אור ברסלב
ארץ חמדה בראשית

ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

בראשית

חלק א

(בראשית א א)
במדרש רבה (פרשה א)
אמר רבי יהודה בר סימון מתחלת ברייתו של עולם הוא גלה עמיקתא ומסתרתא. בראשית ברא אלהים וגו'. ולא פירש. והיכן פירש להלן (ישעיה מ) הנוטה כדוק שמים. ואת הארץ. ולא פירש והיכן פירש להלן(איוב לז) כי לשלג יאמר הוא ארץ (שם לח) בצקת עפר למוצק וגו'. ויאמר אלהים יהי אור. ולא פירש. והיכן פירש (תהלים קד) עוטה אור כשלמה: מבואר ע"פ מה שאמרו חז"ל ומובא פי' רש"י מתחלה עלה במחשבתו לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין וזה תמוה איך יתכן עניני מחשבה לפניו ח"ו. אכן מובן ע"פ מ"ש (אבות פרק ה) בעשרה מאמרות נברא העולם וכו', ופי' האלשיך דגם במאמר הראשון שהוא בראשית דנמי מאמר הוא כמ"ש בר"ה ובמגילה, כבר עמד כן העולם על הוויתו אלא שהיה העולם רוחני ברוחנית המחשבה ולא היה כח הבחירה ולא היה שכר ועונש וע"י העשרה מאמרות ירד העולם מרוחני לגשמי לאט לאט עד שנעשה עולם הגשמי וזה מתחלה עלה במחשבה לברוא את העול' במדת הדין שאם היה הבריאה במחשבה והיה העולם רוחני ממילא היה מתנהג במדת הדין כמו שאר מלאכי מרום שהקב"ה נוהג בהם בדין וסביביו נשערה מאד ואחר כך שראה שאין העולם מתקיים בהנהגה הזאת. כשבא לידי מעשה הקדים מדת הרחמים. וז"ש בראשית ברא אלהים בראשית תרגומו בחוכמתא שהוא הבריאה התחליית שהיה בכח המחשבה בראה במדת הדין. ועל זה אמר את השמים ואת הארץ. והיו שמים קודמין שכיון שגם בארץ לא היה כח הבחירה ממילא השמים חשובים יותר שהם קרובים אל הא"ס ומושפעים ראשונה ממנו ית'. ואחר כך אמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, כשנבראו התולדות של כל יום ויום על ידי העשרה מאמרות ששב העולם מרוחני לגשמי ביום עשות שהוא עשיה גשמית ואז ה' אלהים שהקדים רחמים לדין אז ארץ ושמים הארץ קדמה לשמים. והנה בפלוגתא המבואר (יומא נד ע"ב) אם ארץ מאמצעיתה נבראה או מהצדדים. נראה דתליא גם כן בזה שלפי בריאת המחשבה הוי הבריאה מהצדדין שאין טעם שיקדים האמצע שלרוחני אין גבול מגביל וחשיבות לאמצע נגד הצדדין ובגמר הענין כשבא למעשה הקדים האמצע. ועד"ז יובן מ"ש בחגיגה (דף יב) אור הגנוז בראו וגנזו על שם שהסתכל במעשה רשעים וקשה מעיקרא מאי קסבר. אך תחלה היה רוחני וראוי להשתמש באור הגנוז ע"ד הנ"ל, וזה שאמר כאן מתחלת ברייתו של עולם גלה עמיקתא ומסתרתא ר"ל מתחלת הבריאה שהיה במדת הדין ובמחשבה גלה העומק שהוא מדת הדין הנקרא עומק ע"ד משפטיך תהום רבה ועל זה אמר בראשית ברא אלהים ולא פירש כי נראה ששמים קודמין והיכן פירש הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבח הרי שהארץ קודמת כמנהג בשר ודם בונה בית ואחר כך בונה עליה כמו שדרשו בחגיגה, ואת הארץ ולא פירש ומשמע מהצדדין ופי' במה שאמר לשלג יאמר הוא ארץ וממנו דרשו ביומא (דף נ"ד) דמאמצעיתא נברא, ואת האור ולא פירש ומשמע שהוא אור של עכשיו, ופי' במ"ש עוטה אור כשלמה שהוא על אור הגנוז. ועל דרך זה יתבאר מה שאמרו חז"ל שלשה הקב"ה מתחרט עליהם שבראם יצר הרע וכשדים וכו' פי' שנבראו על ידי חרטה ושבירת הכלים שהיה בונה עולמות ומחריבן ואמר דין לא הנין לי, ומזה בא הרע ויצר הרע ושעבוד גליות ואם היה נברא באור פשוט בלי שבירה לא היה כל אלה, ועז"א (בראשית ו ז) אמחה את האדם וכו' כי נחמתי כי עשיתם ר"ל שבראתי ועשיתי אותם על ידי חרטה שנחמתי בבריאה ומזה הם עלולים לחטא ולהפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות ועז"א מאדם עד בהמה אדם קודם כי אחר שהוא היה אחרון בבריאה היה בו ההשתלשלות של המאמרות יותר מרובים, ועז"א אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות:

(עוד בענין זה בסגנון אחר).
בראשית ברא אלהים. ע"ד שאמרו בעשרה מאמרות וכו' להפרע מן הרשעים. רש"י ברא אלהים ולא נאמר ברא ה' שמתחלה עלה במחשבה לבראתו במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדה"ד והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. יובן כי באמת נפשו אותה ויעש. שגם כשעלה במחשבתו לברא, כבר היתה הבריאה מתוקנת, וגם הלא טענו היונים מדוע לא נברא העולם קודם. והתשובה שכך רצה עם קדמותו לברוא דוקא בזמן הזה. אבל באמת גם בזמן הקדום יחשב אצלו כאלו כבר ברא, ולא נתוסף אחר כך אצלו שום חדש שום דבר רק זה שיראה הדבר החוצה לנו, (כמשל מלך גדול צוה לתת פרוטה לעני אחר ירח ימים, בערך המלך נאמר שנתן תיכף, ובערך העני נאמר שלא קבל עד יום שקבל), אבל יען שעקר מה שברא העולם היה כדי שתהיה עולם גשמי. ושיהיה בו אדם בעל בחירה. ואם היה ברא העולם עם מחשבות מראשית קדומים היה העולם רוחני. כאשר בארו הקדמונים הענין שברא ה'. החומר, התהו, והצורה. ויתר הדברים וחלק הבריאה לששת ימי המעשה. אשר היה יכול לעשות הכל כרגע. והתשובה כי יען רצה לעשות העולם הטבעי ושיהיה מתנהג בדרך הטבע. סדר כל הבריאה בסידור הטבעי. למען יתקיים בו הענין הטבעי. ואם היה הכל נברא במאמר אחד יהיה רוחני ושלם ולא היה כח הבחירה ממילא לא היה עונש לרשעים ושכר לצדיקים יען אין בחירה: והנה באמת השמים והארץ נבראו גם כעלות במחשבה כנ"ל אבל היו רוחנים, ועל ידי שרצה לבראם טבעים גשמים סדרם בסדור הטבעי. על ידי העשרה מאמרות שנבראו בסדר הטבעי.

ונסדר ענין הטבעי עד שיהיה כח הבחירה. והנה אם היה העולם רוחני היה מתנהג במדת הדין, כיון שלא היה יצר הרע. וכמו בצדיקים וסביביו נשערה מאד. אבל יען ששב עולם גשמי. הוצרך להקדים מדת הרחמים. וזה שפירשו מתחלה עלה במחשבה לפי הבריאה שנבראה במחשבה נבראה בדין. ואמר כך שעל ידי העשרה מאמרות נתגשם ושב העולם טבעי הוצרך להקדים מדת הרחמים. והנה לנו הארץ קודם לשמים במעלה וחשיבות שעבורה היה עיקר הבריאה. וזה אחר שנתגשם שהארץ בה אנשי בעלי בחירה. אבל בראשית המחשבה שלפי הבריאה שהיה אז היתה הארץ גם כן רוחני היו שמים קודמים לארץ, אבל אחר כך כתיב אלה תולדות השמים והארץ בעת שנבראו התולדות על ידי העשרה מאמרות ביום עשות שהיה עשיה במעשה שאז ה' אלהים. הקדים מדת הרחמים. אז ארץ ושמים ארץ קודמים לשמים. וזה פי' הכתוב (ישעיה סו) השמים כסאי. היינו שנברא בהשתלשלות התחיל בשמים וגמר בארץ. לא בפעם אחד כאילו בראו במעשה ובעמל. אשר בזה יקשה האומר מדוע ברא עתה. בזה יטעון האומר הלא בונה הבית יהיה שלם יותר אחר שיבנה הבית מהיותו קודם. נגד זה אמר אי זה בית אשר תבנו לי כי אין לי שלמות על ידי הבריאה.

חלק ב

(בראשית א ב)
ואת כל אלה ידי עשתה. וכבר ויהיו כל אלה לפני העשיה ונפשו אותה ויעש. ומה שנברא על ידי השתלשלות כדי שיהיה כח הבחירה ויהיה עולם הגשמי. ומה שצריך עולם הגשמי. הוא כי בו יתפאר שגם בריאה שפלה כזה יעבדהו. עם היות הבחירה בידו. ז"ש ואל זה אביט אל עני ונכה רוח. ומ"מ וחרד על דברי. כי בין שוחט השור ובין מכה איש. בין עושה מצוה ומקיים מצות שחיטה בין רוצח נפש. בין זובח השה בין עורף כלב. בין מעלה מנחה או מעלה דם חזיר בין מזכיר לבונה או מברך און. גם המה בחרו בדרכיהם הטובים ובתעלוליהם הרעים נפשם חפצה כי להם הבחירה, ובזה שפיר יפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות ועז"א גם אני אבחר בתעלוליהם:

ענין ב'
הנה הקב"ה ברא את העולם שיתנהג על פי הטבע אשר סדר, אמנם לפעמים יצטרך להנהגת למעלה מן הטבע ולשדד המערכה. והנה שם אלהים מורה על הנהגת הטבע אלהים גי' הטבע. והוא מדת הדין לפי סדר ההנהגה אשר ערך בידי הטבע. אמנם לפעמים ינהג בשם הויה למעלה מן הטבע. והנה בכל מעשה בראשית לא נזכר רק שם אלהים. כי כל הבריאה אשר עשה בששה ימים סדרם בהנהגת הטבע. אבל בבריאת השבת ברא הנהגה למעל' מן הטבע כמ"ש במק"א ולזה נכתב אח"כ ה' אלהים שהקדים מדת הרחמים שלפעמים, ישדד הדין. ועל זה פי' רש"י מתחלה עלה במחשבה וכו'. כי הכוונה בעיקר הנהגת העולם. ואחר כך אומר אלה תולדות השמים והארץ ביום עשות ה' אלהים אחר השבת שברא הנהגה למעלה מן הטבע אז ארץ קודם לשמים דבענין זה לא תקבל הארץ משמים מאומה וזאת רק בארץ לבד:

עוד מענין זה (ישעיה מ' כ"ו).
שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו'. מבואר בעקידה הג' ראיות שבנה אריסטו עליהם יסוד על הבריאה. א) מצד הרבוי. ב) החכמה. ג) התכלית. למפל כשנראה שירים כתובים בתכלית הסידור והיופי רבים מאד פונים אל תכלית להישיר אל מדה אחת כמו הענוה. יש שלש ראיות שהיה מי שכתב אותם. א) ריבוי האותיות וסדורו. שבהשתפך דיו לא יהיה המקרה על הרבוי. ב) החכמה הנראה במכתב ההוא, ג) שפונה אל תכלית. על הא' אמר מי ברא אלה הרבים מאד. על הב' המוציא במספר צבאם. כי כל שאין בו חכמה אין בו מספר. אבל מתנאי החכמה שלא ימצא בו סרח העודף. וכן אין יתרון בבריאה ולולי היה די במשל בי"א מזלות לא היו י"ב. על הג' לכלם בשם יקרא. השם מורה על התכלית. כי כל אחד שמו ענין תכליתו אשר עבורו נברא. ולשרש עוד כפירת הקדמות אשר הכריחה אריסטו מצד מדוע לא ברא קודם. והתשובה כי כלם היו בחוקו קודם הבריאה כמו אחר כך. עז"א מרוב אונים ואמיץ כח של הבורא יתברך איש לא נעדר גם מקודם בכחו הבלתי ב"ת כמשל המלך והפרוטה הנ"ל:

חלק ג

(ישעיה סו) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי. נל"פ ע"ד הדרוש, דהנה בית שמאי ובית הלל פליגי. (חגיגה דף יב ע"א) בית שמאי אומרים שמים נבראו תחלה, ובית הלל אומרים ארץ נבראת החלה. בית שמאי אומרים מנהג בשר ודם בונה כסא ואחר כך שרפרף וכה"א השמים כסאי. וב"ה אומרים בשר ודם בונה בית ואחר כך עליה. וראית בית שמאי דכתיב את השמים ואת הארץ. והנה באמת בגמר הבריאה כתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. והנה י"ל בזה כמה תרוצים אחד על פי המבואר בבחיי דחשיבות השמים משום שהם נמצאים רוחניים ואינם הוים ונפסדים וקיימים בארץ וחשיבות הארץ משום ביהמ"ק הבנוי בארץ וכבר אמרו בפ"א דכתובות (דף ה ע"א) דגדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דשמים וארץ נבראו ביד אחת וביהמ"ק נברא בשתי ידים דכתיב (שמות טו טז) מקדש אדני כוננו ידיך. ואמרו שבית המקדש גדול ממעשה שמים וארץ והוא בארץ על ידי זה הארץ חשובה יותר משמים. ועל זה אמר בראשית הבריאה קודם שנברא ביהמ"ק ברא אלהים את השמים בהחלה והיו השמים בחשיבות יותר. אמנם ביום עשות ה' אלהים היינו בשעת בנין המקדש שנברא בשתי ידים שר"ל בחסד ובגבורה שהם זרועות עולם וידים העליונים כמ"ש בתיקונים במאמר אליהו ז"ל חסד דרועא ימינא וגבורה דרועא שמאלא והם שתי מדות ה' אלהים אזי ארץ ושמים היה הארץ בחשיבות יותר משמים שלא נבראו רק ביד אחת כמ"ש בראשית ברא אלהים את השמים רק ביד החזקה ודרועא שמאלא. ובאור הענין כי שמים וארץ מתנהגים על פי הנהגת הטבע היוצא משם אלהים והוא היד החזקה. משא"כ בשכלול המשכן שנשתכללו שם ההנהגות הנרמזים בעמודי הביהמ"ק, יכין ובועז, עמוד הימיני. יכין מורה על הנהגה פרטית אלהית למעלה מהטבע ועמוד השמאלי בועז מורה על ההנהגה הטבעית כמו שהאריך בזה הב"ע. ענין ב', כי באמת הארץ בחשיבות יותר מצד היותה בשפל מצבה דצה ועניה ומורכבת מהפסד והתכה. והקב"ה בוחר מקום נמוך ודרכו להשתמש בכלים שבורים. אך ידוע בראשית השתלשלות הבריאה מצד המחשבה היתה גם הארץ גבוה מעל גבוה עד שנתגשמה וירדה למטה. הארץ קודמת בחשיבות מצד היותה בשפל וגם מצד שאז ניתן לאנשים כח הבחירה למנדע טוב ורע. ומצד תולדות הארץ שחשובים יותר מתולדות השמים המוכרחים במעשיהם, ענין זה עפמ"ש למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה. ואם כן י"ל דבאמת שמים קדמו בבריאה. אך מתוך שמהרה הארץ ורצתה לעשות רצון קונה הקדימה ביציאתה לפועל קודם השמים. ועז"א ביום עשות היינו בגמר העשיה ארץ קודמת. וז"ש באמת השמים כסאי והארץ הדום רגלי וממילא השמים קודמים כמנהג בשר ודם בונה כסא ואחר כך שרפרף וא"כ י"ל למה כתיב ארץ ושמים שהקדים הארץ אומר תירוץ אחד כי אי זה בית אשר תבנו לי שגדול כבוד הבית אשר בנו צדיקים בשתי ידים והוא מקום מנוחתי והוא גדול מכל הבריאה אשר נברא רק ביד אחת. ועז"א ואת כל אלה ידי עשתה דייקא ביד אחת. התירוץ השני שלזה הארץ קודמת כי אל זה אביט [אין לשון הבטה אלא מלמעלה למטה] אל עני ונכה רוח ודרכו להשתמש בכלים שבורים. והתירוץ הג' שלזה הארץ קודמת בפועל לפי שחרדה על דברי שרצתה לעשות רצון קונה ועז"א וחרד על דברי:

חלק ד

(מגילה דף נ"ז) במעשה דתלמי המלך שינו ע"ב זקנים לכתוב אלהים ברא בראשית ועיין ברש"י ותוספות שנדחקו בזה ועיין במהרש"א בח"א שם. ולפענ"ד לפרש שידוע דתלמי המלך מלך מצרים היה מתלמידי אריסטו היוני שהיה ראש הפוקרים שהיו מכחישים חידוש העולם בבחירה ורצון. ואמרו שהעולם נאצל עם קדמות הסיבה הראשונה בהכרח כצל מהשמש. והמושכל מהשכל. ולא יתואר בשם בורא רק בשם נושא. ואין לשער לפי פקרותם רגע מציאות הסבה הראשונה בלא מציאות הבריאה. ולזה אם היו כותבים בראשית ברא אלהים היה זה מתחזק לסברתם שבראשית המציאות היה גם מציאות בריאת החומר ההיולי כמציאת הצל ברגע מציאות השמש לזה כתבו אלהים ברא בראשית שתחלה היה מציאות האין סוף יתברך מעולם ועד עולם ואחר שעלה ברצונו הפשוט ברא בראשית השמים והארץ, ודוק כי הדברים ברורים וקרובים לאמת:

עוד בענין זה.
כי חכמי יון אשר על ברכם נתגדל תלמי אמרו כי ברא העולם על ידי עילות ועלולים. הכרחם הוא בטוענם שא"א שיצאו דברים רבים מהאחד המיוחד. כי מאחד פשוט יצא אחד פשוט. וע"כ אמרו שהעילה ראשונה ברא עילה שניה. ומצד שזה מכיר עצמו ועילתו ברא שלישי. ומצד זה הניעו השמים והתמורות דברים המשונים הנהגות השונות. טוב ורע. דין ורחמים. רוגז ורצון. על זה אמרה חנה אין קדוש כה'. שלא כדעתם כי יש עלול שהוא קרוב להדרגת מאצילו. לא כן כי אין בלתך ואין צור כאלהינו. ולכן אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה שיש גבוה מעל גבוה עלול מעליל עד עילה ראשונה. וסבת אמרכם כן כי יצא עתק מפיכם איך יתכן לאמר כי אל דעות ה'? שיש בו דעות חלוקות ולו נתכנו עלילות מפורדות כי קשת גבוהים חתים ונכשלים אזרו חיל שהם טוב ורע באחד המיוחד שבעים וכו' עד עקרה וכו', ה' מוריש וכו' כל אלה הם דברים סותרים ומשיב ע"ז כי זה טענת שקר ה' סדר הנהגה מיוחדת רק טוב ומה שנמצא אינו מצד הפעולות רק לפי ערך הנענשים. וז"א כי לה' מצוקי ארץ היסוד וסדר אשר הניח ואשר השית עליו תבל. ועל ידי זה רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחשך ידמו ממילא. והנה היונים בטעותם זה גזרו שאין לקרא להבורא רק בשם סיבה ראשונה או התחלה לבד. וזה שחששו הזקנים אם יכתוב בראשית ברא אלהים יאמר תלמי שבראשית היא הסיבת ראשונה אשר נקרא בפיהם בשם ראשונה האציל עלה שניה שהוא אלהים ועל זה שינו לכתוב אלהים ברא בראשית:

חלק ה

(סוכה דף מט) תני דבי ר' ישמעאל בראשית אל תקרא בראשית אלא ברא שיתין. יבואר ע"ד הפלפול במה שהביא מהרש"א בח"א (מגילה דף ט) בשם פענח רזא דלזה נכתב בראשית ברא אלהים ולא אלהים ברא בראשית משום מה דאמרינן (נדרים י ע"א) מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, שמא ימות ומוציא שם שמים לבטלה. וזה הורה במה שלא הזכיר כאן השם בתחלה. והובא בירושלמי דהשם חרות על התהום במקום שיתין [עיין סוכה (דף נג ע"ב) בהא דכרה שיתין] ומי שמוציא שם שמים לבטלה או נשבע לשקר אותיות השם נמחקין והתהום רוצה לשטוף את העולם. וז"ש ר' ישמעאל אל תקרא בראשית ר"ל אי אתה יכול לקרות בראשית תחלה אלא ע"י מה שברא שיתין ושם הגביל הקב"ה על התהום שלא יצא וישטוף את העולם. ואם יוציא השם לבטלה מחריב העולם. לזה לא הזכיר השם בתחלה להורות שלא יוציא שם שמים לבטלה. ושם בסוכה דורש חמוקי ירכיך אלו השיתין כמו חלאים שמחוללין ויורדים עד התהום. מעשה ידי אמן זו מעשה ידי אומנותו של הקב"ה. וזה דוקא למ"ד דשיתין מששת ימי בראשית נבראו. אבל לראב"צ שסובר שם דדוד כרה שיתין צריך לדרוש פסוק זה כמו שדורש רב ענן (שם ע"ב) חמוקי ירכיך אלו תלמידי חכמים מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. וזה דלא כר' חייא במ"ק (דף טז ע"ב) שהיה שונה בגובהה של עיר וכן פי' בשו"ע יו"ד (סימן רמ"ו) דצריך לשנות בצנעה. ובזה יובן המדרש בכאן בראשית ר' אושעיא רבה פתח ואהיה אצלו אמון. אמון פדגוג אמון מכוסה אמון מוצנע. ר"ל שדורש בראשית בזכות התורה שנקראת ראשית. ועל זה פתח ואהיה אצלו אמון פדגוג שהתורה אומנות לכל מעשה בראשית וממילא לא מוכח הדרש של ברא שיתין וצ"ל דדוד כרה שיתין וממילא הפסוק חמוקי ירכיך נדרש מה ירך בסחר אף דברי תורה בסתר ועל זה אמר אמון מכוסה אמון מוצנע. ותוכן הענין מה שדורש בראשית ברא שיתין משום דמטבע הבריאה היה שהארץ תהיה מכוסה בתוך המים ויסוד המים יקיף יסוד העפר כיתר היסודות שכל אחד מקיף לחבירו. ואך הקב"ה שנה סדר הבריאה דאחר שעיקר הבריאה היה בשביל צאצאי הארץ שיקבלו תורה ומצות. ואם יהיה העולם כולו מים במים כל הבריאה לבטלה. ועל זה ברא השיתין ששם הגבול לתהום שיהיה כבוש תחת הארץ ולא יצא לשטוף את העולם ובזה נשתכללה כל הבריאה שעיקרה בשביל ישוב האין ושפיר נרמז במלת בראשית שהוא המקיים כל הבריאה בכלל:

חלק ו

(תמיד דף לב) שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב, מן השמים לארץ רחוק או ממזרח למערב א"ל ממזרח למערב. תדע שהרי חמה במזרח הכל מסתכלין בה חמה באמצע הרקיע אין הכל מסתכלין בה וכו'. אמר להם שמים נבראו תחלה או ארץ. אמרו לו שמים נבראו תחלה שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים וגו'. א"ל אור נברא תחלה או חושך וכו' נקדים טעם למ"ד בחגיגה (דף יב) דאור הן הן המאורות למה לא נתלו עד יום רביעי. ויש לומר הטעם משום דבמדרש אמר דהשמים והארץ היו מתוחין והולכין. ובעירובין (דף נו) אומר בתקופת ניסן ובתקופת תשרי חמה יוצאה בחצי מזרח ושוקע בחצי מערב ע"ש באורך. ולפי מ"ש בר"ה היה זמן בריאת עולם או בניסן או בתשרי. ואם כן לפמ"ש המד' דמתוחין והולכים פי' מקצה לקצה עד שנגמרו שתי הקצוות אם כן עד יום רביעי עדיין לא נגמר חצי כיפה ולא יכול לתלות המאורות אז, אבל מוס ד' שאז נגמר חצי כיפה שפיר נתלו. והנה ברש"י מביא יהי מאורו' ביום ראשון נבראו וביום רביעי צוה עליהם ליתלות. הוא שהכתוב אומר את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותיה. ויל"ד לאיזה מנין מביא רש"י ואת הארץ לרבות תולדותיה. ויש לפרש משום דלבית שמאי דס"ל בחגיגה שמים נבראו תחלה אם כן לפמ"ש במדרש דתולדות השמים מהארץ נבראו וגם למדו מפסוק עוטה אור כשלמה דאור נברא קודם השמים. אם כן קשה כיון דהאור נברא מן האדמה והאדמה לא נבראת רק אחר בריאת השמים אם כן איך נברא האור מן הארץ כיון דשמים קודמין לארץ, וע"כ ס"ל כמ"ד דויהי אור קאי על אור הגנוז. משא"כ לדעת זו דארץ נבראת תחלה. י"ל שפיר שנברא מן האדמה קודם לשמים. ואיתא התם את הארץ ל"ל להקדים שמים לארץ. ופי' רש"י דאי לא כתיב את הוה אמינא כאחת נבראו אלא שאי אפשר לקרות שני שמות כאחד להכי כתב את להקדים. והשתא דברי רש"י בחומש מבוארים דרש"י ס"ל ויהי אור קאי על המאורות דמיום ראשון נבראו. אם כן מכח דהארץ נבראת תחלה כנ"ל ואם כן א"צ את להקדים שמים דאדרבה ארץ נבראת תחלה לזה צ"ל לרבות תולדותיהן. והתוס' שם מקשו על רש"י בחומש במ"ש את לרבות תולדותיהן שהוא נגד הגמ'. ולהנ"ל א"ש דהגמרא קאי אליבא דמ"ד דשמים נבראו תחלה. אם כן ויהי אור קאי על אור הגנוז כנ"ל. אבל רש"י שפירש דויהי אור קאי על המאורות של עכשיו ואם כן על פי' המדרש דתולדות השמים מהארץ נבראו מוכרח לומר דהארץ נבראת תחלת וא"א לומר את להקדים כנ"ל. והנה בגמרא מקשי קראי אהדדי דמשמע שאדם הראשון היה מקצה השמים ועד קצה השמים וכתיב שהיה מן הארץ עד לרקיע ומשני אידי ואידי חד שיעורא. וכתבו התוס' ופליג אמאן דאמר בתמיד דממזרח למערב רחוק טפי. והנה להמ"ד דהיו מתוחין י"ל דלא פליגי כלל משום דאדם נברא ביום ו' ושעה ה' עמד על רגליו וכיון שהיו השמים והארץ מתוחין והולכים. ואם כן כשנברא עד שחטא ונגרע קומתו לא היתה מדת הארץ כמו שהוא עכשיו ומ"ש מזרח ומערב רחוק טפי קאי על עכשיו. אבל באותו הפעם לא היתה הארץ גדולה במדתה כמו שהיא עכשיו ואם כן שפיר היה קם. והנה ההכרח שהיו השמים והארץ מתוחים והולכים הוא מהנ"ל דאם לא כן למה לא נתלו המאורות ביום א'. אם כן נקוט בידך אם ויהי אור קאי על המאורות מוכח דארץ נבראת תחלה. ומוכח דהיו מתוחין והולכים דאל"כ למה לא נתלו ביום א'. אבל אם ויהי אור קאי על האור הגנוז לא קשה למה לא נתלו די"ל שנברא ברביעי ואת לרבות שאר תולדות לא חמה ולבנה רק שאר תולדות שמים אם כן אין הכרח שהיו מתוחין והולכים. וגם י"ל שמים נבראו תחלה. אם כן א"ש בל"ז לא היה יכול לשאול שמים נבראו תחלה דיש הוכחה דשמים תחלה דהא כתיב מקודם בקרא. ומאמר ויהי אור קאי על אור הגנוז בהכרח. וגם יהיה ראיה לזה דאי אמרת דקאי על המאורות למה לא נתלו תיכף ומהיכא תיתי לומר שהיו מתוחין והולכין. אבל השתא שהשיבו מזרח ומערב רחוק אם כן קשה אדם היכא קם וצ"ל כתירוץ הנ"ל שהיו מתוחין ואם כן שוב י"ל ויהי אור קאי על המאורות דלא קשה למה לא נתלו תיכף כנ"ל ואם כן נוכרח לומר גם כן דארץ נבראת תחלה כנ"ל ושפיר דוקא אחר תשובתם נסתפק בזה (וגם יבואר שאר ספיקות להמעיין גם דברי רש"י התמוהין דפי' שמים נבראו תחלה כלומר או כהדדי ולפי פי' תוס' בחגיגה את להקדים):

חלק ז

(במסכת חגיגה דף יב) אר"י אמר רב אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו כו', והא כתיב מקצה השמים ועד קצה השמים. אידי ואידי חד שיעורא הוא. ומקשו התוס' מנלן הא דמסוף העולם ועד סופו הוא ת"ק שנה כו', והוא תמוה דקושיא זו היה להם לרשום לקמן דמבואר דת"ק שנה אורך העולם, ויל"פ לפי הירושלמי דברכות כתיב למען ירבו ימיכם על האדמה אשר נשבע לאבותיכם כימי השמים על הארץ כמו שני אבות אברהם חי קע"ז יצחק ק"פ יעקב קמ"ה, עיין ביפ"מ חוץ ב' שנים שעדיין לא הכיר אברהם אבינו את בוראו, א"כ יש ראיה ברורה דהעולם ת"ק שנה אך יש לומר גם עובי הרקיע בכלל כמ"ש בידי משה ועי' ביפ"מ אך אם קאמר דעובי הרקיע גופא ת"ק שנה כמ"ש יד"מ דכתיב ויהי מבדיל בין מים למים כשיעור הבדל כך העובי בודאי יש ת"ק זולת העובי, והנה יש הכרח דהעובי הוא רק חלק ששי מן ת"ק כמו שמפ' רבא בפסחים פרק מי שהיה טמא. משום דמהלך אדם בינוני ביום הוא י' מיל ובין השמשות מע"ה ועד הנץ החמה ה' וכן משקיעת החמה עד צאת הכוכבים וה' חלק ששי משלשים, אך התינח לדעת חכמי ישראל דבלילה חמה מהלכת ברקיע משא"כ לדעת או"ה דבלילה מהלכת תחת הרקיע אין כאן שום ראיה ואפשר שעובי הרקיע ת"ק שנה, והנה הת"ח מקשה איך אפשר שיהיה אידי ואידי חד שיעורא הא השמים הוא כמו כדור והארץ הוא במרכז ממילא הוי כפלים מקצה השמים ועד קצה השמים כמו מהארץ עד רקיע, ומשני דהארץ לא עומדת באמצע העיגול אלא למטה מאמצע העיגול, ואז מקצה השמים ועד קצה השמים אין ארכה כ"כ כמו המרכז דהוא אמצעות העיגול ושפיר הוה השטח מקצה ועד קצה כמו מהארץ עד רקיע, ועפמ"ש התוס' דלמ"ד בתמיד מזרח ומערב רחוק טפי דהיינו אמרכז ואידי ואידי חד שיעורא קאי על הפסח הסמוך לארץ דהיינו למטה מאמצעות העיגול כפי סברת הת"ח ואז באמת הקצה שוה כמו מארץ עד לרקיע לכך פ' תוס' אדם היכי קם ומשני שהיה בג"ע עד שנתמעט וכד מעיינת ביה במס' תמיד הוכחה של זקני הנגב דממזרח למערב רחוק מפי משום דאם החמה באמצע א"א להסתכל בה וסמוך לשקיעה אפשר להסתכל מטעם שרחוק טפי קשה כיון שהארץ עומדת למטה מאמצעות הכדור ואז הקצה קרוב כמו השמים, ממילא כיון דסמוך לשקיעת החמה שוקעת למטה מקרקע א"כ סמוך לשקיעתה היא קרובה, א"כ למה יכולין להסתכל בה אלא הוכרח לומר דלדעת ת"ח היא שוקעת באמצעה ולשם הוא רחוק ומנסר עובי הרקיע ממילא עתה מוכח דברקיע א"א להיות עובי כמו מן הארץ עד לשמים וא"כ אין למילף משנות אבות משום די"ל עם עובי הרקיע יחשב ת"ק שנה ושפיר מקשו תוס' דוקא עתה דקאמר אידי ואידי חד שיעורא ומוכח דמנכר ברקיע זה הכרח לומר כסברת הת"ח דהארץ למטה מאמצע כדור, וממילא לזה סמוך לשקיעה יכולים להסתכל בה דאין נכרת בזריחתה משא"כ באמצע הרקיע. ומוכרח לומר משום דסמוך לשקיעתה שוקעת במרכז והוא כפלים כמו מן הארץ עד לרקיע ומנכר ברקיע דרך עובי ואין הולכת כלל למטה לארץ וממילא יכולים להסתכל סמוך לשקיעה דרחוק טפי בשלמא אם היה שקיעתה למטה לארץ ממילא סמוך לשקיעתה ג"כ אין ראוי להסתכל בה מטעם כיון דסמוך לארץ בקצה קרוב מאד משום דאז עיגול הכדור קצר, אלא ש"מ דאינה שוקעת באמצע העיגול ומנסר בעובי הרקיע ואז באמת רחוק טפי וא"כ מוכח דעובי הרקיע בודאי לא הוי לת"ק שנה וא"כ שפיר יש לספק בו אם ת"ק שנה עם עובי או לאו ואין לילף משנות אבות ושפיר מקשו תוס' ותימה וכו' ודוק:

חלק ח

(אמר המו"ל לא הבנתי דבריו דאם התוס' מפרשים כדעת הת"ח שאידי ואידי חד שיעורא הוא למטה על שטח הארץ וממזרח למערב רחוק טפי הוא במקום המרכז, אם כן אין מקום לקושית התוס' אדם היכא קם שהרי הוא היה על הארץ):

חלק ט

(במסכת חגיגה דף טו) מעשה בריב"ח שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית וראהו בן זומא ולא עמד מפניו אמר לו מאין ולאין בן זומא אמר ליה צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות בלבד ובמד' (בראשית פ"ד) איתא כשתים ושלש אצבעות ונראה דנסתפק בזת ונ"ל עפ"י מ"ש במד' דמים עליונים נתונים על שמים דלכך נקרא שמים שא מים וחצי תחת ארץ כמ"ש בכ"מ. וא"כ לפי הגמ' דב"ב (דף עד) דארעא ורקיעא נשקי אהדדי עיין בפי' רשב"ם נמצא למדין דמפסיק בין מים עליונים לתחתונים עובי הרקיע ועובי דארעא. ואיתא בירושלמי דברכות דעובי הרקיע חמשים שנה וכן עובי הארץ חמשים שנה א"כ מפסיק בין מים עליונים לתחתונים שיעור מהלך מאה שנה חומש מן שיעור הילוך הארץ דארץ מהלך ת"ק שנה ואיתא בעירובין (כ"א) דמדות עולם חצי אמה של הקב"ה דכתיב (ישעיה מ' יב) ושמים בזרת תכן וזרת הוא חצי אמה. ועיין בתוס' הביאו דר"א הקליר ס"ל דזרת הוא שליש אמה א"כ לפי הגמ' דידן הוה ת"ק שנה חצי אמה של הקב"ה, ולר"א הקליר הוה רק שליש אמה, ובאמה יש שלשים אצבעות משום דכל אמה בת ששה טפחים וכל טפח חמש אצבעות א"כ יש שלשים אצבעות באמה, וחצי אמה ט"ו אצבעות ושליש אמה עשר הצבעות, וא"כ כיון דההפסק בין מים העליונים לתחתונים הוא רק מאה שנה חמישית ממדות העולם א"כ לגמ' דהעולם הוא ט"ו אצבעות החמישית ממדת עולם הוא שלש אצבעות, ולר"א הקליר דהעולם מחזיק עשר אצבעות החמישית הוא שתי אצבעות, ובזה נסתפק במדרש ואמר כשתים ושלש אצבעות, ודוק:

חלק י

(ב"ב דף כ"ה) אמר רב יהודה מאי דכתיב (דברים ל"ב) יערוף כמטר לקחי זו רוח מערבית שבאה מערפו של עולם וכו', תניא ר"א אומר עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת וכיון שהגיע חמה אצל קרן מערבית צפונית נכפפת ועולה למערה מן הרקיע ע"כ. נראה לפרש הסמיכות דהנה ריב"ל אומר (שם) בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעו מקום תפלה דכתיב (נחמיה ט) וצבא השמים לך משתחוים, והקשו בתוס, ד"ה וצבא שמים ליליף מארון שהיה בבהמ"ק במערב, ותירץ דע"כ היה צריך להשים באיזה צד, והקשה מהרש"א א"כ גס ממהלך חמה אין למילף די"ל לעולם השכינה בכל מקום ומוכרח שיהיה באיזה צד, ונראה דהמהרש"א מדויל ידיה משתלם דעמ"ש אנטונינוס שאל לרבי' מפני מה החמה יוצאה במזרח ושוקעות במערב א"ל אי הוה איפכא נמי הוה אמרת הכי א"ל מ"מ שוקעת במערב וכו', ופי' המהרש"א משום דמהלך החמה העצמית ממערב למזרח רק המזלות מכריחים אותה וע"כ ממזרח למערב, וע"ז שאל באמת למה תלך תנועה הכרחית ומשני כדי ליתן שלום לקונה שהשכינה במערב. ולפ"ז מסולק קושית המהרש"א דמוכרח דהשכינה במערב דאל"כ למה תסבב תנועה הנגדיית. אבל למ"ש בילקוט דהחמה בשקיעתה נכבית שטובלת באוקיינוס ובזריחתה חוזרת להאיר מפני שטובלת בנהר דינור כי נהר דינור במזרח ואוקיינוס במערב, וא"כ ממילא מוכרח הסיבוב ממזרח למערב לכבות ולחשיך ולהאיר אח"כ, אך הא תינח לדעת חכמי האומות שבלילה החמה מהלכת תחת הארץ, אבל לדעת חכמינו ביום הולכת למעלה מרקיע ובלילה מעל לרקיע, לא שייך הני טעמים כלל, ושפיר מוכח דשכינה במערב, וז"ש רב יהודה. דשכינה במערב ומוכח מחמה, וקשת להילקוט אינו מוכח כלל לזה אמר תניא ר"א אומר עולם לאכסדרה הוא דומה וכו', ובלילה הולכת מעל לרקיע, ושפיר מוכח דלא קשה קושית המהרש"א כנ"ל והבן:

חלק יא

(בראשית א ב)
והארץ היתה תהו, מה שהיה זה צורך בבריאה כי בכ"מ ובכ"ד הקליפה קודמת לפרי, ועז"א במדרש אלו מעשיהם של רשעים דלולא הרשעים היה הפרי קודמת כמ"ש חכמינו ז"ל שור שהקריב אדם הראשון קרנותיו קודמות לפרסותיו, דרך ב' עדש"ה מאתו לא תצא הרעות, והענין כי הקב"ה ברא. העולם בטבע שיהיה הויה ונפסד רק מעמידה. ומקיימה נגד טבעה ובטבע שהארן תהיה תהו ושיהיו המים מכסים כל כדור הארץ רק הקב"ה מקיימה נגד טבעה ע"ד שפ' מ"ש לשר של ים פתח פיך ובלע מימות שבעולם ובעט בו והרגו ולמורד, הקב"ה מניח את העולם ביד הטבע. וממילא הארץ תהו ובהו עש"ה מה אקב לא קבה אל שכן בקללות אמר יבאו עליך, וע"ז בראה בטבעה להיותה התו ובהו לענוש הרשעים ועז"א במדרש (בראשית פ"ב) והארץ היתה תהו אלו מעשיהם של רשעים ויהי אור אלו מעשיהם של צדיקים דע"י מעשה הצדיקים משנה הטבע להיות אור כשם שהם משנים טבעם ושוברים את יצרם:

חלק יב

(בראשית א ה)
ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, מה שלא אמר ויעש את האור כמ"ש ברקיע מבואר כי האור נעשה מזיו הדרו של הקב"ה והוא אור הצפון להיותו מזיו השכינה. ועז"א במד' מהיכן נבראת האורה שנתעטף הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, פי' כי בלא מסך אי אפשר לתחתונים להנות. ולא יראני האדם וחי, רק ע"י התלבשות יוכלו לקבל האור. א"כ לא היה האור הזה עשיה חדשה כי זה האור קדום לכל הקודמים, ועז"א ויהי אור מכבר.

ובמד' אור שכבר היה, וברש"י ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא. ולפי פשוטו כך פרשהו ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשים בערבוביא, ונראה דשניהם אחד עד"ש חז"ל בחושך של מצרים שהיה מחושך של מעלה הוא האור הגנוז שהוא אור לצדיקים וחשך לרשעים. ובזה פרשתי פסוק למה לכם יום ה' ונו', משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאורה, (עיין לקמן פ' בא) והמד' אני אמרתי יהי כן והם אומרים לא כן כי מ"ש ויהי אור ולא כתיב יהי כן משום שלא נשאר רק שנגנז, ומצד זה הרשעים אינם יכולים לסבול האור הזה שאין משתמשים בו רק הצדיקים רגילים בו. וזה פי' אני אמרתי יהי כן, שאילו היו כלם צדיקים היה נשאר האור כן ולא נגנז, והם אומרים לא כן כי בשביל שנמצאו בם רשעים שאינם יכולים לסבול האור הזה לא נשאר כן רק נגנז להצדיקים שהם רגילים בו כי הקב"ה גנזו בתורה עד"ש בברכות חז"ל עולמך תראה בחייך ועיניך יאירו במאור תורה ועל זה המאור שבה מחזיר למוטב ועל דרך זה אמר הפייטן אור עולם נגנז באוצר חיים רק אורות הנבדלים מאופל אמר ויהי לנצח, וא"כ כששימש האור הגנוז היה אור לצדיקים וחושך לרשעים כמו במצרים היה אור וחושך משתמשים בערבוביא ואין זה נאה להיות אור כזה לרשעים בעולם וגנזו וברא אור הנבדל מחשך, ועז"א אורות מאופל ודוק:

עוד בדברי רש"י הנ"ל בסגנון אחר
נראה שהוא ענין אחד כי יקרא חושך העדר האור או אור גדול המסמא הראות. ועז"א (תהלים יח יב) ישת חשך סתרו, ובאמת ונהורא עמיה שרא, ואצלנו יקרא חושך מהמניעה ההשגה כפי' האר"י ז"ל יוצר אור יצירה ובורא חושך בריאה וע"ז אמר (תהלים קלט) גם חשך לא יחשיך ממך דייקא אדרבה ולילה כיום יאיר, אבל הוא כחשיבה כאורה חשך הבא מן האורה ואור הגנוז הוא אור השכינה לצדיקים אור ולרשעים חשך ועל זה אמר שמואל אין גיהנם לעתיד לבוא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה היינו אור הגנוז, וז"ש ראה שאין ראוי לו ולחושך שיהיו משתמשים בערבוביא דייקא. וכן היה בחושך מצרים אור הגנוז ובזה נכון המדרש (שמות פ' יד) אמר הקב"ה למלאכים המצריים ראוים ללקות בחושך מיד הסכימו כלם כאחד ולא המרו כו' מהיכן היה החושך ההוא ר' יהודה ור' נחמיה ר"י אומר מחושך של מעלה שנאמר (תהלים יח) ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו. נראה עפ"י הידוע דכולו חייב זכאי. וא"כ היה ראוי למלאכים שילמדו עליהם זכות ואז היו חייבים, אבל אחר שכולם הסכימו לחובה ממילא הם נשארים זכאים אך לפי מ"ש דמחשך של מעלה היה ר"ל כי האור הגנוז הוא בעצמו היה החושך למצרים ואור לישראל כמ"ש דלעתיד יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה רשעים נדונים בה וצדיקים מתרפאים בה. כי הצדיקים עיניהם זכים ויכולים לסבלו. אבל הרשעים אינם יכולים לסבלו, ועז"א (עמוס ה') הוי המתאוים את יום ה' דייקא, כי זה יהיה באמת יום הגדול והנורא שיזרח בו האור הנעלם, ועז"א למה לכם דייקא יום ה' הלא הוא לכם חשך ולא אור ועז"א משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאורה, שלהתרנגול יזרח האור, ולעטלף יחשכו עיניו מראות, וא"כ אחר שהיה האור הגנוז בעצם אין זה חובה ואפילו היו כולם מסכימים אין זה חובה והדין נותן שיזרח האור, אך מאין ידעו המלאכים שכוונת הקב"ה על האור הגנוז דלמא רוצה הקב"ה להביא חשך ממש, אך מתנאי דיני נפשות שיהיו מתחילין מן הקטן ופותחין בזכות, וכאן אמר הקב"ה דייקא והתחיל בגדול ואמר בזה"ל ראויין הם המצרים ללקות בחושך הרי פתח בחובה וידעו שאין כוונתו רק על האור הגנוז לזה מיד הסכימו כולם כאחד ועז"א בסמוך מהיכן הביא עליהם חושך מחושך של מעלה וזה מבואר בכתב (תהלים ק"ה כ"ח) שלח חושך ויחשיך וגו' דקשה למה הכפיל חשך, ויחשיך, אך פרשתי מ"ש (שם קלט יב) גם חשך לא יחשוך ממך כי ידוע מ"ש דלא כתיב ולחושך קרא אלהים לילה דאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה, ר"ל כי מלפני הקב"ה יורד תמיד רחמים ולמטה נתהפך לדין לפי הכנת המקבלים כמו שהארכתי במקום אחר ועז"א גם חושך לא יחשיך ממך רק למטה נתהפך לחושך:

חלק יג

(בראשית א ו)
יהי רקיע. מה שברא הקב"ה מים העליונים ותחתונים ביחד ואחר כך הפרישן היה ממש כענין בריאת אדם הראשון שתחלה ב' פרצופין נבראו ואחר כך נסרס. והענין ע"ד מתחלה עלה במחשבה שתחלת הבריאה היה להיות הזיווג תדיר בין בעליונים ובין בתחתונים ואחר כך נעשה פירוד בין הדבקים. וכן במים, שמים העליונים זכרים ותחתונים נקבות. ועז"א משיבוא חתן לקראת כלה. ואמרו אין לך טיפה יורדת מלמעלה שאין טפיים עולות כנגדם. וכשהעולם זוכה הארץ שותה ממים העליונים כמ"ש (דברים יא) למטר השמים חשתה מים, זכרים, ונאמר (תהלים סה) פלג אלהים מלא מים תכין דגנם כי מים העליונים חסדים והתחתונים דינים. ועל זה בכו המים התחתונים כשהבדילם שהבכי מכח הדין כי נשארו הדינים מופרשים מן החסד. ועל ידי הרקיע הם מתיחדים, רקיע שפי' הם צפו צנורות השלום ביחוד הוי"ה אדני הנקרא סוכת שלום וע"ז ויקרא לרקיע שמים שהוא המיחד אש ומים דין וחסד. ותהום אל תהום קורא לקול צנוריך. וכמ"ש במסכת תענית שממים העליונים באה הברכה:

חלק יד

(בראשית א ט)
יקוו המים וגו'. טבע הבריאה שיסוד המיס מכסה יסוד העפר ומאמר זה הוא נגד הטבע וע"ד שפרשתי שאמר ה' לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם השיב מה כחי ובעט בו והרגו ועל זה אמר (ירמיה ה) אשר שמתי חול גבול לים. והנה בעונש ע"י המים יהיה חזרת הטבע לטבעו ומים יכסו ארן. ועז"א הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' צבאות שמו דאף שאין מיחד שמו על הרעה כאן מיחד שמו כי חוזר לטבע הבריאה ועז"א מקולות מים וגו' אדיר במרום ה' ע"ז ההנהגה למעלה מן הטבע. וע"ז אין כישוף שולט במים כמ"ש במקום אחר. ובזה יבואר מ"ש אלכסנדר הוריד ספינות לים אוקיינוס. שמע מה שאנו אומרים אדיר במרום ה'. כי באמצע אוקיינוס המים גבוהים מן הארץ ועומדים נגד הטבע ועיין מ"ש בביאור בראשית. ועז"א מתחת השמים כי יוצא מטבע המוטבע לפי הנהגת תחת השמש אל מקום אחד שמזה ניכר ההנהגה המיוחדת ויקרא ליבשה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה שרוצה בישוב:

חלק טו

(בראשית א יא)
תדשא הארץ דשא וגו'. על דרך הפשט. יש פרי שהפרי בעצמו הוא הזרע כמו האגוזים והשקדים. ויש פרי העץ אשר זרעו צפון בתוכו שהגרעין שבתוך הפרי הוא הזרע. על הא' אמר עץ פרי עושה פרי למינו. ר"ל על המגדל פרי כזה שהפרי בעצמו עושה פרי למינו אם יזרעו אותו. ועל הב' אמר אשר זרעו בו בתוך הגרעין:

חלק טז

(בראשית א כו)
ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו' במדרש נמלך במלאכי השרת אמרו לו אדם זה מה טיבו אמר להו צדיקים עומדין ממנו הה"ד כי יודע ה' דרך צדיקים. כי הודיע ה' דרך הצדיקים למלאכי השרת. ודרך רשעים תאבד. אבדה מהם. גילה להם שהצדיקים עומדים ממנו ולא גילה להם שהרשעים עומדין הימנו. יל"פ לזה אמר נעשה כי עשיה מורה על השלימות. ובאמת אדם בן יומו אין קרוי אדם שעדיין לא נשלם רק שור בן יומו קרוי שור אלא כשנברא שלא היה בו יצה"ר עד אחר החטא לכן כתיב ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. והטעם שלא גילה שיחטא שאם היה ה' מגלה להמלאכים שהאדם יחטא היה האדם מוכרח לאכול מעץ הדעת ועל זה נאמר נעשה אדם שתיכף יהיה אדם בשלמותו. ועז"א בצלמנו כדמותנו על השכל ונפש אלהית. דמות היא שיהיה דומה גם בעשיה כמלאכי מרום שאין חוטאים ובאמת אחר כך כתוב ויברא בצלמו אבל לא בדמותו כי ידע ה' שיחטא וירדו בדגת הים כן היה קודם החטא היו כולם נכנעים לממשלת האדם ממשלה טבעית. אבל ה' אמר פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים שלא ירדה במו עד שיכבוש אותם לא ממשלה טבעית שלא יצויר רק קודם החטא. וכן יהיה לעתיד אחר התיקון כמ"ש (ישעיה יא) ונער קטן נוהג בם על דרך הפשט תחלה מדבר מבהמות בייתיות לא אמר וכבשוה וכאן מדבר מחיות מדבריות הוצרך ומלאו את הארץ וכבשוה:

נשאלתי מדרש פליאה. בשעה שברא הקב"ה העולם ובקש לברא את האדם נמלך במלאכי השרת אמרו לו אדם זה מה מעשיו. אמר להם כך וכך אמרו לו מה אנוש כי תזכרנו. הושיט אצבעו ביניהם ושרפם. שאל לכת שניה והשיבו גם כן כך ושרפם. שאל לכת שלישית. אמרו לו הראשונים מה הועילו מיד הסכימו דעתו לדעתם וברא את האדם. אמרתי ע"פ מ"ש (במדרש בראשית פרשה צז) האלהים אשר התהלכו אבותי וכו'. ר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן אמר משל לנשיא שהוא מהלך והזקנים מהלכים לפניו. ור"ל אמר משל לרועה שהוא מהלך וצאנו מהלך לפניו. ע"ד דר"י הוא צריך לכבודנו. על דעתו דריש לקיש אנחנו צריכים לכבודו. רצה לומר כי המחקרים אומרים דהעבודה צורך הדיוט. ואם צדקת מה תתן לו. והעבודה רק לצרכנו. וזה משל של ריש לקיש. ודעת חכמינו דהעבודה צורך גבוה ע"ד צור ילדך תשי. וע"ד תנו עוז לאלהים ועל דרך רוכב שמים בעזרך. ובזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי כי תפילין של ראש וזרוע של הקב"ה מעידים שבחר בישראל וצריך לעבודתם. שמוסיפים כח בפמליא של מעלה. וזה חותם העבדות שפרשתי במאמר מנין שהקב"ה מניח תפילין (ברכות ו) שכביכול צריך לשלמותנו. ועל ידי שהאדם נלקה בעונותיו. כביכול נטלו תפילין של ראש וזרוע ומבקשים צור ישראל קומה בעזרת ישראל. היינו ישראל יעזרו לך כמ"ש במדרש ארבעה פעמים דוד מקים להקב"ה בספר תהלים כנגד ארבע מלכיות. ולפ"ז העבודה צורך גבוה וזה דעת ר' יוחנן. אולם שניהם יצדקו. כי הצדיקים הגדולים שהקב"ה מתפאר ומתהדר בעבודתם. והנה ה' נצב עליהם נמשלו בנשיא שמהלך וכו'. אבל הצדיקים שאינם גמורים נמשלו לרועה שהוא מהלך וכו'. והנה הצדיקים הגמורים. מחיצתם לפנים ממלאכי השרת ומקבלים מהשם בלא אמצעי. אבל הבלתי גמורים מקבלים ע"י מלאך והמלאך למעלה מהם. וז"ש האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. יעקב דמה אבותיו במדרגה גדולה כנשיא שהוא מהלך וכו'. ואת עצמו החזיק במדרגה קטנה ואמר האלהים הרועה אותי. כרועה שהוא מהלך וכו'. וע"כ אמר המלאך הגואל אותי. כי הנהגתו על ידי מלאך ובדרך הטבע יברך את הנערים. ברכה טבעיית מיעקב וברכה בלתי טבעיית מאבותיו. ועל זה אמר ויקרא בהם שמי ושם אבותי. והנה איתא במדרש (בראשית פ"ח) כשברא השם את האדם שאל למה"ש. אמרו לו אדם זה מה טיבו. אמר להם צדיק יהיה. ורשע לא אמר הה"ד ודרך רשמים תאבד. הכוונה מי שעושה איזה עסק. הגם שיש צד לשכר וצד להפסד. מ"מ בתחילה כשבוחר בהעסק אינו בוחר רק על צד להרויח שזה התכלית הנרצה אצלו. ולכן בתחלת הבריאה לא גלה דרך רשעים. כי זה אינו הכוונה העיקרית אצלו. בזה ישבתי מה שנאמר בבריאת האדם (בראשית א כ"ו) נעשה אדם. ואחר כך אמר ויברא אלהים את האדם (שם כז) וייצר ה' אלהים את האדם (שם ב ז). אולם בבריאת האדם לא שייך לשון עשיה. כי עשיה מורה על גמר הדבר והאדם לא נגמר בעת הבריאה כי הוא עושה את עצמו. על דרך אלה תולדות נח נח וגו' על דרך תולדותיהן של צדיקים תורה ומעשים טובים. אבל במה שאמר למלאכי השרת נעשה אדם. שלא גילה להם שיהיה לו בחירה אמר נעשה שיהיה עשוי בשלימותו ומוכרח להיות טוב. והנה מה שהאדם גדול יותר ממלאכי השרת הוא בעבור שיש לו בחירה. ולכן נבראו המה בעבורו, אבל לולא זאת מה רבותא באדם. לפ"ז אם לא היה לאדם יצה"ר לא היה חשוב ממלאכי השרת. אולם לפ"ז לא היה העולם נברא כלל. כי גם המלאכים לא נבראו אלא בשביל האדם ובשביל שהאדם יש לו בחירה. ואם אין בחירה ואדם לא נבראו גם המה. ע"ד שאלו מלאכי השרת להקב"ה אימת ר"ה. וז"ש המדרש שהשם שאל למלאכי השרת אם יברא את האדם. והם שאלו על מעשיו והשיב כך וכך היינו שיהיה טוב ולא רע ודרך רשעים תאבד. על זה אמרו אם כן מה אנוש כי תזכרנו ואין צריך לו אחר שאין לו בחירה. לזה הושיט ה' אצבעו ביניהם ושרפן. דאם אין אדם גם בריאתם הוא לבטלה וכן לכת שניה. אבל כת שלישית הבינה כי עיקר מציאותם בעבור האדם, השיבו, הראשונים מה הועילו. הלא נראה על ידי שהסכימו שלא יברא אדם נשרפו גם המה ומציאותם לא להועיל היה מיד הסכימה דעתו וכו':

חלק יז

(מדרש בראשית פ"ח) א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לברא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כתים כתים חבורות חבורות, מהם אומרים יברא ומהם אומרים אל יברא הה"ד חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד ותשלך אמת ארצה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך תעלה אמת מן הארץ הה"ד אמת מארץ תצמח:

האדם מורכב משכלו ותבונתו אשר ע"י שכלו. המעשי הוא חפשי כשהולך אחרי החק השכלי הכולל שהוא שיעשה חסד. אבל מתנאי החק הזה שלא יעשהו בעבור שום תכלית אחר, שלא יהיה החק אמצעי, רק תכלית לעצמו, ר"ל שיהיה חסד של אמת ולא בעבור פניה. וזה כמעט אי אפשר כי ע"פ רוב עושה החסד בשביל תכליות אחרות ופניות שמפסידים החסד, על זה התנגד אמת אל החסד, וכן בצדק, כי חסד וצדק הם (פלוסס רעכט) חסד קום ועשה וצדק שמירה בל יעשה עול. ובזה יש לאדם גם חק שכלו וצריך שיעשהו מפני החק הזה לא מפני תועלת שלא יושג לו רעה מזולתו, וע"ז טען שלום שצורך הצדק הנהוג הוא רק נמוסי בעבור שהוא מלא קטטות לא אמתי. אבל הקב"ה השליך את האמת לארץ, רצה לומר שמקבל המצוה גם אם עושהו שלא לשמה, ומלאכי השרת אמרו מה אתה מבזה תכסיס שלך שא"כ אין תועלת בהמצוה, והשיב תעלה אמת מן הארץ כי מתוך שלא לשמה בא לשמה:

חלק יח

שם עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו ומתעסקין אלו עם אלו בראו הקב"ה. אמר להם מה אתם מדיינים כבר נעשה אדם, ר"ל תכלית האדם הוא הבחירה ושרשו ע"י ההתנגדות הגדול שנמצא בו שכלול מכל הכחות וכל המדות והתאות ובכל כח יש לו הפוכו. גאוה ענוה, עזות בושת, וכדומה שכל אחד יש לו מלאכי השרת אחרים, ר"ל כחות מקורים שמהם צומחים המדות ותהפוכותיהם, והם מדיינים אלו עם אלו דבר והפוכו, וזה עקר האדם, וז"ש כבר נעשה אדם:

חלק יט

(מדרש בראשית פ"א) ד"א אמון אומן בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותו בדעת עצמו אלא מדעת אומן והאומן אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא דיפתראות ופנקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים האיך הוא עושה פשפשים. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם וכו'. ושם (פרשה ט) את הכל עשה יפה בעתו א"ר תנחומא בעונתו נברא העולם לא היה העולם ראוי לבראות קודם לכן, א"ר אבהו מכאן שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו. אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי. הנה הפלוסופים בחרו שיטת ההשלמה [פי' שכל חלקי המציאות אחד משלים לחבירו ובכללו הוא דבר אחד] והוא שבהכרח שהעולם הנמצא הוא היותר טוב שאפשר להמצא מצד החכמה, והיכולת, והרצון שלפי חכמתו הוא יודע ולפי רצונו הוא רוצה ולפי יכלתו הוא יכול, ולכן בודאי המציאו על אופן היותר שלם:

אמנם אם נשקיף על הפרטים. הלא נמצאים אישיים או גם מינים שידענו שהיה אפשר להמציא אותם ביותר טוב כמו הבהמה היתה יכולה להיות אדם, ובהכרח צריך לומר שכל המציאות מסודר באופן שכל אחד משלים את הכלל כולו, ואחר שמציאות החי לצורך האדם, היה בהכרח שימצא על אופן שהוא [לא כן אם נאמר שמציאות החי הוא לתכלית בפ"ע]. וכן אם נאמר חומר הארץ היה יכול להיות זך החומר הגלגלים נשיב אז לא היה חומר ארצי, אשר זה מוכרח לצורך שלמות הכלל, אבל הכלל כולו בקישור חלקיו קצתם בקצתם הוא היותר שלם וטוב שאפשר, ועז"א וירא אלהים את כל אשר עשה היינו כל המציאות בכלל, והנה טוב מאד, ותכלית העולם התחתון שישלים את עצמו ממדרגה למדרגה. ולכן הלכו המדרגות בהשלמה עד האדם, והאדם ניתן בו הכח לעלות בסולם עד תכלית ההשלמה האפשרית, ובהכרח הוצרך לחסר השלמתו מתחלת בריאתו כדי שיפעלנו אחר כך מעצמו, וע"ז אמר ותחסרהו מעט מאלהים כי ע"י זה כבוד והדר תעטרהו במה שישלים את עצמו:

והנה כמו שבהוצאת האדם דבר מכח אל הפועל צריך השכלה, וחפץ, השכלה, איך להוציא החפץ לפעולתו, והנה כח ההשכלה והעיוני הוא בלתי מוגבל, כי יחשוב כל צדדי האפשר והוא משיג בשכלו יותר ממה שיכול להוציא מכח אל הפועל, והחפץ הוא מוגבל רק על מה שביכלתו, כן אצל ה', ההשכלה וחכמתו שהוא עצמותו אשר בו היה העולם גנוז והעולם הוא דפוס אליו בו נכללו כל צדדי האפשר, אבל החפץ להוציא בעת הבריאה הגביל רק על העולם הנמצא עד שהעולם הנמצא ע"י רצונו, הוא כאין נגד חכמתו הבלתי מוגבלת [והם שני הענינים שאומר במדרש הנ"ל אינו בונה מדעת עצמו אלא מדעת אומן הוא הרצון ושכל המעשי, והאומן דפתראות ופנקסאות יש לו הוא השכל העיוני, רק אצל ה' החכמה והרצון מתאחדים בו באחדות מיוחד שהוא עצמותו הוא היודע והוא הרוצה, ועז"א כך היה הקב"ה מביט בתורה הוא החכמה וברא את העולם ע"י רצונו] ואחר שהשכלתו נבדלת מבני אדם במה שזה עצמו הפועל. לכן העולמות האחרים האפשריים אשר בחכמתו יחשבו נמצאים בערכו רק שלא רצה להוציאם. עז"א היה בונה עולמות מצד החכמה ומחריבן* מצד הרצון כי אמר יתהון לא הניין לי:

והנה נמצא במעשה בראשית שבכל פרט ופרט אמר וירא אלהים כי טוב, ואחרי בריאת האדם נאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כי כל אחד מחלקי הנמצאים אשר מציאותם היא רק בעבור השלמת הגוף הבא אחרון לא היה עדיין טוב מאד רק טוב כי היה יכול להיות טוב יותר, למשל הצומח היה יכול להיות חי והחי היה יכול להיות מדבר, רק היה טוב מצד עצמו, שלפי מה שהוא צומח נברא על צד היותר שלם שאפשר במה שהוא צומח. אבל אחרי שברא תכלית המציאות שהוא האדם אזי שב כל המציאות בכל חלקיו להיות טוב מאד, כי גם הצומח והחי הם טוב מאד עתה בערך מה שהם אמצעים אל האדם שהוא התכלית שזה שלמותם היותר טוב שאפשר:

אמנם בהתכלית עצמו שהוא האדם צריך לבקש עתה שיהיה היותר שלם במציאותו לא לבד בערך עצמו רק בערך המציאות כולו, כי לא יסתפק לנו אם נברר שהאדם הוא היותר טוב לפי מה שהוא אדם, רק צריך לברר שלא ימצא אופן שיוכל לבראתו בצד היותר טוב. והנה אחרי כי זה הוא לזרה בעיני המתפלספים כי ראינו דברים רבים שהם טובים מהאדם כמו המלאכים שהם נפרדים או גם השמים שחומרם לפי דעת הקדמונים גשם חמישי, ותפול עתה השאלה מדוע לא ברא את האדם שיהיה מלאך, וכן מדוע בראו עם חסרונותיו הטבעיים והמוסריים, במה שהוא עלול לתאות וצרכים וחלאים וההפסד כרוך בעקבו. והנה הפלוסופים ימאנו בזה שהאדם תכלית הבריאה. ולפי דעתם אין קושיא כי נאמר לפי זה שהארץ בכללה הוא ג"כ רק אמצעי אל תכלית האמיתי של הבריאה הנעלם מאתנו, ולפי מה שהוא אמצעית אל התכלית הזה הנעלם, היה בהכרח שתהיה כמו שהיא מורכבת מד' יסודות עולם ההויה וההפסד, ובכל זה לא יקשה על האדם מדוע לא נברא טוב יותר ממה שהוא, כי לפי טבע הארץ א"א שימצא עליה בריאה נכבדת יותר מהאדם הזה, כמו שבאר הרמב"ם בחלק ג'. וכמו שבארתי דעה זו ברחבה בבאורי לס' איוב. אולם לפ"ד התורה אשר סדרה את האדם תכלית אל כלל הבריאה לא יתכן ישוב זה:

והנה אם נתחיל לחקור שהאדם היה יותר שלם אם היה חומר כגשם חמישי לא מורכב מד' יסודות אשר הם סבת פרודם והפרדו, אז נאמר הלא אם היה נברא כך עדן לא היה שלם בתכלית כי טוב יותר אם היה שכל מופשט מחומר כמו המלאך, וכן אם נניח שיהיה מלאך, הלא גם במלאכיו ישים תחלה, וגם הם אינם שלמים בתכלית, ולפי זה אחר שהשלם בתכלית השלימות הוא רק האלהי ית' לא נבוא לתכלית השלימות רק אם נאמר שיברא באופן שיהיה שלם כמו האל ית'. וכבר נתבאר שאי אפשר שיברא האל כמוהו, כי זה מן הנמנעות אשר נוכל לומר שאין יכולת לאל עליהם כמ"ש במו"נ. אמנם נאמר שיברא במדרגה פחותה מן ה', וע"ז נשיב שבאמת נברא האדם במציאות הזה, כי האדם העיקרי אינו זה הגוף האוכל והשותה והנחלה והמת אשר אנו רואים רק האדם הפנימי השוכן בתוכו, המשכיל והיודע והמבין והשלם והמנהיג אותו, והוא האדם האמיתי כמו שאמר אפלטון, לא להמתפעל תקרא אדם אך להפועל, לא להעבד השומע להמצוה רק המושל אשר בתוכו המנהיג ומצוה, והאדם הפנימי הזה כפי קבלתנו, הוא הלק אלוה ממעל, והוא הבריאה היותר שלמה אשר ביכולת האל לבראה, כי השלם בתכלית אחר האלהי ית' הוא נשמת האדם, אבל אחר שיבדלו בהכרח, מצד שזה נברא וזה בורא, מצד שזה כל וזה חלק, היה בחכמת האל שיתן אותה תוך הגויה למען בה תראה כחותיה ופעולותיה מזה הצד שהיא דומה לאלוה ית', כי אחר שכל הנבראים אשר ברא ה' כולם יש להם חק וסדר ונמוס קבוע לעד לעולם, כולם רק מתפעלים לא פועלים כי הפעולה הנראית מהם הוא טבעיית מוכרחת, עד שהם כגרזן ביד החוצב בם, ורק נשמת האדם היא לבדה חפשית בכל מעשיה עד כי יכולת בידה לשנות החק הקבוע הטבעי המוכרח לא הטבע המוטבע בו לבד, רק כי גם תוציא פעולותיה אל כל צאצאי תבל ע"י מעשיה הרעים והטובים אשר לפיהם ישתנו כל סדרי בראשית אם לטוב אם לרע. אם לחסד או לשבט:

חלק כ

בספרי האזינו השמים ואדברה. משל למלך שמסר את בנו לפדגוג להיות יושב ומשמרו, אמר אותו הבן קסבור אבא שהועיל כלום שמסרני לפדגוג עכשיו הריני משמרו כדי שיאכל וישתה ויישן ואלך אני ואעשה רצוני וצרכי. אמר לו אביו אף אני לא מסרתיך לפדגוג כדי שלא יהיה מזיז ממך, כך אמר להם משה לישראל שמא אתם סבורים לברוח מעל כנפי השכינה או לזוז מעל הארץ ולא עוד אלא שהשמים כותבים שנאמר (איוב כ) יגלו שמים עונו, ומנין שאף הארץ מודעת שנאמר (שם) וארץ מתקוממה לו, ר"ל כי ה' מסר ההנהגה להטבע ומשטרי השמים, אמנם אצל ישראל ערך את הטבע ועניניה שיתקשרו החבלים דקים בלתי משוערים עם מעשי בני ישראל הבחיריים, עד שאם ייטיבו מעשיהם ויתעלו מן הטבע אל עבודת ה' תיטיב הטבע הנהגתה, ואם ימוטו רגליהם מעבודת ה' וידבקו בעבודת צבא השמים ועבודת האדמה, תהפך להם לאכזר, וזה לא יובן בראיה המוחשית שסוברים שעולם כמנהגו כי זה השגחה באמצעות הטבע, כמלך שמסר את בנו לפדגוג שנדמה להבן שנסתלקה השגחת המלך והפדגוג יעשה כפי טבעו המורגל, ואם יתן לו לאכול ולשתות אז ימלא רצונו. ובאמת הפדגוג אינו נמשך אחר טבעו רק אחר רצון המלך, כן ישראל סוברים שה' מסר אותם לפדגוג שהוא הטבע והמערכה המנהיגם הנהגה עורית, ודי בשיתנה לה לאכול ולשתות ורק כשימלאו רצון הטבע ודרכיו עם דרכי המערכה לעפות כוונים למלכת השמים והסך לה, וגם לשמור דרכי הטבע בארץ לחרוש ולזרוע ולהכין הסבות הטבעיות שאז יוכרחו מסובביהן, והודיע ה' כי טעו בזה, כי הפדגוג אינו מזיז ממך יערוך לפי מעשיהם הבחיריים כפי המשכו או מריו בעבודת ה'. וזה שאמר שמא אתם סבורים לברוח מתחת כנפי השכינה, ר"ל אל כנפי המערכות, וז"ש ולא עוד אלא השמים כותבים,ר"ל כי על מספר הכוכבים יגולו כספר השמים לראות בם כתב המעשים הבחיריים. ועפ"ז מונהג המערכת ולא עוד אלא שגם הארץ מתקוממה לו ונדונת כפי מעשיו כמ"ש בדור המבול שזרעו חטים וצמחו זונין. והבן. ונשוב ונבאר, מדוע ייחד מין האדם בהשגחה הפרטית הזאת מכל יתר הברואים, והנה יושקפי בזה כמה חקירות, א) מ"ש (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם וכו', והענין כי כאשר נביט בפרטות הבריאה, הנה כולה מורכבת מרבבות חלקים, פעולות, וכחות, וגדרים שונים, וכבר נלאו הפלוסופים בעיונם לאמר מי הכח הקושר כל הנמצאות בכל פרטי הרכבותיו ורכויו ומי החבל והחוט החורז כל המרגליות האלה המפוזרות והמקבץ נדחיהם עד שיעלו בהסכמה אחת ויעמדו כאיש אחד חברים, אנחנו ידענו זה כי הכח המאחד כלמו הוא האל המיוחד והשגחתו המתפשטת בכל עברי הבריאה מקצה, ואם יסתלק החוט ההשגחיי רגע יתפוצצו חלוקי האבנים כאבני גיר מנופצות ותתפוצץ הבריאה. אך מי יוריד החוט הזה משמים ארץ, והלא על השמים כבודו, נשיב הוא האדם אשר הוא החבל האחוז ראשו בשמים מצד נפשו וסופו בארץ ומאחד כלמו ובו יתקשר הקושר כל היקום לפיהו יעלה ולפיהו יחנה כפי אם ייטיב או ירע מעשיו. וא"כ הצדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות ופרטיו שונים וממשיכים החבל למטה שעליו יוחרזו המרגליות האלה, והרשעים יסלקו החבל הזה, ובעת ירתק חבל הכסף יפלו המרגליות ותהרס הבריאה, יען שנבראת בעשרה מאמרות, ותתפוצץ לחלקיו ונתחיו. וע"כ הודיעה התורה איכות פרטי ומאמרות החלוקות והימים החולקים שכל נברא כל פרט ופרט למען נדע שכל הבריאה מחולקת לכחות ולראשים שונים ולימים שונים ונצרך חוט המאחד והחוט הזה לא יחרוז רק ע"י החוט הנמצא בסוף הבריאה שהוא האדם, ובעת חטא האדם בדור המבול ונסתלק חוט המאחד נפזרה הבריאה בכללה ונתפוצצו חלקיה.

הענין השני, יען ששני קצות הבריאה שהם השמים והארץ מפורדים בענינם זה רוחני וקיים עליוני, וזה גשמי אובד ושפל. ומי לא יטעה כי שני יוצרים בראו אלה, וע"כ ה' הרכיב בריאה משניהם שהוא האדם המורכב משניהם והניח בו חותמו לאמר כל אשר תראו בשמים ובארץ מעשי ידי יוצר אחד הנמו, וכמ"ש (ישעיה מב ה) כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם, רקע הארץ וצאצאיה, ואם תשאל מי הגיד לך שאל אחד בוראם, משיב והראיה כי הוא נותן נשמה לעם עליה, הרי כי יזדווגו שני הקצוות האלה יחד. וע"פ זה יתבאר מה שהשיב ה' למשה ששאל בשעה שכתב נעשה אדם מה אתה נותן פתחון פה למינים, והשיבו כתוב וכל הרוצה לטעות יבוא ויטעה ר"ל כי מה שנאמר נעשה הוא משום דבבריאתו שתף שני קצות הבריאה וע"כ השיב למשה הלא כל עיקר בריאת האדם בזה האופן מפני טעות המינים, א"כ כל הרוצה לשעות בל"ז יבוא ויטעה. ועיין באורי לס' בחינת עולם בפרט זה. בארתי שם, כי חכמת הבורא בבריאת האדם יוכר בפני אופנים, מצד הנפש תגדל מעלת הפעולה ומצד הגוף ירבה מעלת הפועל, ובזה בארתי בסליחות הנשמה לך והגוף פעלך, ובזה נצטרף באדם שמים וארץ שבשמים מעלת הפעולה ובארץ חכמת הפועל. כל מעשה בראשית נטבעו בהרכבת האדם, העליונים בנפשו והתחתונים בגופו וע"כ נקרא עולם קטן לעומת העולם הגדול ודומה כאומן שרוצה לבנות ארמון גדול וציירו תחלה על הנייר וספר, כן בנשמת האדם וגופו צייר כל הבריאה וז"ש (תהלים קלט) אודך על כי נוראות נפליתי על הגוף אמר נפלאים מעשיך כי בו יוכר חכמת הפועל, ועל הנפש אמר ונפלאת נפשי היודעת מאד שבה תגדל מעלת הפעולה בעצמה:

והנה מה שנעשה מיום ראשון ואילך נוכל לברר קשר סיבותיו ומסובביו כי נעשו בזמן ובמקום ובדברים הנמשכים בדרך הסיבות הנמצאים אצלנו, אמנם מה שנעשה ביום א' שהיה יש מאין כמו שהאין הקודם נעלם מהשגתנו כן קשר היש עם האין, כי בריאת העצם מהמקום הפנוי הוא ענין נעלה משכל האדם ובכ"ז לפי האמת הוא יש מיש או אין מיש (עיין בבאורו על התורה בסדר בראשית ותבין ותר) וכן הוצאת האור, הנה האור המוחש נשתלש מאור השכלי ואצל הא"ס יהיה האור השכלי סבה לראות האור המוחש, שהוא ישיג המוחשים ע"י שישכילם, כמ"ש בישעיה (כט טו) מי רואנו ומי יודענו הפככם אם כחמר היוצר יחשב, אבל אחר שיצר האור המוחש יש אצל בני אדם בהפך שעל ידי שיראו המוחשים על ידי האור המוחש ישכילו אותם באור השכלי, ובכ"ז נשאר קשר בין שני האורות האלה שמיד שיתעורר האור המוחש יעורר האור הנעלם בנפש להשכיל את אשר ראה במוחשו וזה אות כי נשתלשלו זה מזה, ובעבור זה נשאר היחוס והקשר ביניהם רק שאצל השכלים שוכני בתי חומר נתהפך הענין כחומר חותם, והנה האור הראשון השכלי שבו יראו הנפשות המופשטות מן החומר אין בו חשך ולא שינוי ואינו תלוי בזמן ובמקום, כי ישיגו השגה פשוטה מפולשת ודולגת על כל הזמנים ועל כל המקומות וע"ז אמרו אור שברא הקב"ה ביום הראשון היה צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, לא כן האור המוחש שיעדר ויבוא החושך תחתיו, כי כמו שלא תהיה הויה מהויה אלא על ידי העדר כן לא נשתלשל אור המוחש מאור השכלי רק על ידי העדר והוא סילוק האור לגמרי, ובחזרתו בא בצמצום והתלבשות עד שנעשה אור עב ועכור נגד הראשון וטבע העדר נשאר בו, כמו שהאור הזה מן מקורו הנעלם עד שנתהוה אור מוחש כמו שהוא עבר שלש מסכים ומחיצות שהוא, אור האצילות, והבריאה, והיצירה, שבכל אלה עדיין הוא אור שכלי רחוק מן האור שלנו עד מן אור השכלים הנבדלים נשתלשל אור שלנו המוחש, כן היה האור שלשה ימים בלא נרתק עד שנעשה נו נרתק ביום הרביעי במה שנתלבש במאורות. ובזה נסדרו בו המדרגות ונראו בג' ימים בפועל להיות אור א', ג' מדרגות שעבר תיכף בעת שנתהוה:

חלק כא

(במדרש בראשית פ' י"א) רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר אף על גב דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים אלא פועל עם אלו ועם אלו מראה לאלו מעין דוגמא גטורין שלהן ולאלו מעין דוגמא גטורין שלהן. מנין שפורענותם של רשעים קרויה מלאכה שנאמר (ירמיה כ) פתח ה' את אוצרו ויוציא כלי זעמו כי מלאכה היא. ומנין ששכרן של צדיקים קרויה מלאכה שנאמר. (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. הפליסופים ישאלו בענין הנס. הלא הוא מורה חסרון ביכולת וחכמת הבורא הבלתי בעל תכלית בענין הבריאה כי למשל, הפושה מראה שעות כן יגדל חכמת הפועל כל עוד שלא יצטרך תיקון ותוקף ויתקיים ימים רבים כמו שהוא. ואם נאמר שהנהגה הקבועה אינה מספקת לקיום העולם שעל כן צריך לתקנו בכל עת על ידי נסים שמשדד הטבע. והלא יגדל כחו וחכמתו במה שנאמר שראה והשקיף על כל האפשריים אשר יעמדו בעתיד והכין חוקות הטבע באופן שיתקיים מבלי שיצטרך לתקנם. אמנם התשובה על זה מבואר כי זה מעיד על האדם שהוא חפשי בבחירתו. ואחר שברא בריה אחת אשר נתן לה החפשיות שתעשה כרצונה ובלתי נתלית בחוקות הטבע. והאדם החפשי הזה הוא פועל על כלל הבריאה לתיקון או להפסד. לרע או לטוב, עד שמצדו אין החוקים הקבועים מספיקים תמיד וצריך הבורא לתקן או להרוס לפי מעשה האדם. וזה ביאור המדרש כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת וכו'. כי ממלאכת עולמו שבת באמת כי חוקי הטבע מספיקים בהכרח ואין צריך שהבורא ישלימם ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים. אבל על ידי מלאכת הרשעים והצדיקים שבחירתם בידם לא שבת אחר שצריך להראות לכל אחד דוגמת מעשיו. ומעשיו המה בחיריים ואין הטבע מספקת בחוק יה. כי מעשי האדם אינם נמשכים אחר חוקי הטבע. רק אחר האפשריות והבחירה ולכן קרוי מלאכה. והבן:

והנה כפי שבארנו שאלת הפלסופים על הנס שלכאורה הוא חסרון נגד החכמה העליונה ובאה התשובה שמפני האדם שהוא בעל בחירה וחוקיו אין הולכים לפי חוקי הטבע המוגדלים כנ"ל לפי זה מוכרח שהאדם הוא התכלית של העולם ולפיהו ישדד הטבע לפעמים ותכלית האדם שיכיר כבוד ה' הלא בהכרח שה' ערך וסדר את עולמו על אופן אשר יכירו וידעו מן הטבע בעצמו. סדרה, ומערכתה. כי הוא הבורא והמחדש ברצון מוחלט. כי אחר שתכלית הבריאה הוא האדם ותכלית האדם שיכיר את ה' בודאי ערכה באופן זה. ולפי זה סדר מעשה בראשית לפי התכלית האחרון שהוא הכרת ה' ויראתו, והוכן באופן שיושג התכלית הזה מתוך סדר הבריאה עצמה ומערכתה. והנה הפלסופים כולם בררו במופת שהעולם לא נפל במקרה מצד הרבוי. החכמה. והתכלית כמו שהאריך במורה נבוכים ובעקידת יצחק שער א'. אבל לא הספיקו להם ראיות אלו לברר גם כן שהחומר נברא מאתו ושהעולם מחודש כמ"ש הפלסופים במדרש (פ"א) פליסופוס אחד שאל את רבן גמליאל אמר ליה צייר גדול הוא אלהיכם אלא שמצא סממנים טובים שסייע אותו תהו ובהו. וחושך, ורוח, ומים, ותהומות, ר"ל החומר אינו מאתו. אבל המופת על זה הוא ממעשה יום א' וב', כי הבריאה מחולקת בין בעלי גוף ובלתי בעלי גופים [אונארגאניזירטען קערפער] ונבדלים במלאכתם כי בלתי בעלי גופים חק אחד טבעי יוצא לתכליות רבות ותועליות מתחלפות. כמו כח ההתפשטות אשר להאייר. לו חק אחד ומה רבו תועליותיו. לנשימת בעלי חיים. לעליית האדים, לרוח, לגדול הצמחים יניקת הבעלי חיים. הוצאת המעינות על ידי חכמת האידראלאסטיק וכדומה. וכן הכובד המשותף לכל הגשמים בו בררו כל תהלוכת הכדורים הגדולי' השמשיות הרבות וכוכביהם כמו שבררו החכמים (נעפטאן קעמפלער). אבל בבעלי הגופים היה בהיפך כי להצאות גוף אחד השתתפו חוקים רבים מיוחדים. למשל לגוף הבע"ח. כח הראות בנוי על חוקים רבים נבדלים שבירת האור התלכדו וכדומה. כחהשמע על חוקים אחרים וכן כל הכחות. והנה אם ממעשה יום ג' עד יזם ו' מבואר במופת כי לא נתהוו הדברים האלה במקרה וכי מיחוש קטן אחד יתבאר להמעיין בחכמת הטבע כמה חוקים מושכלים מופלאים צרורים בו התאחדו לתכלית אחד כולל העמדת הגוף ההוא הקטן על שלימותו. ידענו כי לא התהוה במקרה. אבל בזה יטעון עוד הכופר כי זה אין מעיד רק שיש מסדר בינה מעריך החומרים. לא על שיש בורא יש מאין את החומר בעצמו, אבל ממעשה יום א' וב' בו ברא הבלתי בעלי גופים שבהם היה בהיפך שהחק האחד אשר הושם בטבע החומר הפשוט יועיל לתכליות רבות. מתחלפות ותועליות עצומות אין חקר עד שאנו רואים כי גם החומר וחוקיו וגבוליו וסדריו ומכונותיו יש בו חכמה עצומה ותכליות רבות. אם כן זה מופת בעצמו שה' ברא גם החומר יש מאין, והבן. וז"ש במדרש לה' הארץ ומלואה, יש שהספינה שלו ואין הפרקמטיא שלו וכו'. אבל הקב"ה הספינה. שלו ופרקמטיא שלו ר"להחומרים והפעולות הכל ברא יש מאין. והנה כבר בארתי המדרש משל לפועלים. שהיו שואלים זה לזה מה שכרם וכו', כי יום האחרון שנברא האדם בו התקבצו כל הכחות והחוקים והסדרים בין הרצוף בטבע החומר בעצמו. כי הגוף המורכב מורכב מן ההתפשטות וכח הכבד. למשל איר האלאציטעט של האויר הוא נמצא גם כן בקרבו וחוץ מזה התקבצו בו כמו שיתקבצו כל הניצוצות: בנקודת השריפה כל כחות המורכבים השמורים, לתכלית אחד כולל שהוא העמדת גוף האדם על שלמותו. ומצד זה האדם הוא דמות החכמה העליונה. כי בו מתראה כל בנין העולם וכל מכונותיו. אולם זה מצד גופו לבדו שמצד זה הוא עדיין מוגבל טבעי לא ישנה את תפקידו וטבעו. וזה הוא הבורלין (פי' קורה) המושלכת שראה המלך בצאתו מפתח פלטרין שלו (הנזכר במדרש פ"ח) הוא הגולם כמ"ש (שם) אדם הראשון גולם בראו והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו. כי התקבצו בו כל כחות העולם מראש ועד סוף וזה המשל שיש שאמרו לעשות ממנו דימסות ויש שאמרו לעשות פרובוטאות שיהיה מלאך או גלגל. וה' אמר שיעשה ממנו אנדרטא על ידי הנפש החפשיית שלא נמצא דוגמתה בהעולם רק מה' יצאה. ועליו אמר מי מעכב שהנפש אשר באדם היא תמשול ותנהיג את כל הבריאה בחפשיותה. לפי זה האדם הוא דמות הכבוד העליון. מצד גופו כולל כל העולמות בכלל. ומצד נפשו הוא חפשי ובחיריי כמו שה' ברא הכל בחפשיותו מבלי הכרח ולא יפעל. חוק מכריחו לזה. עד שהאדם התיצב והתהפך כחומר חותם כי ה' בלתי ב"ת מצד עצמו ובעל תכלית מצד העולם כנ"ל והאדם בעל תכלית מצד גופו ובלתי בעל תכלית עת יפנה למעלה אל שרשו. [וזה דרוש בפני עצמו איך ישכיל האדם את עצמו בב"ת בהכרח] באופן כי השאלה אשר שאלו בשטח ההשלטה אחרי שהבריאה אשר ברא ה' הוא בהכרח הבריאה היותר שלימה. ובהכרח האדם הוא היותר שלם אחרי בוראו כנ"ל מיושבת כי מצד נפשו הוא דומה לבוראו חפשי בב"ת כמוהו כי הוא חלק אלוה ממעל. אבל כמו שה' ברא המרכבה הגדולה שהוא העולם בכללו אשר ינהיגה ויסדרה כמ"ש במדרש משל לרוכב על סוס, הסוס טפל לרוכב ואין הרוכב טפל להסוס ר"ל שהמלך היושב בעגלה הגם כי נדמה שהעגלה מנהגת אותו. אבל באמת הוא בהיפוך כי הוא המנהיג. על פי צוויו ופקידתו והוא המרכבה הגדולה שהרוכב מנהיג את המרכבה וקושרה ומסדרה ומושכה. כן נתן אל האדם המרכבה הקטנה. הוא גופו הכולל גם כן כל המרכבה וכל בנין העולם בכללו. וכמו כן הגם שנדמה שהגוף מנהיג את הנפש מצד היקום שהוא מתקומם אליו. באמת הוא בהיפך כי אין הנפש ביקום רק היא מנהגת אותו על פי חפשיותה שעל פי זה מושלת עליו ורוכבת ומנהגת אותו. כדוגמת שה' רוכב ומנהיג את העולם ואינו מתקומם במקום וז"ש במדרש (פ"ח) בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש. משל למלך ואפרכוס שהיו יושבין בקרונין והיו בני המדינה מבקשים לאמר למלך היימן ולא ידעו איזה הוא. מה עשה המלך דחפו והוציא אותו חוץן לקרונין וידעו הכל שהוא אפרכוס. כך בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש מה עשה הקב"ה הפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם. המלך והאדם יושבים בקרונין. ר"ל מנהיג המרכבה הגדולה שהוא העולם בכללו בכח בלתי בעל תכלית על פי חוקיו הבחיריים. והאדם כנגדו מנהיג המרכבה הקטנה שהוא גופו הכולל כל בנין העולם וכל הטבעיים הנמצאים בפשוטים ובמורכבים כי הכל כלול בו. והוא מנהיג אותו נגד טבעו נגד החוקים המוגבלים על פי חק אחר תבוניי שהוא החק של התבונה המעשית אשר הטבע כולו נמשך אחריה. ובתוך כך נדמה שהוא עומד לעצמו בלתי נתון תחת שום חק טבעי. רק על ידי שהטיל עליו תרדמה שעל ידו יתראה כי בדברים המוכרחים לפי הטבע אי אפשר לו לדחות אותם מעליו על ידי האפשריות שלו. ראו כי אינו קדוש בהחלט. כי הקדושה בהחלט הוא אם אין דבר טבעי עומד לנגדו כמ"ש במק"א. והנה ה' יסד במרכבה שלו חוקים מוגבלים שהם חוקי הטבע היוצאים מאת רצונו. הבלתי ב"ת וגוף האדם ניתן גם כן תחת חוקים האלה באופן שלפי הטבע תמשוך המרכבה הקטנה אחרי הגדולה וחוקותיה. אבל נשמת האדם י"ל חוקים אחרים תבוניים אשר תמשוך את מרכבתה על פיהם נגד המרכבה הגדולה וסוסיה הולכים לרוח אחר מתנגד אל סוסי הגדולה. ובכל זאת אחרי כי החוקים התבוניים של הנפש שרשם במקור התבונה. הם נמשכים אחר רצון ה' כי כן רצה שהעגלה הקטנה תסוב פניה נגד הגדולה אחר. אל אשר יהיה רוח התבונה אשר נתן לה למנהיג מאת ה' ללכת. ואז היא תשגיב בכח להמשיך גם המרכבה הגדולה אשר היא קשורה בה לרגלה. ותעשה נפלאות כנגד הטבע. והנה כל אפרו של אדם צבר הקב"ה מכל האדמה. ר"ל מכל כחות מעשה בראשית שקדמו אליו שלא הוסיף בו דבר רק קיבוץ הפרטים המפוזרים שכל הניצוצות התקבצו במרכזו. אמנם מאין לקח כח החפשיות לפעול על פי החק התבוני אשר תיסד הבחירה לעצמו להיות חק כולל כידוע בחכמת המדות. דוגמתו לא נמצא בכל ששת ימי בראשית רק בהתחלה שלהם אשר באה מאת הבורא. שברא הכל ברצון פשוט וחוקי הטבע אשר יסד. יצאו ממקור תבונתו ורצונו החפשית. באופן שנתן חוקים לעצמו שיהי' חק כולל לכל הבריאה. ומזה האציל כח זה אל האדם שתתן הנפש חק כולל לעצמו נבדל מן הטבע ותרצה שיהי' חק כולל אל הטבע בכללה בלתי נתלה מן הטבע כלל באופן שניכר בכח זה החפשי שהאדם מעולם העליון ואצילות גבוה מכל הבריאה אשר נברא בששת ימי המעשה ועל זה אמר במדרש שנשמותיהן של צדיקים קדמו לכל מעשה בראשית. אולם יש בזה חלוקה. שמצד שהאצילו ה' בצלמו. נתן בו כח האפשריות והתשוקה לזה שהתבונה תגביל חק הכולל לעצמה שהוא יסוד לכל פעולות בלתי נתלה מן הטבע כלל וכלל וכאילו הוא לא לבד עולם בפני עצמו בלתי נתלה משום דבר טבעי. אבל כי הוא המחוקק חוקי הטבע בכללה שפעולתו תתהוה חק כולל לכל הטבע. אונס מצד שבאמת הוא נברא ניתן לו כח מתנגד אל התשוקה הזאת הוא הטבע החיצונית והפנימית אשר תמשיכהו אל חוקים תנאים לא מוחלטים. חוקים בלתי מיוסדים בו בעצמו רק חוצה לו ככל נמצאי מ"ב שאינם תכליות לעצמם רק לדבר אחר. ומצד זה באה התורה הקדושה אשר הסבה כל המצות שיעשם לשם ה' באופן שהחוקים שיתן לעצמו יהיו חוקי ה' ומצותיו. והוא מצד אחד בלתי חפשי כי פעולותיו מוגבלי' מפני דבר ה' וחוקיו עד שהצווי הוא תנאית. אבל מצד אחר הצווים הם החלטים כי אחר שבאים ממקור החיים אשר הוא הכולל הכל ונפשו היא קשורה בו. הוא נמשך אחר חוקי נפשו שהיא חלק אלוה ממעל. והבן:

(עיין בפי' הגאון על התורה בראשית פסוק א' בתורה אור שביאר שם ענין הצמצום בארוכה והדברים הנאמרים בזה המה נוספים על הנאמר שם).

איך ענין הצמצום שבצורך הבריאה בהכרח השכיל את עצמו בדרך מוגבל והוא ענין הלבוש שהמתלבש מצד עצמו א"א שיושג כי הוא בלתי ב"ח, אבל על ידי שהשכיל בחכמתו ענין מוגבל והוציאו לפועל שהוא הצמצום אשר הוציא מעצמותו לחוץ ע"י כן נוכל להשיגו מזה הצד המוגבל ע"ד וראית את אחורי, ואמר שם הנה מקום אתי, אחורי הוא הצד שבו פונה אל המציאות, שמזה הצד צמצם את עצמו והוא אפשרי ההשגה, ופניו הוא הצד שבו פונה אל עצמו הבלתי בעל תכלית אי אפשר שיושג לשום נברא ונאצל כי כולם בעלי תכלית בהכרח מצד שהוא נברא לא בורא. אולם אחרי שהשלים כל המציאות שכולם הם דמות לבושו לא דמות עצמו, רציני שבכולם ובכלל המציאות מצויר דמותו מזה הצד שצמצם את עצמו בדרך מוגבל והוא דמות הלבוש לא דמות עצמו מצד שהוא בלתי בעל תכלית הנה רצה בחכמתו שימצא המציאות ג"כ דמות עצמו מזה הצד שהוא בלתי ב"ת לכן ברא את האדם אשר בכח נפשו לצייר את עצמו בדרך מופשט עד שיצייר א"ע עת יפשיט את עצמו מכל המציאות אשר חוצה, כעצם הבלתי ב"ת אשר שכלו מתפשט לבלתי גבול וכן כל כחותיו כי גם שכלו המעשי אין לו גבול מצד תשוקתו להתפשט לבלתי גבול. אמנם ימצא בעצמו ג"כ מחיצה המגבלת אותו, אם מצד גופו ואם מצד המוחשים שחוצה לו אשר ימצא בזה הגבלה כמבואר בפלסופיא, ומצד זה נמצא בו דמות הבורא שמצד עצמו הוא בלתי בעל תכלית במחשבה לבד, ומצד הפעולה הוא בעל תכלית לבד שקשרו באופן שלא יוכל להתפרד מן הצמצום ונפשו קשורה בגופו קשר חזק עד עת המות ששב אל הנצחית ומקורו העליון לדבק החלק אל הכל, וכן יושכל זאת מצד הבחירה והאפשריות אשר שם אל האדם, כי כל הדברים מוגבלים על ידי חוקים טבעים והם בעלי גבול והאדם מצד בחירתו הוא בלתי בעל גבול כי אין מעצור בעדו והוא דומה מצד זה לבוראו. אמנם גופו ותאותיו ישימו בעדו גבול שאם ימשך אחריהם הוא נמשך אחר כחות טבעים מוגבלים אבל אם נמשך אחר שכלו אין לו גבול כי הוא חפשי, ואז הוא דומה לבוראו. וזה שאמר (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם וגו' ובגמרא (ע"ז) אכן חבלתם מעשיכם כאדם תמותון. ובזה יובן מ"ש (במדרש פ"ה) נעשה אדם, ר' לוי אמר משל למלך שהיה מטייל בפתח פלטין שלו וראה בלוריון אחת מושלכת אמר מה נעשה בה, מהן אמרו דומיסאות ומהן אמרו פרובוטאות, אמר המלך אנדרטין אני עושה מי מעכב, הוא ציור נפלא שהמלך העליון הוא מטייל בפתח פלטין שלו, הפלטין הוא המציאות בכללו שבו נסתר המלך הכבוד ובריאת האדם היה בעת שטייל בפתח הפלטין שהוא אחרית שדרך הפתח הזאת רצה לצאת מן הפלטין לגמר הבריאה וכן דרך שם נכנס אליו כי סוף המעשה קדם במחשבה, והאדם הוא הוא הבורלין, הגולם אשר בחכמתו נעשה ממנו האדם שיהיה אפשריות המעשה, והשאלה אל מלאכי השרת הם כחות הטבע הקבועים אשר כבר נבראו או הכחות המוגבלים האפשרים אשר בחכמתו, כאלו חקר אם יבראנו שיהיה מוטבע ג"כ ע"פ חוקים קבועים ככל בני המציאות ותולדותיהם. אמנם גמר בחכמתו לעשות ממנו אנדרטין דמות כבודו הנעלם מזה הצד שהוא בלתי בעל תכלית וחפץ במעשהו שעז"א נעשה אדם בצלמנו, ומצד העצה הזאת מבואר שלא עשאו ע"פ עצת מלאכי השרת שהוא ע""פ חוקים קבועים כי האדם חפשי ובלתי מוגבל הן בשכלו מצד עצמו הן במעשיו כנ"ל, ועל זה אמר מי מעכב כי בזה אין לו עיכוב ומונע כי עצמות האדם הוא החפשיות:

תוכן העניינים

ארץ חמדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה