אור ברסלב

אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ

סימן לט

סימן לח

שלמא רבא וחיי אריכי לכבוד אבא מארי הרב הגדול בתו"י מ' מרדכי יונה שליט"א ראבינאווץ

אחדשה"ט וכו'

א)

אשר הקשית לשאול במכתבך לשיטת רש"י ז"ל במכות ד"ו ע"א בפרכת הש"ס הרוג יציל דהוא מטעם דאדם קרוב אצל עצמו. ולא כפי' תוס' ז"ל מטעם שונא או משום דהוא טריפה. וקשה טובא לפי"ז איך אמרינן בפלוני רבעני לאונסי דהוא ואחר מצטרפים להורגו. ולא פסלינן לי' לנרבע מטעם קורבה כמו הרוג. לשי' רש"י ז"ל. עכ"ד מר אבא שי':

ב)

קושי' זו מבוארת בדברי המרדכי בסנהדרין בפ' ז"ב סי' תרצ"ה וז"ל. מכאן דקדק רבי דקרובי הנרצח יכולין להעיד על הרוצח ואפילו הנרצח עצמו כ"ז שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד כדמשמע מפלוני רבעני לאונסי וכו' וסברא הוא דנאמנין להעיד כיון דכבר מת אחי' ולא נ"מ אלא ליורשים. וקשה ממס' מכות פ"ק דפריך הרוג יציל פי' דהוא קרוב ופסול להעיד ופוסל לשאר העדים שראו עמו ומשני כשהורגו מאחורי' משמע דהנרצח אינו יכול להעיד ומצאתי בתוס' רבינו משה שפי' ריב"א הרוג יציל לאו משום קורבה אלא משום שהוא טריפה פסול להעיד וכו' עכ"ל ודיני' דהמרדכי מובא בחו"מ סי' ל"ג סעיף ט"ז ברמ"א. עכ"פ מבואר בד' דמוכרח מהא דפלוני רבעני לאונסי. דאין על ההרוג פסול קורבה כלל כמו על הנרבע. וקשה באמת לשי' רש"י ז"ל דהרוג פסול מטעם קרוב. מפלוני רבעני לאונסי. ובפשוט הי' נראה לחלק בין הנושאים דהרוג מקרי נוגע בדבר וקרוב לעדות זו. כי יחם לבבו לנקום נקמתו מן הרוצח. כאשר באמת הקשה הרדב"ז ז"ל בסי' רל"א דאיך יתכן להכשיר קרובי הנרצח דהם הם גואלי הדם החפצים לנקום בו נקמתם יעוי"ש. אבל בנרבע אפ"ל דלא שייך בי' כ"כ תאות נקם בהריגה על שרבעו לאונסו. ולא מקרי כ"כ נוגע בדבר דנפסלנו משו"ז. ולהכי מכשרינן לי'. וכן מסתבר לכאורה:

אמנם כד דייקינן שפיר נראה שז"א. דעיקר דיני' דהמרדכי תלוי בזה. אם הא דפסלינן נוגע בכ"מ. אם הוא דוקא בשיש לו להעד נגיעת ממון או דגם שאר נגיעה פוסלת. ומבואר הדבר במהרי"ט חו"מ סי' פ' שהאריך בזה. והביא ראי' מהא דאמר רבא בסנהדרין ד"י ע"א פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להרגה דאדם קרוב אצל אשתו ולא פסלינן לי' לגבי נואף אע"ג דאנן סהדי שהוא שונאו שנאת נפש דכתי' כי קנאה חמת גבר וגו' ותו אמרו פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו אע"ג דאין לך נגיעה גדולה מזו שהרי רודף הוא וניתן להצילו בנפשו. וע"כ דכל דליכא נגיעת ממון אע"ג דזכותו הוא כשר להעיד. וכתב עוד דזהו טעמי' ונימוקו של רבינו יואל ז"ל במרדכי דקרובי נרצח כשרין להעיד על הרוצח ואפי' הוא עצמו כ"ז שאינו טריפה יכול להעיד וקשה מדאמרינן בפ' אחד דיני ממונות. מחזירין לזכות ואין מחזירין לזכות שהיא חובה ופרכינן חובתי' דמאן חובתי' דגואל הדם. ופרש"י ז"ל שקשה בעיני' שזה ניצול. ואי חשבינן זכותו של רוצח חובה אצל גואל הדם אמאי מכשרינן לי' לעדות הא נוגע בעדות הוא. אלא ע"כ דכיון דנגיעת ממון ליכא אע"ג דזכותו הוא כשר להעיד יעוי"ש. וא"כ אם נימא בדעת רש"י ז"ל דס"ל דהנרצח מקרי נוגע לעדות אע"ג דלית לי' הנאת ממון מ"מ מקרי נוגע. וקרוב הוא לעדות זו. ועי' בסי' ל"ז בקצוה"ח ס"ק ט' יעוי"ש. א"כ גם נרבע מן הדין יהי' פסול לעדות רובע. דגם הוא נוגע עכ"פ שיהרג הרובע וכמ"ש מהרי"ט ז"ל. ומי יהיב לן סכינא חריפא לחלק בין הדבקים. לחלק בין הנגיעות ולומר דנרבע לאו נוגע כלל. ועוד דמוכח ממהרי"ט ז"ל שם דרוצה להשוות גם דעת רש"י ז"ל לדעת זו של רבינו יואל ז"ל בעיקר דיני' דבעינן דוקא נגיעת ממון. וצ"ע באמת לישב שי' רש"י ז"ל:

ד)

ונלענ"ד בזה. ומקודם נבאר טעמו ונימוקו של המרדכי. דלכאורה צריך ביאור דהסמ"ע ז"ל בס"ק כ"ה כתב אמ"ש במרדכי דהנרצח עצמו כ"ז שהוא חי ואינו טריפה כשר להעיד. דדקדק לומר הנרצח ללמדנו דמיירי שבשעה שבאין לדון להרוצח כבר מת המוכה אלא שמעיקרא בשעה שהעיד הוה חי ולא הוי טריפה ואח"כ מת ומקבלין עדותו להמיתו או לחייבו גלות ע"פ ובכה"ג דוקא מותר משום דאין הנאה גם לנרצח בהמיתו או בהגלותו אבל אם נשאר חי פשיטא דלא מקבלין עדותו לענוש המכה ע"פ בשבת ורפוי ואינך עיי"ש. ולפי"ז צריך להבין איך באמת מקבלין עדותו להרוג הרוצח. הא בשעת העדות עודנו חי. ואם באמת ישאר בחיים יתחייב ליתן לו שבת ורפוי. והו"ל נוגע ובעל דין בעדות זו. ומצאתי שהקשה כן התומים ז"ל ויעוי"ש שמתרץ דפלגינן דיבורא לגבי' רוצח מהני עדותו ולגבי עצמו לא. ולא שייך כאן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. דבע"ד אינו בגדר עדות כלל. ועיי"ש שהוליד מזה. דבקרובי נרצח שיעידו פלוני הרג את אחינו. אף דמעידין כשכבר מת הנרצח. ואין כאן שוב תשלומי ממון דשבת ורפוי. מ"מ בשעת ראי' לא ידעו דאולי יחי' ויתרפא. והו"ל נוגעים ממש, ובעינן תחלתו וסופו בכשרות. ויהי' תלוי בזה. אם אמרינן בעדות קרובים עדות שבטלה מקצתה ב"כ. ולא פלגינן דיבורא או לא דאף בעדות קרובים פלגינן דיבורא עיי"ש שמביא מחלוקת הראשונים ז"ל בזה:

ה)

ואודה ולא אבוש כי בעניי לא אוכל לירד לסוף דעתו של הגאון רבינו בעל התומים ז"ל בזה. במ"ש דעיקר יסודו וטעמו של המרדכי ז"ל הוא מטעם דפלגינן דיבורא ומהימנינן לי' על הרוצח ולא על נפשי'. וקשה טובא. דמאי חידושא דחדית לן בזה. והלא קיי"ל בכ"מ דפלגינן דיבורא. ובזה י"ל למאי שמבואר בסי' ל"ד סעיף כ"ו ובש"ך ס"ק ל"ח דהיכא דהוי נוגע בדבר לא אמרינן פלגינן דיבורא. דחושדין אותו וחיישינן דילמא בשביל עצמו מעיד כן. יעוי"ש ובתומים שם. א"כ י"ל דעיקר מאי דאתא לאשמועינן הוא דלא חשבינן לי' לנרצח לנוגע בעדות בשביל שנאת נקם. ואולי לא התרה בו כראוי ורוצה להכותו נפש. ואז לא הוי אמרינן דפלגינן דיבורא. וכאשר כן צ"ל בכוונת המהרי"ט ז"ל שהביא ראי' מפלוני בא על אשתי כמ"ש לעיל. והרי התם בודאי פלגינן דיבורא כמבואר בש"ס. ומאי ראי' היא זו דלא הוי נוגע. וע"כ דאי הוה חשבינן לי' לנוגע לא הוי אמרינן פלגינן דיבורא וכן הי' אפ"ל בכוונת המרדכי ז"ל. אמנם במהרי"ט ז"ל שם לא משמע כן. ורק דגם מהמרדכי ז"ל נסתייע לסברתו אבל מוכח דאין זה עיקר יסודו של המרדכי ז"ל. אבל עוד יותר קשה לי דהלא המרדכי ז"ל מביא ראי' לסברתו מפלוני רבעני לאונסי. ומשמע דחד דינא לתרווייהו והלא בפלוני רבעני לאונסי אין זה מטעם דפלגינן דיבורא דהלא אפי' רב יוסף דפליג בפלוני רבעני לרצוני. ולית לי' פלגינן דיבורא מ"מ מודה בפלוני רבעני לאונסי ודוח"ל דאינו מביא ראי' רק דאיננו נוגע בעדות וכמו שהביא גם במהרי"ט ז"ל מזה. דא"כ לא חדית לן המהרי"ט ז"ל כלום. וכל דברי' יהי' דברי המרדכי ז"ל:

ו)

ועוד בה שלישי'. דנראה ברור דלא שייך בכאן כלל הא דפלגינן דיבורא בעדות הנרצח. דפלגינן דיבורא לא אמרינן רק בפלוני רבעני לרצוני. דגם אם מסלקינן העדות שעל עצמו ולא מהימנינן לי' ע"ז. יש כאן עדות שלמה על אותו פלוני שרבע לאיש ומחויב מיתה. דאין נ"מ לנו כלל את מי רבע. ולהכי פלגינן דיבורא ומהימנינן לי' על פלוני שרבע דהויא עדות בפני עצמה. ולא מהימנינן לי' אנפשי' שנרבע לרצונו ונעשה רשע. דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. ועי' תוס' סנהדרין (ד"ט ע"ב) וכתובות (די"ח, ע"ב) בד"ה ואין. ובר"ן כתובות שם. ובנוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' ע"ב והדברים עתיקים. וכן בפלוני בא על אשתי. דיש כאן שתי עדיות על פלוני ועל אשתו ואף דלא מהימנינן לי' על אשתו. יש כאן עדות שלמה על פלוני שבא על א"א. משא"כ בעדות הנרצח. כשמעיד ראובן בב"ד ששמעון הרגו. וראובן עדיין חי ואינו טריפה. א"כ לפי עדותו הדין דחובשין לשמעון אי מיית ראובן קטלינן לי' לשמעון ואי לא מיית ויקום והתהלך על משענתו ונקה שמעון רק שבחו יתן וכמבואר (בכתובות ל"ג ע"ב ובסנהדרין ע"ח ע"ב) נמצא דעדות ראובן איננה מבוארת עוד. ואין אנו יודעים עוד. אם על עסקי נפשות בא או על עסקי ממון. דאי מיית תהי' עדות רציחה. ואי לא מיית. תהי' רק עדות חבלה בעלמא. ועדות זו תלוי' במיתת ראובן וקשורה בה. דרק אז יתברר לנו משפטו ודינו של הרוצח או החובל. ואיך נאמר בזה דפלגינן דיבורא. ולא מהימן אנפשי'. ונאמן רק ששמעון הרג את איש ולא אותו ושוב אין משפטו של שמעון תלוי כלל במיתת ראובן המעיד. וזהו עדות אחרת לגמרי שלא העיד ראובן כלל דהלא אין אנו יודעים כלל מה שם העדות שלו. אם עדות רציחה או חבלה. ואם נאמר בזה דפלגינן דיבורא ולא מהימן אנפשי'. שוב אין שייך לומר דבמיתת ראובן יתברר משפטו של שמעון. וא"כ לא יתברר לעולם. ומה שם נקרא לה. וא"כ פשוט דלא שייך בכה"ג פלגינן דיבורא. ואין שייך לומר פלגינן דיבורא רק באופן דמעיד שהשקהו סם הממית בודאי לסוף יום או יומים ואמדוהו למיתה. ובאופן דלפי עדותו אין לחבוש לרוצח כלל רק דתכף קטלינן לי'. כיון דברור לנו שימות בודאי. ונמצא דאז הויא עדותו על הרוצח עדות שלמה שהרג נפש. ושוב אפ"ל בזה דפלגינן דיבורא. ומהימן לנו שהרג שמעון נפש. אבל לא אותו. ועי' בתומים ס"ק י"ב שמסתפק בזה אם בכה"ג ממיתין תכף להרוצח דדילמא איתרחיש ניסא וחי ויבואר בסמוך אי"ה. וגם דעתו נוטה שאין להמיתו תכף ורק נמתין עד שימות. וא"כ שוב לא שייך לומר דפלגינן דיבורא כמ"ש. ועי' בתומים בסי' ל"ד בס"ק כ"ג וכ"ו בפירושא דפלגינן דיבורא דתלי לה בשתי שי' הראשונים ז"ל יעוי"ש:

שו"מ בתומים סי' ל"ח סק"א הביא שם דברי הרדב"ז ז"ל שכ' גם בפלוני רבעני לאונסי דפלגינן דיבורא והוי כרבע לאחר ולכך כתב דבפלוני רצחני א"א לפלוג דיבורי' שהרי שור שחוט לפניך. עיי"ש שמפרש דברי' דלפי"ז צ"ל דגם ר"י ס"ל פלגינן דיבורא. וכתב עלי' דהוא נגד משמעות כל המחברים דבלאונסו לא פלגינן דיבורא כלל. וסברת הרדב"ז ז"ל דלא שייך פלגינן דיבורא בעדות הנרצח דהרי שור שחוט לפניך. ג"כ צריכה ביאור לענ"ד. ובעניי אינני מבין בלא"ה איך שייך בזה פלגינן דיבורא וכמ"ש בפנים מסבירות:

ז)

ואשר ע"כ נלע"ד דדיני' של המרדכי ז"ל דמכשיר עדות הנרצח לאו מטעם דפלגינן דיבורא הוא. וחד דינא הוא כמו בפלוני רבעני לאונסי דגם לר"י מצטרף עם אחר להורגו אף דלא ס"ל פלגינן דיבורא דגם הכא איננו נוגע לי' העדות כלל. וכמ"ש הסמ"ע ז"ל דמאי נ"מ לי' בזה שימות או יגלה הרוצח. ומחמת שנאת ותאות נקם ג"כ לאו נוגע מקרי כמ"ש מהרי"ט ז"ל. ומה שהקשה התומים ז"ל דאיך מקבלין עדותו להרוג הרוצח. הלא אם ישאר בחיים נחייבו ליתן שבת ורפוי. וא"כ הוי נוגע בעדות. וכן מ"ט מכשרינן קרובי הנרצח הלא אף דכשמעידין כבר מת. ואין כאן שבת ורפוי. מ"מ בשעת ראי' לא ידעו מזה דאולי יחי' ויתרפא. ובעינן תחלתו וסופו בכשרות. נ"ל דעיקר דין דתחלתו וסופו בכשרות ל"ש הכא. דלא שייך רק אם לאותה עדות עצמה הי' פסול בשעת ראי' ואח"כ נתכשר לה. משא"כ בנ"ד. כשראו קרובי הנרצח ששמעון הרג לראובן קרובם. שהכהו מכת מות ועדיין הוא חי. הי' הדין תלוי ועומד אז. דאי מיית ראובן קטלינן לי' לשמעון. ואי לא מיית לא קטלינן לי' ורק שבתו יתן. והקרובים האלה לעדות נפשות הם כשרים להרוג לשמעון ולעדות ממון הם פסולים. ובזה כשיש נפשות אין ממון. וכשיש ממון אין נפשות. א"כ ל"ש תחלתם בפסול דאינם פסולים רק לעדות ממון אם נשאר הנרצח בחיים. אבל אם מת ומשפט מות עתה להרוצח. לעדות זו הי' כשרים גם מתחלה. דלא הי' פסולים רק אם הי' נשאר בחיים דהי' אז עדות אחרת ומעשה אחרת. עדות ממון על חבלא בעלמא ועתה הויא עדות נפשות על מעשה רציחה ולעדות זו כשרים מתחלה ועד סוף. ואף כשהנרצח בעצמו מעיד. ובודאי על עסקי נפשות בא להעיד. להרוג את הרוצח אם ימות. ולעדות זו כשר ג"כ מתחלה ועד סוף. ועיקרו אינו בא בתורת עדות לב"ד רק על מיתת הרוצח. דלתבוע שבת ורפוי אם ישאר בחיים. הוא בע"ד עצמו. ומי פתי יסור הנה לבוא בתורת עדות לב"ד על תביעות עצמו. וגדולה מזו כתב הש"מ (כתובות די"ח ע"ב) ומובא בנובי"ק חאהע"ז סי' ע"ב. דטעם דפלגינן דיבורא בבא להעיד על עצמו ועל חבירו. דמתוך שהוא קרוב אצל עצמו ויודע דאין קרוב נאמן. אף שאומר בפי' על עצמו אין כונתו להעיד על עצמו כלל רק על חבירו עיי"ש. וכן כתב פי' זה ביד רמה להרמ"ה ז"ל במס' סנהדרין עיי"ש. א"כ בנ"ד פשיטא שלא בא להעיד בתורת עדות לתבוע דמי חבלה. ועיקרו אינו בא רק להרוג לרוצח אם ימות. ולעדות זו כשר מתחלה ועד סוף. ואין כאן חשש משקר ופסול נוגע ובע"ד כלל:

ח)

אמנם נ"ל קצת בזה דדיני' של המרדכי ז"ל במחלוקת שנוי' והוא. דבהגהת אשר"י בב"ק פרק שור שנגח דו"ה כתב וז"ל שם. ראובן שהרג את שמעון אע"פ שחייב מיתה משלם דמי' ליורשים בבא לצאת ידי שמים אי נמי אי תפסי יורשין לא מפקינן מינייהו עכ"ל. ומובא בקצוה"ח סי' ת"י ועיי"ש בדברי' שכן נראה לכאורה גם שיטת רש"י ז"ל בב"ק דנ"ג ע"ב גבי שור ואדם שדחפו לבור לענין כופר שור חייב אדם ובור פטורין. ופרש"י ז"ל אדם דהוא בר קטלא ואי נמי לא אתרו בי' פטור מדתנא דבי חזקי' ובור דכתיב שור ולא אדם. ומדכתב רש"י ז"ל טעמא לפטורא דאדם מצד קלב"מ. וא"כ הא קיי"ל דבכל קם לי' בדרבה מיני' חייב לצאת ידי שמים. ומהניא תפיסה כמבואר בב"ק ד"ע ע"ב ובב"מ דצ"א ע"א וברש"י שם. וע"כ דס"ל כהגהת אשרי דמחויב בדמי הנהרג בבא לצי"ש. ומקרא דעלי' ולא על האדם לא ממעטינן רק כופר אבל לא דמים. ועיי"ש בקצוה"ח דשי' הרמב"ם ז"ל לא כן בפ"י מה' נזקי ממון דס"ל דדמים בלא"ה ליכא לבן חורין עיי"ש ולפי"ז נ"ל דלשי' רש"י והג"א ז"ל דאף כשמחויב מיתה מ"מ איכא חיוב לצאת ידי שמים לשלם דמי הנהרג: ומהניא תפיסה. א"כ בודאי הנרצח אינו כשר להעיד על הרוצח גם להמיתו. כיון דאיכא בזה גם עדות ממון לצי"ש. ומהני תפיסה משום זה בודאי מקרי נוגע ובעל דין ע"ז. ואף דמקבלין עדותו רק על אחר שימות מ"מ יורשין דידי' מיני' הוא דקיירתי ואיהו הוא דקמורית להו. וא"כ אף אם יצוייר שאינו קרוב כ"כ ליורשי' שפסול לעדות. מ"מ כיון דמיני' הוא דקא ירתי א"כ נפסק הדין עפ"י בעל דין עצמו. ולא עפ"י עדים כלל. דבע"ד אינו בגדר עדות כלל. דאם הי' רק פסול מצד נגיעה וחשש משקר. א"כ כשמת וליכא גבי' נגיעת ממון שוב נסתלק הפסול. משא"כ בע"ד אינו בגדר עדות כלל. וגם לאחר מותו לא נוכל לפסוק ע"פ. ולא שייך ג"כ לחלוק עדותו להרוג הרוצח ע"פ. ולא נחייבו בדמי הנהרג. דאיך שייך בזה למפלג דיבורא. דזה בלא זה אי אפשר. ועי' ברא"ש פ"ק דמכות סי' י"ג. ועי' מ"ש בנתיבות סי' ל"ג סק"ב ודוק. וא"כ לפי"ז ע"כ דהמרדכי ז"ל דמכשיר עדות הנרצח קאי בשיטתי' דהרמב"ם ז"ל דאין חיוב בדמי הנהרג כלל. ושפיר מקבלינן עדות הנרצח דלהרוג הרוצח לאו נוגע ובע"ד הוא כלל:

ולפי"ז אפ"ל בשי' רש"י ז"ל דאזיל לשיטתו דס"ל דיש חיוב דמי הנהרג בבא לצי"ש ומהני תפיסה וכיון דאיכא חיובא דממון לצי"ש. אף דאין ב"ד יכולים לכופו משום דקם לי' בדרבה מיני' מ"מ הוא נוגע ובע"ד בודאי וקרוב אצל עצמו ופסול. ושפיר פי' בפרכת הש"ס הרוג יציל דהוא מטעם קרוב לעצמו ול"ק כלל מפלוני רבעני לאונסי וא"ש. ואף דבהגהת אשר"י פ' זה בורר כתב ג"כ דקרובי הנרצח כשרין להעיד. אף דס"ל דאיכא חיוב דמי הנהרג בבא לצי"ש. אפ"ל דמיירי בקרובים לנרצח ולא ליורשי'. וא"כ אינם פסולים מחמת הנגיעה דממון. כיון דליורשים רחוקים נינהו. ועי' במרדכי ז"ל שתי גרסאות. וגרסא אחת לענין קרובי הנרצח וז"ל. ונ"מ שהם קרובים לנרצח ורחוקים ליורשי' ע"ש ודוק. ומ"ש עוד בהג"א דקרובי המוכה יכולין להעיד על המכה לגרשו מבית הכנסת. עי' במחנה אפרים ה' עדות שתמה ע"ז דכיון דבטלה מקצת עדותן על המכה לענין לחייבו ממון. א"כ אמאי נאמנים וגם פלגינן דיבורא ל"ש בכה"ג עיי"ש. ואולי במקום דאין שבת ורפוי. ושאר דברים אין גובים בבבל ועי' בחו"מ סי' א' ס"ב ברמ"א ובהג"א ב"ק פ' החובל. וא"כ אין מעידין כלל לחייבו ממון:

ט)

עוד נ"ל לישב קושי' מר אבא שי'. דהנה בהגהת אמרי ברוך בחו"מ סי' ל"ג על מ"ש הרמ"א דקרובי נרצח כשרין להעיד הקשה מירושלמי מפורש בפ' ז"ב ובפ' שבועת העדות דאי' שם תני ר' ישמעאל ושפטו העדה וכו' שלא יהיו העדה לא קרובי המכה ולא קרובי המוכה אמר ר' יוסי כו' מכאן אתה אומר שלא יהי' הדיינים קרובי הנידונים ומנין שלא יהי' העדים קרובי הנידונים אמרה תורה הרוג ע"פ דיינים הרוג ע"פ עדים מה הדיינים אינם קרובי הנידונים. אף העדים אינם קרובי הנידונים ע"כ. אמנם י"ל דזהו רק לר' ישמעאל אבל אליבא דר"ע דיליף דקרובים פסולים להעיד מפסוק דלא יומתו וכו' לא שמעינן לפסול קרובי הנרצח עכ"ד הא"ב. א"כ עכ"פ לר' יוסי ס"ל שם דקרובי הנרצח פסולין להעיד. וא"כ מכ"ש הנרצח עצמו דאין לך קרוב לו מהוא לעצמו. וא"כ שם במכות הא דפריך הרוג יציל דפרש"י ז"ל דהקושי' רק לר' יוסי דס"ל דאף בלא התרו מציל את הנידון מפני קורבה. שפיר פרש"י ז"ל דפרכת הש"ס הרוג יציל הוא מטעם קורבה. ולדינא קיי"ל דנרצח וכן קרובי' כשרין להעיד. ול"ק מפלוני רבעני כלל. ופשוט. ואדרבה לפי"ז יהי' קצת צ"ע דברי המרדכי ז"ל שהקש' מזה. וצ"ע:

י)

ובפסקי מהר"מ ריקאנטי ז"ל בסי' תנ"ז העתיק דיני' דהמרדכי ז"ל וכ' בסוף וז"ל ואפי' הנרצח עצמו אם יכול לדבר עדיין דמה לי הרגני ומ"ל רבעני לאונסי אלא משום דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה. וצ"ל בטעמא דלא הוי עדות שאתה יכול להזימה עפ"י מאי דהק' התומים ז"ל בסוס"י ל"ג דממ"נ במאי מיירי דאם הוא כ"כ בחזקת מת עד שאפי' הרוצח יהרג תכף גם בעודנו חי. א"כ אינו בתורת הזמה דעדים יאמרו דגברא קטילא בעו למקטל. ואי דאין כ"כ בחזקת מת דאולי יחי'. א"כ כ"ז שהוא חי גם הרוצח לא יהרג. ואם ימות שוב אינו בתורת הזמה דאטו בתרי קטלי וכו' ואי דכי יבואו זוממין כבר יהי' טריפה וקטלינן לרוצח אף דהוא חי ואפשר גם להרוג אותו כשהוזם מלבד דזה דוחק דיהי' הורגין לרוצח כ"ז שהוא חי. אף שהוא ודאי טריפה. מ"מ אולי יקרה לו נס כמ"ש היש"ש דלאו כל טריפה מת. ועוד דא"כ העדים אינם בזוממי זוממין כיון דלא יהי' נהרג רק כשיהי' טריפה עיי"ש:

יא)

ובעניי לא אדע מה זה מסתפק התומים ז"ל אם יש גונא שיהי' הורגין לרוצח אף דהנרצח עודנו חי. הלא הוא ש"ס ערוך בגיטין דמ"ג ע"א דבעי שם חצי עבד וחצי ב"ח יש לו קדושין או לא ומביא מברייתא המית מי שחצי עבד וחצי ב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשי'. ואי אמרת קדושי' לאו קידושין יורשין מנא לי'. אמר רב אדא בר אהבה כשעשאו טריפה ומאי יורשי' נפשי'. אמר רבא שתי תשו' בדבר חדא דיורשי' קתני ועוד כופר הוא ואינו משתלם אלא לאחר מיתה. ועי' ברש"י שם. ובאב"מ בסי' ח' מביא בשם שיטה מקובצת בב"ק דעיקר הטעם דאינו משתלם כופר רק לאחר מיתה. הוא משום דכתיב השור יסקל וכמיתת הבעלים כך מיתת השור ורוצח אינו נהרג עד שימות הנרצח לגמרי עיי"ש הרי מוכרח מזה דאין ציור בעולם שיהי' הורגין לרוצח כ"ז שהנרצח חי. דאל"כ משכח"ל שפיר שישלם גם כופר מחיים ושפיר איכא לאוקמי מאי יורשי' נפשי'. וצע"ג: ואסיים בברכת השלום כנפשך ונפש בנך המפלל לד' בעד טוב שלומך כל הימים: יחיאל מיכל ראבינאוויץ [לעכאוויטש טו"ב כסליו תרס"ב]

תוכן העניינים

אפיקי ים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה