אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ
סימן מא · ד)
ולפי"ז נ"ל למאי דמבואר בב"ק (דף פ"ה ע"ב) דאם חרשו נותן לו דמי כולו. וא"כ כיון דבטול העשה יהי' ע"י שחרשה בידים וחבלה. ונתחייב לשלם דמי כולה. ותשלומין דחובל בחבירו פוטרים ממלקות אף דלאו אחר. א"כ כמו דלא מצי הש"ס לאשכוחי כגון דקטלה משום דקלב"מ. ואין הביטול גורם לו לחיוב מלקות. כמו כן גם אם ביטל ע"י שחבלה ג"כ פטור ממלקות למפרע. דתשלומין דחובל בחבירו פוטרים ממלקות. וא"ש דלא משכח"ל בהאי גונא. ומ"ש ידידי במכתבו השני דאכתי משכ"ל כגון שתקע באזנה וחירשה דליכא חיוב ממון בכה"ג כמבואר בב"ק (דף צ"א) לק"מ. דכמו דחשיבנן לה גרמא לענין חיוב תשלומין משום דאיהו אבעית אנפשי' כמו כן לא יתחייב מלקות משום ביטול העשה. דאין עבירת הלאו נגמרת עד שיבטל לעשה בידים. וא"כ בכה"ג ודאי לא מקרי ג"כ ביטול בידים. ופשוט. אמנם דאי בעינא אמינא לי' דמשכ"ל. כגון שחרשה ע"י חבורה בשבת. ולא התרו בו משום שבת וקיי"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין אבל לא ממלקות. עי' כתובות דף (ל"ה ע"א) וחולין דף (פ"א ע"ב). וא"כ מממון של חבלה פטור בכה"ג משום חיוב שבת. וממלקות אינו פוטר בשוגג ורק אורתא רחיקתא היא לאוקמי בכה"ג. ועי' בתוס' שם ובגהש"ס שהקשה בלא"ה שמשכח"ל שהרגה במזיד ובלא התראה ובהג' הב"ח ז"ל ומהרש"ל ז"ל ומהרש"א ז"ל. ובמנח"ח שם: