ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
בהר
חלק א
(ויקרא כה א)
וידבר ה' אל משה בהר סיני. בתו"כ (ורש"י מביאו) אומר מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרה כללותיה ופרטיה מסיני אף כל המצות וכו'. נראה באורו כי כבר דברתי במקום אחר מה שבא הצווי אצל מצות שבת ששה ימים תעבוד וכו' שמורה כאילו גם זה מן הצווי שמחויב לעבוד עבודה בששת ימים. אמנם מבואר שקודם חטא אדה"ר לא היה במציאות שום עבודה כלל כמ"ש שהיו מה"ש צולין לו בשר ונותנים לו גלוסקאות וע"י החטא נתקלל בזעת אפיך תאכל לחם וקוץ ודרדר תצמיח לך כי קודם החטא לא היה הטוב מעורב ברע והאוכל היה נקי מבלי פסולת וכמו שברוחני היה כח השכל ברור וצלול מבלי התערב בו שום כח מכחות החומר עד שלא היו מכסים מערומיהם כי לא היו מבינים גנאי חומרי כלל, והגוף היה אצלם כלבוש המלביש להנשמה וברצונם היו יכולים לפשטו ולהיות צורה מפשטת מחומר וללבשו בעת שירצו לזה כמו שא"צ לבוש להלביש את הלבוש כן לא היה צורך אצלם לבוש אל הגוף עד אחר החטא שנתערב רע וטוב מעץ הדעת טו"ר וכחות הנפשיים נתערבו עם כחות החומריים. והיו כאיש אחד חברים ולזה נצטרכו ללבוש חיצוני להלביש את הגוף כי יצא מתואר מלבוש ושם לעצם מעצמיותו עד בא מועד הפרידה כמו שיתבאר במקום אחר כן היה ענין זה ממש בכל הדברים הנמצאים כי נודע שכל דבר גשמי יש לו כח רוחני המחיה אותו כנפש המחיה את הגוף והאוכל האמצעי הוא כגוף המלביש לדבר רוחני המלובש בו וקודם החטא לא היה שום תקרובת וקישור לרע עם הטוב והיה אור הרוחני וניצוץ הקדושה עומד בתוך האוכל נבדל לבדו והאוכל היה כלבוש אליו ושוב לא היה צריך לבוש אל האוכל, ואחר החטא נתערב הרוחני עם הגשמי ומאז כל דבר מאכל מתלבש בקליפה הסובבת לפרי דוגמת מה שנתהוה באדם זולת הבדלים דקים שיש ביניהם ואכ"מ לפרטם.
ולזה בא בקללות אדה"ר קוץ ודרדר תצמיח לך שהם הקליפות והפסולת המעורב באוכל, מאז זה פרי חסר החטא הקדום לעבד את האדמה לחרוש ולזרוע לזרות ולהבר כדי לברר אוכל מתוך פסולת ולהעלות הקדושה המתעטפת בעמקי החומריים וע"ז בא בצווי שש שנים תזרע שדך כדי ואספת את כל תבואתה לאסוף האוכל לבד ולבררו מתוך הפסולת. וכ"ז יהיה נוהג עד לע"ל שאז רוח הטומאה יעבור מכל וכל ושב כל דבר על מכונו כמו שהיה קודם החטא ולא יהיה עוד צורך בעבודת האדמה ויצא האוכל נקי ומתוקן מבלי פסולת ועז"א עתידה הארץ להוציא גלוסקאות וכלי מילת וגם בעה"ז בשבתות וימים טובים שאז מתעורר כדוגמא שלעת"ל כמ"ש מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת וא"צ אז לעבודת הארץ כי הקדושה מבוררת ומיוחדת ביום ההוא ומתוספת בשפע שבע רצון לזה אסור לעשות שום מלאכה בשבת. וכן בשביעית מתעורר ג"כ מעין דוגמא זו מהיות השביעית נבחרה ומתעלה בעילוי קדושה ביתר שאת כמבואר במדרש וע"ז הזהיר ג"כ לבל יעשו שום מלאכה בשביעית כי א"צ אז למלאכה כי הדברים מתוקנים מאליהם והאוכל מבורר מאליו מכח הקדושה השופעת אז ביתר שאת ועז"א והיתה שבת הארץ לכם לאכלם, כי ע"י השביתה האוכל מבורר ומתוקן מאליו ברוב אונים. וזה קושית התו"כ מה ענין שמיטה אצל הר סיני. כי מבואר בדברי רז"ל דכשעמדו ישראל על הר סיני פקע מהם הזוהמא וסר יצה"ר מקרבם ונתקן חטא אדה"ר והיו מוכנים להנהגה העתידה בכל הפרטים רק ע"י חטא העגל שבה הזוהמה למקומה. וא"כ בשעה שעמדו ישראל על ה"ס אז לא היה צורך להם להזהרת מצות שביעית כיון שבכל ימות השנה היה בהם אז קדושת שביעית כמו לעתיד שיהיה יום שכולו שבת וא"צ לעבודה לזרות ולהבר האוכל מתוך פסולת כמו קודם החטא. אך באמת מצינו במס' ב"ב שאמרו אלמלי לא חטאו ישראל לא הוו מייתי ומקשי הא כתיב פ' יבום ופ' נחלות ומשני על תנאי נהתנו שאם יחטאו יהיה כך הדין וא"כ י"ל שגם מצות שביעית בהר סיני על תנאי. ע"ז מקשי אם לא היתה מצוה לשעתה רק על תנאי הלא כל המצות נתנו בסיני ומה יתרון במה שכתב בשביעית בהר סיני ? ומשני שבא ללמד ענין אחר וכו':
חלק ב
(ויקרא כה א)
ומה שמסמיך שמיטה אצל הר סיני יובן במ"ש במדרש שהשביעית חביבה למקום שבעה הרים יש בעולם והר סיני היא השביעית לכולם משה שביעי לאבות, ארץ ישראל שביעית לארצות שבת שביעי לימים שמיטה שביעי לשנים. וע"ז דבר ה' למשה דוקא שהוא החביב מצד שהוא שביעי לאבות ובהר סיני שהוא חביב מצד שהוא שביעי להרים כי תבוא לארץ שהיא החביבה ששביעית לארצות היא וע"ז ושבחה הארץ שביעי לשנים שבת לה' פירש"י כמו במעשה בראשית ששבת שביעי לימים:
חלק ג
(ויקרא כה ב)
כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת וכו'. מלבד הנאמר למעלה י"ל שטעם השמיטה תלוי בענין שבת בראשית כי באמת כמו שנתן מצות שבת ובא הצווי למען ינוח עבדך שורך וחמורך וכל אשר לך. כן היה ראוי שיהיה שביתה גם לארץ. ולא תגדל פירות ביום
השבת. אך עולם כמנהגו נוהג ואי אפשר לשנות הטבע הטבועה מששת ימי בראשית מאשר הוטבעה וישת עליה התבל לזה בחר הקב"ה שנה אחת לשבע שנים להשלים בו מנוחת הארץ אשר היתה צריכה לשבות בכל שבתות שש שנים. והנה ימי שנות החמה הם שס"ה ורביע ימים נמצא בשש שנים שי"ג שבתות נ"ב שבתות בכל שנה הם שי"ב נשאר עוד מכל שנה יום ורביע יעלה ג"כ לשבת אחד הרי שי"ג שבתות ולעומת זה שנת השמטה שס"ה יום הוצא ממנה נ"ב יום השבת נשאר שי"ג ימים נגד ימי שבתות של שש שנים. ומזה הטעם הסמיך בא' משפטים צווי שבת אצל צווי שמיטה כי שנת השמיטה באה להשלים הזהרה של שבת בראשית, וז"ש שש שנים תזרע שדך וכו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ ר"ל אחר ששש שנים רצופים תזרע שדך כי גם מעשה שבת תאסוף הביתה לזה ובשנה השביעית שבת שבתון ר"ל שבת כללי כל השנה הבאה להשלים שבתון שהם שבתות השש שנים ומפרש שבת לה' דייקא הוא שבת בראשית אשר בו שבת וינפש ועז"א בתו"כ בתוכחה כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם ר"ל בשבת בראשית של השש שנים. וידוע ששם יום הונח על סיבוב השמש בכל יום ממזרח למערב פעם אחד וידוע שהשמש תנועה העצמית שלה הוא ממערב למזרח היא משלמת משנה לשנה וא"כ יש שני מיני ימים יום של היקף ההכרחי ויום של היקף הרצוני ומזה הטעם גם השנה נקראת יום כי בשנה היא משלמת היקף הגלגל ג"כ והם הנקראים ימי הארץ כמ"ש עוד כל ימי הארץ כי ימי האדם נחשבים בסיבוב הגלגל ממזרח למערב וימי הארץ נחשבים בהיקף תהלוכות השמש בהיקפה ממערב למזרח. והנה ימי האדם נחשבים לשנה בהיקף השני הרצוני וימי הארץ נחשבים לשנה בחמשים שנה שנקרא עולם (ע"ד לעולם בהם תעבודו שדרשו חז"ל עד שנת היובל) שאז נשתלם שנת הארץ וע"ז שדות אז חוזרות לבעלים וגאולה תנתן לארץ. ובזה יבואר מ"ש יובל היא שנת החמשים שנה תהיה ר"ל החמשים שנה בכללות תחשבו לשנה למנין שנות הארץ. והנה ימי האדם קודם המבול היו מאה ועשרים כמ"ש והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכן הם שנות הארץ כמ"ש שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב ובששת אלפים שנה תמצא ק"כ יובלות שהם מאה ועשרים שנות הארץ. וע"ז כמו ששביתת האדם היא אחת לשבעה ימים שלו בשבת בראשית כן שביתת הארץ היא אחת לשבעה ימים שלה בשנה השביעית:
והנה מה שנתנה מצוה זו רק בא"י ומהראוי היה כמו ששבת בראשית נתחייבו בה בכל מושבותיהם כן יהיה חוב של שנת השמיטה. י"ל עפמ"ש שכל ששת ימים היתה הארץ מתרחבת והולכת עד שבא יום השביעי שעמדה על הויתה והנה מאבן שתיה הושתת העולם כי למ"ד ארץ מאמצעיתה נבראת והיתה ראשית בריאת הארץ מאמצע א"י והעולה הוא ששת אלפים פרסה א"כ בששה ימים היתה מתרחבת מכל צד ג' אלפים פרסה וא"י שהיא ת' פרסה היתה צריכה להתרחב ב' מאות פרסה. וא"כ לפי החשבון נשלמה כולה ביום א' כי הבריאה היתה ביום ולא בלילה, ולזה בא"י כשעברו ששת ימי המעשה קנתה הארץ קדושה רוחנית ושביתה נפשית מחביבות השביעי המקודש שכבר עברו שבעה ימים מעת בריאתה דמקצת יום אחד ככולו ובא שבת בא לה מנוחה משא"כ ארצות ח"ל שלא התחיל בריאתם עד יום ב' וביום השבת היה אצלם יום הששי לבריאתם ולא קנו שום קדושה בשבת. ולזה גם חיוב שמיטה אין חל עליהם כי שמיעה תלוי בשבת בראשית כנ"ל. ומזה הטעם לא ניתן להם לא"ה א"י רק לישראל כי גם יום השבת אין שייך עד"ז רק לישראל כי עו"ג ששבת חייב מיתה כמבואר בסנהדרין. והטעם כי באמת גוף האדם נוצר בששי ויום השבת היה שני לבריאתו ולא קנה קנין שביתה ומנוחה נפשיית בשבת, רק בישראל מבואר במדרש שנפשותיהן של ישראל קדמו לכל דבר א"כ בענין הנפש כבר עבר עליהם שבעה ימים וביום השבת קנו מנוחה ותוספת קדושה לזה עיקרה של שבת הוא נשמה יתירה בו שבת וינפש וא"י קרויה ראשית וישראל קרואים ראשית שהם קדמו לכל דבר וע"כ לא שייך א"י רק לישראל עם סגולה ועז"א כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם דוקא שהיא מיוחדת לכם אחיות מתאימות גוי אחד בארץ דוקא. ומזה תדעו כי גם הארץ מחויבת בשביתה כי גם היא קנתה שביתה וקדושה ותוספת רוחניות בשבת בראשית ומאז בכל שבת מתעורר אותה קדושה העצורה בה לזה תשבות בה א' לשש שנים:
ובזה יל"פ מ"ש את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו שדרשוהו במדרש על השמיטה כי ע"י השמיטה מזה מוכח כמ"ד ארץ מאמצעיתה נברא כנ"ל. ועיקר התחלת הבריאה היה ממקום ביהמ"ק מאבן שתיה ועי"ז ממקדשי תיראו כי הוא מקום מקודש ראשית לכל, ממנה יתד ופנה ואבן בחן:
חלק ד
(ויקרא כה ב)
ושבתה הארץ שבת לה'. בסנהדרין (דל"ט) א"ל האי צדוקי לר' אבהו אלהיכם גחכן הוא דא"ל ליחזקאל שכב על צדך השמאלית והדר א"ל שכב על צדך הימנית אתא ההוא תלמידא א"ל מ"ט דשביעתא. א"ל השתא אמינא לכו מילתא דשויא לתרוייכו. א"ל הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא והם לא עשו כן אלא חטאו וגלו מנהגו של עולם מלך בו"ד אם סרחה עליו מדינה אם אכזרי הורג כולו רחמן הורג חצים ואם רחמן מלא רחמים הוא מייסר הגדולים ביסורין. אף הקב"ה מייסר את יחזקאל כדי למרק עונותיהם של ישראל, עד כאן. ויש לתמוה מדוע לא השיב תיכף על שאלת הצדוקי עד שבא האי תלמידא ושאל טעם השביעית. ונראה כי שאלת הצדוקי היה באופן זה כי ה"א שהגדולים נענשים בעון הדור הוא מטעם ערבות וידוע דבערבות מואב שם נשנו כל המצות כמ"ש בסוטה פ' ואלו נאמרין וא"כ אחר ששמיטה לא נשנית בערבות מואב ממילא הדין נותן שלא קבלו עליהם ערבות על מצוה שמיטה וע"ז שאל מ"ט נענש יחזקאל בעד ערבות הדור על מצות שמיטה. ולזה לא השיבו תיכף עד שבא האי תלמידא ושאל על טעם שביעית וכיון שטעם שביעית הוא מורה על עיקר גדול בתורה לדעת שהעולם ומלואה של הקב"ה וזה בודאי בכלל כל המצות שקבלו עליהם ערבות, וע"כ שפיר השיבו שהיה בעון הדור דנהי דלא קבלו ערבות על מצות שמיטה מ"מ על העיקר שהשמיטה מורה עליו שהעולם ומלואו של הקב"ה בזה קבלו ערבות. והנה במדרש רבה פ' בראשית איתא מ"ט גלה הקב"ה לישראל מה שנברא ביום ראשון ומה שנברא ביום השני מפני או"ה שלא יהיו מונים לישראל ויאמרו להם הלא לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה עממין והם אומרים ואתם הלא גזולה היא בידכם הלא הכפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם העולם ומלואו של הקב"ה הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו לכם נתנה וברצונו נטלה מכם ונתנה לנו:
ובזה יובן מה שגלו דוקא בעון שמיטה כי א"א להתקיים בידם מתנת הארץ אלא אחר האמנת העיקר שהעולם ומלואו של הקב"ה דאם לאו הרי היא גזולה בידם ועז"א כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ דזה תלוי בזה דאם תשבתו שמיטת הארץ להראות שהארץ שלי תתקיים בידכם מתנת הארץ מטענה שאני הוא הנותן לכם כי העולם ומלואו שלי ואם לאו הרי הוא גזול בידכם:
ובזה יבואר היטב מ"ש בפרק חלק (דף צ"א) בבני אפריקי שבאו לדון עם ישראל לפני אלכסנדר מוקדון לאמר ארץ כנען שלנו היא. והשיב
להם גביהה בן פסיסא הלא כנען עבד עבדים לאחיו ומה שקנה עבד קנה רבו מיד ברחו להם ואותה שנה שביעית היתה וצריך להבין לאיזה צורך מודיע שהיה אז שנת השביעית אמנם עפ"י הנ"ל מבואר כי בטענה זו גביהה בן פסיסא מדיין לא היה לו די לדחותם דעדיין היו טוענים מדוע אינכם נותנים החלק המגיע לשאר בני שם כמ"ש הרא"ם בפ' לך לזה מסיק שהיה אז שנת השביעית שכולם מעידים בפועל שהעולם ומלואו של הקב"ה וא"כ מי יבוא אחרי המלך העליון אaר כבר עשהו לתת ארץ הקדושה לישראל חבל נחלתו:
ונראה שמטעם זה הזהיר על מצות צדקה בשנת השמיטה יותר מבשאר ימים עד שצוה להפקיר כל יגיעו ענבי הגפן וספיח השדה להיות יד הכל שוים בהם כעני כעשיר והוא ע"ד מ"ש באבות פ"ג חן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך כי אחר שהעולם ומלואו של הקב"ה ולו הכסף ולו הזהב הון אדם שדהו וכל רכושו הכל לה' הוא ממילא הדין נותן לבל ירע לבבו בתתו הון שאינו שלו ועז"א תן לו משלו. והנה באמת מצינו בברכות (דל"ה) ר"פ רמי כתיב ולקחתי דגני וכתיב ואספת דגנך ל"ק כאן בעושין רצונו של מקום כאן באין עושין רצונו ש"מ נמצא בעושים רצונו של מקום תתיחס הדגן אל האדם. והקב"ה נתן לו במתנה. ולפ"ז יש מקום להתרשל מן הצדקה וע"ז יסד הקב"ה שנת השמיטה שאז בהכרח ישיב המהנה לבעליו ואין לאדם חלק כלום בה וע"ז הרבה אז במצות צדקה כי של הקב"ה הוא נותן. ובזה יתבארו פסוקים בפ' ראה כי יהיה בך אביון וכו' בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך לא תאמץ את לבבך וכו' מאחיך האביון וכו' השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו נתון תתן לו וכו'. וכבר עמדו המפרשים איש על דגלו ע"מ שכתב קרבה שנת השמיטה דלמה מזה הטעם יקפוץ ידו מנתינת צדקה. וגם יל"ד הכפל שנת השבע שנת השמיטה. אמנם התחיל לומר אף שיהיה בך אביון בארצך דייקא אשר ה' אלהיך נותן לך ר"ל גם לו יונח שהארץ היא שלך במתנה גמורה מ"מ בל תאמץ את לבבך מאחיך האביון שגם אם יהיה שהכל שלך צריך אתה לרחם עליו כי אחיך הוא ומבאר כי יש מקום לטעות שאין הטעם של שביעית כמ"ש בגמרא להורות שהכל של הקב"ה דלפ"ז למה בחר שביעית אחת לשבע שנה דוקא. וע"כ שהעיקר כטעם הראשון הנ"ל שבא להורות על חידוש העולם כשבת שהיא אחת לשבעה ימים וא"כ י"ל שהארץ נתן לבני אדם ויתרשל מנתינת צדקה כי יאמר למה נתן את שלי לזרים וע"ז פן תאמר דבר בליעל אחר שקרבה שנת השבע שנת השמיטה שבחר בשמיטה בשנת השבע דוקא מוכח שבא להורות על חידוש העולם ורעה עינך באחיך האביון ועז"א אפי' אם תחשוב כן נתון תתן לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך. וע"ז מסיים ע"כ אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך בארצך ר"ל מפני שהוא אחיך ועניך וראוי שתתן לו אף גם בארצך ר"ל אף שתחשוב שארצך היא במתנה:
חלק ה
(ויקרא כה יד)
וכי תמכרו ממכר לעמיתך. במדרש תנחומא הה"ד נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חפר יבואנו. נבהל להון איש רע עין זה קין אמר הקב"ה אתה נבהלת לירש את העולם חייך חסרון יש לך הוי לא ידע כי חסר יבואנו ומה היה לו שנטלטל בעולם שנאמר נע ונד תהיה בארץ. יבואר במ"ש שם אח"כ למה סמך וכי תמכרו ממכר לפרשת שביעית שכל מי שאינו משמר את השביעית סוף שמוכר את כל אשר לו, והכונה בזה כי טעם השביעית להורות שהארץ של הקב"ה ומי שאינו משמר השביעית וסובר שהארץ שלו סוף הוא מוכר את שלו ומוציא שלו מתחת ידו כי באמת אינו שלו וזה בעצמו היה חטא קין שסבר לירש את העולם ואמר להבל פרח באויר ואמר דהארץ שלו היא. ובזה יובן מה דאמרו דזרע פשתן מנחת קין היתה כי פשתן מכחיש הארץ לשבע שנים כמ"ש בב"מ (דף קט ע"א) ורצה לבטל כונת שביעית וכמו שמי שאינו משמר שביעית מכחיש הארץ לשבע שנים שמארה משתלחת בארץ כל שבע שנים. כן בכונת קרבנו היה להכחיש ענין השביעית והיה עונשו שהיה נע ונד בארץ ממקום למקום והארץ היתה מתנועעת מתחתיו בכל מקום אשר הלך כמבואר במדרש כאומרת פרח באויר כי אין לך חלק בארץ. ושפיר המדרש מסמיך דרש זה לכאן:
חלק ו
(ויקרא כה יט)
ונתנה הארץ פריה ואכלתם לחמכם לשבע. נראה דיש שני מיני ברכות ברכה אחת שהארץ מוציאה הרבה כענין שנאמר וימצא מאה שערים ויברכהו ה'. וברכה זו הוא בדרך הטבע שלפעמים בשנה מבורכת הארץ מוציאה כפלים מבשאר שנים. ויש עוד ברכה למעלה מהטבע בדרך נס ופלא והוא שאעפ"י שתבואת הארץ היא כבשאר שנים האוכל מתברך במעיו כענין הנס של חנוכה ובשמן אשת עובדיה וידוע שלנס למעלה מהטבע לא יזכה רק מי שבוטח בה' ומאמין בהשגחה פרטית שאז מתנהג למעלה מהטבע משא"כ הבלתי מאמין הוא עובד אל מקרי הטבע ופעולותיו כמ"ש ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו ר"ל שאז מושגח בהשגחה פרטית למעלה מהטבע והיה כעץ שתול על פלגי מים ולא יראה כי יבוא חום ובשנת בצורה לא ידאג וכו' ארור הגבר אשר יבטח באדם והיה כערער בערבה וכו'. והחילוק שבין ב' הברכות כי הברכה הא' שהארץ מוציאה הרבה הנה השובע לעשיר אינו מניח לו לישון וצריך לשמור תבואותיו תמיד משודדי לילה משא"כ ברכה השנית שהאוכל מתברך במעיו הוא יושב לבטח ואינו מוטרד בשמירת תבאותיו. וז"ש בתחלה הבטיח להם ונתנה הארץ פריה היינו שהארץ תתן רק פריה המיוחד לה אך ואכלת לשובע שיהיה האוכל מתברך במעים שהוא ברכה בדרך נס ובזה וישבתם לבטח עליה ולא תצטרכו לשמור רבוי התבואה. אך וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וכבר אמרו מי שיש לו לאכול היום ואומר אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה (כ"ה במכילתא פ' המן) ואז ממילא מקוצר אמונתו ובטחונו נעזב אל הטבע וא"א שיתנהג בדרך נס וברכה למעלה מהטבע ואז וצויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה לשלש השנים שהיא ברכה בדר' הטבע:
חלק ז
(ויקרא כה לה)
וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך. יל"פ כי ידוע דעם ישראל בכללות הם איש אחד ויש בהם מדרגות ראש ולב ויתר אברים וכמו שכואב לכל האברים בצער אבר פרטי אפי' באצבע קטנה כן ראוי שירגיש אדם בצער חבירו כי הוא אבר מאבריו וכשחבירו נעשה עני הרי הוא כאילו נעשה עני ועז"א ומטה ידו עמך:
בהפטרה
הנה חנמאל בן שלום דודך בא אליך לאמר קנה לך וכו' ויבא אלי חנמאל וכו' ואדע כי דבר ה' הוא. נראה פירושו כי ירמיה היה מסופק אם מ"ש אליו כי לך משפט הגאולה לקנות הם דברי ה' כאומר שחנמאל יבוא אליך שתקנה השדה וראוי שתקנה אותה כי לך משפט הגאולה. או כ"ז ספור דברי חנמאל שהוא יאמר אליך קנה כי לך משפט הגאולה לקנות ולפ"ז אין הכרח שהקב"ה מצוה לקנותו רק שמספר לו העתיד אך ירמיה הכיר דבר זה כי חנמאל שנה הלשון ואמר כי לך משפט הירושה ולך הגאולה לכן מוכח שהקב"ה הוא שמצוה לקנות ועז"א ואדע כי דבר ה' הוא ולא ספור דברי חנמאל ודוק: