אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ
סימן לה · ב)
ואני תמה. אטו נדר הבאי דינא הוא דלא חייל הטעם רק משום דעצם הנדר מוכיח דלא נתכוין באמת לאסור עלי' כלל. ואם באמת מעמיד דברי' ואומר שכיון לשם נדר הוי נדר. כמבואר ביו"ד (סי' רל"ב סעיף ד' בהג"ה). וכ"כ תוס' ז"ל בשבועות (דף כ"ט ע"א) בד"ה באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי וכו' וז"ל ונדרי הבאי דשרו לא הוו טעמא לפי שאסר עצמו בדבר שאינו יכול לקיים דאפי' יכול לקיים שלא אסר עלי' אלא חד פירא שרי בנדרי הבאי וטעמא לפי שאין דעתו לומר ממש כקורת בית הבד וכו' עכ"ל וכן הוא שיטת הר"ן ז"ל בנדרים שם ויעוי' ברא"ש בשבועות פ"ג (סי' כ"א) ובנדרים פ"ג (סי' ו') ויעוי' בב"י (סי' רל"ו) בד"ה ומ"ש או שנשבע שלא לאכול מכל פירות שבעולם שכתב דמ"ש הטור בנדרים האי דינא (בסי' רל"ב) לענין נדרי הבאי. אפשר שלא כתבה שם אלא לומר שגם נדר זה מותר בלא התרה אבל אה"נ שאע"פ שאינו לוקה על נדרי הבאי לוקה ע"ז. הרי דחילק בהדיא בין האי דינא לנדרי הבאי. וכן מבואר בכל הראשונים ז"ל דבנדרי הבאי הטעם רק שלא נתכוין לנדר. ובנידון דידן אין אנו מסופקים כלל בכוונתו. ורק לענין דינא מסתפקין אם יש כח בהאי נדר לחול. אם מקרי דבר שא"א לעמוד בו. או לא: