אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ
סימן לז · ו)
והי' נ"ל בזה. למ"ש הרא"ם מובא במל"מ שם. דלשון אכילה בכ"מ בכל שהוא. וכ' המל"מ דלפ"ז הא דבנשבע שלא יאכל אינו נאסר רק בכזית. היינו טעמא משום דודאי לא נתכוין להחמיר על עצמו יותר מאיסורי תורה. והיינו דאם באמת יאסור עצמו גם בפחות מכזית יתחייב ג"כ קרבן ומלקות ע"ז יעוי"ש וכ"ז שייך בעלמא היכא דבאמת חלה עלי' שבועת בטוי. משא"כ בזה שנשבע שלא יאכל ז' ימים. דאדרבה אם נאמר דאסר עצמו אף בכל שהוא. יצמח מזה קולא לעצם האיסור. דממילא תהי' שבועתו דבר שא"א לעמוד בו באמת כיון דנאסר מחמת השבועה גם בח"ש. וא"כ הדין דלא חלה שבועה לאסור כלל. והוי רק ש"ש ומלקין אותו ויאכל מיד. א"כ אפ"ל דבזה ל"ש האומדנא נגד סתימת לשונו דמשמע בכ"ש. משום דודאי לא רצה להחמיר ע"ע יותר מאיסורי תורה. אדרבה אולי האי גברא רק לש"ש נתכוין ואוסר עצמו בכל שהוא כדי שלא יאסר בשבועת בטוי כלל. וראי' גם מדנחית לאסור עצמו לשבעה ימים דבר שא"א לעמוד בו. וא"כ דלא שייך בזה האומדנא דאיכא בעלמא ממילא ראי' מסתימת לשונו דסתם אכילה בכ"ש. דאסר עצמו גם בחצי זית. ולזה הוי שפיר ש"ש. ובזה נרוויח לתרץ מה שהקשיתי לשי' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"ש דנשבע שלא יאכל סתם אינו אסור בנבילות וכל דברים האסורים. א"כ מדוע הוי ש"ש בנשבע לז"י הלא יוכל לעמוד בשבועתו ויאכל נו"ט. ובפרט למ"ש הכ"מ ז"ל בטעמי' דהרמב"ם ז"ל משום דברור שיאכל לכשיסתכן. א"כ כשיאכל נו"ט לכשיסתכן הרי יאכל בהיתר. ולמ"ש בזה דכיון דאוסר עצמו בכ"ש א"כ חלה שבועה גם אנבילות. אכן ז"א. דטעמי' דהרמב"ם ז"ל דאינו נאסר בנו"ט בנשבע סתם משום דהוו כמו עפר שאינו ראוי לאכילה. א"כ גם באוסר עצמו בכ"ש. כיון דח"ש לדידן אסור מה"ת אכתי דברים שאינם ראוין מקרו. גם בעיקר הסברא יש עוד לעי' דנראה סתירה לזה מד' הפוסקים ז"ל. יעוי' ברא"ש ורשב"א ז"ל (בדכ"ה ע"א) גבי נשבע סתם שלא אישן אם משמע לעולם או לא יעוי"ש. ועי' מ"ש לעיל בזה: