכי רפואה, ויותר מזה כי חכמי ומורי בן המלך אצלו איזה שעות ללמד לאנשים אחרים כל חכמה, ע"כ חשו גם אנשי הכפר ללמוד מהם ונעשו משכילים מזה, לתקופות הימים כאשר כלה בן המלך את כל תלמודו, בא המלך עם כל שרי המלוכה לכפר ההוא בכלי שיר ותופים ולקרוא את בן המלך לביתו ולעשות לו יקר וגדולה, ולתן כתר מלכות בראשו, וכל הרואים את בן המלך שמחו מאוד, כי ראו שהוא הולך לתכליתו האמתי, כי אין זה דרכו שישב כל ימי חייו בכפר, רק בני הכפר אשר נטל מהם עטרת ראשם ותפארתם, כי עתה בנסוע בן המלך מאתם אין כבוד, שפע וחכמה ופרנסה להם. מובן מאליו כי הלכו ללוות את בן המלך בבכיה רבה בעוד המלך וכל שריו שמחו מאד על ביאה בן המלך להשתלמותו כראוי, וז"פ הכתוב בנים אתם לה' אלהיכם, והצדיק שב אל אביו, ע"כ לא תתגודדו ועיין שם בזוהר, וז"א בכו לאבלים, כי לנו בושת הפנים שנותרנו ערומים, ולא לאבדה, כי אדרבא הוא הלך למקום קדוש ויפה לו, וז"א ישעיהו בלשון תמיה, הצדיק אבד בפתח תחת הה"א, וכי הצדיק אבד, והלא אנחנו הם בעלי אבדה, א"כ מדוע אין איש שם על לב:
והנה בנחמיה (ח) כתיב וישלח סנבלט החורי לכו ונועדה בכפירים, ופי' רד"ק היינו בכפר אחד, וז"ש עמוס היתן כפיר קולו וכי צועק הכפיר בחנם, דהיינו בני הכפר כדברי משל הזהר האמור, בלתי אם לכד ממנו ראש תפארתו, וז"ד ממעונתו, הרצון שחוזר השוכן בתוכם מדורתו ומעונתו לביתו ונוטל מהם את המגין שלהם, הוא הצדיק, ופנה הודו זיוו והדרו, ולבאר הפסוק הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו, נבאר מקודם פסוק (ביחזקאל כא) ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים, ובמרירות תאנח לעיניהם, והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח, ואמרת על השמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים כו', הנה באה ונהיתה נאם ה', ובכתובות (דס"ב) רמי רישא דקרא דמשמע דאנחה שוברת חצי גופו של אדם, אסיפא דקרא דמשמע כל גופו, ופליגי אמוראי שם, ותו איתא במ"ר נצבים כיון ששמעו ישראל ק' קללות חסר ב', הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסן ואמר אדרבא היסורין הללו מקיימין אתכם ע"ש, ויש לדקדק חדא אמאי קאמר ק' חסר ב' ואמאי לא קאמר צ"ח קללות, ותו יל"ד אמאי לא הוריקו פניהם בשמעם מ"ט קללות שבת"כ, ותו יל"ד מאי פיוס הוא זה דאמר מרע"ה, אדרבא היסורים מקיימים אתכם, איך ובמה תתהפך המכה עצמה לרפואה, ויתבאר עוד מקודם ע"ד מדרש שדרשו מכה אשר לא כתובה זו מיתת צדיקים וגם בזה יש ב' תמיהות, חדא מאן לימא לן שמכה זו היא מיתת הצדיקים מנ"ל זאת, וביותר קשה באמת אמאי מכה זו אינה כתובה, ובעל ע"א פי' דמש"ה נאמר מ"ט קללות בת"כ ובמשנה תורה צ"ח שהוא ב' פעמים מ"ט, להורות דמ"ט קללות יבואו על מי שעובר על התורה, ועוד מ"ט בעבור חברו, שלא הוכיחו, ע"כ צריך כל אדם לדאוג שלא יבואו עליו צ"ח קללות מ"ט מצדו ומ"ט מצד חברו, וז"ש כיון ששמעו ישראל מאה חסר שתים, קשה למה מכוון לגרוע שתים ממאה, וצ"ל דמספר זה בא במכוון כפל מ"ט שמחויב גם עבור חברו לקבל עונש, מש"ה הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו ודי לאדם להפקיע את עצמו, ומשום הכי הפיסן דאדרבא יסורין הללו מקיימין אתכם כאשר מתוך כך יוכיח וייסר את חברו, ויסורים הללו שייסר איש את חברו תקיים אתכם כי תשובו מדרכיכם, מה שא"כ אלו לא היה לאיש ענש חברו לא היה משגיח שום איש בזולתו ואין מוחה ואיש הישר בעיניו יעשה, הרי דמצוה רבה זו דתוכחה יסוד ועקר הוא בכל תורתנו הקדושה ומש"ה נאמר בקללות דמ"ת והפלא ה' את מטתך דבתוכחה זו יש כאן פליאה למה יענש איש עבור חברו, אחר דהוא לא חטא, ומש"ה נסמכו שמה שני פסוקים לפסוק זה אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת והפלא ה' וגו', ויל"ד אמאי פתח בלשון נוכח אם לא תשמור ושוב אמר לשון נסתר לעשות, אע"כ דפירושא דקרא אם לא תשמור אתה שגם אחרים יקיימו התורה כולה לעשות לאחרים, ולזה סמך דאל"כ והפלא ה' את מכותך שתהיה לוקה בכפלים, ומצינו גם כעין פליאה זו אצל חורבן בהמ"ק כעין מ"ש מהרמ"א פירוש בפסוק (ישעיה א) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, דהר ציון לא חטאה כלל, א"כ עיר ציון ממש אם תבוא לדין במשפט תפדה, כ"א ישראל חטאו ציון מה חטאה, אבל ושביה אנחנו ישראל בצדקה נגאל כי אמנם חטאנו ובדין גלינו מארצנו ע"ש, והיינו דמדמה במדרש דסלוקן של צדיקים קשה מחורבן בהמ"ק ומצ"ח קללות דאותן הפלאות שישנן גבי חורבן בהמ"ק דבהמ"ק מה חטא, ואותה פליאה שבצ"ח קללות למה יבואו קללות חברו, שהיא לכאורה קללת חנם עליו, וכעין אותן פליאות ממש ישנן גם גבי סלוקן של צדיקים דצדיקים מה חטאו, וראיתי מפרשים בזה מסורה ג"פ נחנו, נחנו נעבור חלוצים, נחנו מה, נחנו פשענו ומרינו, דצדיקי הדור אומרים נחנו נעבור חלוצים לפני העם לכפר על הדור, וקשה נחנו מה חטאנו, וע"ז משיב הדור, נחנו פשענו ומרינו ובשבילנו מתים הצדיקים, ואולי יש זה בכח המאמר הפסוק והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לו, היינו בשמעו את דברי האלה הזאת של מ"ת דייק שהוכפל פ"ב מ"ט, וה"ט משום שנכנס כ"א בערבות חברו יאמר הוא ששלום יהיה לו וחברו שלא הוכיחו יטול עונשו ובאמת לא יאבה ה' סלוח לו, ובמקום אחר הארכתי בזה, ולעניננו יאמר כך, ונבוא מקודם לבאר דברי המקונן זכור ה' מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו, והלשון זכור אינו מובן, וכי יש שכחה ח"ו לפניו ית' ובס' קול בוכים לגלאנטי הביא משם האר"י ז"ל דידוע מ"ש צדיקים מהפכים מדה"ד לרחמים, לא כן הרשעים אלא שמהפכים מדה"ר לדין, וז"ש זכור ה' שמהשם הוי"ה ב"ה במלוי אלפי"ן שהוא בגי' מה שהוא שם הרחמים נעשה לנו שהוא בגימטריא פ"ו כמנין אלהים וזה שנעשה ממ"ה שהוא מה"ר לנ"ו שהוא מה"ד ע"ש:
והנה ידוע מה שדרשתי כבר בדרוש מוסר שלי בבהכ"נ מייזלש בק"ק פראג בקרא דישעיה (מ) נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם, ואיתא במד' לקתה בכפלים, נחמו בכפלים, נראה דאם מגיע לאדם רעה משונאהו אינו תמוה שכן דרך כל שונא לעשות רעות להשנוא, אבל אם יגיע לאדם רעה מאוהבו נאמנו, אז הוא נבהל וחרד ומצער עצמו מאד, וגם יש לו בושה גדולה כי מה יאמרו הבריות מפני מה גמל האוהב לאוהבו רעה בודאי על רוע מעשיו, משא"כ אם הרעה מגעת לו משונאו אין הבושה גדולה, כי הבריות יאמרו כן דרכו של שונא להרע להשנוא, וז"ש ישעיה (א) שמעו שמים והאזיני ארץ, על דבר גדול כזה שנעשה מהיפוך להיפוך, דרש"י פי' בקרא כה תאמר לבני ישראל בלשון רכה, דלשון אמירה הוא רכות ולשון דבור הוא קשות כנאמר בפ' מקץ דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, וזה כוונת הפסוק שמעו שמים וארץ על זה כי פי ה' (שם הוי"ה ב"ה דמורה על רחמים) דבר קשות על ישראל, וע"ז באה התימה כי נהפך האוהב לאויב, וע"ז באה הנחמה ג"כ בכפלים ואמר נחמו נחמו ב' נחמות כמו שלקיתם בכפלים דנהפך הרחמים לדין, כך תנוחמו ויתהפך הדין לרחמים, שיאמר הוא אמירה רכה ונחמה, אלהיכם שמורה על מדה"ד בלשון רכה יאמר לנו, וא"ש דלקו בכפלים ונחמו בכפלים, ואיתא במס' חולין (דע"ח) דבן פקועה אינו טעון שחיטה וניתר בשחיטת אמו כדכתיב כל בבהמה תאכלו וחכמים הצריכו שחיטה דלא ליתי לאחלופי בבהמה מעליא, אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה שאין טעון שחיטה דתרי תמיהות מדכר דכירי אינשי ולא אתי לאחלופי בשאר בהמה ע"ש, ובטיו"ד וש"ע (סי"ג), וכבר דברנו דגבי חורבן בהמ"ק לקו בכפלים מדה"ר למה"ד והוי ב' תמיהות ומדכר דכירי, וזה בא המקונן לשבר הלב והתחיל לקונן זכור ה', זכור ואל תשכח כי יש בזה תרי תמיהות ומה הוא כי מ"ה היה לנ"ו שנתהפך מה"ר למה"ד כמ"ש האר"י, ואף דלא שייך שכחה לפניו ית' ח"ו, מ"מ הוא נזכר לנו ולא נוכל לשכוח דבר קשה כזה:
ובזה מתבאר מדרש הנ"ל דאי' במדרש קשה סלוקן של צדיקים יותר מחורבן בהמ"ק ומצ"ח קללות דאלו בקללות מה הוא אומר והפלא ה' את מכותך, ובחורבן בהמ"ק כתיב ותרד פלאים, ואלו גבי מיתת הצדיקים כתיב ישעיה (כט) יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, הרי נאמרו ב' פליאות במיתת צדיקים וגבי קללות וחורבן בהמ"ק לא נאמר כ"א פליאה אחת, (ובזה מיושב דברי הגאון מוהרמ"ש בחידושיו, חבל על דאבדין ולא משתכחין, משום ב' תמיהות ע"ש), ואי' במס' גיטין (דנ"א) תורה שבכתב אי אתה רשאי לאומרה בע"פ, ופרשו מש"ה נאמרת בכתב משום שכחה ע"ש, ולפ"ז עולה יפה דברי המדרש הנ"ל מכה אשר לא כתובה מה היא, דקשה למה באמת נשמטה מכה זו ולא נאמרה בפירוש, וע"כ מכה זו מהלכת על מיתת הצדיקים דאיתא גבייהו ב' פליאות ותמיהות כנזכר, וב' תמיהות מדכר דכירי אינשי ולא משכחי, בגלל זה לא הוצרכו למכתב בהדיא משום שכחה, ורשאי לאומרה בע"פ, וז"ש קרא בפ' נצבים והיה כשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי גו' לא יאבה ה' סלוח לו, היינו שישמע הרשע קול אלה אשר לא נכתבה בפירוש רק נאמרה בע"פ וזו היא מיתת הצדיקים, ויאמר שמיתת הצדיק מכפרת, וא"כ שלום יהיה לי, לא יאבה ה' סלוח לו, למי שאומר כן לא תכפר מיתת הצדיק, דמיתת הצדיק מכפרת כמו קרבן וגבי קרבן היה צריך תשובה, אבל זולת תשובה אין מיתת הצדיק מכפרת כלל:
והנה לדעת למה באמת מיתת צדיקים חמורה מחורבן בהמ"ק ומצ"ח קללות שיש בהן שתי פליאות, ראיתי כי הגאון ע"א מפרש דבהעדר המקדש בטלו כמה וכמה מצות רבות והקללות בטלו התורה ע"ש, ואני ראיתי למהראנ"ך בדרושו פי' נחמד בפסוק ואם לא תשמעו לי, אף אני אעשה זאת לכם דלשון אף ולשון זאת אין להם מובן, וכ' הוא ז"ל דהעונש הוא כאמור דשכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה (ובאמת יש לי להמתיק כפי מ"ש הרמב"ן בשער הגמול, דכל יעודי ברכות שיהיה לנו גשם בעתו וארץ טובה וכדומה הוא עיקר הכוונה שיהיה לנו הרוחה לתורת ה' ללמוד מתוך הרחבה, וז"ד את הברכה העקר שעל ידיה תשמעו אל מצות ה', והארכתי בזה במק"א) וז"א אם לא תשמעו ולא תרצו לשמוע דברי התורה והמצות, אף אני אסכים על ידכם ואעשה רצונכם, להעמיד לכם הרבה מניעות, כמאמר אם בטלת מן התורה יש לך הרבה מניעות כנגדך, ובהעדר הצדיק נטלו תרווייהו תורה ומצות, התורה אשר למד והרביץ תורה בישראל והאיר עיני הגולה בחבוריו, והמצות אשר עמד והזהיר לדור ומש"ה הוכפלה הפליאה, ועיין בזהר בקרא ואם נעלם מעיני העדה הם סנהדרין שנקראים עיני ישראל שמאירים להם ומורים להם הדרך, וז"ש ואתה ב"א האנח בשברון מתנים על חורבן בהמ"ק, כי אנחה שוברת רק חצי גופו של אדם, אבל במרורות יותר תאנח לעיניהם, על עיני העדה הם הצדיקים שנלקחו מהם דיש בזה חסרון כפול כאמור, וסיים כי יאמרו לך מה אתה נאנח יותר, וענית ואמרת על השמועה, מיתת הצדיקים שלא נאמרה בקרא כתובה, רק קול שמועה הוא בע"פ, דלא משתכחיה דאית בה ב' תמיהות על זה אני נאנח ביותר היינו כי נמס כל לב מלהבין סודות התורה אשר נתגלו ע"י הצדיקים, ורפו כל ידים העוסקים במצות ונעדרו שניהם תורה ומצות, ומש"ה נאמרה קללה זו רק בדבור ולא באה בכתב בתורה, משום דהויין ב' תמיהות דדכירי ולא משתכחין:
ובזה אמרתי לישב מה שמדקדקים העולם על הא דאי' במד' איכה קשה סלוקן של צדיקים לפני הקב"ה יותר מחורבן בהמ"ק ומצ"ח קללות ע"ש, והרי בגמ' ר"ה (דכ"ג) אמרינן גבי הריגת גדליהו בן אחיקם ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים כשרעת בית אלהינו, משמע בש"ס דילן דאינו קשה יותר מחורבן בהמ"ק וסותר דברי המדרש הנ"ל, אבל עם מאמרינו א"ש, אחר שנתן לב לדקדק בלשון המדרש דאמר קשה סלוקן של צדיקים אמאי לא קאמר קשה מיתתן של צדיקים כמו האמור באמת בגמ' דר"ה הנ"ל, ותו יל"ד למה קאמר במדרש לפני הקב"ה משמע דלפניו ית' לבד הדבר קשה, ובאמת זו קשה לכל הדור, לכן נ"ל עפ"י דברי הע"א שזכרנו כי במיתת הצדיקים יש ב' פסידות, האחד שחלק חכמתו מה שקבל הוא לבד מהר סיני נאבד לגמרי מן העולם, שהרי אותה השגה נעדרה מכל איש, וזולת ללמוד מחכם זה דוקא מה שנחלק לו בכח השגתו, והפסד התורה מצינו ג"כ ע"י הקללות כמדובר, והשני שנאבד חלק המצות ומע"ט, וזה תלוי ג"כ בחורבן בהמ"ק, ויש שתי כתות, כת אחת אשר השלימו כל חקם בעולם ולא יצטרכו לבוא בגלגול, ובצדיקים הללו איכא שתי פסידות שהזכרנו, אבל הצדיקים שחסרו עוד לתקן איזה מצוה מהמצות, א"כ אלא הפסד אחד בלבד, היינו הפסד חלק מצות ומע"ט שלו, אבל הפסד השגת חכמה ליתא שהרי אחר שהנשמה שלו תבוא עוד הפעם בגלגול לעוה"ז ותבוא עם חלק ההשגה שלה, ובזה מדוקדקים היטב דברי ירמיהו בכו בכו להולך ולא ישוב, רצונו לאותו צדיק ההולך מעוה"ז ולא ישוב עוד לארץ מולדתו, שלא יולד עוד בגלגול, לצדיק הזה בכו בכו שתי בכיות מצד שתי הפסידות הנ"ל, משא"כ צדיק החוזר לבוא בגלגול אין כאן אלא בכיה אחת על איבוד חלק המצות, ומעתה מדרש הנ"ל עם גמ' דר"ה אינם סותרים זא"ז כלל, דגמ' דר"ה איירי באותו צדיק שחוזר לבוא בגלגול, א"כ ליכא לגביה הפסד חלק התורה, כ"א הפסד חלק המצות, וזה דומה ממש לחורבן בהמ"ק שהוא ג"כ העדר מצות לבד, וקאמר שפיר שהיא שקולה כשרפת בית אלהינו, ממש שוה בשוה, משא"כ המדרש מיירי באותן הצדיקים שאינם חוזרים לעוה"ז, וע"ז מדייק קשה סלוקן של צדיקים שהוא מסולק לגמרי מהעוה"ז שלא יבאו עוד בגלגול, שישנו לגביה שתי פסידות והוא קשה יותר מחורבן בהמ"ק, דאלו בחורבן בהמ"ק ליכא אלא פסידא אחת דמצות, וכן בקללות פסידא דתורה, ואלו בסלוקן של צדיקים איכא ב' פסידות כאמור, ואולי לשון סלוקן הפי' כדאמרינן בגמ' בכמה מקומות כי סליק כו', שעלה לא"י. כמו כן הכא, הפירוש סלוקן של צדיקים, אם הצדיקים עולים למעלה תיכף לקבל שכרן ולא לירד למטה בצער הגלגול, רק הוא עולה למעלה לקבל חלקו, וחלק, הצדיקים הוא שיושבין ונהנין לפני השכינה, וז"ש סילוקן של צדיקים לפני הקב"ה, רצונו אותן הצדיקים שסלקו לעילא לפני הקב"ה לקבל שכרם ולא ירדו עוד למטה בגלגול, באותן צדיקים מיתתן קשה יותר מחורבן בהמ"ק מאחר דאיכא ב' פסידות דלא הדר ואתי לעוה"ז:
ובזה יובן המדרש הנ"ל כיון ששמעו ישראל ק' קללות חסר ב', וקשה למה בא במספר זה דוקא וצ"ל דב' קללות הללו הנחסרים למספר מאה, מכה אשר לא כתובה היא, משלימים, דקאי על מיתת הצדיקים דאית בה מכה כפולה, היינו תרי תמיהות דדכירי, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו שיסור צלם מעליהם, היינו מגיני הדור ומורי הדרך אשר ביציאתם עושים רושם בהעדר חלק התורה וחלק המצות כנזכר, התחיל משה לפייסן ואמר אדרבא יסורין הללו מקיימין דעי"ז שיראה העולם שמתו הצדיקים יתן החי אל לבו לאמר אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר ויחזרו בתשובה ללכת בדרכי ה', ויאמר נא ישראל כדרך שאמרתי פי' בהא דאנשי אמנה אבדו באים בכח מעשיהם, משל לסוחר גדול שהיה רגיל במו"מ לקח סחורה בהקפה, ופרע תמיד בזמנו, ומעולם לא שנה את דברו, ובשביל זה האמינו לו ב"א הרבה אלפים בהקפה, ואחר כי הגדילו בניו לקח אותם ג"כ לשותפות מו"מ שלו, לימים מועטים מת אביהם, ויתאוננו הבנים ואמרו מאין נביא עתה פרנסתנו, כיון שמת אבינו אשר היה לו נאמנות הרבה, ועתה מי יאמין לנו, וכמעט אבדה תקותנו. והיה שם פקח אחד, ואמר להם על מה אתם נאנחים, הלא אביכם היה נאמן בשביל הנהגה ישרה שלו ואמונתו, לכו ואחזו מעשי אביכם בידכם, ללכת בדרך הישר ומוצא שפתותיכם אל תשנו, וכל הסוחרים יאמינו לכם, כמקרה הזה. יקרה ג"כ לב"י, כי נלקח מהם הצדיק, שבעודו חי נתן הקב"ה הקפה לכל העולם כולו בשביל צדיק זה, שהוא ערב טוב לב"י, משא"כ בהעדרו, מעתה אין לנו לבוא אלא בכח מעשיהם ללכת בדרכיהם ויהיה לנו ג"כ נאמנות, וז"ש אנשי אמנה הם הצדיקים שהיה להם נאמנות אבדו, ואנו אין לנו אלא לבוא בכח מעשיהם ג"כ, וע"י יסורים הללו שהוא מיתת הצדיקים יהיה לנו קיום שאנחנו נלך בדרכיהם, ובדרך פשוט יש לפרש מדרש הנ"ל כך עפ"י מה שרגילים לפרש פסוק דישעיה הנ"ל, הצדיק אבד וגו' דבכוונת הקרא מפני הרעה נאסף הצדיק יש ב' פרושים, א' מפני הרעה שהיה הקב"ה רוצה להביא על העולם, סלק הקב"ה את מדה"ד במיתת הצדיק ששקול כנגד כל העולם דמיתת הצדיק מכפרת כל הדור וזה מפני הרעה היינו תמורת הרעה שהיה ראוי לבוא על העולם נאסף הצדיק לכפר עליהם, ופי' הב' דבאמת עתיד הקב"ה להביא רעה על העולם, והקב"ה חפץ שלא יראה הצדיק אותה הרעה, לכן מסלקו מן העולם בטרם הגיע הרעה, קודם שתבוא הרעה נאסף הצדיק מן העולם, כדי שלא יראה ברעת עמו:
והנה אנחנו לא נדע איזה פירוש אמת הוא, וזה לך האות אם רואין שמתו הרבה צדיקים ע"כ לא לכפר על הדור מתו, שגם צדיק אחד היה כדאי לכפר על הדור, וע"כ כטעם הב' שהרעה עתידה לבוא ח"ו ומסלק הקב"ה לצדיקים טרם יבואו ימי הרעה, וז"א הצדיק אבד, כשמת צדיק אחד, אין איש שם על לב, דסוברים מיתת הצדיקים מכפרת על עון הדור, ולא תבוא הרעה בשביל זה, ואנשי חסד נאספים, צדיקים הרבה מתו היינו באין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק, פירושא דקרא הוא שלא יראה הצדיק הרעה העתידה לבוא, ושמעתי שזה פירוש דברי המשורר, כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו, היינו דאם לא מת רק חכם אחד י"ל שמיתתו היתה מכפרת ולא תבוא עוד שום רעה, אבל אם יראה חכמים רבים ימותו, ע"כ הטעם הוא שבאמת תבוא הרעה ויחד כסיל ובער יאבדו ח"ו, כי מיתת הצדיקים לא כפרה להם, וז"פ בשעה ששמעו ישראל ק' קללות חסר ב' שיחסרו ב' צדיקים והם משלימים למספר המאה, א"כ לא נתנו לכפרה והרעה עתידה לבוא, מש"ה הוריקו פניהם,ומש"ה פייסן שאדרבא בראותם עם ה' אלה הלכו למנוחתם, ויקחו מוסר ויאמרו אם בארזים נפלה כו', וישובו מדרכם וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, וזה בכח המאמר חבל על דאבדין, אם שני צדיקים נאבדו מן העולם, ודאי לא משתכחין כי צריך לדאג שקרובה הצרה לבוא ח"ו, ואלה הדברים דבר הנביא עמוס, הילכו שנים יחדו, אם הצדיקים הולכים מעוה"ז, ע"כ לאו לכפרה נתנו, שגם צדיק אחד היה כדי לכפר על הדור, וכ"ת שבין מיתת הראשון למיתת השני שוב חטאו הדור וצריכי לכפר עליהם שנית, זה שייך אם יש זמן מה בין מיתת צדיק הראשון למיתת השני, משא"כ אם ילכו שניהם יחדו בזמן קצר בודאי לא שייך טעם זה, אלא הטעם ההוא ששניהם נועדו יחד לילך אל ארץ החיים כדי שלא יראו ברעות הדור, מעתה אם פי' הב' אמת, הרבה יש לנו לדאוג ולחזור בתשובה שלא תבוא הרעה ח"ו, ואף אם פי' הראשון אמת שמיתת הצדיקים הוא משום כפרה, שורת הדין שהוא כעין קרבן שאינו מכפר בלא תשובה כאשר אוכיח עוד בדרושי, ומאחר דאני עוסק היום בחקירה אחת דאין שליח לדבר עבירה המבואר בח"מ (ס"ס שמ"ח), והארכתי בזה בחקירה ועשיתי מזה בהאי שעה מיעוטא כששמעתי השמועה לא טובה הזו, סמוכים לישב איזה דברי אגדה השייך להספד, ולא אכתוב רק גרגיר אחד מן חקירה הנ"ל, ולבאר בזה מד"ר וז"ל:
אמר ר' חייא בר אבא בא' בניסן מתו בניו של אהרן ולמה מזכיר מיתתן ביוה"כ לומר לך כשם שיוה"כ מכפר כך מיתת צדיקים מכפרת, ומנין שיוה"כ מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם כו', ומדקדק הגאון בשל"ה מאי קאמר, ומנין שיוה"כ מכפר, הלא שמו מורה עליו, מש"ה נקרא יוה"כ משום שהוא מכפר ע"ש שהאריך בזה, ועוד אמרתי לדקדק באמרו בא' בניסן מתו בניו של אהרן, די באמרו בניסן מתו, ועוד קשה מאי שייך הזכרה זו ליוה"כ שיש ששה חדשים מן ניסן, וטרם אבאר מדרש רבה הנ"ל נבוא לבאר דברי אגדה במסכת שבת (דנ"ו ע"א) אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד שנאמר מדוע בזית דבר ה' לעשות הרע בעיניו, את אוריה הרגת בחרב, ואת אשתו לקחת לך לאשה כו', ויל"ד חדא איך ובמה דרש רבי בזכותיה דדוד, ותו יל"ד דהלשון מהפך ודריש אין לו מובן והיפוך זה אינו ידוע מה הוא, ותו יל"ד בקרא גופיה על הלשון בזית את דבר ה', וגם הלשון מלעשות שדרשו שבקש לעשות ולא עשה ג"כ אינו מובן לכאורה, ותו יש לדקדק למה הרכיב הנביא מעשה דאוריה ודבת שבע ביחד, ותו איתא שם כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, דארשב"נ אר"י כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, שנאמר ואת עשרת חריצי החלב תקח לשר האלף, ואת ערובתם תקח, מאי ואת ערובתם תקח, דבר הכורת בינו לבינה, ויש לדקדק לאיזה צורך הביא כאן רישא דקרא ואת עשרת חריצי החלב שהוא אך למותר ובפתיחה שלי למס' קדושין הארכתי בזה, ושם בארתי ג"כ הזוהר שהביא הגאון בעל פ"י בפתיחתו, וכאן לא באתי אלא בקצרה בדבר חדש שנתחדש לי בשבוע העבר, שעסקתי בחקירה הנ"ל ובאותו שבוע בא אלי קול התרועה שבעו"ה נטרפה השעה ואיזה גרגיר מחקירה הנ"ל אציעה כאן, אשר יאמר כי זה:
הנה בהא דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה, אם השליח הוא שוגג, אם מתחייב המשלח או לאו, בדבר זה נתעורר דודי זקני הגאון הש"ך ז"ל בח"מ (סי' שמ"ח סק"ו) הביא בזה ב' דעות דעת המרדכי פ"ק דמציעא, דאם אמר לפלוני קח לי שוד בבית פלוני שהוא שלו ונמצא אח"כ שלא היה שלו אלא לגונבו נתכוין, נתחייב המשלח באחריות השור במשיכת השליח, דהא השליח לא ידע שהיא גנובה, והנ"י כתב בפ' מרובה דהמשלח פטור דאין שליח לד"ע אפי' במקום שאין השליח יודע שעשה איסור ע"ש, ומהרש"ל ז"ל בים של שלמה פ' מרובה (סל"ג) החזיק דברי המרדכי וסתר שני קושיות הנ"י ע"ש, והרש"ך חkק עליו, והנה גו; דין זה הוציאו בתוס' ממשנה שלמה דב"ק (דע"ט) נתנו לבכורות בנו או לב"ח לש"ח כו' הגביהו או שהוציא מרשות הבעלים ומת חייב ופירש"י בל"א הגנב נתן לבכורות בנו וקאי חייב על הגנב, וכ' התוס' דאע"ג דא"ש לד"ע מאחר דהני לא ידעי דבאיסורא אתיא לידיה, אלא סוברין שהיה שלו, ובין ללישנא קמא דמפרש פ"ק דמציעא דא"ש לד"ע משום דשליח בר חיובא הוא ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ובין לישנא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לא שייך לכאן, דהתם אינו יודע שהשליח עביד, אבל כאן הוא יודע שיקח מאחר שהוא סבור שהיה שלו ע"ש, וע"ז סמך המרדכי ג"כ לחלק בין שגג השליח להזיד, וראיתי להגאון מאור הגולה שאגת אריה ז"ל בספרו טורי אבן (אשר חלק לי כבוד ושלח לי ספר הנ"ל למנחה על הדואר והגיע לידי בימי חנוכה תקמ"ג לפ"ק) בחידושיו למסכת חגיגה (דף י) הביא הוכחה דלא כדעת המרדכי דאי' בב"ק (דנ"א) אמרי בור של שני שותפים היכא משכחת לה אי דשויה שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל וכרה לן ואזיל וכרה להו אשלד"ע כו', אמר ר' יוחנן כגון שעקרו שניהם חוליא בבת אחת והשלימו לעשרה ע"ש, וקשה מאי דוחקיה דר"י למוקי בשנויא דחיקא כ"כ, ה"ל למוקי דמיירי שהיה השליח שוגג דלא ידע אם הוא רה"ר או אם אסור לחפור וכמוהו רבות, אע"כ דאין חילוק בין שוגג למזיד ובכל גוונא אשלד"ע מ"ש, ומה שנראה לע"ד בזה דהך מלתא אם שגג השליח תלוי בפלוגתא דרבינא ורב סמא במציעא שם, דלרבינא דמחלק בין אם השליח בר חיובא הוא אם לא, שפיר יש מקום לומר כיון דשגג השליח, דלאו בר חיובא הוא נתחייב המשלח, וגם דל"ש דברי הרב ודברי התלמיד כו', משא"כ לרב סמא דמחלק בין אי בעי עביד, י"ל דגם אם שגג השליח אסור המשלח, מאחר דמ"מ שייך לומר דאי בעי עביד כו', ואם אמנם דלפי' זה היה מוכרח לומר דרבינא ורב סמא יהיו פליגי בפי' המשנה דב"ק דנתנו לבכורות בנו, דלרבינא שפיר יתפרש דקאי על הגנב דחייב משום דשגג השליח כפי' התוס' אבל לרב סמא יהיה מוכרח לומר כפי' הראשון שברש"י שם, וזה דוחק קצת שיהיה פלוגתא דאמוראי בפי' המשנה מה שלא נמצא בפי' אני אומר דגבי בכור ואינך דקא חשיב במשנה דב"ק שפיר יש לקיים דברי התוס' דגם לרב סמא דתלה באי בעי, התם ודאי עביד הואיל ואין יודע שיש בו עבירה, היינו דהתם נותן לכהן פדיון בנו ודאי דיטלו הכהן דשייך לנפשיה ומדוע לא יקבלו הואיל ואין בו עבירה ג"כ, וכן במסר לשומר דודאי יקבלו אחר דכבר קבל עליו שמירתו בשכר, ואף בחנם הרי מתחייב בשמירה זו ואין יכול לחזור בו בודאי יעשה השליחות זו, משא"כ גבי שאר שליחות דל"ש רק להמשלח, אע"ג דהשליח שוגג, מ"מ י"ל אי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שליח לדבר עברה בכה"ג, וכ"כ מהריב"ל בתשובה ומביאו הש"ך דלרב סמא אין לחלק בין שגג שליח להזיד כלל ע"ש, ולפ"ז אזדא לה הוכחת הגאון הנ"ל, דמאי דוחקיה דר' יוחנן לאוקמיה בדוחק כגון שעקרו שניהם חוליא בבת אחת ולא מוקי בשגג השליח, די"ל דר"י סובר כרב סמא ולדידי' אין חלוק בין שגג ללא שגג כמבואר:
ויש בזה לתרץ קושית התוס' שם בב"ק, דהקשה לפי' דבשגג השליח חייב המשלח א"כ מאי פריך לעיל (דע"א) וכי זהו חוטא וזה מתחייב ודלמא מיירי ששגג השליח, ולדברינו ניחא שהרי אמרו שם כולה חברותא משמיה דר' יוחנן בטובח ע"י אחר, וכבר מוכח דר"י גופיה ל"ל לחלק בין שגג השליח להזיד מדדחק לאוקמי שעקרו חוליא בכ"א כן נ"ל, א"כ פריך שפיר על ר"י גופיה לשיטתו וכי זה חוטא וזה מתחייב, ובזה תירצתי גם קושית התוס' אשר הניחו בקושיא גבי טביחה ומכירה, מנ"ל לרצות במזיד דיש שליח לד"ע ודלמא קאי על שוגג דהיקש דטבחו ומכרו אינו מיותר ע"ש, ועל קושיא זו בנה הרש"ך יסודו ג"כ לסתור דעת המרדכי ודברי מהרש"ל שם (ס"ס שמ"ח) אבל לדברינו יתורץ, ונקדים לישב עוד פליאה אחת מה שראיתי להרש"א הנ"ל שם בחגיגה דאמר רבא מאי קושיא הא ילפינן חטא חטא מתרומה ופירש"י גבי תרומה עושה שליח דאמרינן אתם גם אתם לרבות את השליח ע"ש, וקשה הא זהו דלא כמסקנא ריש פ' האיש מקדש, דילפינן שליחות בתרומה מגירושין וקדשים במה הצד וגם אתם איצטריך מה אתם בני ברית כו' ולמה נקט רש"י בלשונו דגם אתם קאי על שליחות ע"ש, ובחדושי למס' קדושין כתבתי ישוב נכון ואמת לקושיא זו ע"ש, ולדרכנו הנ"ל יאמר כך אחר שנדקדק ג"כ למה לא פירש"י זאת במסכת קידושין (דמ"ב ע"ב) דשם עיקר מקומה דמשני במעילה שאני הכא דילפינן חטא חטא מתרומה ולא פירש"י שם דבתרומה יליף מגם אתם, לכן נראה דלכאורה יש עוד ראיה עצומה לדעת המרדכי הנ"ל לחלק בין שגג השליח להזיד, דבר"פ האיש מקדש פריך גם אתם בתרומה ל"ל שליחות תיתי מגרושין וקדשים, ומשני דגם בא להורות מה אתם בני ברית כו', והקשה הגאון מוהר"א ברודא ז"ל, מאי קושיא תיתי תרומה מגרושין וקדשים ודלמא אלו נאמר גם אתם ה"א להיפוך דילפינן תרומה ממעילה בגז"ש דחטא חטא מה מעילה אינו עושה שליח דאין שליח לד"ע כפי סברא החיצונה, ה"ה בתרומה, אמטו להכי כתב רחמנא גם אתם לרבות את השליח, ומעתה שפיר הדר יליף מתרומה בג"ש דחטא חטא דיש שליח לד"ע גם במעילה, ובחדושי בארתי לישב קושיא זו ע"ש, ולדברי המרדכי הנ"ל דמחלק בין שגג השליח אי לא מיושב קושיא זו היטב דפריך שפיר לא לכתוב בתרומה ותיתי מגירושין וקדשים, מאי אמרת דה"א דתיתי ממעילה דשם אשלד"ע, ז"א דהרי מצינו גם במעילה גופה שליחות כגון אם שגג השליח דלא שייך אין שליח לד"ע ועושה שליח דיליף לה מגירושין וקדשים רק בהזיד השליח הוא דאמרינן אין שליח לד"ע, מעתה גבי מעילה היכא דל"ש לומר דברי הרב כו' יש שליחות והיכא דשייך לומר דברי הרב הוא דאמרינן א"ש לדבר עבירה, מעתה גבי תרומה כיון דל"ש בה לומר דברי הרב ממילא מקשינן לה בגז"ש דחטא חטא ממעילה היינו בשגג השליח דהתם יש שליח מטעם דל"ש לומר דברי הרב ה"ה בתרומה תמיד יש שליחות כיון דל"ש לומר דברי הרב כלל, דבשלמא לדברי הנ"י דגם בשגג השליח אין שליח לד"ע, א"כ לא משכחת לה כלל שליחות במעילה שייך שפיר, דה"א דתיתי תרומה ממעילה כמו דגבי מעילה ליכא תמיד שליחות ה"ה בתרומה כמו דמקשינן במסקנא מעילה לתרומה אע"ג דבמעילה שייך לומר אין שליח לד"ע, וזה לא שייך בתרומה, מ"מ מקשינן כמו בתרומה תמיד עושה שליח ה"ה במעילה אף שהמה חלוקים בנושאם, וה"א די"ל מקיש תרומה למעילה כמו התם ליכא שליחות כלל ה"ה בתרומה, משא"כ לדעת המרדכי דגם במעילה אם שגג השליח חייב המשלח מה מקום להקיש תרומה למעילה בהזיד השליח דאינם שוים בטעמם דבמעילה שייך לומר א"ש לדבר עבירה משא"כ בתרומה טפי מקשינן לה למעילה היכא דשגג השליח וזה ברור, ואח"כ נדפס ס' משנת ר"ע וראיתי שגם הוא הרגיש כעין זה והרי דעת המרדכי מוכרחת, ובהיות כן מיושב לשון רש"י בחגיגה דהתם מריה דשמעתתא רבה ושמעינן ליה לרבא גופיה דשני ליה בב"ק (דע"א) להך פירכא וכי זה חוטא וזה מתחייב, אמר רבא א"ק וטבחו ומכרו, וקשה אמאי לא משני דמיירי ששגג השליח (ודוחק לומר דאליבא דר"י הוא דמשני לה וליה לא ס"ל) מכלל דרבא ס"ל כאוקימתא דר"ש דאין חלוק בין שגג השליח או לאו מש"ה כתב רש"י שפיר דשליחות בתרומה נפקא מגם אתם דמגירושין וקדשים ליכא למילף דטפי מסתבר ללמוד בגז"ש ממעילה כמו התם ליכא שליחות כלל דא"ש לד"ע גם בשגג השליח ה"ה בתרומה ואצטריך לרבא גם אתם לגופיה בתרומה על שליחות, (ומה אתם בני ברית ממילא מוכח כמ"ש התוס' בגיטין דכ"ג ע"ב אליבא דר"ש ע"ש) מש"ה פירש"י שפיר דבתרומה שליחות מוכח מגם אתם לרבא, משא"כ בקדושין דאמר להדיא דאין שליח לד"ע כדאמרינן דברי הרב כו', וע"כ קאי בשיטת רבינא דתלה בהשליח אם הוא בר חיובא, ויש חילוק בין שוגג למזיד, מש"ה לא כתב רש"י שם דנפקא שליחות בתרומה מגם אתם דיש ללמוד מגירושין וקדשים, מאי אמרת דיש ללמוד חטא חטא ממעילה, ז"א דגם במעילה מצינו שליחות כששאג כדאמרן, מעתה מתורץ קושית הנ"י מיואב, והיינו מדאמרינן ואב"א טעמא דשמאי הזקן דיש שליח לד"ע, מכלל דאי אין שליח לד"ע פטור דוד כיון דשמאי הזקן יליף לה מדכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון, וקשה הא יואב שוגג הוה, ולדברינו י"ל דהך שינויא קאי אליבא דר"ס דאינו מחלק בין שגג השליח או לאו, ובכל ענין אתי שפיר לד"ע, ושפיר הוכרח לומר דסובר שמאי הזקן יש שליח לד"ע דאל"כ היה פטור גם דוד, ובזה יש לכון מ"ש שם רבא אם תמצי לומר סבר שמאי ב"כ מלמדין כו', דרבא לשיטתו דאינו מחלק בין שגג השליח אם לאו, מש"ה קאמר כשתמצא לפרש טעמא דב"ש ע"כ משום דקסבר ב"כ מלמדין וי"ש לד"ע, ועיין שבת (דף קי"ד), ובזה מיושב קושית תוס' מה דמקשין בב"ק דע"ט, מנ"ל להקיש טביחה למכירה דיש שליח לד"ע, דילמא לא קאי ההיקש אלא היכא דשגג השליח כיון דליכא יתורא ע"ש, ולדרכנו א"ש דהרי רבא הוא דמשני לה הך תירוצא דהיקש טביחה למכירה ולרבא גופיה באמת אין חלוק בין שגג להזיד כאמור, אבל מאחר דחזינן דסתם גמרא דקידושין (דמ"א ע"ב) מסיק דגם אתם אתי להורות מה אתם בני ברית ולא קאמר דאיצטריך גם אתם לשליחות, כי היכי דלא נקיש להיפוך תרומה למעילה מכלל דס"ל דבשוגג יש שליח לד"ע, וכן (בדמ"ב ע"ב) קאמר הגמ' להדיא דאמרינן דברי הרב כו', והיינו כאוקימתא דרבינא דתלה בחיובא דשליח וממילא יש חילוק בין שגג השליח להזיד, מש"ה סמיך המרדכי לפסוק הלכה כרב סמא ומשני סתמא דש"ס שזכרנו מוכח דהלכתא כרבינא כמו שזכרנו:
ועתה הנה באתי לישב המאמר דמס' שבת (דנ"ו) שזכרנו דהגאון בעפ"י בפתיחתו לס' נשים הקשה לשיטת רש"י בגיטין (דס"ד ע"ב) ובקדושין (דמ"ד ע"ב) דקטנה בפחות משתגיע לעונת הפעוטות אינה יכולה להתגרש אפי' ע"י אביה א"כ מה היה מועיל הגט כריתות שהניח אוריה קודם הלוכו למלחמה לבת שבע הא קטנה היתה כדמוכח בסנהדרין ע"ש, ובחידושיו למס' גיטין שם (דס"ד) הוכיח הרפ"י שיטת רש"י דאף ע"י אביה א"י לגרשה שהרי קיי"ל כל דליתא בנפשה ליתא ע"י שליח, וכיון דאין קטנה יכולה לקבל את גיטה בעצמה גם ע"י שליח לא מהני, וע"ש שסתר בזה שיטת התוס' שכתבו דע"י אביה יכולה להתגרש ע"ש. והנה הנ"י הביא ראיה דאין לחלק בין שגג השליח להזיד מהך דאמרינן במסכת קידושין (דמ"ד) טעמא דשמאי הזקן דיליף מאוריה משום דסובר י"ש לד"ע, וקשה הא אע"ג דאין שליח לדבר עבירה הכא כיון דיואב היה שוגג דאיהו סובר דאוריה היה מורד במלכות וחייב מיתה בדין, א"כ בכה"ג ודאי יש שליח לד"ע ע"ש ועיין בים ש"ש להאריך בביאור וסתירת הנ"י הלז אלא שנחלף בדפוס הנ"י בר"נ ע"ש, ולפ"ז הן הן דברי הנביא שאמר לו את אוריה הכית בחרב מה לך לתרץ אלא דאין שליח לד"ע, וקשה הא יואב שוגג הוי וצ"ל דאין לחלק בין שגג השליח להזיד, וקשה מנ"ל דאסור לעשות עו"ג שליח דגם אתם איצטריך לגופיה על שליחות בתרומה דמגרושין וקדשים ליכא למילף דה"א תיתי בגז"ש דחטא חטא ממעילה כקושית הגאון מוהר"א ברודא ז"ל הנזכרה, (וזה דלא כדעת התוס' בגיטין דכ"ג) מאחר דגבי מעילה לא משכחת כלל שליחות בין שגג ובין הזיד, וצ"ל דמהכא נפקא דאין עו"ג נעשה שליח הואיל וליתא בדנפשיה כפירכת הש"ס בקדושין (דמ"א ע"ב), א"כ ע"כ אתה צריך לבוא לסברא זו דכל דליתא בנפשה ליתא ע"י שליח, א"כ מדוע את אשתו לקחת לך לאשה, ואי דסמכת על גט כריתות שהניח אוריה קודם צאתו למלחמה קשה הא קטנה היתה, וכמו דאינה מתגרשת ע"י עצמה כך אינה מתגרשת ע"י אביה כשיטת רש"י דמוכרח הוא הואיל וליתא בדנפשה כמ"ש הרפ"י שזכרנו:
אמנם לפמ"ש בח"ה שלי לישב קושית מהרא"ב באופן אחר נסתלקו מעל דהע"ה הני תרי תמיהות דדכירי ואין בו שום עון, והיינו דכתבתי שם לפמ"ש התוס' במציעא (דף קי"ד) דיש פלוגתא דתנאי ואמוראי אי אתיא ק"ו ובמה הצד לבטל היקש או ג"ש היכא דאצטריך הג"ש או ההיקש לד"א או לאו ע"ש, א"כ יאמר דפריך שפיר גם אתם למה לי למ"ד הק"ו מבטל הגז"ש והכא איכא ק"ו מקדשים שהוא קודש לגבי תרומה ואפ"ה עושה שליח ק"ו לתרומה, ושוב לא שייך לומר דסד"א דתיתי מגז"ש ממעילה, ז"א דהק"ו מבטל להגז"ש כיון דגז"ש דחטא חטא איצטריך לכמה דרשי כדאי' במסכת מעילה (די"א) ע"ש, ובזה שפיר לא קשיא מידי על דוד אם נימא ק"ו מבטל גז"ש ולא אצטריך כלל גם אתם לגופי' אלא להורות מה אתם ב"ב: