אריה דבי עילאי (שס)· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
על קידושין דף מט:
משנה ע"מ שאני כהן כו' קצת יש לראות למה נקטה המשנה דהמקדש מתנה התנאים שהם לטובתה דהוי כמו פטומי מילי כמו במוכר המתנה טובות הלוקח המבואר בח"מ ריש סי' ר"ז יוע"ש ולמה לא תני התנא דהיא מתנה תנאים הללו ואפשר דהוא לרבותא דסיפא דאף דהיא לא אמרה דבר א"כ ה"א אם אמרה בלבי הי' להתקדש לו אעפי"כ ה"א דיהי' נאמנת משא"כ אילו היתה היא המתנית תנאים הללו אין זה רבותא כ"כ דכשאמרה בלבי הי' להתקדש לו אעפי"כ דאינה מקודשת ולא עוד אלא די"ל לפי מה דקאמר הגמר' להוכיח ממשנתינו דדברים שבלב אינם דברים ולכאורה קשה דהא כל הסוגיא דרוצה להוכיח דדברים שבלב אינו דברים דמשמע דהי' איזה ה"א דדברים בלב הוו דברים הוא רק בדאיכא גילוי דעת להדברים שבלב הא לאו הכי איזה ה"א הי' דלהוי דברים ויעוין פ"י בזה א"כ קשה בשלמא הא דמביא הגמ' מכסבור הייתי שהיא כהנת כו' י"ל דהוי גילוי דעת לזה דאמר מקודם דרוצה לקדש דוקא אשה כהנת משא"כ כאן דאמרה בלבי הי' להתקדש לו אעפי"כ קשה מה גילוי דעת הי' לזה עד דנימא דדברים שבלב הוי דברים בזה ולפי הנ"ל י"ל דזה בעצמו הי' הגילוי דעת שהיא לא התנית התנאים הללו א"כ י"ל דלכך תני שהוא התנה התנאים כדי לאשמועינן דאף עפ"י דהי' גילוי דעת מ"מ לא הוי דברים ואף דקאמר בגמ' דטעמי' משום דכיון דאתני' לאו כל כמינא דעקרה לתנאה כו' היינו להה"א כדי שלא יהי' מוכח ממשנה דדברים שבלב לא הוי דברים כשיש גילוי דעת הא למסקנא דמסיק דבלא"ה מוכח דדברים שבלב לא הוי דברים אף דאיכא גילוי דעת א"כ שוב גם טעמא דהמשנה דאף כשאמרה בלבי כו' הוא מטעם דברים שבלב כו':
רש"י ד"ה ע"מ שאני בן כרך ונמצא בן עיר אעפ"י שהטעה לשבח טעות הוא כו' הקשה מהרש"א א"כ למה פריך לעיל בדף מ"ט ע"א מסיפא דשפחה מגודלת דלא פליג ר"ש שתיהן בוודאי אין זה ענין כלל לדרבה) א"כ עפ"ז נוכל לומר דקרא דואשה אל אחותה איירי בב"א וקרא דונכרתו איירי בזא"ז וכקו' הפ"י הנ"ל וא"ל כתירוצו הנ"ל דאימא איפכא כו' די"ל דלא מצינן למימר איפכא דכל שאינו בזא"ז כ' וא"ל א"כ ל"ל קרא דאין קדושין תופסין במקדש שתיהן כאחת כיון דבלא"ה מוכח דאין קדושין תופסין דכל שאינו בזא"ז כו' י"ל דצריך לקרא לענין פטור חליצה כר"ש (ולפי"ז יש ליישב הא דקשה דברי רש"י בחומש ודברי פי' המשניות להרמב"ם דהביאו הך דרשת רמב"ח מואשה אל אחותה כו' דהא הגמ' סתר להך דרשא וכקו' רבא דא"כ א"ה היינו דכתיב ונכרתו כו'. ולפי הנ"ל י"ל כך קצת דהנה לכאורה יש לסתור מה שכתבתי דאליבא דאמת דליכא למימר איפכא כתירוץ הפ"י הנ"ל משום דכל שאינו בזא"ז כו' אעפ"כ ליכא למימר כקושי' הפ"י דואשה אל אחותה איירי בב"א וקרא דונכרתו בזא"ז דקשה ל"ל קרא על בת אחת תיפוק לי' דכל שליתא בזאז כו' דהנה י"ל אימא דבעי לקרא דיתחייב מלקות כשמקדש שתי אחיות כאחת משא"כ אי משום דכל שאינו בזא"ז כו' עכ"פ אינו חיוב מלקות. אך י"ל דז"א דהא קיי"ל דעל כל חייבי לאוין אין לוקין על הקדושין בלא בעילה וכמבואר ברמב"ם פרק ט"ו מהל' א"ב יוע"ש ואף דבהה"מ מבואר שם דהיכי דכתיב לשון קיחה לוקין אף על הקדושין וכאן כתיב לשון קיחה כו' י"ל דז"א אלא לאביי לקמן דף ע"ח אבל רבא הא ס"ל לקמן דאף באיסורי כהונה דכתיב לא יקח מ"מ אין לוקין על הקדושין לבד ולפ"ז י"ל לפי דרבא מקשה כאן קו' זו ורבא לשיטתי' דלקמן דף ע"ח הנ"ל הוצרך לסתור דרשות רמב"ח מקרא ולומר דקרא לא קאי רק על זא"ז משא"כ למאי דקיי"ל לקמן כאביי דהיכי דכתיב לשון קיחה לוקין אף על הקדושין שפיר י"ל דואשה אל אחותה קאי על בת אחת וכדרשת רמב"ח וקרא דונכרתו על בזה אחר זה וא"ל אימא איפכא י"ל דהא כל שאינו בזא"ז כו'. וא"ל א"כ ל"ל לקרא כלל תיפוק לי' דכל שאינו כו' י"ל דקרא למלקות קא אתי) ולפ"ז יש ליישב קו' הרשב"א הנ"ל דשפיר פריך ורבא ל"ל לשנויי כדרבה כו'. דהנה הפ"י הקשה על מה דפריך ורבא ל"ל לשנויי כדרבה כו' לפי מה דכ' הרשב"א לתרץ קושייתו דלאביי קשה מ"ט דמתניתין דהמקדש שתי אחיות כאחת אינן מקודשת הא ס"ל לאביי דקדושין שאמ"ל ה"ק וסברת רבה דכל שאינו בזא"ז כו' ג"כ לא ס"ל לדאביי וכדאותיב עלה ממתניתין דהמרבה במעשרות כו' ותירץ דקדושין שאמ"ל כה"ג במקדש שתיהן כאחת מודה אביי דלא הוי קדושין והיינו משום דמוקי הקרא דכי יקח איש אשה ובעלה דמוכח מני' קדושין שאמ"ל לא הוי קדושין למסתבר טפי למקדש שתיהן כאחת א"כ י"ל לכך הוכרח רבא לסברת רבה דכל שאינו בזאח"ז כו' א"כ לא איצטריך קרא דכי יקח למקדש שתיהם כאחת דבלא"ה לא הוי קדושין משום דרבה א"כ מוכח מכי יקח אף במקדש אחת משתיהן כו' ולפי הנ"ל יש ליישב קו' הרשב"א הנ"ל בצירוף קו' הפ"י הני וחדא מתרצא בירך חברתי' די"ל דקוש' הגמרא לא אזלא ורבא ל"ל לשנוי' כדרבה כפירש"י דל"ל לשנוי' טעמי' דמתניתין כדרבה כו' דע"ז לא פריך הגמ' כלל כיון דחזינן דרבה רוצה ליישב דברי רמב"ח. אך דקושי' הגמרא אזלא הכי דל"ל לרבא לתרץ דברי רמב"ח עפ"י סברת רבה ולומר דקרא איירי בזא"ז ובב"א מעילא משתמע מדרבה דהלא הי' יכול רבא לשנוי' עפ"י סברתו דקדושין שאמ"ל לא הוי קדושין א"כ הדרה קו' הפ"י לדוכתי' אימא דאשה אל אחותה איירי בב"א וקרא דונכרתו בזאח"ז וא"ל אימא איפכא י"ל דז"א דהא א"א לומר איפכא דהא קשאמ"ל לא הוי קדושין וא"ל א"כ ל"ל קרא דואשה אל אחותה על ב"א תיפוק לי' מחמת קשאמ"ל י"ל כקושי' הפ"י הנ"ל דאי לאו קרא על שתים כאחת לא הוי ידעינן מכי יקח על קשאמ"ל אפי' במקדש אחת מהן משא"כ עתה דקאי קרא דואשה אל אחותה על שתים דאינן מקודשת ממילא מוכח מכי יקח דאפי' אחת מהן ג"כ אינה מקודשת מחמת קשאמ"ל וגם ניחא המשנה דנעשה כו' כיון דזה מוכח מקרא דאשה אל אחותה דמקדש שתיהן א"מ ואין להקשות לפי דברי א"כ מה משני הגמ' לדבריו דרבב"ח קאמר בו' דקשה ל"ל לרבא לומר דרב"ח לא ס"ל כסברתו דהשאמ"ל לא הוי קדושין ואי משום דלא אמר רמב"ח בפירוש כן הא גם הך דינא דרבה דכל שאינו בזאח"ז כו' ג"כ לא קאמר רמב"ח בפירוש כן רק רבא מיישב דברי רמב"ח דס"ל כדרבה א"כ הדרה קו' לדוכתי' ל"ל לשנויי עפ"י סברת רבה ולא עפ"י סברתו דקשאמ"ל לא הוי קדושין בשלמא לפרש"י דקושית ורבא ל"ל לשנויי כדרבה היינו דהו"ל לפרש טעמי' דמתניתין משום קשאמ"ל לא הוי קדושין שפיר משני דלדבריו דרמב"ח קאמר ורמב"ח הא יליף מקרא וכפרש"י משא"כ לפי דברי הנ"ל א"כ תיקשי מה משני לדבריו דרמב"ח קאמר. אך י"ל דכוונת הגמ' כך דבשלמא למה דמשני רבא כדרבה שפיר קא מפרש כך רבא בכוונת מילתי' דרמב"ח דיליף מקרא וכדפירש"י דמקרא מוכח דבאח"ז אין קדושין תופסין וממילא כל שאינו בזא"ז כו' ושפיר אומר רמב"ח הטעם של המשנה מחמת כל שאינו בזא"ז כו' מה שא"כ אם נימא כקושייתי הנ"ל דבאמת עיקר קרא מורה להמקדש שתי אחיות דאינן מקודשת וכנ"ל וקרא דונכרתו לבזא"ז כו' וע"ז קשה כקושי' הפ"י אימא איפכא וצ"ל דאיפכא ליכא למימר דהא מוכח מכי יקח דקשאמ"ל לא הוי קדושין וא"ל א"כ ל"ל לקרא תיפוק לי' מכי יקח וצ"ל כנ"ל דאי לא קרא דואשה אל אחותה לא הוי ידעינן מכי יקח רק למקדש שתיהן וכו' אבל עכ"פ באמת א"כ אף דקדושי אחת מהן ג"כ אינן מקודשת משום דהוי קשאמ"ל א"כ לא ניחא דברי רמב"ח דמפרש טעם המשנה משום קרא דואשה אל אחותה תיפוק לי' דאפי' אחת מהן אינן מקודשת מטעם קשאמ"ל דא"ל דלכך לא קאמר רמב"ח טעם המשנה משום קשאמ"ל דא"כ הי' קשה קו' הרשב"א הנ"ל דלא שייך תירץ דנעשה או קושי' הפ"י הנ"ל דהאיך מוכח קשאמ"ל לא הוי קדושין במקדש אחת מהן מקרא דכי יקח אימא קרא דכי יקח קאי למקדם שתים כאחת ולכך הוצרך רמב"ח לומר דשתים כאחת דא"מ מקרא דואשה אל אחותה וכנ"ל די"ל דז"א דבשלמא על רבא דאשמועינן דינא דקשאמ"ל לא הוי קידושין אף במקדש אחת מהן שייך שפיר קו' הרשב"א הנ"ל דאיך יתיישב המשנה דנעשה כמקדש שתיהן כיון דהיא היא או קושיית הפ"י דהאיך מוכח מקרא דכי יקח דקשאמ"ל לא הוי קדושין אף במקדש אחת מהן אימא דקרא קאי למקדש שתיהן בדוקא משא"כ רמב"ח דלא קאמר כלל הך דינא דקשאמ"ל לא הוי קדושין אף במקדש אחת רק מפרש לטעמי' דמתניתין א"כ אי איתא כדברי הנ"ל ל"ל לרמב"ח לומר טעם המשנה משום קרא דואשה אל אחותה תיפוק לי' משום קשאמ"ל ואפי' במקדש אחת מהם משא"כ לפי מה דמפרש רבא הטעם כדרבה שפיר קאמר רמב"ח טעם המשנה מקרא משום דקרא איירי בזא"ז וממילא שמעינן אף בב"א משום דרבה דכל שאינו בזא"ז כו' א"כ שפיר קאמר לדבריו דרמב"ח כו'. ולפי הנ"ל יש ליישב גם קושי' ס' המקנה וגם יתיישב עוד הא דקאמר בגמ' לדבריו דרמב"ח קאמר עוד יותר בריוח דהנה תקשה בס' המקנה עפמ"ש התוס' דבחייבי לאוין לא שייך לומר דהוה קשאמ"ל משום דאף בלא הקידושין נאסרו א"כ לפ"ז י"ל דבמקדש שתיהן דנאסרה כל אחת מחמת קדושי חברתה י"ל דלא הוי כלל קשאמ"ל דדוקא במקדש אחת משתיהן הוי איסור הביאה מחמת דלא ידיע מי נתקדשה הוי שפיר קשאמ"ל משא"כ כשקידש שתיהן דכל אחת נאסרה מחמת קדושי חברתה י"ל דלא הוי קשאמ"ל (והנה לכאור' קושייתו זו לא בלבד קשה על הא דקפריך ורבא ל"ל לשנויי כרבה כו' רק אף על הא דפריך בגמרא על רבא תנן כו' הא אחת כו' ג"כ קשה קושי' זו דמאי פריך דאי הוי קתני אחת מחמת קשאמ"ל לא הוי ידעינן במקדש שתיהן סברת רבה דכל שאינו בזאח"ז כו' ואי דבלא"ה אינן מקודשת מטעם קשאמ"ל י"ל דבהמקדש שתיהן לא הוי קשאמ"ל כו'. אך י"ל דקושי' זו אינה על פירכת הגמ' ורבא ל"ל לשנויי כרבה כו' דהנה הפ"י כ' לקמן בגמ' בד"ה הא איתמר עלה אמר ריב"ל הכל מודים כו' דבלא סברת רבה דכל שאינו בזא"ז כו' הוי אמינא דיהי' נתפסי' בהם קדושי' שני' להצריכם גט לעלמא. אך באמת דבריו אינם מובנים כלל דהא כתבו התוס' בעירובין ד"ה כל שאינו דלכך לא דמי לאומר הר"ז תמורת עולה ושלמים משום דהתם עכ"פ אפשר לקיים דבריו בשניהם ולהיות חצי' עולה וחצי' שלמים כו' משא"כ הכא דא"א להתקיים בשניהם דאי בהא תפסו הקדושין לא תפסו בהא וא"כ מוכח דאף בלא סברת רבה דכל שאינו בזא"ז כו' מוכח דקדושי שניהם ודאי לא תפסי דאי הי' מקום לומר דקדושי שניהם תפסו לאסור אותם לעלמא לא הי' שייך כלל הא דרבה כו' כיון דאפשר לקיים דבריו להיות שניהם מקודשת לאסור אותם לעלמא אי קשאמ"ל הוי קדושין כו' ולפ"ז לק"מ לכאורה קו' ס' המקנה הנ"ל כיון דלקדושי שניהם בודאי אין מקום לחול א"כ ג"כ נאסר הביאה מחמת דלא ידיע מי משתיהן תתקדש והוי ממש כמקדש אחת מהן כו'. אך דזה ניחא למה דמסיק רבא הא דרבה דכל שאינו כו' ומוכח מזה דקדושי שניהם בודאי אי אפשר לתפוס דאל"כ לא שייך הא דרבה כנ"ל וכמ"ש התוס' הנ"ל דהיכי דאפשר להתקיים שניהם כו' משא"כ אי לא הוי מחדש רבא סברת רבה הי' מקום לומר דבאמת קדושי שניהם תפסו בה לאסור אותם לעלמא וכדברי הפ"י הנ"ל) ולפי הנ"ל יש ליישב כך דהנה הקשה הפ"י על הא דהקשו התוס' מחייבי לאוין כו' אימא דחייבי לאוין רבתה התורה דקדושין תופסין בה כו' מכי תהיין לקמן בקדושין דף ס"ח. ויש ליישב קושייתו דקו' התוס' אזלא הכי כיון דקאמרינן לקמן דף ס"ח דלר"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ע"כ שבקי' לקרא דהוא דחיק ומוקים אנפשי' דוקא בחייבי עשה והיינו משום דר"ע הוכיח דאין ק"ת בח"ל מדכתיב לא יגלה כנף אביו כדאמרינן ביבמות דף מ"ט יוע"ש א"כ לפ"ז אי לרבנן ג"כ יהי' מוכח דאין קדושין תופסין בח"ל ג"כ נימא דשבקי' לקרא דכי תהיין דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' דוקא בחייבי עשה כו' א"כ שפיר הקשו תוס' כאן דמוכח דקשאמ"ל לא הוי קדושין א"כ מהראוי דאין ק"ת בח"ל ואי מריבוי דכי תהיין ע"כ נוקי לקרא בחייבי עשה כמו לר"ע ואף דבחייבי עשה ג"כ הוי קשאמ"ל נימא באמת דזה מוכח מריבוי' דקרא דכי תהיין אבל עכ"פ מנ"ל עוד חייבי לאוין. ובזה מיושב עוד מה שיש לדקדק קצת למה לא הקשו התוס' רק מח"ל ולא אף מכל איסורי ביאה ואפי' מחייבי עשה. אך לפי הנ"ל שפיר דעל חייבי עשה איכא עכ"פ רבוי דכי תהיינה ולפי הנחה זו ולפמ"ש לעיל מיושב קו' ס' המקנה הנ"ל די"ל דבה"א זו דמקשה הגמ' ורבא ל"ל לשנויי כרבה כו' לא הוי אמרינן כלל הך סברת התוס' דקשאמ"ל היינו דוקא שע"י הקדושין נאסרו ואי דהי' קשה קו' התוס' מח"ל י"ל דבה"א זו לא הי' קשה כלל עפמ"ש דקושי' הגמרא ורבא ל"ל לשנויי כדרבה היינו דבזה יתיישב קרא דרמב"ח דאשה אל אחותה איירי בב"א וקרא דונכרתו איירי בזא"ז כו' וכמו שכתבתי לעיל באריכות בזה א"כ י"ל דבה"א זו בלא"ה הי' מוכח דאין קדושין תופסין בח"ל וכמו שאכתוב א"כ לא הוי קשה כלל קו' התוס' ואי מחייבי עשה כבר הקדמנו דלק"מ קושי' התוס' דהא יש לן רבוי' דכי תהיינה וכקו' הפ"י הנ"ל דע"כ קאי עכ"פ לחייבי עשה דהנה לקמן בדף ס"ח מוכח דהא דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות הוא מדהוקשו כל התורה כולה לאחות אשה יוע"ש הסוגיא ולפ"ז לפי מה דכתבנו דנימא דקרא דואשה אל אחותה איירי בב"א וקרא דונכרתו איירי בזא"ז א"כ ע"כ הא דאין קדושין תופסין במקדש שני אחיות כאחת אינה רק חייבי לאוין דכריתות לא שייך גבייהו א"כ מוכח דבאחות אשה אין קדושין תופסין אף בחייבי לאוין א"כ כיון דהקשו כל העריות לאחות אשה א"כ מוכח דאין קדושין תופסין בח"ל כיון דמשכחת גבי אחות אשה ג"כ רק חייבי לאווין ולא חייב כריתות כו' א"כ שפיר בה"א זו לא הוי אמרינן כלל סברת התוס' דוקא כשע"י הקידושין נאסר הביאה הוי קשאמ"ל כיון דלא הי' קשה כלל קו' התוס' מח"ל כיון דבסברא זו באמת לא הי' קתבא"ל ואי דהי' קשה מחייבי עשה י"ל דכבר הקדמנו דמחייבי עשה לק"מ דהא איכא ריבוי דכי תהיינה כו':
והנה עפ"י מה שכתבתי יש ליישב דברי הפי' משניות להרמב"ם ודברי רש"י בחומש דהביאו דרשת רמב"ח מואשה אל אחות' למקדש שתיהן בב"א והוא דלא כמסקנת הגמ' וכבר העירו בזה המפורשים די"ל דס"ל באמת במסקנות רבא יש מקום לדרשת רמב"ח וכמו שכתבתי לעיל עפ"י הקושי' של הפ"י דאימא קרא דואשה אל אחותה איירי בב"א וקרא דונכרתו איירי בזא"ז וא"ל כתירוץ הפ"י דאימא איפכא די"ל איפכא ליכא למימר משום סברת רבה דכל שאינו בזא"ז כו' וא"ל א"כ ל"ל קרא להכי תיפוק לי' מסברא דכל שאינו בזא"ז כו' י"ל דהנה לעיל בהג"ה כתבתי דרך הערה על דברי הפ"י דכ' דבלא סברת רבה הי' מקום לומר דקדושי שניהם תפסו לאסור אותם לעלמא וכתבתי דיש להעיר ולומר דז"א וכדכתבו התוס' בעירובין ואדרבא אם הי' מקום לומר דקדושי שתיהם תפסו לא הי' מהני סברת רבה כלל וכדכתבו התוס' גבי תמורת עולה ותמורת שלמים וכן מוכח ממה שפירש"י על מעשר משום דאיתא לחצאין דאי אמר קידשה פלגא פלגא דחיטתא כו' והיינו כסברת התוס' הנ"ל דלא שייך הא דרבה רק דוקא כל היכי דא"א לקיים שניהם בודאי רק דאנו אומרים דיהי' נתפס עכ"פ אחד מהם ע"ז שייך סברת רבה דכל שאינו בזא"ז לתפוס שניהם אף בב"א אינו אפי' באחת מהם משא"כ אם נוכל לומר דיהי' דבריו בשניהם קיימים ואף דא"א לקיים כל דבריו כמו בתמורת עולה ושלמים דא"א לקיים כל דבריו רק להביא בדמי חצי' עולה כו' מ"מ כיון דאפשר עכ"פ לקיים דבריו בשניהם ואף בכל אחת ואחת על החצי ג"כ לא שייך סברת רבה וזה ממש סברת רש"י גבי מעשר כיון דמשכחת דיחול המעשר על ב' מדות מכל א' החצי לא שייך סברת רבה וכן מוכח מדברי התוס' בעירובין דלא פירשו גבי מעשר כדברי רש"י רק מטעם דאפשר להתקיים בזא"ז והיינו ע"כ כיון דאמר דתיקדש סאה אחת מהם ר"ל מעשרה פלגא פלגא דחיטתא הוי כאילו מקדש לכולה כיון דאינו מבורר חלק המעשר והוי כאילו נתפסת כל הסאה אבל הוא לא עשר רק חצי העשירית ואח"כ אמר על סאה אחרת כן שניהם נתפסים בקדושת מעשר ודבריו קיימים דלא הוי כמרבה במעשרות כיון דלא עשר רק בכל פעם רק חצי העשירית וכן הוא כונת התוס' שם ומוכח מזה ג"כ דלא כפ"י דאל"כ קשה על מה דסיימו א"כ גם בב"א ישנה להיות חל מעשר על סאה אחת והאחרת תהי' טבל כיון דכ' דהוי כישנה בזא"ז א"כ הו"ל להיות בב"א חל מעשר על שניהם אלא ע"כ דלא כפ"י רק דזה הוא פשיט בלא סברת רבה דעל שניהם ודאי אי אפשר לחול (ובזה י"ל ליישב קצת קו' מהרש"ל ומהרש"א שם על דברי התו' הנ"ל דאף לשיטות התוס' אינו מתורץ קושייתם דמה פריך גבי מעשר דליתי לחצאין תיפוק לי' אף אי איתא לחצאין למה להיות שניהם קדושים ולפי הנ"ל י"ל כך דבאמת התוס' לא כתבו רק דע"י סברא זו דאיתא לחצאין בזא"ז שוב נסתר סברת רבה דכל שאינו בזא"ז כו' א"כ גבי מעשר ממילא אחרת תהי' טבל כשהפריש בב"א דזה הוא פשיט בלא סברת רבה וזה ניחא דוקא ג"כ מעשר דגן דא"א שיתן שני מדות משמנה משא"כ גבי מעשר בהמה י"ל דבלא סברת רבה יש סברא לומר דיהי' עשירי ואחד עשר מעורבים ויהיו שנים קדושים ויהי' אחד שלמים כמו זה תמורת עולה ושלמים דכ' התוס' דאפשר להתקיים שניהם ונהי דע"כ צ"ל דגבי מעשר א"א לקיים דיבורו שאמר שם מעשר על שניהם וכמ"ש מהרש"א שם בעירובין בתוס' ד"ה כל שאינו כו' היינו כדי דלא יהי' נסתר סברת רבה דכל שאינו בזא"ז כו' מחמת דאפשר להתקיים שניהם וע"ז שייך שפיר סברת המהרש"א דכאן לא שייך דאפשר לקיים שניהם כיון דא"א לקיים דיבורו דאמר שם מעשר על שניהם משא"כ עתה דנימא דבלא"ה נסתר סברת רבה דכל שאינו כו' מחמת דנימא דאיתא לחצאין כו' רק דנימא דבלא"ה סברא החיצונה אף בלא הא דרבה דא"א להיות שניהם קדושים שפיר יש לחלק דגבי מעשר הוי שפיר סברא החיצונה אף בלא הא דרבה דא"א להיות שניהם מעשר דהא מעשר אינו רק העשירית ולכך כ' והאחרת טבל משא"כ במעשר בהמה דאפשר דיהי' אחד שלמים עכ"פ כן יש ליישב קצת קו' מהרש"ל ומהרש"א) א"כ עכ"פ לפי הנ"ל אם הי' מקום לומר דכאן תתפסו קדושי שניהם לא הי' שייך כלל הא דרבה משום דאפשר לקיים שניהם וכ' א"כ שפיר י"ל דאיצטריך קרא דואשה אל אחותה להורות דעכ"פ אין קדושי שניהם תפסו וממילא אין אחת מהם ג"כ מקודשת דכל שאינו בזא"ז כו' משא"כ בלא הקרא ה"א דלא שייך כאן כל שאינו בזא"ז דה"א דקדושי שניהם תפסי וא"ל א"כ הדרה קו' לדוכתי' א"כ נימא
איפכא כתירץ הפ"י הנ"ל ונימא דבאמת תפסי קדושי שניהם לאסור אעלמא ולא שייך באמת כל שאינו בזא"ז י"ל דז"א דבשלמא לענין קדושי אחת מהם שפיר כ' הפ"י דמנ"ל להוכיח מקרא דאין קדושין תופסין אף באחת אימא להיפוך דהקרא אתי לאשמועינן דבאחת תפסי הקידושין דאף זה אינו נגד הסברא משא"כ לומר דהקרא אתי להורות דקדושי שניהם תפסו דהוא נגד הסברא וכמ"ש התוס' דאי תפס הקדושין בהא כו' מסתברא יותר לומר דהקרא אתי להורות דאין קדושין תופסין כלל ומ"מ איצטריך קרא להכי כדי דלא נטעה לומר דבאמת קדושי שניהם תפסו משא"כ עתה דאיכא למדרש' לקרא דאין קדושי שניהם תפסו כלל ואיכא למדרשי' דקדושי שניהם תפסו דהא על קדושי אחת מהן ליכא למידרשי' דאז י"ל כל שאינו בזא"ז כו' יותר ניחא למדרשי' לקרא דאין קדושין תופסין כלל מלומר דקרא אתי דקדושי שניהם תפסו. גם י"ל דאיצטריך קרא להכי אף די"ל מסברא בעלמא כל שאינו בזא"ז כו' מ"מ ה"א דכאן לא שייך זה. דהנה לכאורה יש להקשות לפי מה דפרשתי לעיל בדעת התוס' בעירובין דלכך שייך בזא"ז לחצאין דהיינו באם הפריש א' מעשרה כל חצי וחצי דחיטתא כו'.
ואח"כ שוב אמר על סאה אחרת כזה דשניהם קדשי דאינו מובן כוונתם דהא סוף כל סוף אינו מעשר רק חלק עשירות וע"כ צ"ל דכוונתם דלכך שניהם נתפסים בקדושת מעשר לפי דבכל פעם פשטה קדושת מעשר בכולה מחמת דאמר דיקדש לקדושת מעשר סאה אחת פלגא ופלגא דחיטתא א"כ מוכח מזה. דאף דכל סאה אינה קדושה רק מספק דהיינו דאינו מבורר חלק המעשר. עכ"ז שייך בזה הואיל וישנו בזא"ז כו' א"כ יש לומר גבי שני אחיות ג"כ כה"ג דישנם בזא"ז. כיון דקידש לראשונה קידושי ספק ואח"כ קידש לאחותה א"כ קדושי שניהם תפסי מספק. וא"ל דמ"מ לא תפסי קדושי שניהם בהדדי רק דמספקא לן על כל חדא וחדא אבל מ"מ קדושי שניהם לא תפסו דממ"נ אי דקמא קדושין דבתרא לאו קדושין כו'. אך אפשר לצייר כגון דמקדש אשה ע"מ שאין עלי' נדרים ונמצא עלי' נדרים א"כ לא הוי הקידושין כלל ואח"כ קידש אחותה וממילא הוי קדושי שני' קדושין אך מ"מ גם הראשונה מקודשת מספק שמא תלך אצל חכם ויתיר לה הנדרים דחכם עוקר הנדר מעיקרא. וכמבואר באה"ע סי' ל"ט סעיף א' דיש מי שאומר דצריכה גט דחיישינן שמא תלך אצל חכם כו' יוע"ש (אך דזה אינו דהא מבואר שם באה"ע דכשנודע לבעל שוב לא מהני היתר חכם) א"כ ממילא הוי קדושי' שניהם תופסין מספק. אך דז"א דסוף כל סוף אין קדושי שניהם תופסין רק דאם תלך אצל חכם אז חלין הקידושין של הראשונה למפרע וממילא קדושי שני' לאו כלום. ואם לא תלך אצל חכם הוי רק קדושי שני' כו'. אך מ"מ יהי' איך שיהי' נוכל לומר דצריך קרא לזה דמקדש שתיהן כאחת אינן מקודשת אף שיש לן הך סברא דכל שאינו בזאח"ז כו' מ"מ הי' מקום לטעות כמו שכתבתי. ומ"מ ליכא למימר דאימא דהאמת כן הוא. ואימא איפכא דודאי ניחא יותר לומר דקרא לאין קדושין תופסין אפי' באחת מדנאמר דהאמת כן בסברות רחוקות משא"כ להקשות ל"ל הקרא שפיר י"ל דהי' מקום לטעות כנ"ל ועיין מענין המרבה במעשרות השייך לסוגי' זו בגיטין דף ל"א ע"א בתוס' ד"ה כשם שתרומה גדולה כו'. אך הנה באמת הא דכתבתי לפרש דברי התוס' בעירובין דאיתא לחצאין בזא"ז. דרצונם לומר כיון דנתפס קדושת מעשר על החצי ממילא נתפס אף על החצי השני'. הנה הוא באמת דבר שאינו דהא קי"ל ביבמות דף פ"ו דלא כר"מ דמעשר ראשון אסור לזרים א"כ כיון דמותר לזרים מה ענין תפיסת קדושה על כל הסאה שייך. וצריך לדחוק בכוונת התוס' דאף דבאמת אינו נתפס בקדושת מעשר רק החלק העשירית כפי מה שהוא עכ"ז שייך לומר בזה דאיתא בזא"ז לחצאין כיון דבכל סאה נתפס המקצת ולכך בבת אחת ג"כ חל המעשר על אחת והאחרת תהי' טבל כו' א"כ נסתר כל מ"ש כאן. וגם לעיל מ"ש בהג"ה לתרץ קושי' מהרש"ל ומהרש"א בסברות התו' ועיין בסוגיא השייך לענין זה בקושיות הגמרא. על מרבה במעשרות בגיטין דף מ"ז ע"ב בסוגי' רש"י ותוס' שם בד"ה טבל וחולין מעורבין זה בזה: והנה יש עוד מקים לומר דבמסקנא לא נסתרו דברי רמב"ח. דהנה כ' הרא"ש על הא דפריך לקמן על אביי אילימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא. דקשה דהא באמת קיי"ל אליבא דהלכתא דקני את וחמור קנה מחצה כדר' הונא. וכ' בשם ר"י לחלק דבדיבור אחד כ"ע מודו דלא קנה כלל. והנה כתבו קצת מהמפורשים לתרץ הא דהקשה הרשב"א דלאביי דס"ל דקשאמ"ל הוי קדושין. ולא ס"ל הא דרבה דכל שאינו בזא"ז כו'. האיך מפרש לטעמי' דמתניתין דהמקדש שתי אחיות אינן מקודשת וכ' קצת המפורשים וכמדומה גם בס' פ"י כ"כ די"ל דטעמי' דמשנה משום קני את וחמור כו', א"כ לפ"ז י"ל דלמסקנא זו י"ל דרשות רמב"ח דאשה אל אחותה קאי על מקדש שתיהן כאחת דאינן מקודשת אף כי מקדש להו בשני דיבורים. כגון את ואחותך וקרא דונכרתו קאי על בזא"ז כקי' הפ"י וא"ל כתירוצו ואימא איפכא כו' י"ל דז"א דאיפכא ל"ל דקדושין תופסין במקדש שתיהן כאחת דהא בקרא סתמא כתיב ואשה אל אחותה כו' א"כ תיפוק ליה כי מקדש להם בדיבור אחד בודאי לא הוי קדושין דהוי קני את וחמור. א"כ שפיר י"ל דלמסקנא דמסיק דבדיבור אחד כ"ע מודו דקני את וחמור לא קני שפיר לא נסתרו דברי רמב"ח:
והנה לתירץ הפ"י וקצת המפורשים הנ"ל מיושב גם קושי' הרשב"א. דמאי פריך ורבא ל"ל לשנויי כרבה כו' דהאיך נימא נעשה דשפיר נימא נעשה כמקדש שתיהן דודאי אינם מקודשת מחמת קני את וחמור. עוד יש לתרץ דברי רש"י בחומש ופי' המשניות להרמב"ם דהביאו דרשת רמב"ח. וגם לתרץ קושי' הרשב"א. על אביי דס"ל קשאמ"ל הוי קדושין ולא ס"ל הא דרבה דכל שאינו בזא"ז א"כ האיך מפרש לטעמי' דהמשנה. דהנה יש להעיר על תירוץ הפ"י לעיל דאימא איפכא. דואשה אל אחותה דמשמע במקדש שתיהן כאחת בא כדי ללמד דיש חיוב כרת ומוכח דקדושין תופסין כו'. ולשון קיחה מורה על בזא"ז דאין קדושין תופסין כו' דלפי מה שכתבתי לעיל והוכחתי מתוס' עירובין דקדושי שניהם בוודאי א"א לתפוס בשום אופן א"כ האיך יתחייב כרת בבא על אחת מהן דהא עכ"פ אף אם נימא דקדושין תופסין היינו קדושין של אחת מהן:
א"כ כל אחת ואחת בספק עומדת וא"ל דאיירי כשבא על שתיהן וחייב כרת ממ"נ. רק דלולי הקדושין שקדמו לא הי' חייב על בעילת הזנות דהא קיי"ל נושאין על האנוסה. משא"כ מחמת הקידושין שקדמו הא קיי"ל דאם אנס או פיתה על הנשואה חייב. יש להקשות דמ"מ הא הו"ל על כל אחת ואחת התראת ספק כמו בהכה את זה וחזר והכה את זה. ביבמות דף ק"א. ובשאר מקומות בש"ס אך י"ל לפי מה דמבואר ברש"י ביבמות דף י"ו דבבת אחת ל"ד בבת אחת ממש רק אף דהכה שניהם זה אחר זה רק דהי' התראה שני' עם ההכאה בתוך כ"ד של התראה ראשונה א"כ י"ל לפ"ז דרש"י לשיטתו במכות דף כ' ע"ב דההתראה צריך להיות דוקא בתוך כ"ד של מעשה דאל"כ מצי למימר אישתלי כו'. משא"כ לפי מ"ש התוס' שם בד"ה לא צריכא דההתראה אינה צריכ' להיות דוקא בתוך כ"ד של כל המעשים רק אף אם המעשה הראשונה הוא בתוך כ"ד של ההתראה. אף דשאר המעשים לא הי' בתוך כ"ד של ההתראה יוע"ש. (ויעוין במ"ל פ"א מהל' א"ב מענין גופי' מחולקים.) א"כ י"ל דה"ה הכא כשהתרו בו אל תבעול את שתיהן כי ממ"נ תתחייב ג"כ חייב דשוב הוי התראת ודאי) והנה י"ל דכ"ז בהה"א דלא הוי ידעינן מהא דרבה דכל שאינו בזא"ז כו' אבל לפי מה דמסקינין הא דרבה א"כ לא מהני התראה כזה. דכיון דאם התרה אותו בזה אחר זה הי' התראת ספק ול"ש התראה אף כשהתרה אותו בב"א ג"כ ליתי' דכל שאינו בזא"ז כו'. דבשלמא כשעבר שני העבירות בבת אחת וכמו דכ' רש"י בחולין דף פ"ב וצ"א דהרים שתי ידיו כאחת שפיר אין זה ענין להא דכל שאינו בזא"ז משא"כ כשעובר שני העבירות בזא"ז רק דההתראה הי' בבת אחת שפיר י"ל דכל שאינו בזא"ז כו'. (הגם שי"ל דלא שייך הא דרבה רק בענין איזה דבר הנתפס בדיבור א"כ שפיר כיון דשני דיבורים בזא"ז אינם יכולים לתפוס שני הענינים. גם בב"א א"א הדיבור אחד לתפוס אפי' אחד משני הענינים. משא"כ בענין ההתראה דלא ניתנה ההתראה כ"א להבחין בין שוגג למזיד א"כ י"ל דלא שייך כלל הא דרבה י"ל דז"א כיון דבעינן דוקא דיהי' ההתראות התראת ודאי הא התראת ספק ל"ש התראה. א"כ אתה רוצה לעשות התראת ודאי עי"ז שהיו שני ההתראת יחד בזה שפיר י"ל דכל שאינו בזא"ז כו'. גם הא דלא ניתנה התראה כ"א להבחין בין שוגג למזיד ג"כ אינו ברור כל כך לפי מה דקיי"ל דאף חבר צרך התראה. אך יעויין בתוס' גיטין דף מ"ב ד"ה הא דאמר חצי חצי נראה דאם לדמות זה לדרבה כל שאינו כו' הוא תלוי בפלוגת' שחילק הרשב"ם והתוס') א"כ שפיר י"ל לפי מה דמסיק סברת רבה י"ל דרשות רמב"ח וכקו' הפ"י הנ"ל דקרא דונכרתו איירי בזא"ז כו' וכנ"ל. דלא שייך תירוצו דאימא איפכא וכנ"ל (וא"ל דא"כ קשה כמו שהקשיתי לעיל כיון דלא נתקיימה דרשת רמב"ח ע"י הסברא של רבה דכל שאינו בזא"ז א"כ קשה ל"ל קרא דמאשה אל אחותה. על דאין קדושין תופסי' במקדש שתיהן כאחת תיפוק לי' מסברת רבה דכל שאינו בזא"ז כו'. י"ל דז"א דבשלמא לעיל שפיר כתבתי כך כיון דלא נסתור הקו' דא מא איפכא רק ע"י סברא זו דאתית לומר דיתפוס הקדושין של אחת משום דכל דליתי' בזא"ז כו'. א"כ קשה שפיר כיון דאינו מוכח דרשא זאת רק ע"י סברא זו א"כ ממ"נ או דא"צ להדרשה ויהי' מוכח רק מהסברא לבד או דלא מהני הדרשא בלא הסברא. משא"כ הכא דהסתירה של אימא איפכא הוא מצד אחר משום דהוי התראת ספק. וע"י סברת רבה ליכא לצייר באופן דהוי התראת ודאי אבל עכ"פ אצ"ל סברת רבה על ענין דהקדושין לא תפסי א"כ שפיר י"ל דהקרא מורה על זה. כי היכי דלא נטעה ונימא דאף שאינו בזא"ז מ"מ ישנה בבת אחת. ומ"מ לא קשה דאימא איפכא. דקשה דהוי התראת ספק וכו' ואף דאפשר לצייר בבת אחת כנ"ל ולא נסתר רק מכח סברת רבה מ"מ לא שייך לומר אימא איפכא. דיותר ניחא לומר דהפסוק מורה על אין קדושין תופסין. דאי על ק"ת קשה דהוי הספק כנ"ל. כיון דבאמת סברת רבה מוסכמת לנו. ועוד לפי מה שאכתוב דבזה אף אביי מודה. אף דפליגי על סברת כל שאינו בזא"ז. מ"מ מודה בענין התראות כפי מה שאכתוב בפנים א"כ י"ל שפיר דלא מצי למימר איפכא. משום דבענין ההתראות הוא דבר שהסברא מוסכמת משא"כ בענין סברת רבה לגבי קידושין י"ל דצריך ע"ז קרא. דזה הסברא אינה מוסכמת כל כך. וכמו דחזינן דאביי באמת חולק) ולפ"ז יש ליישב קו' הרשב"א הנ"ל על אביי די"ל דאביי ג"כ ס"ל כדרשות רמב"ח וכנ"ל ואף דאביי פליג על סברת רבה. דכל שאינו בזא"ז כו' א"כ שוב אפשר לומר תי' הפ"י דאימא איפכא דלא שייך להקשות דהוי התראת ספק דאפשר לומר דהתרו אותו בבת אחת וכנ"ל. י"ל דבענין התראות אף אביי מודה דבשלמא בהא דרבה כמו לענין קדושין וכדומה בשאר דברים דאמרינן כל שאינו בזא"ז כו' הוי חידוש גדול דהא באמת בזא"ז הי' תופסין קידושי הראשונה וס"ל לרבה דכל שאינו בזא"ז לתפוס קידושי שניהם אף בב"א אינו. דלא חל אף קדושי אחת א"כ עוד בבת אחת גרע מזה אחר זה וזה הוי חידוש גדול וע"ז פליג אביי. משא"כ בענין ההתראות דאם היו ההתראות בזא"ז לא היה מהני שום התראה דהוי התראת ספק ונצטרך לומר משום דהי' בב"א עדיף טפי בזה י"ל אף אביי מודה דכל שאינו בזא"ז אף בב"א אינו ומיושב קו' הרשב"א הנ"ל על אביי:
עוד יש לתרץ קו' הרשב"א הנ"ל דמה פריך ורבא ל"ל לשנוי' כדרבה. גם לתרץ מה שיש לדקדק על הגמרא דהמתין להקשות קושי' זו ורבא ל"ל לשנוי' כדרבה עד אחר דאמר גופא א"ר כו' איתיבי' אביי כו'. ומאריך בסוגי' זו ולבסוף קפריך ורבא ל"ל לשכויי' כרבה כו' ולמה לא פריך תיכף כדמשני רבא אלא קרא בזא"ז ומתניתי' כדרבה כו' והו"ל לפרוך ורבא ל"ל לשנוי' כדרבה כו' אך בצירף קושי' הרשב"א הנ"ל מיושב אף הבל"ז. דהנה קושי' הרשב"א הנ"ל יש ליישב בדרך פשיט עפמ"ש הרשב"א עצמו הובא דבריו במפורשים. לתרץ לאביי טעמי' דמתניתין. משום דאף אביי מודה במקדש שתיהן כאחת קשאמ"ל כה"ג ל הוי קדושין ולא פליג אביי רק באחת מהן צ"ל דטעמי' דאביי משום דס"ל דליכא לאוכוחי מכי יקח ובעלה דכתיב בקרא. רק למקדש שתיהן כאחת דמסתבר טפי. אך הנה באמת צריך להבין דלמה מקדש שתיהן כאחת מסתבר יותר דקשאמ"ל לא תהוי קדושין. מקדושין שאמ"ל דמקדש אחת מהן. דלכאורה משמע דבענין מחמת שהקדושין אין מסורין לביאה. אין חילוק כלל בין הנושאי'. וממש דא ודא אחת היא. והנה אין ת"י כעת הרשב"א לעיין בתוך דברי קדשו החילוק שמחלק ביניהם. ומתוך דברי המפורשים שהביאו דבריו לא יכולתי לעמוד על כוונתן לדעת איזה חילוק נכון. בין שני הענינים האלו ולומר דקשאמ"ל במקדש שתיהן מסתבר טפי וי"ל לפענ"ד לפרש כך בכוונת הרשב"א הנ"ל. דהנה הקשיתי על תי' התו' ד"ה קשאמ"ל דחילוקי דבחייבי לאוין לא הוי קשאמ"ל מחמת דהביאה נאסר בלא קדושין. א"כ תיקשי דלרבא דלקמן דף ע"ח דס"ל גבי איסורי כהונה דאינו לוקה על הבעילה רק ע"י הקדושין. וכ' הרמב"ם בפ' י"ז מהל' א"ב הל' ב' דבבא עליהן דרך זנות ג"כ אינו לוקה כו' יוע"ש. א"כ הרי הביאה זו נאסרה ג"כ ע"י קדושין. ואחר שהקשיתי זאת מצאתי כן באיזה מפרשים מקשים קושי' זו. וכל אחד פונה לדרכו בזה. ולפענ"ד נראה דאין כאן אפי' התחלת קושי' דהנה באמת עיקר סברת התוס' הוא לפרש דלא כרש"י דמפרש דבעינן ראוי לביאה דמטעם זה אין לחלק כלל בין אי הביאה נאסרה ע"י קדושין או נאסרה מחמת עצמה דסוף כל סוף אינה ראוי לביאה. ומה"ט סתרו פרש"י רק שהם מפרשים דהתורה מלמדינו דלא הוי קדושין רק באם אינו ריעותא בענין הקדושין דתאסר עליו הביאה ע"י הקדושין משא"כ אי איכא ריעותא בענין הקדושין דמקודם הקידושין היתה מותרת עליו וע"י הקדושין נאסרה הביאה קדושין כי האי גוונא שאוסרין עוד הביאה עליו א"כ הקדושין עוד מגרעין כוחו קדושין כי האי לא הוי קידושין. וזה מלמדה התורה בכי יקח איש אשה ובעלה. ואינו ר"ל דצריכה להיות ראוי לביאה דא"כ הדרה קו' לדוכתי' מחייבי לאווין רק דר"ל דהתורה מלמדינו דקדושין רעועין כי האי שאוסרים הביאה לא תהוי קדושין. אבל בחייבי לאווין אין ריעותא בגוף הקידושין. א"כ לפ"ז לק"מ קושיית העולם מאיסורי כהונה כו' דהא התם ג"כ עכ"פ לא הוי ריעותא בגוף הקדושין רק דהתורה לא אסרה על הכהנים גרושה זונה כו' רק בשקדושין ובעילה אבל קדושין לבד או בעילה לבד לא אסרה תורה. אבל מ"מ אין כאן ריעותא בגוף הקדושין (ולפ"ז גם קו' ס' המקנה שהבאתי לעיל דנימא לחלק בין קידש אחת מהן או קידש שתיהן דבקידש שתיהן י"ל דאין איסור הביאה ע"י הקדושין רק ע"י קדושי חברתה. די"ל סוף כל סוף כיון דיש ריעותא בגוף הקדושין דע"י הקדושין שלו נאסרה עליו הביאה שלהם קדושין כי האי לא הוי קדושין כלל ואדרבא עוד גרע קידש שתיהן כפי מה דבעינן למימר בפנים) ועפ"ז יש לחלק חילוק נכון בין מקדש שתיהן כאחת ובין מקדש אחת מכם עפ"י מ"ש הרא"ש בריש מכילתין טעם על הא דאיתא לעיל דף ה' ע"ב דבנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי כו' ולמה בנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת כלל באדם שאינו חשוב. והא שניהם ממעטי' מכי יקח ולא כי תקח כו'. וכ' לחלק דמשום דעיקר קרא דכי יקח קאי רק על גוף המעשה הקדושין ולא על האמירה דהא בעסוקין באותו ענין לא בעי כלל אמירה. א"כ י"ל דוקא בהי' ריעותא בגוף הקידושין דנתנה היא אינה מקודשת כלל משא"כ בהי' ריעותא רק בענין האמירה דאמרה היא די"ל דהוי ספיקא יוע"ש בהרא"ש סי' א' סוף פרק קמא. וכן כתב הפ"י שם קצת בתוס' ביאור לדברי הרא"ש הנ"ל. א"כ י"ל כאן אף לנידן דידן דהקפידה תורה דקדושין כי האי שעוד מגרעין זכותו לאסור עליו הביאה ע"י הקדושין קדושין כי האי לא הוי קדושין כלל. א"כ י"ל דדוקא באם הריעותא תלוי בגוף מעשה הקדושין כמו במקדש לשניהם כאחת. משא"כ כשלא קידש רק אחת מהן רק דלא בירר מדבריו איזה מהם קודש א"כ אין הריעותא בגוף ענין הקדושין. רק הריעותא בהאמירה משום דלא בירר דבריו לאיזה משתיהן שמקדש א"כ הוי רק הריעותא בהאמירה שלא בירר. א"כ כיון דהתורה לא איירי נכי יאח מהאחירה וכמ"ש הפ"י הנ"ל בתוספת ביאור לדברי מהן קידש א"כ אין הריעותא בגוף ענין הקדושין רק הריעותא האמירה משום דלא בירר דבריו לאיזה משתיהן שמקדש א"כ הוי רק הריעותא בהאמירה שלא בירר א"כ כיון דהתורה לא איירי בכי יקח מהאמירה וכמ"ש הפ"י הנ"ל בתוספת ביאור לדברי הרא"ש הנ"ל א"כ י"ל דכשהריעותא דאיסור הביאה בא ע"י האמירה שלא בירר בזו ס"ל לאביי דקדושין שאמ"ל כה"ג הוי קדישין (ונהי די"ל דאף אם הי' אומר אחת מכם לאיזה שירצה ג"כ אין ברירה בתולה בדעת עצמו מ"מ כיון דסוף כל סוף הוא אינו מקדש רק לאחת מהן א"כ הריעותא רק מחמת שלא בירר דבריו) כיון דאין הרעותא רק בהאמירה עכ"פ היוצא לנו מזה דבמקדש לשתיהן יש סברא יותר לומר דלא הוי קדושין מחמת שאין מסורים לביאה א"כ לפ"ז לק"מ קושי' הרשב"א דמה פריך ורבא ל"ל לשנוי כרבה כו' תיפוק לי' דבלא הא דרבה לא יתיישב הא דנעשה ולפי הנ"ל שפיר דשפיר יתיישב הא דנעשה במקדש לשתיהן כיון דבמקדש שתיהן מסתבר טפי דלא הוי קדושין וכמו דאמרינן דבקדושין שאמ"ל כה"ג אף אביי מודה דלא הוי קדושין ובזה יתיישב נמי דבל"ז לא הוי מצי הגמ' להקשות ורבא ל"ל לשנוי כרבה דהוי מצינן לומר כתירץ הרשב"א הנ"ל דא"כ לא יתיישב הא דנעשה כו' משא"כ עתה דאמר גופא א"ר כו' איתבי' אביי כו' א"כ קשה על אביי כקושי' הרשב"א הנ"ל איך מפרש טעמי' דמתניתין כיון דס"ל דקשמ"ל הוי קדושין וגם פליגי אדרבה בהא דכל שאינו בזא"ז כו' אלא ע"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א הנ"ל דבמקדש לשתיהן אף אביי מודה דקדושין שאמ"ל כה"ג לא הוי קדושין והיינו משום דזה מסתבר טפי כמ"ש שפיר פריך הגמ' ורבא ל"ל לשנוי' כדרבה תיפוק לי' דאף בלא דרבה ג"כ יהי' ניחא תירץ דנעשה כיון דבמקדש לשתיהן מסתבר טפי:
חלוקא דרבנן שאמרתי בסוגיא זו לתרץ קו' הרשב"א הנ"ל דמה פריך לרבא ל"ל לשנוי' כרבה תיפוק לי' דבעי לתרץ כרבה כדי שיתיישב טעמי' דנעשה במשנה גם לתרץ הא דהקשיתי ל"ל להגמ' להמתין עד אחר דאותיב אביי על רבה בענין כל שאינו בזא"ז כו' ואח"כ להקשות לרבא ל"ל לשנויי כדרבה ולמה לא פריך תיכף ורבא ל"ל לשנויי כרבה כו' ונלפענ"ד לתרץ כ"ז ומקודם נתרץ דברי הריף שהקשו עליו כל הפופסקי' למה השמיט תירץ הגמ' דמשנתינו איירי באומר הראוי מכם לביאה תתקדש לי ונלפענ"ד לתרץ דברי הרי"ף הללו בשני אופנים. ומתוך אופן שני יתיישב קו' הרשב"א הנ"ל והבל"ז וקודם שנתרץ דברי הרי"ף נראה לפענ"ד לתרץ מקודם קו' התוס' בדף נ"ב ד"ה והוא לא אמר הכא כו' תימא אמאי מתמה כו' אבל בגזל דידה פליג עלי' דרב כו' ונלפענ"ד לתרץ קו' התוס' הלז בשלשה אופני' ומתוך אופן השלישי יתורץ דברי הרי"ף הנ"ל דהנה יש לתרץ קו' התוס' הנ"ל באופן אחד כך עפ"י מה שהקשה בשער המלך פ"ה מהל' אישות הל' י' וכן הקשה הב"ח באה"ע סי' כ"ח דמאי פריך בגמרא והוא לא אמר הכא תיפוק לי' דליפרוך דהא רב דייק כן ממשנתינו ואיך יפלוג עלי' ר' יוחנן וי"ל לתרץ קו' זו דהנה הקשה הפ"י דמנ"ל לרב להוכיח ממשנתינו דבגזל דאחרים אינה מקודשת תיפוק לי' דהא מהמשנה אינו מוכח רק גזל דידה ומנ"ל עוד להוכיח דאפי' בגזל דאחרים אינה מקודשת ותירץ הפ"י דע"כ מוכח אף זה ממשנתינו כיון דקתני במשנה ושלהן היתה ושל שביעי' היתה ודיוקא דשלהן היתה בא להורות דדוקא משום שהי' שנת שביעית לכך אין האחיות מקודשת אבל הנכריות מקודשת הא אם היתה בשאר שני שבוע אף הנכריות לא היו מקודשת משום דהי' גזל דידהו ולפ"ז תיקשו כיון דהמשנה איירי הראוי לביאה כו' או באומר כולכם ואחת מאחיות וכדאמרינן לעיל עכ"פ בין כך ובין כך איירי דהמקדש לא רצה לקדש רק ארבעה נשים ואמרו חכמים דאין מקודשת רק שלשה נשים אבל שתי האחיות אינן מקודשת או לאביי משום דהוא אמר הראוי לביאה ושתי האחיות אינן ראוי' לביאה או לרבא מחמת דקשאמ"ל לא הוי קדושין אבל עכ"פ אף בדעת המקדש לא הי' לקדש רק ארבעה נשים א"כ תיפוק לי' דהחלק שהי' להחמישית בתוך הכלכלה זו היא לגבי הד' נשים הללו גזל דאחרים כו' א"כ אי איתא דבגזל דאחרים מקודשת תיקשי למה בשאר שני השבוע אין מקודשת הנכריות משום דהוי גזל דידהו תיפוק לי' דאתקדשו בגזל דאחרים דהיינו חלק של החמשית שבתוך הכלכלה זו וא"ל דשמא לא הי' בחלקה של החמישית כדי שיווי ד' פרוטות ושיהי' כדי פרוטה לכל אחת מהן מ"מ תיקשי עכ"פ דתתקדשי קדושי ספק כדאמר שמואל שמא שו"פ במדי כו' ע"כ תורף דברי הפ"י הנ"ל (הנה אין לדקדק קצת על הפ"י דאימא דלעולם דלא הי' שו"פ לכל אחת בחלק החמישית וא דלהוי קדושי ספק שמא שו"פ במדי י"ל דעכ"פ הדיוק מהמשנה הוא כך דהא בשאר שני שבוע לא הוי הנכריות מקודשת קדושי ודאי עכ"פ רק קדושי ספק שמא שו"פ במדי משא"כ לפי שהשנה שנת שביעית לכך מקודשת הנכרי' קדושי ודאי אי משום הא לא אריא לסתור דברי הפ"י הנ"ל די"ל דרב ס"ל לדייק כן מהמשנה דס"ל דמשמעות המשנה דקתני ושלהן היתה כדי לדייק דאם היתה בשאר שני שבוע לא היו הנכריות מקודשת כלל משמע דאין מקודשת כלל ולא היו צריכין אפי' גט וכמו דכ' התוס'. דאי לאו דדייק רב ממשנה ה"א דאף דפשוט מכמה משניות דגזילה בלא יחוש לא קני לה הגזלן מ"מ ה"א היינו לענין ממונא אבל כשיקדש בה אשה צריכא גט לחומרא א"כ ע"כ ס"ל לרב דמוכח מהמשנה דאפי' לחומרא דלא היו צריכות גט א"כ שפיר כ' הפ"י לדייק דאינן מקודשת בגזל דאחרים) אך אם יש להקשות על הפ"י דהא ע"כ מוכח דהא לאו דוקא הוא דע"כ צ"ל דאיירי דאף דלא קידש אלא לארבעה מ"מ נטלו כל אחת ואחת מהחמשה נשים את חלקה דאל"כ קשה נהי דקידשה בגזל דאחרים אינה מקודשת מ"מ הא קאמרינן לקמן בעמוד ב' ההיא איתתא דהוי קא משיא כרעא במשכלא דמיא אתא ההוא גברא חטף זוזי מחברא ושדי לה כו' אתא לקמי' דרבא אמר לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים מוכח מזה דאי הי' יאוש בעלים היתה מתקדשת דאף דיאוש כדי לא קני מ"מ יאוש ושינוי רשות קני והוי שינוי רשות ביד האשה כמבואר כל זה בטור וש"ע אה"ע סי' כ"ח. והנה הא דקיי"ל סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים מבואר בגמ' בב"ק דף קי"ד וברש"י בב"ק דף ס"ו ע"ב משום דאמר למחר נקיטנא לי' בדינא והנה הא דפליגי בב"מ דף ל"ז בגזל אחד מחמשה אי מניח גזילה ביניהם ומסתלק היינו דוקא בשניהם תובעים אותו או הוא בא לצאת ידי שמים אבל אחד תובע אותו והוא אומר לו איני יודע אם גזלתיך פטור כמבואר בתוס' ורא"ש ושאר פוסקים בסוגיא דב"מ דף ל"ז הנ"ל א"כ לפ"ז י"ל דהכא כ"ע מודו דאצל החמישית הוי יאוש בעלים דלא שייך לומר מימר אמרה למחר נקטינא לי' בדינא דהא היא לבדה אינה יכולה להוציא כלל בדיינים דהא חלק החמישית אינה מבורר מי הוא דהא הוא קידש לד' נשים ובתוכם הי' אחת מהאחיות ואף דאמרו חכמים אין שתי האחיות מקודשת מ"מ גזל לא הוי חלקה לגבי הנכריות כיון דכל אחת קיבלה חלקה ולא הוי רק גזל דידהו רק דחלק החמישית שלא קידש הוי שפיר חלקה גזל דאחרים אבל עכ"פ אינו מבורר מבין האחיות את מי גזל א"כ הוי כגזל אחד משנים דאם כל אחד תובע אותו הוי כאומר איני יודע אם גזלתיך דפטור וא"ל דמ"מ אם אחותה תתבע ג"כ אז יתחייב עכ"פ להניח גזילה ביניהם ולהסתלק אף דטענו טענות שמא י"ל דהא הטעם דפליגי רבנן וס"ל דלא כר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים הוא דר"ש ס"ל כיון דהוא גזלן לעינים אינש אלמא היא כו' וכפרש"י בב"ק דף ס"ו ע"ב ד"ה חילוף הדברים יוע"ש ובדף קי"ד ברש"י ד"ה חילוף הדברים ורבנן ס"ל דשמא דעתו לתבעו וכל זה שייך כלפי עצמו דיודע דנקיט לי' בלבו לתובעו משא"כ נגד חברתה מנא ידעה דחברתה נקטה בלבה לתובעו א"כ מסברא נראה דבזה כ"ע מודים דסתמא יאוש בעלים דהאיך שייך למימר למחר תבענא לי' בדינא כו' ולכך לא מתייאש דאטו מי ידעה אם חברתה תרצה למיתבעה ובפרט דאליבא דהלכתא דעת הטור בח"מ סי' שס"ח דסתם גזילה הוי יאוש ובש"ך שם בסי' שס"ח ויעוין בב"ח אה"ע סי' כ"ח ועכ"פ נראה להלכתא דבכאן כ"ע מודו דהוי סתם גזילה דאתייאשו הבעלים מינה א"כ ע"כ צ"ל דבאמת איירי המשנה דאף דלא קידש רק ד' נשים מ"מ נתן לכל אחת ואחת חלקה שבתוך הכלכלה זו והדרה קו' הפ"י הנ"ל לדוכתי' מנ"ל לדייק גזל דאחרים מהמשנה אך די"ל דמ"מ לא הוי יאוש דמאי אמרת דלא שייך למחר נקטינא לי' בדינא דאילו לא תתרצה אחותה למתבעה בדינא א"כ נשאר הסברא דסתם גזילה הוי יאוש די"ל דמ"מ כיון דהיא רוצה לתבוע את הגזלן אף אם לא תרצה חברתה ג"כ תוכל להוציא ממון בדיינים דיכול חברתה למכתב הרשאה א"כ הוי כשנים תובעים אותו ולא הוי כאומר איני אם גזלתיך א"כ שפיר י"ל כתירץ הפ"י הנ"ל ולפ"ז מתורץ קו' השער המלך הנ"ל דזה ניחא לרב דע"כ ס"ל כתנא דצנועים בב"ק דף ס"ט דיכול להקדיש ולמכור ולכתוב הרשאה על דבר שאינו ברשותו דהא רב ס"ל בב"ק דף ס"ז ע"ב דיאוש כדי קני א"כ קשה לדידי' קושיא הגמרא שם בדף ס"ח ע"ב דמקשה ר' יוחנן לריש לקיש וצ"ל כדשני ר"ל כגון שהקדישו בעלים ביד גנב וס"ל כתנא דצנועים יוע"ש וגם דהא רב ס"ל ביבמות דף צ"ז אדם מקדשלב"ל ומכ"ש דבר שאינו ברשותו משא"כ ר' יוחנן דס"ל שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואליבי' אמרינן בב"ק דף ע' דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי דגזילה א"כ לא יוכל למכתב הרשאה זה לזה א"כ הדרה קו' לדוכתי' דהא הוי יאוש אלא ע"כ דאיירי דנטלו כל אחת ואחת מהחמשה נשים את חלקה המגיע לה אף דלא קידש רק ארבעה א"כ שוב הדרה קו' הפ"י לדוכתי' דלא מוכח כלל גזל דאחרים מהמשנה ולכך לא מצי למיפרך והא רב דייק כן מהמשנה דז"א דלשיטת ר' יוחנן ליכא לדייק כלל מהמשנה על גזל דאחרים ולכך פריך רק והוא לא אמר הכי דהא ר' יוחנן בעצמו אמר הכי ולפ"ז מתורץ קו' התוס' הנ"ל דליכא למימר דילמא פליג על גזל דידה די"ל דא"כ הדרה קו' שער המלך הנ"ל לדוכתי' דהא גזל דידה מוכח מהמשנה א"כ שפיר פריך הגמ' דע"כ ר' יוחנן לא פליג על רב רק על גזל דאחרים דזה ליכא לדייק מהמשנה לשיטות ר' יוחנן א"כ קשה והא ר' יוחנן בעצמו אמר הכא כו'. ובאופן שני י"ל לתרץ קושי' התוס' וקו' השער המלך בסגנון הנ"ל רק באופן אחר עפ"י תירוץ הפ"י הנ"ל דהנה יש להקשות על תי' הפ"י הנ"ל דעדיין מנ"ל לרב לדייק גזל דאחרים וא"ל כתירוץ הפ"י דאל"כ למה אינן מקודשת בגזל דאחרים דהיינו בחלק החמישית י"ל דז"א דהא כתבו התוס' דהא דצריך רב למידק מהמשנה דבגזל אינה מקודשת אף דזה פשוט מכמה משניות דגזילה בלא יאוש לא ניקנה להגזלן מ"מ ה"א דדוקא לענין ממון אבל לענין איסורא ה"א דצריכה גט לחומרא וכ' המפורשים בשם הריטב"א דהיינו דאף דסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים מ"מ עכ"פ יש לחוש שמא אייאשו בעלים ותתצטרך גט לחומרא א"כ לפ"ז מה קדייק דא"כ תתקדש בחלק החמישית י"ל דלא הוי כדי שו"פ לכל אחת ואחת וא"ל דמ"מ תתקדש בספק שמא שו"פ במדי י"ל דשוב הוי ס"ס ספק שמא לא נתייאשו הבעלים מינה א"כ הוי קידש בגזל קודם יאוש דאת"ל דנתייאשו שמא אינה שו"פ במדי דהא לא קא דייקינן ממתניתין רק דלא הוי אפי' קדושי ספק כדברי הריטב"א הנ"ל לפרש דברי התוס' וזה אינו מוכח כלל מחלק החמישית כנ"ל. אך די"ל דז"א קושיא כלל עפ"י מ"ש בפרישה בטור אה"ע סי' כ"ח דהא דכ' הרמב"ם דאם קידשה בגזל רק בדבר שאין הבעלים מקפיד מקודשת פי' דהכוונה דקידש בפחות משו"פ דלא שייך גזל דהא פחות משו"פ לא ניתן להשבון ומ"מ מקודשת בספק שמא שו"פ במדי כו'. והנה הגם דהב"ש סי' כ"ח ס"ק מ"ה מדחה דברי הפרישה הנה כדבריו מבואר גם במשנה למלך פרק ה' מהל' אישות הל' ח' והנה זה ברור ופשוט דלדברי הפרישה הנ"ל דבגזלן שגזל שו"פ רק קידש לאשה אחת בחצי' דהיינו בפחות משו"פ מקודשת מספק כדין המקדש אשה בפחות משו"פ דמקודשת מספק שמא שו"פ במדי דא"ל דאינה מקודשת כלל כדין המקדש בגזל לפני יאוש כיון דגבי גזלן איתי' במצות השבה כיון דהוא גזל שוה פרוטה דהא אפילו בגזל שו"פ והחזיר פחות משוה פרוטה להבעלים מבואר בב"ק דף ק"ה דאעפ"י דגזילה אין כאן מ"מ מצות השבה אין כאן והתם איירי בהחזיר אחת ומכ"ש כאן דלא החזיר לבעלים כלל דכיון דהאשה לא נתקדשה רק בפחות משו"פ ובפחות משו"ע אין כאן גזילה וכמבואר במשנה למלך בפ' ה' מהל' אישות הל' א' להסתפק אם קידש לאשה באיסורי הנאה דקיי"ל דאינה מקודשת אם האשה חולנית שיש בה סכנה דהותר לה דברים האסורים אם נימא דמ"מ הא אצל המקדש אינו שוה כלום או דנימא כיון דסוף סוף האשה המתקדשת נהנה עכ"פ והביא שם מדברי הר"ן דכ' דהמקדש אשה בחליפי איסורי הנאה דאף דחליפי איסורי הנאה אסורים להמחליף דהיינו המקדש מ"מ כיון דהאשה מותר לה להנות בזה הוי מקודשת וכ' שם הר"ן דהוי דומיא דמקדש אשה בגזל לאחר יאוש דאף דאצל הגזלן יאוש כדי לא קני מ"מ כיון דהאשה דהוי אצלה יאוש ושינוי רשות קנתה שפיר מקודשת יוע"ש א"כ י"ל דה"ה בנידן דידן אף דהגזלן הי' חייב להשיב וכמבואר בש"ע ח"מ ס' ש"כ סעיף ד' דגזל שתי אגודות בשוה פרוטה והחזיר אחת דמכין אותו עד שתצא נפשו שיקיים מצות השבה להשיב האחרת מ"מ כיון דאצל האשה לא הוי גזל אף דהוא לפני יאוש כיון דהוא בפחות משו"פ י"ל שפיר דמקודשת לפ"ז מיושב שפיר תי' הפ"י הנ"ל דמוכח דבגזל דאחרים אינה מקודשת מדנקטה המשנה ושלהן היתה כדי לאשמועינן הא אילו הי' בשאר שני שבוע לא היו אף הנכריות מקודשת וקשה אמאי אינן מקודשת הנכריות בשאר שני שבוע דיתקדשו בגזל דאחרים דהיא בחלקה של האשה החמישית שיש בכאן אלא ע"כ דאף בגזל דאחרים אינן מקודשת ולכך אינן מקודשת הנכריות משום דחלקה של החמישית הוי גזל דאחרים ונימא דאיירי המשנה דהי' בחלקה של החמישית כדי ארבעה שוה פרוטות דא"ל דלעולם דגזל דאחרים מקודשת רק דהמשנה איירי דלא הי' בחלקה של החמישית כדי ד' שו"פ ולכך אינן מקודשת הנכריות תיקש' שפיר דעכ"פ תתקדש קדושי ספק דא"ל כקושייתי הנ"ל דלכך אינן מקודשת הנכרי' משום דהוי גבי דידהו ס"ס דספק שמא לא נתייאשו הבעלים כדברי הריטב"א הנ"ל ואת"ל דנתייאשו שמא אינו שו"פ במדי י"ל דז"א דאי איירי דאין כדי שוה ד' פרוטות מקודשת אף אי ודאי לא נתייאשו הבעלים כיון דאין כאן גזילה אצל הנשים המתקדשות שפיר מתקדשות מספק וכמו שכתבתי להוכיח כן מדברי הר"ן אלא ע"כ דבגזל דאחרים אינן מקודשת א"כ שפיר לכך הנכריות אינן מקודשת דנימא דאיירי דיש בחלקה של החמישית כדי שו"פ לכל אחת ושפיר הוי גזל אף לגבי דידהו ומיושב תירוץ הפ"י הנ"ל אך דמ"מ יש להשיב על תירוץ הפ"י כקושייתי הנ"ל דא"ל כמו שכתבתי דאי הוי פחות משו"פ לכל אחת אין כאן גזל לגבי דהנשים י"ל כך עפ"י מ"ש הב"ש בסי' כ"ח ס"ק ג' דאף בקידש בגזל לאחר יאוש דקיי"ל מקודשת מ"מ אינה מקודשת רק בהודיע להאשה דהוא גזל דאל"כ אינה מקודשת מטעם דיכולה לומר אין רצוני להתקדש בדבר איסור וכדאמרינן בקידושין דף נ"ג ע"ב לענין הקדש יוע"ש. א"כ י"ל דה"ה בנ"ד דהמקדש בגזל בפחות משו"פ דכתבתי בשם הפרישה דמקודשת היינו דוקא בהודיע להאשה דאל"כ יכולה לומר אין רצוני להתקדש בדבר איסור. דהא אף בגזל פחות משו"פ קיי"ל דאסור מן התורה כמבואר בח"מ סי' שנ"ט ובדוכתי טובא רק דלא ניתן להשבון אבל כיון דיש עכ"פ איסור דאורייתא יכולה לומר אין רצוני להתקדש כו'. א"כ י"ל במשנתינו דקידש להנשים בגזל דידהו ובגזל דאחרים דהיינו בחלקה של החמישית כקושיות הפ"י הנ"ל י"ל דאף דידעה שהוא גזל מ"מ אינה מתקדשת כיון דהנשים סברו להתקדש בגזל דידהו דמבואר בש"ע אה"ע סי' כ"ח הנ"ל סעיף ב' דעכ"פ צריך הבעל לשלם לה גזילתה א"כ שפיר סברה להתקדש רק בגזל דידהו משא"כ להתקדש בגזל דאחרים לא ניחא לה להתקדש בדבר אסור דאינו יכול להתקדש בגזל פחות משו"פ רק בהודיע לה שהוא גזל וסברה וקיבלה אבל כאן במשנתינו דסברי להתקדש בגזל דידהו הוי שפיר הקדושין שבחלקה של החמישית כלא הודע להם שהוא גזל דאף דיודעים שהיא גזילה מ"מ אין רצונם להתקדש דזה דא"ל מדקיבלו הארבע נשים אף חלקה של החמישית א"כ חזינן דרצונם בגזל דאחרינא י"ל דז"א דהא באמת קיבלה אחת ע"י כולם רק דנימא כיון דהוא קידש לארבעה נשים בדבר שמושתפים בו חמשה נשים שפיר קידש אף בגזל דאחרים אך דז"א דבזה י"ל דאין רצונם להתקדש בדבר איסור א"כ עדיין הדרה קו' לדוכתי' מנ"ל לרב להוכיח משנתינו אף גזל דאחרים אך די"ל דז"א דהא מרא דשמעתתא הוא רב ורב באמת פליג לקמן דף נ"ג אף בהמקדש על סברא זו דלא ניחא לה להתקדש בדבר איסור א"כ לפ"ז שפיר הוכיח רב ממשנתינו גזל אחרים ולפ"ז מתורץ קו' שער המלך הנ"ל דדוקא לרב מוכח כן מהמשנה משא"כ לר' יוחנן דס"ל לקמן בדף י"ב הך סברא דלא ניחא לה להתקדש בדבר איסור שפיר ליכא לדייק כלל מהמשנה גזל דאחרים ולכך לא פריך הגמ' אלא והוא לא אמר הכא משא"כ מהמשנה ליכא למיפרך כלל ולפ"ז שפיר מתורץ קו' התוס' הנ"ל דליכא למימר דר' יוחנן דאמר אמר רב הכי היינו משום דהוא פליג על גזל דידה י"ל דז"א דעל גזל דידה הדרה קושי' שער המלך הנ"ל לדוכתי' דהא מוכח כן ממשנתינו א"כ שפיר מקשה הגמ' בדרך ממ"נ:
או יאמר עפ"י אופן זה עוד בדרך אחר דהנה יש ליישב קושי' זו שהקשיתי על הוכחת הפ"י מהמשנה דאין מקודשת בגזל דאחרים מדאינן מקודשת הנכריות בחלקה של החמישית והקשיתי עפ"י הריטב"א דההוה אמינא הי' להצטרך גט מספק שמא נתייאשו הבעלים. א"כ שוב לענין קדושי ספק שמא שו"פ במדי הוי ספק ספיקא. י"ל דז"א דאם באנו לפרש כדברי הריטב"א הנ"ל דהא דצריך להוכיח ממשנתינו היינו משום דלא ניצטרך גט מחשש שמא אתייאשו הבעלים. אז בלא"ה לק"מ קושיי' הפ"י עפ"י המבואר בב"ש סי' כ"ח ס"ק ו' דאי יאוש לחוד קונה מקודשת אף בגזל דידה. דלא שייך אין שקלי ודידי שקלי כיון דקני לי' ביאוש יוע"ש. א"כ י"ל דבלא"ה לק"מ קו' הפ"י דהא החילוק בין גזל דידה לגזל אחרים דנימא דאינו מוכח מהמשנה רק דאינה מקודשת בגזל דידה אבל בגזל דאחרים תתקדש היא רק משום דבגזל דידה שייך לומר אין שקלי ודידי שקלי משא"כ בגזל דאחרים. אבל כיון דנאמר דזה אינו צריך להוכיח כלל מהמשנה דבגזל דאחרים אינה מקודשת דזה פשוט מכמה משניות דגזל לפני יאוש לא קני לה הגזלן. ואינו צריך להוכיח מהמשנה רק דלא ניחוש מספק שמא אתייאש בעלים וצריכה גט מספק א"כ אי הוי אמרינן כך הי' אף בגזל דידה צריכה גט שמא אתייאש מינה ואז לא שייך אין שקלי ודידי שקלי כדברי הב"ש א"כ כיון דמוכח מהמשנה דבגזל דידה אינה מקודשת ממילא אין חילוק כלל לענין ספק יאוש בין גזל דידה לגזל דאחרים. ולא קשה קו' הפ"י הנ"ל רק לפי דברי התוס' עפ"י פשוטו דמשמע דאע"ג דידעינן דלא אתייאשו הבעלים תצטרך גט לחומרא דנימא הא דלא קני אלא ביאוש היינו לחייב ב"ד לשלם אבל לא לענין קדושין כו'. ובזה שפיר שייך קושי' הפ"י הנ"ל. דהאיך מוכח זה מהמשנה דאימא הא דאינה מקודשת משים דבגזל דידה דשייך אין שקלי ודידי שקלי אינה צריכה גט אפי' לחומרא. משא"כ בגזל דאחרים. א"כ בזה ניחא תירוץ הפ"י הנ"ל דמוכח מחלק חמשית משא"כ אם באנו לדברי הריטבא הנ"ל בלא"ה לק"מ קו' הפ"י (דא"ל דאף לדברי הריטב"א נחלק דדוקא בגזל דידה לא חיישינן לספק יאוש כיון דעכ"פ כשהיא תפסה תוכל להחזיק בדבר שיש לה כיון דהוא רק ספק שהא נתייאשה א"כ כיון דיש ספק דשמא לא נתייאשה מספיקא לא מפקינן ממונא. וממילא לא הוי קידושין כלל. כיון דתוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי ותאמר דלא נתייאשה ואף למ"ד דס"ל דברי ושמא ברי עדיף הא היא טוענת ברי דלא נתייאשה א"כ כיון דאין יכול להוציא מידה שפיר לא הוי קדושין כלל. משא"כ בגזל דאחרים דלא שייך זה. אך י"ל דז"א דסוף כל סוף כיון דקיימינן בסברא דהשתא דיאוש לחוד קני ממילא קני לה המקדש ובאמת מקודשת א"כ כיון דחיישינן לספק יאוש גבי גזל דאחרים. להצריך גט נחוש לספק יאוש גבי דידה נמי להצריך גט.) אך די"ל דכ"ז אינו דאף לפי' הריטב"א קשה קו' הפ"י דהא באמת קיי"ל דיאוש לחוד לא קני א"כ בשלמא בגזל דאחרים שפיר יש לחוש לשמא נתייאשו הבעלים דאז צריכה גט מספק כיון דהוי יאוש עם שינוי רשות אצלה. ויאוש עם שינוי רשות קני. משא"כ בגזל דידה שייך שפיר אין שקלי ודידי שקלי כיון דקיי"ל באמת יאוש לחוד בלא שינוי רשות לא קני כלל ואפי' מדרבנן לא קני לדעת כמה פוסקי' כמבואר בב"ש סי' כ"ח ס"ק ו' הנ"ל. אך י"ל דז"א כיון דמרא דשמעתתא הוא רב ורב הא ס"ל בב"ק דף ס"ז ע"ב דיאוש לחוד קני. א"כ שפיר יש לפרש כדברי הריטב"א הנ"ל ונתרץ קו' הפ"י כפשוטו וכמ"ש. דמוכח ממשנה דלא חיישינן לשמא נתייאשו. דאי הוי חיישינן לשמא נתייאשו הי' מהראוי להצריך גט אף בגזל דידה. ולפ"ז מתורץ קו' שער המלך הנ"ל דלר' יוחנן דס"ל בב"ק דף ס"ה ע"ב דיאוש לחוד לא חני אינו מוכח כלל מהמשנה גזל דאחרים דשפיר י"ל דדוקא גזל דידה דאיכא למימר אין קבלית ודידי קבלית לכך אינה צריכה גט אפי' מספק שמא נתייאשו כיון דעכ"פ בגזל דידה ליכא שינוי רשות ויאוש לחוד לא קנה משא"כ בגזל דאחרים. שפיר יש לחשוש שמא נתייאשו והוי יאוש ושינוי רשות ולכך תצטרך גט מספק ולכך לא פריך כלל על ר' יוחנן דהא מוכח כן מהמשנה די"ל דדוקא מהמשנה אינו רק לרב דס"ל יאוש כדי קני ולא לר' יוחנן ולכך לא פריך רק והוא לא אמר הכי כו'. וכפי' התוס' כיון דקאמר שניהם אין יכולי' להקדיש משמע דאף לחומרא לא הוי הקרש. ולמה לא ניחוש לספק שמא נתייאשו והוי יאוש ושינוי רשות בקדשים שאינו חייב באחריותם. או יאוש ושינוי השם בקרשים שחייב באחריותן דמעיקרא חולין והשתא הקדש כמבואר כל זה בב"ק דף ס"ז ולפי זה מתורץ גם קו' התו' דאי פליג רק אגזל דידה שפיר קשה דהא כן מוכח ממשנתינו ופריך דרך ממ"נ כנ"ל: ובאופן שלישי י"ל לתרץ קי' התוס' בצירוף קי' שער המלך הנ"ל כך. דהנה יש לתרץ קו' הפ"י דהאיך מוכח ממתניתין גזל דאחרי' וע"כ דהיינו דאימא דוקא בגזל דידה אינה מקודשת משום דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי אבל גזל דאחרים מנ"ל. גם לתרץ קו' מהרש"א על מה שתירצו התו' ד"ה והיא לא אמר הכי על קושייתם שהקשו דאימא דר"י פליג רק בגזל דידה משום. כיון דרב איירי בלא שידוך ואז הוי גזל דידה עוד גרע דיכולה לומר אן קבלית כו'. והקשה המהרש"א א"כ למה קאמר רב ש"מ קידשה בגזל אינה מקודשת ואפי' בגזל דידה ומאי אפי' א אדרבא גזל דידה גרע. גם לתרץ מה שהקשה השער המלך בשם בעל החדושין על הא דקאמר הגמ' לעיל דף י"ג ומנא תימרא דשני לן בין שידוך ללא שידוך דתניא כנסי סלע זו כו'.
וקשה דל"ל לאקשויי מברייתות אהדדי ליפרוך ממתניתין דקתני ושלהן היתה כו'. ולפענ"ד ליישב כל זה עפ"י מה שיש להקשו' כך דהנה לפי הצעת הפשט משמע דכל הנשים נתרצי לקדושין קידם וכפי מה שפירשו התוס' והרא"ש דהא דקאמר ש"מ אשה נעשה שליח לחברתה אפי' במקום שנעשה לה צרה. דמה רבותא הוא וכ' התוס' והרא"ש דהרבותא הוא אף דאמרו הנשים לאשה המקבלת בשעה שקבלו הקדושין קבלו הקדושן והאשה המקבלת לא השיבה כלל הן דה"א דלא נעשית שליח במקום שנעשה לה צרה כיון ששתקה קמ"ל דאעפ"כ נעשית להן שליח. עכ"פ המובן מתוך דברי התוס' והרא"ש הללו דהמשנה איירי דהמקדש רצת לקדש כל הנשים הללו ובשעת שקיבלה אשה זו עבורה הכסף הקדושין אמרו לה שאר הנשים לקבל קידושין עבור כולם והאשה המקבלת לא השיבה הן. ועפ"ז הונח לי מה דקשה לכאורה לפי' הריטב"א הנ"ל דלולי הראי' מהמשנה הוי אמינא דצריכה גט מספק שמא נתייאשו הבעלים א"כ לפ"ז תיקשי לפי מה שכ' המשנה למלך בפרק ז' מהל' אישות הל' כ' דכששלח שליח לקדש לו אשה והלך השליח וקידשה קדושי ספק דאינן קדושין כלל משום דהשליח שינה מדעת משלחו כו'. א"כ קשה האיך מוכח ממשנתינו דבגזל אין צריכה גט אפי' מחמת ספק אימא לעולם דצריכה גט מספק ומ"מ שפיר מדייק המשנה דשל שביעית היתה ושלהן היתה כו' דאם הי' בשאר שני שבוע לא היו הנכריות מקודשת כלל. ואי משום דהוא ספק שמא נתייאשו מ"מ הא במשנתינו איירי ע"י שליח א"כ שפיר הדיוק דהא בשאר שני שבוע לא היו מקודשת כלל משום דע"י שליח בטל השליחות כשקידש השליח קדושי ספק כו'. (אך די"ל דז"א דהא משמע הדיוק דכולן הנכריות לא היו מקודשת א"כ קשה דעכ"פ המקבלת קדושין בעצמה תצטרך גט מספק. וא"ל דשמא היתה המקבלת אחת מהאחיות. י"ל דא"כ בלא"ה תיקשי כאשר דקדקו קצת המפרשים על הא דקאמר אשה נעשה שליח לחברתה אפי' במקום בנעשית לה צרה. דאימא דאחת מהאחיות היתה המקבלת דבלא"ה אינה מקודשת אלא ע"כ דלא ס"ל דאחת מאחיות קבלה א"כ י"ל כנ"ל. אך די"ל דז"א. דבשלמא על הא דקאמר אשה נעשית שליח לחברתה ליכא למידק כלל דילמא קיבלה אחת מהאחיות דהא לפי' התוס' והרא"ש עיקר הרבותא דאף דלא השיבה הן מ"מ אמרינן דמסתמא עשתה שליחותם כו' ואף דנעשה להם צרה. א"כ אף דהיתה המקבלת אחת מהאחיות.
מ"מ הלא היא סבורה שתתקרש ותעשו לה צרה וא"ל דשמא ידעה אחת מהאח וה המקבלת דאין קדושין כלל מחמת שאין מסירים לביאה. מלבד שהוא דוחק עצים דהא משמע דחכמים הוא דאמרי אין האחיות מקודשת עוד אי אפשר לומר כן כלל. דא"כ לא הוי קשאמ"ל. כיון דאחת מהאחיות המקבלת לא נעשית שליח כלל אף לחברתה כיון דקיימינן דאין האשה נעשית שליח לחברתה במקום שנעשית לה צרה. א"כ לא נעשה האחת מהאחיות המקבלת אף שליח לאחותה. דהא אין נעשית לחברתה כלל במקום שנעשה לה צרה. א"כ שיב לא הוי קשאמ"ר כלל. א"כ למה אמרו חכמים דאין האחיות מקודשת. והא בין לאבי ובין לרבא טעמי' דסיפא דמתניתין משום קשאמ"ל אי לאביי באמר הראוי לביאה אי לרבא אף סתם משא"כ על הא דדייק דבקידשה בגזל אינה מקודשת שפיר י"ל אימא דלכך אינה מקודשת הנכריות משום דהי' קדושי ספק ע"י השליח. ונימא דבאמת היתה אחת מהאחיות המקבלת הקידושין ומה גם דאף אם הנכריות הי' המקבלת ג"כ אפשר לומר דאין זה כל כך הכרח מהמשנה דכל הנכריות לא היו מקודשת אף קדושי ספק אימא דשאר הנכריות באמת לא היו מקודשת אף קדושי ספק והאשה המקבלת אפשר שפיר היתה צריכה גט כיון דהוא רק דיוק מהמשנה. א"כ עכ"פ די"ל כך) א"כ אף דהי' ראוי להיות קדושי ספק בקידשה בגזל מ"מ ע"י השליח בטלים הקדושין כל עיקר כדברי המשנה למלך הנ"ל. אך לפי הנ"ל מובן שפיר דהנה באמת יש לראות על דברי התוס' והרא"ש הנ"ל דכתבו דהרבותא הוא אף דלא אמרה המקבלת הן. דקשה היא גופא דס"ל דאיירי המשנה בלא השיבה הן. וגם בס' המקנה הרגיש בזה. אך לפענ"ד נראה דמדקדק כך מדאמרה המשנה וקיבלה אחת ע"י חברתה דהוא למותר דמה חילוק אם קיבל אחת מהנשים או איזה שליח אחר דא"ל שהמעשה כך הי' דא"כ על כל הני דינים דמדייקנין מהמשנה על כולם י"ל דהמעשה שהי' כך הי' ואף בס' שער המלך באמת כ"כ לדחות קושייתו שהקשה דלמה קאמר הגמ' והוא לא אמר הכי ולא קפריך דהא מהמשנה מוכח כך משום דעל המשנה י"ל דלא מוכח רק דמעשה שהי' כך הי'. אך הוא דבר שאינו מתקבל כלל א"כ כיון דחזינין דהגמר' מדייק הלשון של מהמשנה בכל פרט ופרט א"כ י"ל דאשה נעשית שליח לחברתה הוא מוכח מדקאמר וקיבלה אחת על יד חברתה. (וגם י"ל דלשון המשנה דקיבלה ע"י חברתה משמע קצת כן דלא נעשית שליח בפירוש שתאמר שתעשה שליחותה רק דחברתה ציותה לעשות שליחותה ומה על יד חברתה.) דהוא למותר דהא ה"ה אם הי' עושים איזה שליח אחר. לכך ס"ל להגמ' דהוא דיוק מכוון כדי לאשמועינן דאשה נעשית שליח לחברתה אפי' במקום הנעשית לה צרה. עכ"פ מוכח ומבואר מהמשנה דשאר הנשים נתרצו בפירוש לקדושין להתקדש לזה. ועל דעת זה עשו שליח. רק דהאשה המקבלת לא השיבה הן. והיינו משום דאיירי דלא עשי להאשה הזאת לשליח מקודם רק דבשעת הקדושין שקיבלה זאת אמרו שאר הנשים קבלי קידושין גם בעבורינו. והיא קבלה סתמה א"כ ע"כ דמסתמא דיבר עמהם המקדש מעסקי הקדושין הללו והם נתרצו להתקדש לו. ולכך אח"כ בראותם שאשה אחת מהם מקבלת קידושין ממנו אמרו גם המה אלי' קבלו קדושין גם עבורינו. א"כ שוב שפיר ליכא להקשות אימא דלכך הנכריות אינן מקודשת משום כיון דהי' קדושי ספק שמא נתייאשו ממילא ע"י שליח בטל קדושי ספק. דז"א. דזה שייך בממנה לשליח לקבל קידושין סתם והלך השליח וקיבל קדושי ספק דאז שייך שפיר דהוה שליח שינה מדעת משלחו. משא"כ כיון דעשו הנשים בפירוש השליח רק על דעת קדושין הללו א"כ לא שייך כלל שינ' מדעת משלחו. וא"ל דמ"ל לרב למידק ולומר דהמשנה איירי כך. די"ל דע"פ דברינו הנ"ל שפיר מוכח מדיוקא דקיבלה אחת ע"י כולם. דקמ"ל בזה דאשה נעשית שליח כו' וע"כ דרק בשעת קבלת הקדושין של האשה המקבלת אמרו הנשים לקבל קדושין אף עבוריהן א"כ ע"כ דנתרצו כולם להתקדש לו. א"כ לפי הצעת הפשיטו פשט שהצענו מוכח דהמשנה איירי דכל הנשים נתרצו להתקדש לו. אך לפ"ז א"כ קשה דמשני הגמ' לקמן הא דשדיך הא דלא שדיך דהא כיון דנתרצו לשם קדושין הוי כשיד ך וכמבואר בטור ש"ע סי' כ"ח א"כ כיון דמשנתינו איירי בנתרצה למה לא תתקדשו בשאר שני השבוע בגזל דידה גם בס' המקנה הרגיש בזה. וכ' דעכ"פ האשה המקבלת לא נתרצה לקדושין א"כ לא תתקדש היא וממילא הוי אף לגבי שאר הנכריות קני את וחמור. אך הוא דוחק עצים לומר דשאר הנשים נתרצו ועם האשה המקבלת לא דיבר כלל מענין קדושין לכן נ"ל לפענ"ד דבאמת הגמ' לא מקשה רק על דברי רב וכדקאמר בגמ' והא מתניתין בגזל דידה וקאמר רב כו'. אבל על גוף המשנה לק"מ. או דלפי הסלקא דעתיך אפשר דהי' קשה גם על המשנה.
אבל עכ"פ לפי מה דמשני הא דשדיך הא דלא שדיך ממילא לא קשה ממשנתינו אף בשדיך תחלה. דהנה הטעם דבשדיך מקודשת הוא כדפרש"י כיון שנתרצית לשם קדושין א"כ כיון דקבלתי' אחלתי'. והנה הפ"י בריש פ' קמא דף י"ג תמה ע"ז דהא הוי דברים שבלב ואינם דברים יוע"ש אך באמת לק"מ דכבר כתבו התוס' בקדושין דף מ"ט ע"ב ועוד בדוכתי טובא אחרינא דהיכי דאיכא אומדנות המוכיחות מאד דאפי' גילוי דעת לא בעי רק סגי דברים שבלב לבד ולפ"ז י"ל דה"ה ה"נ אין לך אומדנא גדולה מזו שנתרצית להתקדש בגזל דידה ובודאי אחילתי' לגבי'. והנה לפ"ז י"ל דבמשנתינו לא שייך זה כיון דהיא לא קיבלה בעצמה רק עשתה שליח לקבל קידושי' אף דידעה דהמקדש רוצה לקדשה בגזל דיד' הא עכ"פ נא אמרה בפירוש להשליח שלה שתקבל קדושין של הגזל דירה. רק אמרה סתמא לקבל קדושין עבורי' א"כ עכ"פ אם תרצה תוכל לבטל הקדושין אף לאחר קבלת השליח. דתוכל לומר דלא נתרצתה למחול את שלה. וכדקיי"ל בח"מ סי' קכ"ב סעיף ה' אף בעושה שליח לתבוע חובו ונתן לו הרשאה והלך השליח ומחל החוב דאין מחילתו מחילה דיוכל לומר לתקוני שדרתיך כו' א"כ ה"ה ה"נ כיון דאף לאחר קבלת השליח הקדושין. תוכל לבטל הקידושין וזה כלל גדול בדיני הקידושין כל היכי דתוכל לבטל הקדושי באיזה צד ולומר לא ניחא לי שוב אין הקדושין קדושין אף אם תרצה לקיימם. וכמ"ש המשנה למלך בפ"ז מהל' אישות הל' כ' יוע"ש וא"ל דא"כ עכ"פ האשה המקבלת תתקדש בגזל דידה י"ל אימא דהמקבלת הי' אחת מהאחיות ועוד דבזה י"ל כיון דאין הנכריות מקודשת שוב אף אין המקבלת ג"כ מקודשת דהוי קני את וחמור. ועוד יש סברא לומר דבמשנה לא שייך כיון דקבלתי' אחלתיי אפי' בהמקבלת די"ל דלפי מה שכתבנו לתרץ קו' הפ"י דהוי דברים שבלב משום כיון דהוא אומדנא דמוכח כל כך דברים שבלב כי האי הוי דברי' ולפ"ז י"ל דבמשנה לא הוי אומדנא דמוכח כלל דנתקדשה כל אחת בגזל דידה עד דנימא כיון דקבלתי' אחלתי' ושוב לא יצטרך לשלם לה הגזילה כדכ' הר"ן עפ"י פרש"י הנ"ל כמבואר בירושלמי דצריך לשלם לה הגזילה. די"ל דבמשנה לא שייך זה דכל אחת תוכל לתבוע גזילה. מתחת ידו ולומר דלא מחלה כלל חלקה משום דלא נתקרשה רק בגזל דאחרים. דהיינו כל אחת ואחת תוכל לומר שנתקדשה בחלקה של חברתה שהי' בתוך הכלכלה. ואף דזה מלתא דאינו מסתבר לומר כך דמסתמא קיבלה כל אחת את חלקה. מ"מ י"ל דעכ"פ אומדנא דמוכח כולי האי לא הוי א"כ אף דמסתמא דמילתא קיבלה כל אחת את חלקה מ"מ כיון דלא הוי אומדנא דמוכח כולי האי שוב הדרה קו' הפ"י לדוכתי' דהוי דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים. א"כ מכל הני תרי טעמי נוכל לומר דבמשנה לא שייך כלל הא דמדקבלה אחלתי' כו' ולא מקשה הגמ' רק על רב דלא איירי דוקא בדוגמא זו של המשנה רק קאמר דסתמא קידשה נגזל אינה מקודשת ושפיר מקשה הגמ' על רב ומתרץ דרב איירי בלא שידך. או דלפי הס"ד דלא אסיק אדעתי' לחלק בין שידך ללא שידך א"כ לא אסיק אדעתי' כלל לומר הך טעמ' דמקיבלה אחלתי' משא"כ לפי מה דמשני לחלק בין שדיך ללא שדיך שפיר י"ל דאף דהמשנה איירי בשידך דהא נתרצי לנשואין מ"מ לא שייך מדקיבלתי' אחלתי'. ולפ"ז מיושב קושייתי הנ"ל ולפ"ז מיושב קו' בעל שער המלך שהקשה בשם בעל החידושין דלמה לא מייתי לעיל בדף י"ג ממתניתין דידן ראי' דשני בין שידך ללא שידך. כו' דז"א. דהא מתני' דידן באמת איירי בשידך דהא נתרצו לנשואין. רק דאעפי"כ לא שייך במתניתין הך טעמא דמדקיבלתי' אחלתי' וכמבואר לעיל אבל עכ"פ לא מצי למימר דהמשנה בלא שידך כו' דהא ע"כ המשנה איירי בשידך וכמו שהוכחנו. משא"כ הא דמייתי לעיל דף י"ג שני הברייתות שפיר מצי לומר כאן בשידך כו'. ולפ"ז מיושב קו' מהרש"א דמדקדק מה אפילו דקאמר רב. די"ל כך. דהנה לאחר שהוכחנו דהמשנה איירי בשידך רק דאעפ"כ לא שייך בהמשנה הך סברא דמדקבלתי' אחלתי' כו'. אך דמ"מ עכ"פ לא שייך גם הך סברא דאין שקלי ודידי שקלי כיון דנתרצה לקידושין. ולפ"ז מיושב קו' הפ"י דמנ"ל לדקדק ממשנתינו גזל דידה י"ל דז"א. דהא החילוק שבין גזל דידה לגזל דאחרים. הוא בשני אופנים חדא למעליותא וחדא לגרעותא. דהיינו למעליותא דבגזל דידה שייך מדקיבלה אחלתיה. משא"כ בגזל דאחרים ולגרעותא דבגזל דידה שייך אין שקלית ודידי שקלית. משא"כ בגזל דאחרים כו'. א"כ כיון דהוכחנו דהמשנה איירי בשידך דהיינו דנתרצו לקדושין רק דמ"מ לא שייך הך טעמא דמדקבלתי' אחלתה. וכאשר כתבנו אך אף דאין במשנה דא למעליותא בגזל דידה מטעמא דמדקיבלתי' משום דלא שייך במשנה טעם זו. מ"מ אין בו לגרעותא לומר דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כיון דנתרצה לקדושין ובנתרצה לקדושין לא שייך טעמא דאין שקלי כו' וכמבואר. א"כ הרי במשנה ממש דין גזל דידה שוה לגזל דאחרים. דאין חילוק ביניהם כלל וגזל דאחרים עדיף קצת בזה דהי' ה"א ג"כ לומר דשייך הך טעמי' דמדקבלתי' אחלתיה ואף דכתבנו טעמים לזה דלא שייך מדקבלתי' אחלתי' במשנה מ"מ הוא רבותא קצת. ולפ"ז מיושב קו' הפ"י דבאמת בהמשנה הוי הגזל דידה שוה לגזל דאחרים. וגם קו' מהרש"א הנ"ל מיושב. דשפיר תירצו התוס' דע"כ ליכא למימר דר"י פליג אדרב בגזל דידה דהא בלא שידך דשייך טעמא דאין שקליה גזל דידה עוד גרע ואעפי"כ שפיר קאמר רב לשון אפילו דהא קאי על המשנה ובהמשנה איירי דנתרצה לקדושין ולא שייך טעמא דאין שקלית כיון דנתרצו לקדושין כו' וא"ל אעפ"כ קשה מה לשון אפילו הא לפי מה שכתבנו הוא באמת ממש דין גזל דאחרים. י"ל כמו שכתבנו דמ"מ הוי רבותא קצת דה"א דשייך אף בהמשנה טעמא דמדקיבלתי' אחלתיה א"כ הוי עכ"פ רבותא קצת ושייך בי' לשון אפילו דקאמר רב ולפ"ז מיושב גם קו' בעל שער המלך דלא מצי להקשות על ר"י דהא כן מוכח מהמשנה די"ל דז"א לר' יוחנן דהנה הא דכתבנו לתרץ קו' הפ"י דמוכח גזל דאחרים ג"כ ממשנה הוא אינו רק לרבי דהא עיקר הסברא לפי דבמשנה איירי שנתרצו לקידושין א"כ לא שייך הך טעמא דאין שקלית ודידי שקלית א"כ הוא שוה ממש לדין גזל דאחרים. אך דלכאורה יש להשיב ע"ז דהנה הב"ש מפלפל בסי' כ"ח ס"ק ג' היכי דהוי יאוש ושינוי רשות דמקודשת דמ"מ היכי דליתי' לתקנות השוק כגון בגנב מפורסם דצריך הלוקח להחזיר להנגזל על כל פנים דמי החפץ אם כן במה מקדשה. וכתב דמכל מקום מקדשה בהנאת שימוש הכלי כיון דעכ"פ קנתה גוף הכלי יוע"ש בב"ש פלפול ארוך מזה א"כ לפ"ז אף אנו נאמר להיפוך דהוי אמינא לכאורה דקידש בגזל אף לפני יאוש דלא קנתה מ"מ היכי דהוא גנב שאינו מפורסם דקיי"ל בח"מ סי' שנ"ו דצריך הנגזל להחזיר להלוקח הדמים אימא דתתקדש שפיר בזה דאף דלא קנתה גוף החפץ מ"מ תתקדש בהמעות שעל החפץ דהיינו שהנגזל אינו יכול להוציא החפץ בלא דמים היכי דאיתי' לתקנות השוק ובאמת קיי"ל דאינו כן רק כיון דלא קנתה גוף החפץ כיון דהיא קודם יאוש אינה מקודשת כלל ולא אמרינן כלל דתתקדש עכ"פ בזה שיצטרך הנגזל ליתן מעות להלוקח או להאשה המתקדשת מחמת תקנות השוק דאף דבמתנה יש דעות בפוסקים הובא בש"ך סי' שנ"ו בח"מ ס"ק ד' אי שייך תקנות השוק מ"מ בהאשה המתקדשת ודאי שייך תקנות השוק כמבואר בפוסקים א"כ עדיין תיקשי האיך מוכח גזל דאחרים מהמשנה כקו' הפ"י וא"ל כתירוצינו הנ"ל כיון דהמשנה איירי דנתרצית לקידושין לא שייך אין שקלי ודידי שקלי ושוה ממש לגזל דאחרים דמ"מ י"ל דיש סברא דבגזל דאחרים תתקדש מחמת דהנגזל יצטרך להחזיר לה דמים מפני תקנות השוק היכי דהגנב אינו מפורסם ומדברי רב דאמר דקידשה בגזל אינה מקודשת משמע דמיירי בכל ענין אף בגנב שאינו מפורסם ומנ"ל זה מהמשנה וא"ל כיון דהוכחנו דע"כ במשנה לא שייך סברא מדקיבלתי' אחלתי' מטעמים שכתבנו א"כ אף אם קידשה בגזל דידה צריך לשלם לה גזילתה וכמו שהביאנו דברי הר"ן לעיל בזה דכן מבואר בהירושלמי דאף דכ' הר"ן דלפירש"י דמדקיבלתי' אחלתי' אין צריך לשלם לה גזילה מ"מ הא כתבנו דבהמשנה לא שייך הך סברא דמדקבילתי' אחלתי' וכאשר כתבנו טעמים לזה א"כ עכ"פ בדין המשנה ג"כ צריך לשלם לה גזילה ואעפ"כ אינה מקודשת משום דעכ"פ לא קנה הגזלן גוף החפץ א"כ מוכח אף דין זה מהמשנה דה"ה בגזל דאחרים דאף דיצטרך הנגזל להחזיר לה דמים ג"כ אינה מקודשת י"ל דז"א מלבד די"ל דבמשנה שייך דכסיפא לי' למתבעי' י"ל עוד דשני ושני בשלמא בהמשנה אף דיצטרך לשלם לה גזילה אבל עכ"פ במה מקדשה עתה כיון דעתה עדיין לא שילם לה גזילה א"כ אף דנתרצית לקבלה בתורת קדושין ולא שייך אין שקלי ודידי שקלי עכ"פ כיון דגוף החפץ לא נקנה להגזלן כיון שהיא קודם יאוש א"כ במה הוא מקדשה משא"כ כאן דהוא גזל דאחרים י"ל דאף שהוא אינו של הגזלן מ"מ כיון דעכ"פ ע"י קדושין אלו תזכה בהחפץ עכ"פ שיצטרך הנגזל להחזיר לה דמי שיוי החפץ א"כ הרי עתה מקדשה בזכות חדש י"ל אף דלא קנתה גוף החפץ מ"מ תתקדש עכ"פ בזה הדמים שיצטרך הנגזל להחזיר לה וכמו דקיי"ל במקדשה במשכון שיש לו מאחרים ג"כ מקודשת כיון דיצטרך הבעל חוב להחזיר לה דמים ואף דהתם שאני דקנתה גוף המשכון כנגד הדמים דהא קיי"ל בע"ח קינה משכון מ"מ עכ"פ יש מקום לומר דאף כאן דתתקדש בגזל דאחרים מחמת טעם זה דיצטרך הנגזל להחזיר לה דמים והוי זכות חדש וחילוק זה שחלקתי דבגזל דאחרים יש עכ"פ זכות חדש משא"כ בגזל דידה דעכ"פ אינו נותן לה עתה מאומה יש להוציא כן מדברי התוס' דקדושין דף מ"ז ע"ב בד"ה לעולם בשט"ח דאחרי' במה דחילק שם בין מלוה דידה למלוה דאחרים משום דהוי זכות חדש יוע"ש א"כ עכ"פ הדרה קושי' לדוכתי' קו' הפ"י הנ"ל דמנ"ל להוכיח גזל דאחרים מהמשנה אימא כיון דבגזל דאחרים שיצטרך הנגזל לשלם לה הדמים מחמת תקנות השוק בזכות חדש זה שנותן לה עתה אך די"ל דכל זה אינו אליבא דרב דס"ל בב"ק דף קט"ו ע"א לפי מה דמוקי שם ר"פ פלוגתתן דרב ודר' יוחנן ס"ל לרב דהדין עם הראשון דדינא דלוקח דלישקל זוזי מגנב כו' יוע"ש א"כ כיון דהכא הוי הוכר הגנב דהא איירי שקידשה בגזל א"כ כיון דהוכר הגנב שוב דינא דלוקח רק עם הגנב ולא עם הנגזל א"כ לא שייך כלל תקנות השוק וזה שפיר רק לרב משא"כ אליבא דר' יוחנן דס"ל התם דהדין עם השני שפיר י"ל דאמר ר' יוחנן אמר רב הכי דהיינו דפליג עכ"פ בקידשה בגזל דמקודשת מטעם דיצטרך הנגזל להחזיר הדמים מפני תקנות השוק א"כ לכך לא הי' יכול הגמ' להקשות על ר' יוחנן מהמשנה די"ל כנ"ל ומיושב קו' בעל שער המלך הנ"ל ולכך אינו מקשה רק והוא לא אמר הכי כו' דהיינו גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולי' להקדיש ואם נימא דיכול לקדש אשה בגזל דאף דלא קנתה גוף החפץ הנגזל מ"מ מקודשת במה שהנגזל יצטרך להחזיר לה דמים א"כ תיקשי למה אין שניהם יכולים להקדיש דהא עכ"פ יכול להקדיש כדי דיצטרך הנגזל להחזיר הדמים מדקאמר שניהם אינם יכולי' להקדיש כו' משמע דאין יכול להקדיש כלל וכמ"ש התוס' דאפי' לחומרא אינו הקדש אלא ע"כ כיון דעכ"פ לא קנה גוף החפץ לא נתפס ההקדש על הדמים שיצטרך הנגזל להחזיר ה"ה ה"נ אינה יכונה להתקדש בזה ופריך שפיר והוא לא אמר הכי כו' משא"כ מהמשנה לא יכול להקשות עליו כמו שכתבתי דדוקא לשיטות רב דס"ל דהדין עם הראשון א"כ לא שייך תקנות השוק דאין הנגזל צריך להחזיר הדמים דהדין עם הראשון שפיר מוכח מהמשנה דאינה מקודשת בגזל משא"כ לשיטות ר' יוחנן אינו מוכח כלל מהמשנה ולכך לא פריך אלא והא גם ר' יוחנן אמר הכי כו' ומיושב קו' שער המלך הנ"ל ולפ"ז מיושב קו' התוס' ג"כ דאם נימא דר' יוחנן לא פליג ארב רק על גזל דידה הדרה קו' הנ"ל לדוכתי' דהא כן מוכח מהמשנה ושפיר מקשה הגמ' דרך ממ"נ על ר' יוחנן או דקשה עליו מהמשנה או דקשה דידי' אדידי' ומיושב שפיר קו' התוס' ולפ"ז אחר שבררנו כל זה עכ"פ העולה מדברים הנ"ל דהמשנה איירי דהנשים כולם נתרצו לקדושין וע"כ דאמר להם המקדש דרוצה לקדש את כולם והם עשו שליח אחת מהם דתקבל הקידושין עבור כולם דכן מוכח הן מדיוקא דקיבלה אחת ע"י חברתה דהוכיחו מזה דאשה נעשית שליח לחברתה אפי' במקום שנעשית לה צרה והיינו כמ"ש התוס' והרא"ש דהרבותא הוא אף דלא השיבה הן וגם דמוכח כן דעשו בפירוש שליח להתקדש לזה דאל"כ איך קמ"ל המשנה דשלהן היתה כו' ואשמעינן דקידשה בגזל אינה מקודשת כו' והיינו דיהי' הה"א דיש ספק יאוש וכמ"ש בשם הריטב"א וקמ"ל דאינה מקודשת כלל וקשה האיך מוכח זה אימא לעולם דמקודשת מספק רק לכך במעשה זו דהי' ע"י שליח לא היו מקודשת קדושי ספק ע"י השליח וכמ"ש המשנה למלך הנ"ל דע"י שליח אם קידשה קדושי ספק אינה מקודשת כלל אלא ע"כ דהמשנה איירי דעשו בפירוש שליח רק להתקדש לזה דאז לא שייך סברא זו של המשנה למלך הנ"ל כיון דעיקר סברא של המשנה למלך הוא משום דשינה השליח מדעת משלחו משא"כ בעשה שליח בפירוש להתקדש לזה עכ"פ מוכח מכל הני טעמים דהמשנה איירי דנתרצו בפירוש הנשים להתקדש להתקדש לזה א"כ ע"כ דדבר עמהם המקדש מעסקי הקדושין שרצונו לקדש את כולם ונתרצו ועשו לאחת מהן שליח ולפ"ז קשה מאי פריך הגמ' אילימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא כו' וכ' הרא"ש בשם ר"י דאף דקיי"ל דבאמר קני את וחמור דקני מחצה א"כ מה מקשה הגמ' שלא אליבא דהלכתא וכ' בשם ר"י דהא דקיימ"ל קני מחצה היינו כשאומר קני את וחמור דהוי שני דיבורים משא"כ כאן דאמר כולכם דכללינהו בחד דיבור ס"ל להגמ' דכ"ע מודה דמתוך שלא קנה זה לא קנה זה ולפי הנ"ל דאיירי כאן בעסוקים באותו ענין והנה קיי"ל בקידושין דף ו' כר' יוסי דהי' מדבר עם האשה מל עסקי גיטה וקדושי' ונתן לה גיטה וקדושי' ולא פי' דיו א"כ אין לך שני דיבורים יותר גדול מזה דהוא מעשה ודיבור דכיון שלא הי' צריך להדיבור דהרי כולכם מקודשת לי דהא אף בנתינת הקידושין לידם ג"כ מקודשת אף בלא הדיבור כלל א"כ הרי הוא עדיף עוד משני דיבורים ולא עוד דאפי' למאן דס"ל לא קנה כלל אפי' בשני דיבורים היינו כיון דכללם כאחד אמרינן מתוך שלא קנה זה כו' משא"כ כאן דאף דנכללו כאחד היינו ע"י הדיבור והלא הם מקודשים אף בלא הדיבור רק בנתינת הכסף קדושין לידה וכדכ' הרא"ש לעיל דף ז' ע"ב דאף דקיי"ל נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי היינו כשלא עסוקין באותו ענין אבל אם היו עסוקין באותו ענין לא מגרע דיבור שלה דהא אף בלא אמירה כל עיקר מקודשת ממילא לא מגרע הדיבור שלה א"כ ה"נ בכיוצא בזה דכיון דמקודשת כולם אף בלא דיבור ואמירה למה גרע הדיבור ואינו דומה כלל לקני את וחמור דלא קני רק ע"י הדיבור דקני את וחמור בזה שייך שפיר לומר כיון דבטל הקנין לגבי החמור בטל נמי אף לגבי אחרינא משא"כ היכי דלא צריך כלל להדיבור וגם א"ל כיון דרק אחת קיבלה כל הקידושין בשביל כל הנשים ג"כ נימא כיון דבטל השליחות לגבי האחיות בטל נמי לגבי הנכריות זה ודאי דבר שאינו עולה על הדעת כלל דאם עשו כמה אנשים לשליח אחד לעשות עבור כולם איזה מעשה וכי נימא משום דאין השליחות קיים לגבי אחד לכך בטל השליחות אף לגבי אחרינא וזהו דבר שאינו דכיון דכל אחד ואחד עשה בפני עצמו זה לשליח לשלו וכי משום שנעשה עוד בענין זה לשליח לאיזה אדם שבטל השליחות ולכך בטל אף לגבי אינך א"כ אף כאן דכל אשה ואשה עשתה להאשה המקבלת שליח לקבל הקדושין ושלוחה של אדם כמותו א"כ הוי ממש כאילו הנשים בעצמם קיבלו הקידושין לידם א"כ בודאי נראה פשוט דהאדם המקדש כמה נשים ע"י נתינות הכסף הקדושין כגון בעסוקין באותו ענין ואמר להם כולכם מקודשת דלא שייך כלל בזה קני את וחמור א"כ כיון דהוכחנו דהמשנה איירי בעסוקין באותו ענין מה פריך אדאביי אילימא דאמר כולכם קני את וחמור כו'. אך די"ל לתרץ כך קושי' הגמ' דהנה ידוע דכל מקום דרך הגמ' לפרוך מתניתי' דלא כי האי תנא והיינו דלא ניחא לי' להגמ' למוקמי המשנה דלא ככולי עלמא ולפ"ז שפיר פריך הגמ' כיון דהא דעסוקין באותו ענין ונתן לה גיטה וקדושי' ולא פירש דמקודשת ר' יוסי קאמר לי' ור' יהודא פליג וס"ל דצריך לפרש כמבואר לעיל והיא משנה פ"ד דמעשר שני א"כ תיקשי עכ"פ וכי נימא דהמשנה אתיא דלא כר' יהודה דס"ל צריך לפרש אף דבאמת קאמר ר' הונא אמר שמואל דהלכה כר' יוסי מ"מ עכ"פ הוא דבר הקשה לומר דהמשנה לא אתי' כר' יהודא ולכך מקשה הגמ' בפשיטות קני את וחמור כו' והנה כ"ז קשה רק על המשנה דליכא למימר דאתיא כחד תנא אבל לפי ההלכתא דבאמת קיי"ל כדפסק ר' הונא אמר שמואל דכשעסוקין באותו ענין אינו צריך לפרש א"כ יכולה המשנה להתפרש אף באומר כולכם ולכך שפיר עשה הרי"ף שהשמיט האי שקלא וטריא דמשני באומר הראוי לביאה כו' כיון דבאמת אליבא דהלכתא אין צריך לומר כך:
ובאופן שני י"ל לתרץ דברי הרי"ף הנ"ל שהביא המשנה כצורתה והשמיט אוקומתת הגמרא דאיירי באומר הראוי' לי מכם לביאה כו' דהנה הרי"ף והרא"ש כתבו על ציור דקדושין שאין מסורים לביאה כגון שאמר אחת מבנותיך מקודשת לי כו' ותמה הפ"י למה לא כתבו כפשוטו דאומר לאחת משתי אחיות אחת מכם מקודשת לו וכ' הפ"י דהוא באמת ל"ד רק דדבר זה באומר אחת מבנותיך שכיח יותר לכך נקטו כך. והנה לכאורה הי' מקום לומר דבדוקא כתבו כך דהנה כ' במשנה למלך פ"ז מהל' אישות הל' ך' דכשעושה שליח לקידושין והלך השליח וקידשה קדושי ספק דאינם קדושין כלל מחמת דשינה השליח מדעת משלחו והקשה דא"כ האיך קאמר לקמן לזה חמשה בנים ולזה חמשה בנות כו' והיינו בעשו הבנים לאביהם לשליח כפירש"י א"כ אף דקדושין שאמ"ל הוי קדושין מ"מ אין לך שינוי מדעת משלחו גדול מזה דקידש קדושין שאין מסורים לביאה כלל והניח בצ"ע וכ' דהוא פלא גדול בעיניו לומר דאין המשלח יכול לבטל השליחות וכ' שם בהגהות משנה למלך לתרץ קו' זו די"ל דסתמא דמלתא כשבן עושה שליח לאביו דסביר וקיבל כל מה דעביד אביהו משום כסופא דידי' וכ' דיש סמך לסברא זו מדברי הרמ"ה שבטור אה"ע סי' ל"ה והנה הטור וש"ע באה"ע סי' ל"א נקטו בקדושין שאין מסורים לביאה כגון דאמר אחת מבנותיך כו' או שאחת עשתה שליח לחברתה לקבל קדושי'. מוכח מדעת הטור והש"ע הנ"ל דאבל בלא עשיות אחת לחברתה לשליח אי אפשר לומר כך באומר אחת מכם תתקדש לי דהא ניחזי מאן דקיבל כסף קדושין והיא תתקדש. תן אמת שבהרמב"ם בפרק ט' מהל' אישות הל' ג' כ' עוד חלוקה ג' וז"ל אמר לשתי אחיות הרי אחת מכם מקודשת לי בזה. ונתן להם פרוטה. או שקיבלה אחת ע"י חברתה וכן האומר לאב אחת מבנותיך כו'. וכ"כ בפי' המשניות להרמב"ם בציור האומר לשתי אחיות אחת מכם מקודשת לי ונתן הקדושין לשתיהן יחד או קבלה אחת מהן ע"י חברתה כו'. והנה ניחזי אנן על לשון הטור וש"ע דלא נקטו רק במשתה אחת שליח לחברתה. או באומר אחת מבנותיך והנה מ"ש הרמב"ם דנתן הקדושין לשתיהן יחד. ע"כ צ"ל דהיינו כוונתו כגון שהיו שניהם בחצר המשותף להם דאל"כ רק זרק להם קדושין הוי טלי קדושין מע"ג קרקע וממילא או דזו נתקדשה בפרוטה זו. או דזו נתקדשה בפרוטה זו כן צריך לפרש דעת הרמב"ם. והנה ראיתי לבעל המחבר קול הרמז על משניות דכ' במקדש אשה ובתה. או אשה ואחותה כאחת דהיינו שקבלו שתיהן הקדושין דהיינו שנתן להם הקדושין בשתי ידיו. ולא נלפענ"ד דהא קיי"ל א"א לצמצם אף בידי אדם. א"כ קיבלה ע"כ אחת מהם קודם ונתפס אצלה הקדושין. ולמה אמרי' דשניהם אינן מקודשת. אלא ע"כ או דאיירי דעשתה אחת שליח לחברתה לקבל עבורה ג"כ הכסף הקדושין או דנתן לתוך חצר שלהן. או לתוך ד' אמותיהם. ויש לראות בענין טלי קדושין מע"ג קרקע דתלי' בשני תירוצ' בתוס' גיטין דף ס"ה ע"ב ד"ה גיטא לא הוי אבל לומר בשתי ידיו כדברי המחבר הנ"ל בודאי אי אפשר לומר כך כיון דקיי"ל אי אפשר לצמצם. ואף בקידש אחת מהן ג"כ אי אפשר לומר כן. דא"כ אף בלא טעם דקדושין שאמ"ל הוי קדושין ג"כ כל אחת צריכה גט דהא אי אפשר לצמצם שמא קיבלה אחת הכסף קדושי' קצת קידם מחברתה. אלא ע"כ צ"ל כהנ"ל דנתן להם לתוך חצר שלהן או לתוך ד' אמות (דא"ל דאיירי בנתן לכל אחת פרוטה ואח"כ אמר אחת מכם מקודשת לי מלבד דבזה לא יתיישב לשון הרמב"ם דכ' ונתן להם פרוטה. דמשמע רק פרוטה אחת אף גם זאת א"א לומר כלל כך. דהא מבואר בש"ע סי' כ"ז סעיף ג' דאם נתן לה בשתיקה כו' דאינה מקודשת צריך לחזור וליטול ממנה הכסף וליתן לה בתורת קדושין) וגם איכא לאשכוחי בנתן להן בתורת פקדון וקודם שנטלו אמר להן אחת מכם תתקדש לי בהפקדון. אך דיש לראות עפ"י מה שמפרש הרשב"א בב"ב דף קמ"ג. קושיות הגמ' דמקשה שם ממתניתין דמעשה בחמש נשים כו' אי לימא דאמר כולכם קני את וחמור היא כו' וכ' הרשב"ם דהיינו די"ל כיון דלא קני האחיות את הכלכלה נכריות נמי לא יקנו כו' מוכח מדברי הרשב"ם הללו דאי לא הוי לאשה קנין גמור בהכסף הקדושין שוב אין הקדושין כלל דהא אף בקני את וחמור דאמרינן דלא קנה היינו שאינו קנין גמור דאיכא למימר דלא הי' בדעת המקנה דלא יקנו רק שניהם א"כ אמרינן כיון דאפשר דהי' בדעת המקנה דלא יקנה זה בלא זה שוב אין הקדושין קדושין כיון דלא קנו הנכריות קנין גמור את כסף הקדושין א"כ תיקשי הכי נמי כיון דזרק לתוך ד' אמותיהם או לתוך החצר שלהם דהיינו חצר שיש להם בשותפות דמבואר בח"מ סי' ר"ס ס"ד דיכולים שניהם לקנות א"כ הרי לא קנתה שום אחת מהן קנין גמור במעות כסף הקדושין כיון דלא ידוע למאן איכוון או בגוונא דאשכחנא דנתן להם שני פקדונות וקודם שנטלתן אמר אחת מכם תהי' מקודשת לי בהפקדון. א"כ כיון דלא ידוע למאן איכוון א"כ הרי לא קנתה שום אחת מהם את כסף הקדושין קנין גמור ולמה יהי' קדושין ואפשר מטעם זה השמיטו הטור והמחבר מציאות זה דנתן לשתיהן דכ' הרמב"ם ולכך לא כתבו רק שני חלוקות או בעשתה אחת שליח לחברתה או באומר לאחד אחת מבנותיך כו'. וה"ה דיש לאשכוחי שעשו שני הנשים לשליח אחר אך הוא בכלל שעשתה אחת שליח לחברתה. ואפשר קצת דכוונת הרמב"ם. ונתן להם פרוטה היינו דנתן ליד שלוחים דהיינו שעשו שתי הנשים שליח אחד אך דלשון פי' המשניות להרמב"ם ונתן לשתיהן יחד לא משמע כך כי אם בדוחק עכ"פ יש לנו לומר כמשמעות הטור וש"ע דבאומר לשתי אחיות אחת מכם היינו כשעשו אחת מהם שליח לחברתה. או שעשו שתיהן שליח אחר. א"כ י"ל דזה טעמם של הרי"ף והרא"ש דלא כתבו רק באומר אחת משתי בנותיך כו' דאל"כ תיקשי לפי סברת המשנה למלך הנ"ל דע"י שליח א"א לצייר כלל קדושין שאין מסורי' לביאה משום דהא אין לך שינוי מדעת הבעלים יותר מזה שקידש השליח קדושין שלא נמסרו לביאה כלל ועיין בדין שליח ששינה בגיטין דף ס"ה ע"ב בענין עירב לי בתמרים ובתו' שם ד"ה הא והא רבנן. א"כ תיקשי אמה דקאמר אביי הוי קדושין וצריכות שניהם גט כמ"ש התוס' לקמן ד"ה והלכתא תיפוק לי' דבטל כל השליחות. ובעשו אחת שליח לחברתה ג"כ אפשר דלא הוי קדושין שאין מסורים לביאה כלל כיון דאחת עשתה שליח לחברתה ואותה שעשתה השליח א"א לקדושין שלה להתקיים בשום אופן כיון דבטל כל השליחות וממילא הוי קדושי השני' שקבלה בעצמה הקדושין קדושין שנמסרו לביאה דלא שייך לומר דלא נמסרו לביאה משום דאין יכול לישא אחת מהן שמא זו אחית אשתו דהא קדושי אחותה ודאי אי אפשר להתקיים בשום צד דאף אם יהי' קדושין תצטרך גט עכ"פ א"כ בטל להשליחות הן אמת דאפשר לתרץ קצת דעת הרמב"ם והטור והש"ע דנקטו שעשתה אחת שליח לחברתה דהיינו שרצה המקדש לקדש אחת מהן ושלא לברר איזה מהן. והן עשו על דעת זה אחת שליח לחברתה א"כ אין כאן שינוי מן השליחות כיון דידעו מזה ועשתה אחת שליח לחברתה על זה. ואף אם טעתה וסברה דאחת מהן תתקדש בודאי מ"מ בשביל זה לא יוחשב שינוי מדעת השליחות בשביל שטעתה וסברה דיכולה אחת להתקדש באופן זה. אך דמ"מ היא דוחק גדול לאוקמא בכה"ג. וכאשר נראה מן המשנה למלך שהניח בצ"ע מהא דלזה חמשה בנית ובעל ההג"ה צריך לאדחוקי דבבן העושה שליח לאביו לא שיך זה. ולא עלתה על דעתם לומר דאיירי דעשו הבנים בפירוש שליח לאביהן לקדש קדושין שאין מסורין לביאה. דהא ודאי כשעושה שלח לקדש לו אשה מסתמא שעושהו שליח לקדש לו אשה הראוי' לביאה. ולא לקדש לו אשה שצריכה גט ממנו וגם דיש לראות לפמ"ש המשנה למלך דפ"ט מהל' אישות הל' ו' באם יכול לעשות שליח לקדש לו אשה שהוא לע"ע מקודשת קדושי ספק ועושה שליח שיקדש לו אשה זו לאחר שיגרשנה זה שהוא תלוי בקדושי ספק אי הוי השליחות שליחות אי לא. כיון דקיי"ל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד אף שליח לא מצי משוי כו'. אם נימא דכאן איהו מצי עביד דהא עכ"פ מצי לקדש קדושי ספק או כיון דאינו יכול לקדש קדושי ודאי שוב אינו יכול לעשות שליח וכ' דלפי הנראה היא מחלוקת רש"י ותוס' ביבמות דף צ"ט ע"ב ד"ה ואין מוציאין כו' יוע"ש א"כ י"ל דע"כ לא ס"ל להתוס' התם דמצי לעשות שליח רק משום דאם יבוא אלי' כו'. אבל עכ"פ מוכח דלולי טעם זה לא הי' מצי משוי שליח. א"כ לפ"ז בנידון דידן אם רוצים לעשות שליח להתקדש קדושין שאין מסירים לביאה דהיינו דרוצים לעשות שליח כדי דיוכלו שניהם להתקדש אלו כשיאמר אחת מכם כו' או דתעשה אחת שליח לחברתה א"כ י"ל כיון דכבר ביררנו לעיל דהם בעצמם לא יוכלו להתקדש בשום אופן באם רוצים שיהי' שת רי מקודשת לו קדושי ספק דהיינו קדושין שאין מסירים לביאה וכפי אשר ביררנו דאפי' בזורק להם הכסף קדושין לתוך חצר שלהם לא משכחת כיון דאין קנין של כסף הקדושין קנין גמור א"כ י"ל דהוי בכלל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח אף דאיהו מצי עביד להתקדש כל אחת קדושי ודאי מ"מ כיון דעכ"פ לא תוכל להתקדש על אופן זה שרצונם שיתקדשו שתי האחיות דהיינו שיהי' מקודשת אחת מהן ושכל אחת תצטרך גט. א"כ בזה האופן אינם יכולים להתקדש בעצמם כמו שכתבנו א"כ לא מצי משוי אף שליח וכמו שכ' המשנה למלך הנ"ל דאף דמצי לקדש קדושי ספק מ"מ לא מצי משוי שליח על קדושי ודאי ה"ה להיפוך יש ג"כ לומר כיון דלא מצי להתקרש קדושין כאלו שיתקדשו שניהם קדושי ספק לא מצי משוי שליח. הגם דכל אחת מצי להתקדש קדושי ודאי א"כ כיון דאפי' קדושי ודאי יכולין להתקרש מ"מ דיכולין לעשות שליח על קדושי ספק דהיא לגרעותא ואינו דומה להא דהמשנה למלך דאינו יכול לקדש קדושי ודאי אף דיכול לקדש קדושי ספק מ"מ כיון דאינו יכול להתקדש קדושי ודאי דהוא למעליותא אינו יכול לעשות שליח למעלה זו. מ"מ י"ל דה"ה בזה כיון דרוצים שיהי' שתיהן מקודשת בקדושי דיבור אחד שיאמר אחת מכם מקודשת לי ושיתקדשו שתיהן בדיבור זה. וזה אינם יכולים לעשות בעצמם א"כ גם שליח לא מצי משוי (ואפשר דבזה ניחא דעת הרמב"ם דכ' ג"כ או שקיבלה אחת ע"י חברתה משום דהוא כ' ג"כ לחלוקה ג' שנתן לשתיהן יחר. א"כ כיון דהם עצמם יכולים לעשות מצי משוי שליח. משא"כ לדעת הטור והש"ע דלא נקטו הך חל קה דנתן לשתיהן יחד משמע דלא ס"ל הכי רק דאי אפשר בשום אופן שיקבלו בעצמם הקדושין בזה א"כ י"ל דה"ה שליח לא מצי משוי) (והנה בכל מה שפלפלתי בענין מציאות הנ"ל דמקדש אחת ע"י חברתה יש לעיין בנדרים דף ו' ע"ב בעי ר' פפא יש יד לקדושין כו' ע"ש בהר"ן והרא"ש ותו' שם) עכ"פ העולה מכל הנ"ל דיש להצדיק את דברי הרי"ף והרא"ש דנקטו בקדושין שאין מסורין לביאה. רק באומר אחת מבנותיך כו'. אך לפ"ז יתעורר קושיא גדולה דא"כ מה פריך הגמ' על אביי א"ל רבא ולטעמך אימא סיפא כו' אלא לאו דאמר להם אחת מכם כו' ומה קושי' אאביי אימא דאף לאביי ניחא כיון דהמשנה לא איירי באומר אחת מבנותיך כדקתני מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות כו'. וקבלה אחת על ידי כולם כו'. א"כ י"ל דלכך אמרו חכמים דאין האחיות מקודשת משום דהא אף לאביי עכ"פ צריכות שניהם גט כמ"ש התוס' ד"ה והלכתא א"כ כיון דעשו גם האחיות שליח לאחת מהן והוא אמר אחת מכולכם כו' וגבי האחיות הוי קדושין שאין מסירין לביאה דעכ"פ צריכות שתיהן גט. א"כ בטל השליחות מכל וכל כיון דאין לך ביטול שליחות יותר מזה שהם עשו שליח שיתקרשו אליו ולא דיהי' קדושין שאמ"ל וכמ"ש בשם המשנה למלך וא"ל דא"כ דנימא דטעמא דחכמים דאמרו אין האחיות מקודשת הוא משום דבטל השליחות א"כ מה מייתי המשנה הך מעשה בחמש נשים למה ששנה התנא מקודם בהמקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת.
י"ל דז"א דא"כ תיקשי נמי אמה דקאמר הגמ' אלא לאו דאמר אחת מכולכם כו' תיקשי נמי כיון דרישא איירי במקדש לשתיהן מה מייתי הך מעשה דחמש נשים דאיירי באמר אחת מכם דהא אכתי לא ידע מהתירוץ שתי' רבא לשיטתי' דרישא איירי באומר אחת מכם ונעשה כמקדש שתיהן כאחת וזה המתרץ אינו מתרץ רק כדי דלא תיקשי לרבא מרישא. משמע אבל זה הי' ניחא לי' דאף דרישא מיירי במקדש שתיהן כאחת מ"מ יכול לאשמועינן בסיפא במקדש לאחת מהן דהא לא קתני במשנה ומעשה נמי. רק ומעשה בחמש נשים רק דלתירוץ הגמרא דרישא וסיפא בחד ענינא קאמר ומעשה נמי אבל עכ"פ אין זה קושיא באם כ נימא דרישא קמ"ל במקדש לשתיהן. ואח"כ קאמר המשנה ומעשה בחמש נשים לאשמועינין דאף במקדש אחת משתיהן ג"כ אינה מקודשת א"כ י"ל ג"כ כמו שכתבנו דטעמ' דהמשנה משום ביטול השליחות ומקודם אשמועינן דבמקדש שתיהן כאחת אין מקודשת ואח"כ קמ"ל ובמעשה דאף במקדש אחת משתיהן דצריכות שתיהן גיטין מ"מ עכ"פ כשקידשו ע"י שליח אמרו חכמים דאין האחיות מקודשת כו'. אך י"ל כך דקושיות הגמרא אזלא כך. דהנה הקשה הפ"י על הריף והרא"ש דכתבו באומר אחת מבנותיך כו' דקשה טובא כיון דתלה בדעת האב למה הוי קדושין שאמ"ל. וכ' דאף דקיי"ל אין ברירה כו' מ"מ קשה לאביי דס"ל דתולה בדעת אחרים כ"ע מודו דיש ברירה בגיטין דף כ"ב. וגם דמה מקשה מכמה משניות ארבא ולבסוף אתותב רבא אימא דהנך משניות אתיא כמ"ד דיש ברירה. אך דבאמת זה אין קושי' כלל. וכמו שנראה מהפ"י בעצמו לקמן דאם הך ברייתא דרב טביומי ס"ל כמ"ד יש ברירה א"כ תיקשי למה נותן לכל אחת ה' גיטין כו' תיפוק לי' דיוכל אביהון לברר את מי קדשי כנ"ל אך במה שהקשה הפ"י על אביי דס"ל בגיטין דף כ"ג דיש ברירה לכ"ע בתולה בדעת אחרים זה ודאי קשה. אך דמ"מ אין זה קושי' על הרי"ף והרח"ש דנקטו באחת מבנותיך די"ל דנקטו כך לפי ההלכתא דקיי"ל דבין בתולה בדעת עצמו ובין בתולה בדעת אחרים אין ברירה. ולאביי באמת צ"ל דמצינן קדושין שאין מסורין לביאה אף דאומר לשתי אחיות אחת מכם תתקדש לי. ואין קושי' מזה על אביי דאפשר דאביי ס"ל דבידי אדם אפשר לצמצם א"כ שוב משכחת לה דנתן לשניהם לכל אחת פרוטה דהיינו דנתן שני פרוטות בשתי ידיו לזו אחת ולזו אחת וכדברי קול הרמ"ז הנ"ל ואמר אחת מכם תתקדש לי. ומה גם דאם ס"ל אפשר לצמצם א"כ יכולין שתיהן להתקדש בעצמם שתתקדש אחת מהם שוב יכולין לעשות שליח כיון דלא סתרנו הא דיעשו שליח רק משום דאין יכולין בעצמם לקבל קדושין כאלו משא"כ אם ס"ל לאביי אפשר לצמצם דאז שפיר יוכלו הם בעצמם לקבל קידושין כאלו שוב יכולים לעשות שליח ג"כ. והרי"ף והרא"ש דנקטו כגון באומר אחת משתי בנותיך היינו לדידן דקיי"ל א"א לצמצם אף בידי אדם א"כ שפיר אי אפשר לאשכוחי דיקבלו בעצמם הקדישין וגם שליח לא מצי משוי כנ"ל. וגם קיי"ל דבאמת אין ברירה. ולכך נקטו הרי"ף והרא"ש אליבא דהלכתא באומר אחת מבנותיך כו'. ולפי הנחה זו שפיר מיושב קי' זו שהקשינו דשפיר פריך דלשיטת אביי ע"כ דמשכחת. לה שליחות בכה"ג כיון דע"כ לאביי אי אפשר לומר באחת משתי בנותיך דהא לאביי תולה בדעת אחרים כ"ע מודו דיש ברירה א"כ אי אפשר לאוקמא באומר אחת משני בנותיך כו' וע"כ דיכולין לעשות שליח כנ"ל א"כ שפיר מקשה לאביי תיקשי סיפא משא"כ לפי מה שכ' הרי"ף בעצמו דקדושין שאין מסירין לביאה ליכא לאשכוחי רק באומר אחת מבנותיך כו' שוב לק"מ מהמשנה די"ל דלכך אין האחיות מקודשת משום דכיון דקדושין שאין מסורין לביאה בעי עכ"פ גט לכל אחת א"כ ע"י השליח בטל השליחות כנ"ל ושפיר מיושב הא דהשמיט הרי"ף הך אוקומתא דבאומר הראוי לי מכם לביאה תתקדש לי כו'. אך לפ"ז יש להקשות כך דא"כ מה מקשה לרבא מרישא כיון דלפי דברינו הנ"ל לרבא דס"ל דמקשה על אביי מסיפא היינו משום דלשיטת אביי ע"כ דאינו מיירי באחת מבנותיך משא"כ רבא דס"ל בגיטין דאין חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים שפיר י"ל דקדושין שאין מסורין לביאה איירי רק באומר אחת מבנותיך ואין זה קושיא דלאביי המציאות דקדושין שאמ"ל איירי באומר לשתי אחיות אחת מכם ולרבא איירי באומר אחת מבנותיך כיון דאין הפלוגתא שביניהם רק לענין קדושין שאמ"ל אי הוי קדושין אי לא אבל לענין מציאת הענין י"ל דמר לשיטתי' ומר לשיטתי' א"כ לפ"ז אם נימא דלרבא לא אשכחינן פתרא דקדושין שאין מסורי' לביאה רק באומר אחת מבנותיך כו' א"כ קשה מה מקשה מדרישא על רבא הא אחת משתי אחיות כו' אימא דלכך לא נקטה המשנה אחת מהן משום דזה ניחא באשה ואחותה שפיר שייך באומר לאב אחת מבנותיך כו' והא המשנה נקטה אף אחת מאשה ובתה דלא שייך באומר לאב אחת משתי בנותיך א"כ י"ל לכך לא נקטה המשנה כלל אחת מהן כו' משום דלא מצי לאשכוחי באחת מאשה ובתה אך דאפשר לומר עפ"ז ולתרץ עוד דקדוק אחד קצת מה שיש לדקדק על הגמ' דקאמר אמר לך רבא ולטעמך אימא סיפא כו' דהנה זה שיטות הש"ס עפ"י הרוב דהיכי דאומר ותסברא או ולטעמך חוזר לדבריו הראשונים כלומר ולטעמך מי ניחא כו' אלא ע"כ צ"ל כך א"כ לדידי י"ל ג"כ כך משא"כ דלא קאמר רק ולטעמך תיקשי סיפא ואינו חוזר על הראשונות לתרץ בזה שיטתו כי כשנמצא סוגיא כזו כמו בסוגיין יש לדקדק בזה לכאורה. אך לפי הנ"ל זה הוא כוונת הגמ' דאמר לך רבא ולטעמך קשה סיפא אלא ע"כ צ"ל משום דלא משכחת רק באומר לאב אחת משתי בנותיך כו' ולכך המעשה דחמשה אחיות דלא איירי רק דהאמירה הי' להן ועשו שליח י"ל לכך אין האחיות מקודשת משום דבטל השליחות כנ"ל א"כ גם לדידי לק"מ די"ל דלכך לא נקיט התנא ברישא דהמשנה אחת משתי אחיות כיון דלא משכחת רק באומר אחת מבנותיך וזה לא שייך באחת מאשה ובתה כו' א"כ שפיר הולטעמך חוזר לקושייתו הנ"ל. אך לאח"כ קאמר הגמ' לאביי קשי' סיפא כו' דמ"מ עכ"פ קשה כנ"ל לשיטות אביי דלא ס"ל באחת מבנותיך כו' כנ"ל דהא ס"ל תולה בדעת אחרים לכ"ע יש ברירה א"כ ע"כ צ"ל בעשו שליח שפיר קשה מסיפא וגם י"ל דלרבא ג"כ מקשה שפיר והוא דהנה יש ליתן טעם הא דנקטה המשנה באחת מאשה ובתה או אחת מאשה ואחותה י"ל כך דהנה בחידושי מהר"י מטראני הביא דהקשה מוהר"ר מנחם היוני לר"ת דס"ל דבאומר בתך מקודשת הוי קדושין המסורין לביאה משום דלא יעשה כן במקומנו כו' א"כ ה"ה בשתי אחיות נימא הכי דהוי קדושין מסורין לביאה דודאי קידש להגדולה ותירץ המהרי"ט דדוקא באב יש קפידא משא"כ באחיות שאין להם אב ומטפלות בעצמן כו' והקשה ע"ז מהא דבב"ב פרק יש נוחלין גבי בנות צלפחד דלענין נשואין חשיב דרך גדלות משמע אף דאין להם אב יש קפידא וטרח לחלק בין נשואין לקדושין דבנשואין דוקא יש קפידא ולא בקדושין כו'. והנה לכאורה דבריו תמוהין כאשר המה עליהן בעל שער המלך פרק ט' מהל' דאית' לחצאין כפי' הראשון שבתוס' הנ"ל ד"ה ואמר רבה יצאו שנים כו' וכדסיימו התוס' בעצמם דהראשון עיקר דאל"כ קשה קו' מהרש"ל שם יעויין שם במהרש"א א"כ לסברתי תירוץ הראשון שבתוס' דמקמא פריך ע"כ מוכח דלא אמרינן סברא זו מחמת דלא ניכר מי יצא ונתפס הקדושה לכך קדשי תרווייהו כו' א"כ נסתר סברת הפ"י הנ"ל ושפיר י"ל דנקטה המשנה אשה ובתה ואשה ואחותה דרך לא זו אף זו ומתורץ קו' רשב"א הנ"ל כמו שכתבתי לכך מקשה ורבא ל"ל לשנוי' כרבה כו'.) והנה עכשיו נ"ל לתרץ עוד קו' התוס' הנ"ל ד"ה והוא לא אמר הכי כו' דאימא דר"י פליג בגזל דידה עפ"י דיש ליישב גם קו' שער המלך הנ"ל דלמה לא מקשה על ר"י האיך פליג אדרב הא כן מוכח מהמשנה דהנה יש להקשות אמ"ש רש"י ד"ה הרי כולכם ואחת משתי אחיות דהשתא לאו את וחמור הוא כו' ואין לשבש הספרים כו' דא"כ לא מתרצא הא דשמעינן לקמן ממתני' אשה נעשית שליח לחברתה כו'. דיש לתמוה דהיא גופא קשיא כיון דחזינן דרב לא הי' לו קבלה האיך הגרסא בהמשנה דאם הי' לו קבלה האיך הגרסא בהמשנה לא הי' מסתפק אי כאביי אי כרבא דתלי' עפ"י הגירסאות אם גרסינן הראוי לביאה הוי כאביי ואם כולכם ואחת הוי כרבא. אלא ע"כ דלא הי' לו קבלה רק דמעצמו צריך לשנות המשנה דיהי' ניחא ולכך מסתפקא לי' אי כאביי אי כרבא. א"כ קשה דמנ"ל להוכיח מהמשנה דאשה נעשית שליח דאימא לפי מה דמסתפקא לי' כרבא י"ל דגרסינן במשנה אחת מכולכם ונ"ל ליישב קושייתי כך. דהנה הקשה בלחם משנה פרק י"ט מהל' אישות ואחריו החזיק שם בקו' זו בעל שער המלך דלמאי דמחלקין הפוסקי' לענין קני את וחמור בין דיבור אחד לשני דיבורים א"כ ל"ל לשנויי לאביי באומר הראוי לביאה ולמה לא משני באומר כולכם והאחיות דהוי שני דיבורים ונ"ל ליישב קושי' זו גם ליישב קו' הפ"י דהקשה על רש"י הנ"ל ד"ה הרי כולכם ואחת כו' דלא הוי קני את וחמור משום ספיקא כו' דכמאן ס"ל לרש"י אי כאיזה פוסקים דס"ל הא דמקשה קני את וחמור כו' היינו ותיקשי למ"ד דס"ל לא קנה כו' א"כ מאי ק"ל לרש"י ארבא דלא ס"ל הכי ואי ס"ל כשיטת הר"ן דמחלק בין מקנה לקונה דקפיד לקנות כולם דוקא א"כ קשה אחילוקו של רש"י דהוא מחמת ספיקא דמ"מ קשה כיון דהקונה קפיד שלא לקנות זה בלא זה. ואי ס"ל לרש"י כשיטות הרא"ש בשם ר"י לחלק בין דיבור אחד לשני דיבורים ג"כ קשה דמה ק"ל לרש"י דהא באומר כולכם ואחת מאחיות שוב הוי שני דיבורים זה הוא תורף קו' הפ"י והניח בצ"ע וי"ל ליישב קושייתו כך דלעולם דס"ל לרש"י כשיטת הרא"ש בשם ר"י לחלק בין דיבור אחד לשני דיבורים וכו' ומ"מ ניחא דברי רש"י דהנה לכאורה יש לדקרק אשיטות הפוסקים לחלק בין דיבור א' לשני דיבורי' כו'. קשה האיך מקשה הגמ' בפשיטות סתם קני את וחמור הוא כו' דהא באמת קיי"ל קני את וחמור קנה מחצה והו"ל להגמר' לומר כך להדי' דע"כ לא איפלגו אלא בשני דיבורים אבל בדיבור אחד כ"ע מודו (גם לשיטת הר"ן דמחלק בין מקנה לקונה יש לדקדק זה אך זה לא יתיישב בתוך דברינו) ונ"ל לתרץ כך דהנה ניחזי אנן דהך סברא דכתבו דבקני את וחמור הוי שני דיבורים לכאורה י"ל דתלי' בפלוגתא דהנה לכאורה האיך שייך דקני את וחמור הוי שני דיבורים משום דאמר את וחמור דהא מ"מ דיבור אחד של קני דאמר יסובב אשתיהן יחד א"כ הוי רק דיבור אחד. לכך י"ל דתליא בפלוגתא דלעיל דף מ"ו בהתקדשי לי בזו ובזו כו' דלהנך תנאי דפליגי אדר"ש הוי כאומר התקדשי בזו והתקדשי בזו. או שבועה לא לך ושבועה לא לך דלשון שבועה דבראשונה או לשון קדושין קאי לכל הפרטים ופרטי הוי א"כ י"ל ג"כ כאן דהוי כאומר קני את וקני חמור. משא"כ לר"ש הוי זה כדיבור אחד כיון דכללא הוי. ומצאתי אח"כ סברא זו בתשובת מהרי"ט חלק ב' בתשובותיו לח"מ סי' נ"ב ובשער המלך בפרק ט' הנ"ל כללה בלישני' א"כ לפ"ז יש לתרץ הדקדוק הנ"ל דלכך מקשה הגמ' בפשיטות קני את וחמור הוא די"ל דבאמת הא דקיי"ל בקני את וחמור דקני מחצה משים דלא קיי"ל כר"ש א"כ לכך הוי קני את וחמור כשני דיבורים משא"כ הסתם משנה דסתמה בהתקדשי לי בזו ובזו כו' דכללא הוי א"כ לשיטת המשנה הוי שפיר קני את וחמור דיבור אחד א"כ י"ל דאף דקיי"ל בקני את וחמור דקנה מחצה היינו משום דקיי"ל דלא כר"ש והוי קני את וחמור שני דיבורים משא"כ לשיטת המשנה דהוי כללא. א"כ הוי דיבור אחד באמת אף קני את וחמור לא קני כלל ובזה. מיושב קו' הפ"י הנ"ל דלעולם דרש"י ס"ל כשיטת הרא"ש בשם הר"י לחלק בין דיבור אחד לשני דיברות ואעפ"כ קשה על רבא אף דאיירי באומר כולכם ואחת מאחיות כו'. דהוי שני דיבורים י"ל דז"א דהא המשנה סתמה כר"ש דכללא הוי ור"ש פליג על ר"א דמחלק בין שבועה בראשונה או שבועה באחרונה א"כ לשיטת המשנה דזה וזה כללא הוי א"כ אף באמר כולכם ואחת מאחיות מקודשת לי הוי ג"כ דיבור אחד. כיון דלשון מקודשת שאמר לבסוף נכללו כולם ואחת מהאחיות בדיבור אחד דהא לשיטת המשנה כללא הוי ומתורץ קו' הפ"י הנ"ל גם קו' הלח"מ בשער המלך הנ"ל דלמה לא משני לאביי באומר כולכם ושתי האחיות דהוי שני דיבורים ג"כ מיושב דלשטת המשנה הוי זה ג"כ רק דיבור אחד כיון דלשון מקודשת שלבסוף כלל לשני הדיבורים:
אך הנה באמת הגם דהרמב"ם פסק בפ"ג מהל' שבועות הל' י' ובפ"ד מהל' נדרים הל' י"א דלא כר"ש והנה מ"מ כ' בפ"ה מהל' אישות דאי אמר בזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה כו'. והקשה עליו הכ"מ דהא סותר את עצמו. ותירץ דס"ל להרמב"ם דדוקא גבי קדושין דהוא חומרא דאשת איש סותם התנא כוותי' דר"ש משא"כ לענין נדרים ושבועות דיש סתם משנה שם דלא כר"ש י"ל דראה רבי דבריו של ר"ש. גבי קדושין דאיכא חומרא דאשת איש ולא ראה דבריו של ר"ש גבי נדרים ושבועות והקשה ע"ז הפ"י דא"כ מה פריך הגמ' לעיל על הך משנה דבזו ובזו כו' מאן תנא ר"ש אימא דכולהו תנאי דפליגי על ר"ש היינו בנדרים ושבועות אבל בקידושין מידו. וגם לעיל דף מ"ד דפריך בגמ' ומי מצית מוקמת לה כר' יהודה והקתני סיפא האומר לאשה התקדשי כו'. אימא דר' יהודה מודה לענין קדושין ויש לתרץ קושייתו כך דהנה באמת כ' הפ"י דיש סברא לומר דהיכי דאומר התקדשי לי בזו ובזו כו'. או שבועה לא לך ולא לך כו' דהוי מלתא דמשתמע לתרי אפי דיכול להיות דלשון בני אדם לכללם יחד והוי כללא. או דאפשר דהיא ענינים נפרדים והוי פרטא וכמו דמצינו בלשון תורה דפליגי ר' יונתן ור' יאשי' דהיכי דכתיב מכה אביו ואמו אי משמע שניהם יחד אי כל אחד ואחד בפני עצמו א"כ גם בלשון בני אדם י"ל דמשתמע לתרי אפי כו' יוע"ש בהפ"י מה שתירץ ע"י סברא זאת. אך אנו לדרכנו ג"כ נתפס סברתו זאת לסברת הכסף משנה דמה חילוק בין קדושין לנדרים אלא ע"כ משים דיכול להיות בלשון בני אדם אפשר דמשמע פרטא ומשמע כללא. ולכך לענין נדרים ושבועות כיון דלא אמר להדיא בלשון פרט ומשתמע ג"כ בלשון כללי לכך אינו חייב קרבן שבועה כיון דמשמע לשון פרטא ג"כ משא"כ בקידושין משום חומרא דאשת איש י"ל כיון דמשתמע אף לשון כללי לכך מקודשת. כן צריך לומר לסברת הכ"מ להבין החילוק שבין נדרים לקידושין כו' ולפ"ז מיושב קו' הפ"י דשפיר לא מצי המשנה להיות כר' יהודה. דהנה כ"ז למאן דס"ל ידים שאין מוכיחות לא הווין ידים כמו דאיתא בנדרים דף ב' הובא לעיל בתוס' דקדושין דף ה' ע"ב ד"ה הכא במאי עסקינן כו' א"כ י"ל כיון דס"ל ידים שאינו מוכיחות לא הווין ידים לא שייך להחמיר אף בקידושין מטעם דמשתמע לתרי אפי דהא עכ"פ ידים שאין מוכיחות הוי. ומתורץ קו' הפ"י הנ"ל דלא מצי לאוקמא כר' יהודה ולפ"ז יש ליישב גם הלשון מאן תנא ר"ש דקאמר לעיל די"ל דאף כר' מאיר לא מצי אתיא דהנה לכאורה קשה עכ"פ על לשון המשנה דקתני אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת משמע דהוי קדושין ודאין ולפי הנ"ל לא הוי עכ"פ רק קדושי ספק כיון דאם קידשה אחר אח"כ הוי מצרכינן ג"כ גט משני כיון דאינו רק מחמת חומרא דאשת איש. אך די"ל דכמה פעמים מצינו במשניות וברייתות דנקיט לשון מקודשת ואינו רק מחמת חומרא וכמו דמוכח מתוס' קדושין דף מ"ה ד"ה ורבנן מספקא להו כו' דלא גרסינן ואם לאו אינה מקודשת דאינה מקודשת משמע דאינה מקודשת כלל ובאמת הוי קדושי ספק מוכח מזה דלשון אינה מקודשת משמע כלל לא. הא לשון מקודשת י"ל רק לחומרא. אך דלפ"ז תיקשי קו' שער המלך בפ"ה מהל' אישות דהקשה עפ"י דברי התו' הנ"ל דלשון אינה מקודשת משמע כלל לא א"כ האיך קתני במשנה דהתקדשי לי בתמרה כו' דאם אינה שו"פ אינה מקודשת וקשה הא מקודשת עכ"פ מספק שמא שוה פרוטה במדי כדשמואל א"כ ממ"נ אם לשון מקודשת דנקטה המשנה היינו קדושי ודאי ואינה מקודשת היינו דאינה מקודשת בודאי רק מספק א"כ נסתר דברינו הנ"ל דבזו ובזו מקודשת מחמת דלשון זה משתמע לתרי אנפי. דעכ"פ תיקשי האיך קתני מקודשת בודאי ואי לשון מקודשת היינו רק לחומרא תיקשי רישא האיך קתני אינה מקודשת הא באמת מקודשת לחומרא. שמא שו"פ במדי. אך די"ל ליישב קושי' שער המלך הנ"ל דהמשנה איירי בתמרה של מעשר שני בירושלים דקיי"ל קלטה מחיצות א"כ ליכא למימר שמא שו"פ במדי דהיינו מטעם שמא תוליך האשה למדי התמרה כיון דהוא מעשר שני בירושלים קלטוהו המחיצות א"כ לפ"ז מוכח דלא אתיא המשנה כר"מ דהא ר"מ ס"ל לקמן דף נ"ב ע"ב דהמקדש במעשר שני בלא"ה אינה מקודשת דמעשר שני ממון גבוה כו'. ולפ"ז שפיר קאמר מאן תנא ר' שמעון דכר"מ ור' יהודה דפליגי עליו שם בודאי ליכא לאוקמא כנ"ל (וא"ל דהא יש שם עוד תנא אחד בר פלוגתי' דהוא ר"א ומצי לאוקמא כדידי' י"ל כיון דהוא מחלק בין אמר שבועה בראשונה ובין אמר שבועה באחרונה ע"כ ס"ל דכשאמר שבועה בראשונה לא משמע כלל לתרי אנפי כיון דבאמת הוא מחמיר אף בנדרים רק דמחלק בין אמר שבועה בראשונה לאמר באחרונה. ועוד י"ל כיון דעכ"פ לא מצי אתי' כר"מ ור"י שוב ניחא לשון מאן תנא ר' שמעון דהוא ברוחא טפי ובפרט לפי הידוע סוגיות הש"ס דהא דפריך הגמ' מאן תנא היינו משום דמסתמא סתם משנה הוא ר' מאיר וכשלא מצי אתי' כר"מ אמר מאן תנא. עכ"פ היוצא לנו מזה שכתבנו דבענין לשון בזו ובזו הוי לשון דמשתמע לתרי אנפי א"כ הדרה קו' השער המלך והלחם משנה הנ"ל לדוכתי' דנוקי גם אליבא דאביי באומר כולכם ואחיות דהוי שני דיבורים ואי כתירוצינו משום דלשיטת המשנה כללא הוי והוי כדיבור אחד י"ל דז"א דהא לשיטת המשנה ספיקא הוי ומקודשת לחומרא א"כ גם ה"נ דהנכריות עכ"פ מקודשת לחומרא. גם קו' הפ"י הנ"ל על דברי רש"י יתעורר לפ"ז דל"ל לרש"י לחדש דהיכי דלא קני אחת משום ספיקא לא שייך קני את וחמור הו"ל לרש"י לתרץ דלא הוי קני את וחמור כיון דהוי שני דיבורים ובאמת הנכריות מקודשת לחומרא. אך י"ל דלא קשה לא קו' הלח"מ הנ"ל ולא קו' הפ"י הנ"ל דלא ניחא לי' לשנות דהנכריות מקודשת לחומרא וכמו דמדייק רב לקמן הא בשאר שני שבוע לא הוי מקודשת כלל. כן י"ל דניחא לי' לומר הא הנכריות מקודשת קדושי ודאי ועל קו' הפ"י הנ"ל על רש"י י"ל עוד יותר דלא מצי כלל לשנות כמ"ש דהנכריות מקודשת לחומרא. דהנה זה שכתבנו דאימא לפי מה שכתבו דלשון ואת או ואחיות הוא לשון המסתפק ובקדושין אזלינן לחומר' לכך מקודשת הנכריות לחומרא. דזה שייך רק לפי מה שפירש רש"י כאן דהקושי' של הגמ' דקני את וחמור היינו על הקדושין דלא רצה לקדש זו בלא זו משא"כ לפי' הרשב"ם בב"ב דף קמ"ג דמפרש דהקושיא הוא דהאיך נקנה הכסף קידושין להנשים א"כ נסתר זה כל עיקר דהא עכ"פ לא נקנה הכסף קדושין להנשים וכמו בקני את וחמור דאף די"ל דלשון זה משתמע לתרי אנפי מ"מ לא קנה דדוקא לענין קדושין אזלינן לחומרא משא"כ בשאר ענינים ואף דהכא הוי לענין קדושין מ"מ כיון דעכ"פ לענין קנין הכסף קדושין אמרינן דקיי"ל דלא כר"ש א"כ ממילא לא קנו הכסף קדושין לזה נמשך ממילא כיון דלא קנו הקדושין ממילא הקדושין בטלין כל עיקר ועוד דלענין קנין י"ל בלא"ה דלא קנו רק בקנין גמור וכמו דאמרינן לענין קני את וחמור אף דאפשר דזה המקנה לא הקפיד כלל שיקנו שניהם מ"מ כיון די"ל דזה המקנה לא תקנה כ"א כשיקנו שניהם שוב לא הוי קנין גמור א"כ ה"ה לענין זה א"כ עכ"פ לפי' רשב"ם נסתר זה.
ולפ"ז מיושב גם פרש"י הנ"ל דהנה י"ל דהא דלא רצה לפרש כפי' רשב"ם דהקושי' הוא לענין קניות הקדושין. משום דהא קיי"ל בהמקדש אחותו דהמעות מתנה משום דאדם יודע כו' א"כ ה"ה במקדש שתי אחיות דאדם יודע דאין קדושין תופסין בשתיהן עכ"פ ונתן לאחת מהן לשם מתנה ובזה טעה שסבר שיכול לקדש אחת מהן. א"כ א"ל כלל על הקדושין שלא קנו הנכריות מתוך שלא קנו האחיות דהא באמת אחת מהאחיות קנתה ואי דעכ"פ השני' לא קנתה. י"ל דז"א דהא באמת אחת משתי אחיות אם בירר דבריו בפירוש היתה מקודשתה והא דאינה מקודשת הוא רק מחמת ספק שלא בירר א"כ שוב שייך סברת רש"י דהיכי דאחת משום ספיקא לא שייך לומר דהוי קני את וחמור. (הגם דיש לחלק דסברת רש"י לא שייך רק לענין קדושין ולא לענין קניות הקדושין מ"מ י"ל כך) א"כ לפ"ז שפיר מיושב קו' הפ"י הנ"ל דדוקא לאחר דחידש רש"י הך סברא דהיכי דלא קנה רק משום ספיקא לא שייך קני את וחמור אז שפיר דלא קשה מקניות הקדושין דהא קיי"ל מעות מתנה ואידך לא קנתה רק משום ספיקא. משא"כ אי לא הוי חידש רש"י סברא זו אז הי' קשה אף מקניות הקדושין ובענין קניות הקדושין ודאי דלא קנו אף דהיו בשני דיבורים כמו שכתבתי א"כ שפיר מיושב קו' הפ"י הנ"ל. ולפי הנ"ל יש ליישב מה דקשה טובא על הר"ן דמחלק בין הקונה להמקנה א"כ לא שייך תירוץ רש"י בד"ה דאמר להם כולכם ואחת מאחיות כו' דהיכא דאחת משום ספיקא לא שיין קני את וחמור כמ"ש הפ"י לעיל כיון דהקונה קפיד שלא לקנות זה בלא זה מה לי דלא קנה משום ספיקא אי משום דבר אחר א"כ קשה לדידי' קושי' רש"י דמה משני לרבא דאיירי באומר כולכם ואחת מאחיות דהא סוף סוף הוי קני את וחמור. והר הא לא ס"ל החילוק שבין דיבור אחד לשני דיבורי':
ולפי הנ"ל יש ליישב דאף הר"ן ס"ל החילוק שבין דיבור אחד לשני דיבורים. רק דהר"ן לשיטתי' אזיל דפסק לגמרי כר"ש כמבואר בדברי הר"ן בקידושין דף מ"ז א"כ לשיטתו הוי קני את וחמור דקיי"ל קני מחצה ג"כ דיבור אחד. כיון דהוי כללא ולכך ס"ל לחלק בין קונה למקנה דקונה קפיד טפי א"כ לפ"ז י"ל דמ"מ ס"ל דאף אצל הקונה דקפיד היינו כשאומר בדיבור אחד ולא בשני דיבורים א"כ לפ"ז י"ל דלפי שיטת המשנה דסתם בקדושין כר"ש ובנדרים דלא כר"ש ע"כ צ"ל דס"ל כמ"ש הכ"מ הנ"ל משום דלשון זה משתמע לתרי אנפי ובנדרים לא חיישינן כיון דמשתמע ללשון כללא. משא"כ בקדושין חיישינן לחומרא א"כ לפ"ז שפיר לשיטת המשנה דלא ס"ל לפסוק כר"ש בכל ענינים רק דפסקינן דלשון זה משתמע לתרי אנפי ורק לענין קדושין מחמרינן א"כ יש ליישב קו' רש"י לשיטת הר"ן דלכך לא קשה לרבא דמוקמינן באומר כולכם ואחת מאחיות דהא הוי קני את וחמור כו' די"ל דהוי בשני דיבורים כקו' הפ"י הנ"ל דאף לר"ן י"ל סברא זו לחלק בין דיבור אחד לשני דיבורים לענין הקונה אף דקפיד. וא"ל הא למשנה דס"ל כר"ש דכללא הוי א"כ האומר כולכם ואחת מאחיות מקודשת הוי דיבור אחד י"ל דז"א דהא המשנה לא פסקה כר"ש דהוי כללא רק לחומרא וכאן מקודשת הנכריות דלחומרא אמרינן דהוי שני דיבורים ומקודשת הנכריות מספק. וא"ל דלפ"ז קשה למה לא משני על אביי ג"כ באומר כולכם ושתי האחיות די"ל דלדעת הר"ן נימא כתירוץ הלחם משנה דבאומר הראוי לביאה כו' הוי רבותא יותר יוע"ש בלח"מ פ"ט מהל' אישות הנ"ל:
ולפ"ז מיושב הקו' שהקשינו לעיל כיון דלא הי' לרב הקבלה איך הגרסא במשנת רק דצריך לתרץ מסברא איך נגרוס במשנה א"כ קשה מנ"ל לרב להוכיח דאשה נעשה שליח כו' אימא דהמשנה איירי באומר אחת מכולכם כו' כדכתב רש"י ואין לשבש הגירסא כו' דלפי הנ"ל יש לומר כך דרב ס"ל דהמשנה איירי באומר כולכם ואחת מאחיות כרבא או כולכם ושתי האחיות כאביי. א"כ הא דמספקא לי' אי כאביי אי כרבא לשניהם מתיישב המשנה בחדא שיטה אבל לומר אחת מכולכם ס"ל לרב דאין לומר כלל. ולכך מדייק שפיר דאשה נעשה שליח הוצרכו הח"מ והב"ש להעתיק דאיירי כשבירר דאל"כ הוי קדושין שאמ"ל ואף דקיי"ל כאביי דקדושין שר י"ל הוי קדושין מ"מ כה"ג דמקדש שתיהן אף אביי מודה דלא הוי קדושין והא הכא הוא קידש לשתיהן דאמר שתי בנותיך כו'. אך י"ל דזה טעות דהרשב"א איירי באדם אחד המקדש שתיהן שפיר י"ל דקדושין שאמ"ל כה"ג אף אביי מורה אבל הכא דאמר שתי בנותיך לשני בני אף דקידש לשתיהן בשליחות הבנים מ"מ הא לא קידש לכל אחד מהבנים רק אחת מהן א"כ שפיר הוי דומיא דאביי דקיי"ל דקדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין: