אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ
סימן לה · ז)
ובהאי ענינא אמרתי להסתפק לר"ע דס"ל בשבועה שלא אוכל דאסור בכ"ש. איך הדין לדידי' בנשבע שאוכל ואכל כ"ש אם יצא ידי חובת שבועה. והי' נ"ל דתלוי במחלוקת רש"י ותוס' ז"ל בפירושא דמתני' בהא דאמר ר"ע היכן מצינו במדבר ומביא קרבן וזה מדבר ומביא קרבן. וכתב רש"י ז"ל מדבר ומביא קרבן משום ביטול דיבורו וכיון דמשום ביטול דיבורו הוא אף זה ביטול דיבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכ"ש ולפי"ז כיון דטעם דר"ע משום דדעתו בלשון אכילה גם אכ"ש. א"כ גם כשנשבע שאוכל דעתו אכ"ש. אבל התוס' ז"ל (בדף כ"א ע"ב) בד"ה היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו' ז"ל הלכך כיון דחמיר דעתו אכ"ש. וכיון דלדידהו טעמי' דר"ע משום חומר דשבועה. א"כ כ"ז רק באם נשבע שלא לאכול. אבל לא בנשבע שאוכל דאדרבה קולא הוא לגבי' אם יצא ידי חובתו בכ"ש. ולהכי בזה גם לר"ע דעתו אכזית.. אולם עוד מסתפקנא לרבנן דבנשבע שאוכל בוודאי דדעתו אכזית. איך הדין באם אין לו רק חצי זית אם מחויב לאכלו עכ"פ. או דכיון דדעתו אכזית. אינו מחויב כלל לאכול כשאין לו רק חצי זית. ויותר מסתבר לומר כיון דפחות מכזית לרבנן לא מקרי אכילה בלשון בני אדם. א"כ בוודאי אין מחויב לאכול בשאין לו רק חצי זית. דלא מקרי אכילה. וע"ז לא נשבע. ולפי"ז שוב אפשר לומר דאף לפי' תוס' ז"ל דטעמי' דר"ע משום חומר הוא. מ"מ גם אם נשבע שאוכל איכא חומר. אם נאמר דדעתו אכ"ש. דאף אם אין לו רק חצי זית מחויב לאכלו ולקיים שבועתו ושוב אפ"ל דגם בזה נימא לר"ע דדעתו אכ"ש. וראיתי לכת"ה שי' בתשו' השני' האריך מאד בכל מה שנסתפקתי בזה ודין הניין לי כי הסכים לדברי. רק דצ"ע עוד לישב מ"ש שם דברי הירושלמי דמוכח בהדיא דטעמי' דר"ע לאו מטעם חומר הוא וגם בלהקל אמר וכפירש"י ז"ל ודלא כתוס' ז"ל וצ"ע בזה. ובזה אשים קנצי למלין הפעם. ואומר שלום להד"ג יחי' ולכ"א כנפש ידידו דוש"ת יחיאל מיכל ראבינאוויץ. סלוצק. ירח שבט. תרנ"ג]