אור ברסלב

אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ

סימן כח

סימן כז

בדין מי שנשבע שלא לאכול ז' ימים אי חלה שבועתו. או דהוי כנשבע שלא לישן ג' ימים דהוי שבועת שוא ומלקין אותו וישן לאלתר. וביאור דברי הר"ן והרמב"ם ז"ל בזה בס"ד:

א)

שבועות דף כ"ה ע"א אמר רבי יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר. ופירש"י ז"ל דמלקין אותו משום שבועת שוא דדבר שאי אפשר הוא ומשנשבע יצתה לשקר. ובסוכה דף נ"ג ע"א ברש"י ד"ה מלקין אותו עוד הוסיף מלים בזה דהוי כנשבע על העמוד של אבן שהוא של זהב שאף זה נשבע על דבר שא"א עכ"ד ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל בסוגיין וזה לשונו. מבעיא לי האומר שבועה שלא אטעום כלום חודש ימים מהו דינו. אם נדמהו לשבועה שלא אישן ג' ימים ונימא שיאכל לאלתר שזה ג"כ אי אפשר לו לעמוד בשבועתו או לא. אלא יעמוד בשבועתו עד שיסתכן ואחר יאכל, ונ"ל דלא דמי לשלא אישן ג"י דהתם היינו טעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר דבעל כרחו ישן בתוך ג'. והלכך לא חיילא שבועה עלי' כלל. אבל זה יכול לעמוד בשבועתו. מאי אמרת שימות. לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות מ"מ לא יאכל אלא שיעור שיהא יכול לעמוד עלי'. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהל' שבועות ששבועת שוא היא כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים ושלא יטעום כלום ז' ימים רצופין. וכ"כ בפ"ה שמלקין אותו משום שבועת שוא ויישן או יאכל בכל עת שירצה. וזה מן התימה שאין לדמותם כמו שכתבתי. אבל נ"ל שהדין דין אמת ולאו מטעמי' אלא משום דהו"ל נשבע לעבור על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו. הלכך הויא לה שבועת שוא דאע"ג דהנשבע לחבל בעצמו חיילא עלי' שבועה משום דלא אתי אלא מדרשא כמ"ש בחידושי. אפ"ה נשבע להמית את עצמו נשבע הוא לעבור על דברי תורה ממש דמקרא מלא דבר הכתוב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכדאמרינן עלה בפ' החובל דצ"א ע"ב ודלמא קטלא שאני. א"נ מהשמר לך ושמור נפשך מאד כדאמרינן במקלל עצמו לקמן בפ' שבועת העדות דל"ו ע"א הלכך מלקין אותו ואוכל לאלתר ע"כ לשונו ז"ל:

ב)

והכ"מ ז"ל בפ"ה מהל' שבועות ה"כ כ' לתרץ ד' הרמב"ם ז"ל וז"ל. ול"נ שדעת רבינו שאע"פ שהוא יכול להעמיד עצמו מלאכול עד קרוב שיסתכן מ"מ כשאוכל אז הרי עבר על שבועתו. ונמצא שנשבע על דבר שא"א לו לקיימו והו"ל ש"ש ולא חלה עלי'. וזה הטעם ג"כ כשלא יישן ג' ימים דכיון שנשבע על דבר שא"א לו לקיימו הו"ל ש"ש ולא חלה עלי' הלכך מלקין מיד ואוכל מיד ויישן מיד אם ירצה. דלאלתר דקאמר ר"י קאי בין למלקין אותו בין לישן. ומיהו בירושלמי פ"ב דנדרים משמע כדברי הר"ן דגרסינן התם שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר שלא אוכל ז' ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו עכ"ל הכ"מ ז"ל. והנה הא דכ' הכ"מ ז"ל דמירושלמי מוכח כד' הר"ן ז"ל. היינו כמ"ש הר"ן ז"ל בתחילת דברי' לחלק בין שבועה שלא אישן ג' ימים לשבועה שלא אוכל ז' ימים ובזה שפיר חלה שבועה עלי'. משא"כ למאי דמסיק הר"ן ז"ל דגם בזה לא חלה שבועה עלי' רק לא מטעמי' דהרמב"ם ז"ל דהויא שבועה שא"א לעמוד בה. רק מטעם דהוי נשבע לבטל המצוה. א"כ גם לדידי' יקשה מדברי הירושלמי דקאמר דחלה שבועה עלי' וממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו. והוא באמת תמוה טובא אשר ד' הר"ן והרמב"ם ז"ל המה נגד ש"ס ערוך בירושלמי הנ"ל וטרם נבוא לתרץ דבריהם ז"ל שלא יקשה עליהם מד' הירושלמי נבאר בתחלה סברת דבריהם ז"ל בעיקר מחלקותן בשבועה שלא אוכל ז' ימים דמר מדמי לה לשבועה שלא אישן ג' ימים ומר מחלק וצריך להבין עיקר סברתם ז"ל בזה:

ג)

והנה בפשטות נראה בסברת הר"ן ז"ל דכ' לחלק דין זה משבועה שלא אישן ג' ימים. משום דהתם בעל כרחו ושלא לרצונו יישן מאלי' והוי שפיר דבר שא"א לעמוד בו. משא"כ בשלא אוכל ז' ימים בידו שלא לאכול ולמות ברעב. ולא יעבור אשבועתו. א"כ הוי דבר שאפשר לעמוד בו וחלה שבועה עלי' ואסור לו לאכול עד שיסתכן ואז תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות. וכ"כ לפרש ד' הר"ן ז"ל בגליון רש"א ביו"ד סי' רל"ו, ובטעמי' דהרמב"ם ז"ל צ"ל לפי"ז. אף דבאמת בידו שלא לאכול ולמות ברעב. מ"מ כיון דודאי הוא שיסתכן ואז מצוה לאכול מפני פקוח נפש. וכשאוכל אז עובר אשבועתו נמצא דאף אם מצד המציאות בידו לעמוד בשבועתו ולמות ברעב. מ"מ מצד הדין אי אפשר לו לעמוד בשבועתו דמצוה הוא לאכול לכשיסתכן. וכיון שאינו יכול לעמוד בה מצד הדין. גם זה מקרי א"א לעמוד והויא שבועת שוא. ועיקר מאי דנחלקו בזה הר"ן והרמב"ם ז"ל הוא אם דבר שאי אפשר לעמוד בו מקרי. רק אם אינו יכול כלל במציאות לעמוד בשבועתו ולקיימה. אבל מאי דאינו יכול לקיימה רק מצד הדין ואילולי זאת הי' יכול שפיר לקיימה. משום זה לא מקרי א"א לעמוד בה וחלה שפיר שבועתו או דגם מאי דאין בידו לקיים מצד הדין גם זה א"א לעמוד בו מקרי ויצתה שבועה מפי' לשקר והויא שבועת שוא. ואם באנו לפרש כן ד' הר"ן ז"ל בסברתו דשבועה שלא אוכל ז' ימים מקרי אפשר לעמוד בו משום דבידו שלא לאכול ולמות ברעב. א"כ צ"ל בביאור דברי' שכ' מאי אמרת שימות. דאינו מובן לפי"ז מאי קשה לי' בזה. דאין הכי נמי ומשו"ז מקרי דבר שאפשר לעמוד בו דבידו שלא לאכול עד שימות ברעב. וצ"ל דהכי קשה לי' דאין הכי נמי דחלה שבועתו ולא מקרי א"א לעמוד בו. אבל האיך נחייבנו בקיום שבועתו להעמיד עצמו שלא יאכל עד שימות. ואיך יהי' הדין בזה ולבאר הדין אתא. וע"ז קאמר דלכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנה. ולא ימות ברעב. ונצוונו לקיים שבועתו ולהעמיד עצמו מלאכול עד שיסתכן ואז יאכל כדי קיומו. וכן מראין ד' השלטי גבורים שם יעיי"ש:

ד)

ומאי דקשה לי לפי"ז הוא סברת הרמב"ם ז"ל דשבועה שלא אוכל ז"י אף דיכול לעמוד בשבועתו שלא לאכול ולמות ברעב. מ"מ כיון דברור הדבר שיסתכן ואז נצוונו לאכול מפני פק"נ. א"כ נמצא דמצד הדין א"א לו לעמוד בקיום שבועתו. ולא חלה שבועתו. וקשה חדא דזהו נגד הסברא לכאורה. דהסברא הפשוטה מחייבת דזהו לא מקרי א"א לעמוד בשבועתו. כיון דבמציאות אפשר לו לעמוד בה והמניעה רק מצד הדין, וע"ק למאי דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' שבועות ה"ח דנשבע לאכול פחות מכזית נבלה וטריפה חלה שבועתו וכ"פ בטוש"ע סי' רל"א ס"ד וכ' הש"ך ז"ל בסי' רל"ט סק"כ. דאף דחלה שבועתו מ"מ לא נאמר לו בזה שיעבור אאיסור תורה או אפי' על איסור דרבנן בקום ועשה כדי לקיים שבועתו רק דכופין אותו לישאל אשבועתי'. והכריח כן משני פסקי השו"ע עי' שם. ועי' מ"ש המל"מ בהל' מלוה ולוה פ"ד דפשוט הוא דלכו"ע לא נאמר לו לעבור אאיסור דרבנן בידים כדי לקיים שבועתו. וכן מסיק בס' תוס' יוה"כ בריש הפרק. א"כ תקשה כיון דמצד הדין אינו יכול לקיים שבועתו ואף אם לא ימצא לישאל על שבועתו מ"מ אסור לו לעבור בידים אאיסור תורה דחצי שיעור. או גם אאיסור דרבנן כדי לקיים שבועתו ונמצא דממילא א"א לו לעמוד בשבועתו והויא שבועת שוא לשי' הרמב"ם ז"ל ואיך אמרינן דחלה שבועתו וע"כ דא"א לעמוד בו לא מקרי רק אם אינו במציאות לקיים הדבר כשבועה שלא אישן ג' ימים דבעל כרחו ישן מאלי' משא"כ היכא שיכול לעמוד במציאות. והמניעה רק מצד הדין. וא"כ צ"ע טעמי' דהרמב"ם ז"ל בשבועה שלא אוכל ז"י. וע"ע מ"ש הלחם משנה פ"ג מהל' נדרים ה"ט יעוי"ש:

ה)

ואשר ע"כ הי' נ"ל בעומק סברת הר"ן והרמב"ם ז"ל ולקיים גם ד' הכ"מ ז"ל. דלא כמ"ש בגליון רש"א דסברת הר"ן ז"ל משום דיכול להרעיב עצמו עדי ימות ברעב. דזה אינו. דאם ברור לנו דע"י קיום שבועתו יוכרח למות ברעב. משום הא גופא מקרי דבר שאי אפשר לעמוד בו ולקיים שבועתו. דקיום השבועה לא מקרי רק אם יתי' כל השבעה ימים ולא יטעום כלום משא"כ אם ימות עוד טרם יעבור הזמן שנשבע עלי' נמצא דא"א לו לעמוד בקיום השבועה דלא הוי רק אם יחי' ולא יעבור עלי'. והמשך ד' הר"ן ז"ל כך הוא. דהתם בשלא אישן ג' ימים בע"כ ישן מאלי' אבל זה יכול לעמוד בשבועתו מאי אמרת שימות. ר"ל. כיון דבודאי ימות א"כ משו"ז גופא תהא שבועת שוא דהוי דבר שא"א לעמוד בו. ע"ז כ' דז"א. לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות. ור"ל א"כ הוי שפיר דבר שאפשר לעמוד בו. דבידו שלא לאכול עד קרוב שיסתכן ואז נאכילנו כדי קיומו. ונמצא דלא ימות ברעב. ואי דיאכל לכשיסתכן. ג"כ לא יעבור אשבועתו דאז יאכל בהיתר. ומשו"ז לא מקרי א"א לעמוד בו דאפשר לו שפיר לעמוד בקיום שבועתו ולא לעבור עלי'. זהו סברת הר"ן ז"ל וע"ז כ' הכ"מ ז"ל דטעמי' דהרמב"ם ז"ל הוא דכיון דבודאי יאכל לכשיסתכן וכשאוכל אי עובר על שבועתו. ור"ל אף דיאכל בהיתר מפני סכנת נפשות ולא יעבור באיסור שבועה מ"מ גם קיום שבועה לא הוי בכה"ג. דעכ"פ יאכל בודאי בתוך הז"י. והוא נשבע שלא לאכול. ולא תקשה דבידו שלא לאכול גם אז ולמות ברעב דז"א. דאם יוכרח למות ברעב משו"ז גופא א"א לעמוד בו מקרי כמ"ש וזהו דלא כמ"ש בגליון רש"א ביו"ד. כן הי' נ"ל בביאור מחלקותם ז"ל:

ו)

ומצאתי בחידושי נמוקי יוסף למס' שבועות דהבית שם דינ' דהר"ן ז"ל. וכ' עלי' וז"ל: תמהני על מה שתמה הרנב"ר ז"ל על הרמב"ם ז"ל כי איני רואה חילוק בדבר דבין בזה ובין בזה אין חלות לשבועה דמה לי אם האונס בא מצד הגוף דהיא השינה ואם מצד התורה דהיא האכילה עכ"ל ז"ל. וע"ש שיש ט"ס בדברי'. ולכאורה נראה מדברי' בסברת מחלקותם דהר"ן והרמב"ם ז"ל כמו שפירשנו בתחלה. דהר"ן ז"ל עיקר סברתו לחלק האי דינא דשבועה שלא אוכל ז' ימים משבועה שלא אישן ג' ימים משום דהתם אין בידו כלל במציאות לעמוד בשבועתו דהשינה תקפוץ עלי' ממילא ובעל כרחו. משא"כ הכא דבידו שלא לאכול ולמות ברעב. ואף דמצד הדין יוכרח לאכול לכשיסתכן משו"ז לא מקרי דבר שא"א לעמוד בו, והרמב"ם ז"ל ס"ל דגם משום זה דיוכרח לאכול לכשיסתכן מצד הדין מקרי א"א לעמוד בו וע"ז תמה הנמוקי יוסף ז"ל דפשיטא לי' דאין חילוק בין אם האונס בא מצד הגוף דהיינו מה דבעל כרחו ישן בתוך הג' ימים ובין אם בא מצד התורה דהיינו מה דיוכרח לאכול לכשיסתכן ויהי' אנוס עפ"י הדבור וזהו ההפוך ממאי דפשיטא לן לעיל דאינו יכול לעמוד בו לא מקרי רק אם אינו יכול לעמוד במציאות אבל לא מה דאינו יכול לעמוד בו מצד הדין. ואם אמנם בטלה דעתנו נגד דעת רבותינו הראשונים ז"ל:

ז)

אולם לפי"ז הלא יקשה טובא מה שהקשינו לעיל מהא דפסק הרמב"ם ז"ל דנשבע לאכול פחות מכזית נבלה וטרפה דחלה שבועתו וכן בנשבע לעבור אאיסור דרבנן ואף דהדין בכ"ז דלא נניחנו לעבור אאיסור דתורה דהיינו חצי שיעור ואפי' אאיסורא דרבנן בידים כדי לקיים שבועתו וכמו שמסיק המל"מ ז"ל בפ"ד מה' מלוה ולוה. וא"כ ממילא הוא דבר שאינו יכול לעמוד בו מצד הדין ואפ"ה חלה שבועתו. ומהכרח הקושיא הי' נ"ל לדחוק בכוונת הנמוק"י ז"ל. דלעולם יפרש גם הוא מחלקותם כמו שפירשנו בסוף. דכו"ע יודו דמה שאינו יכול לעמוד בו מצד הדין. אינו מקרי א"א לעמוד בו. ורק דלא מקרי ג"כ יכול לעמוד בו דיכול להרעיב עצמו ולמות ברעב. דזה אינו במשמעות שבועתו דמשמע דיעמיד עצמו מלאכול כל הז' ימים. בעוד תהי' הברירה בידו אם לאכול או לא. אבל לא כשאנו יודעים בבירור דימות בתוך הז' ימים אף דלא יאכל באמת. מ"מ קיום זה שיקיים שבועתו ולא בפועל רק בכח אינו כלל במשמעות לשונו. ואינו יכול לעמוד בו מקרי. ומ"מ ס"ל להר"ן ז"ל דחלה שבועתו משום דבאמת אינו ברור שימות דלכשיסתכן יאכל. ואי דעכ"פ יאכל ולא יעמוד בשבועתו. ז"א. דכשיאכל יאכל בהיתר מפני פקו"נ. והרמב"ם ז"ל ס"ל דכיון דעכ"פ יאכל בתוך הז' ימים נמצא דאינו יכול לעמוד בשבועתו דהוא נשבע שלא אכל. וע"ז תמה הנמוק"י ז"ל דהרי בנשבע שלא אישן ג' ימים ג"כ כשישן בעל כרחו כשתקפוץ עלי' השינה כיון דיהי' אז אנוס מצד גופו הרי ג"כ לא יעבור אשבועתו בשינה זו. ומ"מ מקרי א"א לעמוד בו דעכ"פ הוא נשבע שלא יישן ג' ימים וברור לנו שיישן ממילא. א"כ בשלא אוכל ז' ימים ג"כ כיון דברור לנו שיאכל לכשיסתכן. ואף דיהי' אז אנוס על פי הדבור ולא יעבור אשבועתו. מ"מ לא יעמוד בשבועתו שנשבע שלא יאכל כן אפשר לומר בכוונת הנמוק"י יוסף ז"ל. ובסברת הר"ן ז"ל צ"ל דס"ל לחלק. דבשינה אף דיהי' אנוס מ"מ יעבור בזה אשבועתו רק דאונס רחמנא פטרי' מעונש. משא"כ כשיאכל לכשיסתכן אף דלא נאמר דאיסורין הותרו לחולה רק הודחו ועי' בב"י סי' שכ"ח באו"ח לענין שבת אצל פק"נ מה שהביא ד' הר"ן ז"ל בביצה פ"ב דרק הודחה ולא הותרה והאחרונים האריכו בזה. מ"מ כיון דאנן נצוונו לאכול משום מצות פקו"נ לא יעבור כיון אאסור דשבועה:

ח)

רק דצ"ע לפי"ז קצת למאי דמוכיח הש"ס יבמות קכ"א ע"ב מהא דשבועה שלא אישן ג' ימים דבלא שינה ג"י מוכרח הוא למות יעוי"ש ולקמן נדבר מזה. א"כ מאן אמר לן דבשבועה שלא אישן ג"י בודאי יעבור אשבועתו משום דבודאי יישן בתוך הג"י אפי' נאמר סברת הר"ן ז"ל משום דבעל כרחו יישן. מ"מ אולי יישן רק לכשיסתכן דאז השינה מותרת לו מה"ד משום פקו"נ. ובאמת כן מוכח שי' הרמב"ם ז"ל דאין נ"מ כלל בין שלא אישן ג"י ובין שלא אוכל ז"י בין בדינא ובין בטעמא. דכ' בפ"ה מה"ש ה"כ נשבע שלא יישן ג"י או שלא יאכל כלום שבעה ימים וכיוצא בזה שהיא שבועת שוא אין אומרים יעור זה עד שיצטער ויצום עד שיצטער ולא יהי' בו כח לסבול ואח"כ יאכל או יישן אלא מלקין אותו מיד ויישן ויאכל בכל עת שירצה. והנה השיעור ז' ימים שכ' לשלא אוכל. לא נמצא לזה מקור בש"ס [ואולי מקורו מש"ס דירושלמי פ"ב דנדרים שמביא הכ"מ. רק דשם הלא מבואר איפכא]:

ועי' במנחת חינוך מ' ל' מ"ש בזה דמי כמוהו חכם בחכמת הטבע בודאי ידע דא"א שיחי' ז"י בלא אכילה. וכן כ' הב"ח בטור יו"ד סי' רל"ו דצ"ע מנלי' זמן ז' ימים. ומש"ש עוד דאין לגרוס בירושלמי הנ"ל ג' ימים משום דג"י בודאי יכול אדם להתענות והחוש מעיד ע"ז וע"כ הגירסא ז"י וט"ס הוא בכ"מ עיי"ש. פליאה גדולה על גאון כמוהו אשר עיני' כיונים על כל אפיקי הש"ס שכ' כזה מסברת עצמו ועדות החוש. והוא ש"ס ערוך ביבמות (דף קכ"א ע"ב) וראיית הש"ס מקרא דאסתר וצומו עלי ואח"כ ואל תשתו עיי"ש. עכ"פ נראה מד' הרמב"ם ז"ל דגם בשינה בידו להעמיד עצמו ולנדד שנה מעיני' עד שיצטער ולא יהי' בו כח לסבול. רק דכיון דהויא ש"ש אין אומרים יעור עד שיצטער, אבל מ"מ משמע דבידו הוא כמו בשלא אוכל וחד דינא וחד טעמא לתרווייהו אליבא דהרמב"ם ז"ל וכדמשמע מהכ"מ ז"ל. ודוחק לחלק דבאכילה לא יאכל לכשיסתכן רק כדי קיומו וזה לא שייך בשינה דלא יישן יותר מכדי קיומו דמאלי' יישן יותר. כ"ז הוא דוחק. וא"כ צ"ע סברת הר"ן ז"ל דכיון דלדידי' מאי דיאכל לכשיסתכן משום זה לא נקרא א"א לעמוד בו. א"כ גם בשלא אישן אף דבע"כ יישן מ"מ מאן אמר לן דיישן בע"כ עוד טרם שיסתכן דאז יעבור אשבועתו דאולי יעמיד עצמו עד שיצטער ולא יהי' בו כח לסבול דבידו הוא כדמוכח מד' הרמב"ם ז"ל:

ט)

גם מאי דכתיבנא לעיל דלא מקרי אפשר לעמוד בו דבידי שלא לאכול ולמות ברעב. משום דכיון דימות עוד טרם יעברו הז"י וקיום זה שיקיים שבועתו בכח ולא בפועל אין זה במשמעות לשון שבועתו [ועי' גיטין רע"ו ע"ב גבי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש דבעיא בש"ס לאלתר הוי גיטא או לאחר י"ב חודש ועי' רמב"ם פ"ט מה' גירושין דדוקא לאחר י"ב חודש הוי גט. ועי' במ"מ פ"ח הכ"ב ובמ"ש עלי' בתשו' רעק"א ז"ל בסי' קכ"ו משום דהוי קיום התנאי בכח ולא בפועל ועוי"ש] מלבד שהסברא בעצמה איננה ברורה עדיין. עוד צ"ע דמאן אמר לן כ"כ בבירור דימות קודם שיעברו הז"י דילמא בכלות הז"י ימות ולא יחי' יותר. אבל שבועתו יקיים בפועל. ועוד יותר קשה. דהתינח בנשבע שלא אוכל ז"י דאם ימות בתוך הז"י לא הוי בזה קיום השבועה כמ"ש. אבל אם נשבע שלא אוכל לעולם או שלא אוכל סתמא לשי' הרא"ש ז"ל בפ"ג דשבועות סי' כ"א דסתמא לעולם משמע הכא לא שייך לומר דאם ימות ע"י שירעיב עצמו לא יקיים שבועתו דודאי קיים שבועתו בפועל דאלעולם נשבע יכוון שמת היינו לעולם דידי'. א"כ למאי שפי' בזה יודו כו"ע דהוי שבועה בדבר שאפשר לעמוד בו דאפשר להרעיב עצמו ולמות ברעב. ומבואר הוא ההפך בכל הראשונים ז"ל עי' ברא"ש הנ"ל ותוס' דכ"ה. ד"ה איני:

י)

הן אמנם דלענ"ד הי' נראה מדיוק לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה"ש ה"ז שכ' וז"ל רביעית שנשבע על דבר שאין בו כח לעשות כיצד. כגון שנשבע שלא יישן ג' ימים לילה ויום רצופים או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים וכל כיו"ב עכ"ל. מלשון זה הי' נלע"ד דכל עיקר הטעם דהוי שבועת שוא בזה משום דאין בו כח לעשות ולקיים שבועתו ומוכרח הוא שימית עצמו עלי' וכל כיוצא בזה דברי שוא ותפל הם ובטלה דעתו אצל כל אדם. וחד טעמא הוא בשלא אישן ג"י או שלא אוכל שבעה ימים. אמנם מד' הכ"מ ז"ל בפ"ה מה"ש ה"כ המובא לעיל בדברינו משמע דלא ס"ל כן בדעת הרמב"ם ז"ל ורק הטעם משום דמוכרח לעבור על שבועתו לכשיסתכן:

יא)

ואשר ע"כ נ"ל לומר דתפוס לשון ראשון בזה. כמו שפי' בתחלת דברינו מפשטות ד' הר"ן והרמב"ם ז"ל וכמו שכ' בגליון רש"א בטעמי' דהר"ן ז"ל דשלא אוכל ז"י מקרי דבר שאפשר לקיימו משום דבידו שלא לאכול ולמות משא"כ בשלא אישן דבע"כ יישן. וטעמי' דהרמב"ם ז"ל כמ"ש הכ"מ ז"ל דכיון דברור לנו שיאכל לכשיסתכן ויעבור אשבועתו הוי דבר שא"א לקיימו. רק דצריך לתרץ לפי"ז מאי דהקשינו לעיל ממאי דפסק הרמב"ם ז"ל דנשבע לאכול חצי שיעור מנבלה דחלה שבועתו. אף דמצד הדין אין בידו לקיים שבועתו ולעבור אאיסור תורה בידים כדי לקיים שבועתו:

יב)

והאמת לא אכחד כי הנני במבוכה רבה בדין זה. דלכאורה נראה מבואר דעת רוב הראשונים ז"ל דכל היכא דאינו יכול לקיים שבועתו מצד הדין לא חלה שבועתו. דהנה התוס' ז"ל שבועות (דכ"ד ע"א) ד"ה אלא כ' בשם ר"י ז"ל לחלק בהא דאיתא בירושלמי דשבועה חלה לבטל המצוה בכולל ונשבע שלא לאכול מצה ואכל מצה בלילי פסח חייב ומש"ס דילן שם משמע דהנשבע לאכול נבלות ושחוטות לא חלה שבועתו דטעמא הוא משום דבשב ואל תעשה דקאמר שאוכל ולא אכל לא חיילא אבל נשבע שלא לאכול ואכל דהוי בקום עשה ודאי חיילא. ועי' בר"ן ז"ל בסוף פרקין שכ' להסביר הדבר דודאי אין אומרים לאדם עמוד וחטא בידים כדי לקיים שבועתך אפי' בכולל אבל בשב וא"ת חיילא, ועי' בתשב"ץ סי' ק' עוד הוסיף לבאר טעמא דמילתא. שכל שיש שתי שבועות לפני' שבועות סיני ושבועתו ויש לקיים האחת ולבטל האחת מבטלין אותה שהיא בבטול ידים ומקיימין ההיא שהיא בשב וא"ת ומשו"ה גבי אוכל נבלות ושחוטות מבטלין שבועתו מפני שבועת סיני וישב ולא יאכל וגבי צל ומצה מבטלין שבועת סיני מפני שבועתו וישב ולא יקיים מצותו. וכן פסקו כמעט כל הראשונים ז"ל:

יג)

וחזינן מזה לכאורה דכיון דאינו יכול לקיים שבועתו מצד הדין לא חלה שבועתו כלל, דאין לומר דבאמת חלה שבועתו רק דאין מניחין לו לקיימה ולעבור בקום ועשה אשבועת סיני והוי כמו בנשבע לאכול חצי שיעור מנבלות להרמב"ם ז"ל דחלה שבועתו ומ"מ אמרינן לי' שב וא"ת עדיף. דז"א. דבע"כ בזה לא חיילא כלל שבועתו וממקומו הוא מוכרע מש"ס שלנו דכ"ד ע"א. דפריך אמתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות שקצים ורמשים חייב והא מושבע ועומד מה"ס הוא. ומשני רב ושמואל ור"י דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דר"ע. וע"ז פריך הש"ס בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר"י בשלמא לאו משכ"ל אלא הן היכי משכחת לה. והנה הא דקאמרינן דלר"ל איתא בלאו והן. והיינו דנשבע לאכול חצי שיעור נבילה. ע"כ אין לומר דחלה בזה שבועתו לר"ל ויקיים באמת שבועתו לאכול ח"ש נבילה. דז"א דאף דלר"ל ח"ש מותר מה"ת כדאי' ביומא דע"ד. מ"מ גם בנשבע לעבור אאיסור דרבנן אסור לו לעבור אאיסורא גם דרבנן בידים כדי לקיים שבועתו. וכדמסיק המל"מ פ"ד מה' מלוה ולוה מתשו' הרמב"ם ז"ל גבי הנשבע לאכול שומן הגיד יעוי"ש וכן מסיק בתוס' יוה"כ בריש הפרק. וע"כ הא דאמרינן דלר"ל איתא בהן היינו דעכ"פ חלה שבועתו. אף דלא נניחנו לקיימה דמוטב שיעבור עלי' בשב וא"ת ולא יעבור אאיסורא דרבנן בקום ועשה. וא"כ מאי דאמרינן דלר"י דמוקי לה בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ליתא בהן. ע"כ דבנשבע לאכול נבילות ושחוטות לא חלה שבועתו כלל. ולמאי דאסברו לה הראשונים ז"ל דטעמא דלא חלה בכולל לעבור אל"ת משום דמוטב שיעבור אשבועתו בשב וא"ת משיעבור אל"ת בקום ועשה:

יד)

ולפי"ז באמת צריך להבין החילוק בין זה ובין נשבע לאכול ח"ש מנבילה להרמב"ם ז"ל או לעבור אאיסורא דרבנן לרוב הראשונים ז"ל דחלה שבועתו דאם באמת מה דאינו יכול לקיים מצד הדין מקרי דבר שא"א לעמוד בו א"כ גם בנשבע לעבור אאיסור דח"ש או אפי' אאיסורא דרבנן מן הדין לא הי' מקום לשבועה לחול. ואם מאי דאינו יכול לקיים מצד הדין לא הוי בכלל דבר שא"א לעמוד בו. א"כ מ"ט לא חלה שבועה בנשבע לאכול נבילות ושחוטות דהלא מצד המיעוט דלהרע או להטיב דאינה חלה שבועה לבטל מצוה ליתא בכולל. דהלא נשבע שלא לאכול מצה בלילי פסח אינה חלה שבועתו ובשלא לאכול מצה כל השנה חלה שבועתו ואסור לאכול גם בלילי פסח. וחזינן דבנשבע בכולל לבטל המצוה ליכא בזה המיעוט דלהרע או להטיב. וע"כ מאי דאינה חלה שבועה לאכול נבילות ושחוטות. לאו ממיעוטא דקרא הוא. ורק מסברא בעלמא דאין אומרים לו לאדם עמוד וחטא בידים כדי לקיים שבועתך כמ"ש הר"ן ז"ל והתשב"ץ ז"ל. וצ"ל דכיון דאסור לו מן הדין לקיים שבועתו ממילא אין כאן מקום לחלות השבועה, וא"כ מ"ש דבנשבע לאכול ח"ש נבילה או לעבור אאיסורא דרבנן דג"כ אסור לו מה"ד לקיים שבועתו ואפ"ה חלה שבועתו. וצריך באמת להבין טעמא דהא מילתא. ועי' בלח"מ ז"ל פ"ג מה' נדרים ה"ט דנחית שם לחלק בין נשבע להתענות בשבת ויו"ט דמה"ת אסור לו לקיים שבועתו. ובין נשבע להתענות בחנוכה ופורים אע"ג דגם בזה לא חלה שבועה דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה מ"מ בזה לא לקי משום שבועת שוא יעוי"ש. וכ"ז אין שייך רק לענין נשבע לבטל מצוה. אבל אם נאמר דמה שאינו יכול לקיים מצד הדין אז נגעו בה משום דבר שאינו יכול לעמוד בו. א"כ לכאו' גם אם מצד דינא דרבנן אין בידו לקיים שבועתו עכ"פ דבר שאינו יכול לעמוד בו הוא. ובפרט דח"ש אסור מה"ת ומ"מ חלה שבועתו. וצריך לעמוד בזה על עיקרן ובירורן של הדברים בכ"ז:

טו)

והנראה בזה דהא דכתבו הראשונים ז"ל דאינה חלה שבועה בכולל לבטל מצוה בידים משום דאין אומרין לאדם עמוד וחטא בידים כדי לקיים שבועתך. ע"כ מטעם נשבע לבטל את המצוה אתו עלה ולא מטעם דדבר שא"א לעמוד בו מקרי. דכן משמע מסתימת כל הראשונים ז"ל. ומאי דהקשינו לעיל מהא דחזינן דחלה שבועה בכולל לבטל מצוה בשב וא"ת וחזינן דמצד המיעוט דלהרע או להטיב עכ"פ חלה בכולל. וא"כ מ"ט לא חלה בכולל לבטל מצוה בקום ועשה. בע"כ צריך לחלק ולומר דכן מסתברא להו לרבותינו הראשונים ז"ל דהא דחדית לן בש"ס ירושלמי דמהני כולל בנשבע לבטל מצוה אינו רק בלבטל בשב ואל תעשה ולא בבא לבטל בקום ועשה דאין לך בו אלא חידושו. ויש עוד להסביר הדברים ולתת בזה טעם לשבח. דכולל לא מהני רק באופן דנוכל לומר דתחול שבועה עלי' ויהי' מחויב ומוכרח לקיימה בפועל כגון נשבע שלא אוכל מצה דכיון שחלה שבועה בכולל ממילא אסור לו לאכול מצה גם בפסח ומקיים השבועה בפועל. ושייך שפיר כולל בזה דמגו דחלה שבועה אמצה דכל השנה חלה נמי אמצה דפסח. משא"כ בנשבע לבטל מצוה בידים כגון נשבע לאכול נבילות ושחוטות דאף דנדון בזה דין כולל לומר דחלה שבועתו לגמרי גם אנבילות מ"מ לא יהי' מחויב לקיים שבועתו בפועל ולאכול נבילות דאין אומרים לו לאדם עמוד וחטא בידים כדי לקיים שבועתך. ואדרבה אסור לו לקיימה בפועל. ולא תחול השבועה עלי' רק בכח ולא בפועל דצריך למתשל עלה. וממילא לא שייך לדון בזה כולל דמגו דחלה אשחוטות תחול אנבילות דסוף סוף לא תחול אנבילות כמו השחוטות דיהי' חיובא עלי' לקיים שבועתו. ולהכי לא דיינינן בזה כולל כלל. וא"ש:

טז)

עוד יש לומר בזה בפנים מסבירות, עפ"י מאי דמצאתי בס' בית הבחירה לרבינו המאירי ז"ל על מס' נדרים ד"ח ע"א. שהאריך שם לבאר פרטי דינים אלו וכו' וז"ל ודין ענינים אלו הוא שאם נשבע לבטל מצות עשה בפרט. כגון שלא אוכל מצה בפסח אין שבועת בטוי חלה עלי' ולוקה משום שבועת שוא. ואם בכלל כגון שלא אוכל מצה הופקע מחויב המצוה וחלה עלי' שבועת בטוי. והרי אותה מצוה אצלו כמי שלא נתחייב בה וכו' עכ"ל ז"ל. ומדהוסיף רבינו ז"ל הדברים דבנשבע בכולל הופקע מחיוב המצוה והרי המצוה אצלו כמי שלא נתחייב בה כלל. מוכח דבא רבינו ז"ל לבאר לנו בזה טעם הדבר דחלה שבועה בכולל לבטל מצוה אף דמשועבד הוא לקיים המצוה. מ"מ כיון דנשבע בכולל הופקע מחיובה ולא נתחייב בה כלל דכיון דיש מקום לשבועה לחול דהיינו אהתירא ודבר הרשות. המצוה ממילא נדחית ממנו ולא נתחייב בה כלל. ולא הוי מטעם כולל דאמרינן בעלמא גבי איסור חל על איסור מגו דחל אהיתירא חל נמי אאיסורא. רק מטעם דכיון דנשבע בכולל ויש מקום לשבועה לחול. המצוה נדחית ממילא. ואין זה בכלל נשבע לבטל המצוה כן נ"ל בהסבר דברי רבינו ז"ל. ועי' בס' קרן אורה לנדרים דפי' כן טעמי' דהירושלמי מדנפשי' עיי"ש בדט"ז. ולדעתי הן הן דברי רבינו המאירי ז"ל. ועי' בתוס' שבועות דכ"ד. ד"ה אלא כדרבא במאי שהביאו מתוספתא מחלוקת ר"ש ורבנן בשבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין. ובמהרש"א שם שהביא קושי' מהריב"ל לר"ל דל"ל כולל באיסור הבא מעצמו עיי"ש ואכ"מ להאריך בכ"ז. עכ"פ לדברי המאירי ז"ל א"ש מאד מאי דמחלקים הראשונים ז"ל בין נשבע בכולל לבטל מצוה בשב וא"ת ובין נשבע לבטל בקום ועשה. דבנשבע לאכול נבילות ושחוטות לא שייך לומר דכיון דיש מקום לשבועה לחול אשחוטות ממילא נדחה איסור נבילות והופקע מהאיסור לגמרי. ולהכי לא חיילא שבועה כלל על הנבילות ולא מהני מה שנשבע בכולל וא"ש. ועי' נזיר ד"ד ע"א. ועמ"ש לקמן סי' ל"ו אות ו' בכוונת המאירי ז"ל:

יז)

הדרן לדידן דממה שכ' רוב הראשונים ז"ל דאינה חלה שבועה בכולל לבטל מצוה בקום ועשה אין ראי' לנ"ד דדבר שאינו יכול לעמוד בו ולקיים שבועתו מצד הדין הוי בכלל דבר שאי אפשר להיות שבועת שוא. דלאו מטעם זה אתו עלה רק מטעם נשבע לבטל מצוה כמ"ש. ואדרבה ראי' גדולה ממאי דפסק הרמב"ם ז"ל דנשבע לאכול חצי שיעור מנבלה חלה שבועתו אף דמצד הדין אין בידו לקיים שבועתו ולעבור אאיסור תורה בידים כדי לקיים שבועתו. מוכרח הדבר דאף דאינו יכול לקיים מצד הדין לא הוי בכלל דבר שא"א ולא הוי שבועת שוא. והא דפסק הרמב"ם ז"ל דשבועה שלא אוכל ז"י הוי ש"ש משום דיהי' מוכרח לאכול לכשיסתכן וכמ"ש הכ"מ ז"ל אף דבידו שלא לאכול ולמות ברעב ורק מצד הדין עלי' לאכול לכשיסתכן. מ"מ דבר שא"א לעמוד בו מקרי. אפשר לחלק בזה. דלא דמי לנשבע לאכול ח"ש נבלה דאף דלכתחילה אסור לו לעבור אאיסור תורה כדי לקיים שבועתו. מ"מ הדבר אינו רחוק ממציאות. דבמציאות אפשר לו לקיים שבועתו ולאכול החצי שיעור נבילה וכשיאכלנו מלבד דיהי' קיום שבועה בידו. אדרבה עוד אפשר לומר דבדיעבד לא יהי' עבירה בידו משום אכילת ח"ש. דאף דלכתחילה אין לו לאכלו כדי לקיים השבועה דמאי אולמא איסורא דשבועה מאיסורא דח"ש נבלה. מ"מ בדיעבד אמרינן להיפך מאי אולמא איסורא דח"ש מאיסורא דשבועה דנימא שעבר עבירה ולא קיים שבועתו. אדרבה קיום שבועה בידי ואין עבירה אצלו. ורק לכתחילה שב וא"ת עדיף. דוגמת מ"ש הנודע ביהודה במהדו"ק בסוף הספר לענין אין עשה דוחה עשה יעוי"ש. וע"כ מקרי דבר שאפשר לעמוד בו. משא"כ בהא דיוכרח לאכול לכשיסתכן מצד הדין דפקוח נפש. דהוא רחוק כלל ממציאות שלא יאכל לכשיסתכן וימות ברעב דיהי' דמו בראשו וה"ז שופך דמים. ולכך חשבינן לי' דבר שא"א דרחוק מאד ממציאות וא"ש:

יח)

עוד רגע אדבר במה שראיתי בס' מחנה אפרים הל' שבועות סי' י"ט כ' וז"ל כשאין השבועה חיילא מחמת שהוא מושבע כבר לא אמרינן שייקיים מקצת במה שאינו מושבע מהרח"ש נסתפק בזה ומדברי מרן בכ"מ פ"ה מה"ש גבי הנשבע שלא לאכול ז' ימים נראה דכיון דאינו יכול לקיים כולו לא חלה כלל וע' מ"ש לעיל סי' ח' ודלא כמשמע מד' הר"ן שם ע"כ לשונו. ובעניי לא אוכל לירד לסוף דעת הגאון ז"ל בזה. ואיני יודע מאי שייכות איכא בחקירתו לדברי הר"ן והרמב"ם ז"ל. הלא טעמי' דהרמב"ם לד' הכ"מ הוא משום דודאי יאכל לכשיסתכן וכשאוכל אז עבר אשבועתו והו"ל דבר שא"א לו לקיימו והו"ל ש"ש כמו בנשבע שלא אישן ג"י. ואיך נאמר בזה שיקיים מקצת שבועתו במה שיכול לקיים דכיון דשבועה אחת היא על ז' ימים ואינו יכול לקיימה בכולה ובודאי יעבור עלי' הו"ל מעיקרה שבועת שוא כנשבע על עמוד של עץ שהוא של אבן כפרש"י בסוכה דנ"ג ע"א. וטעמי' דהר"ן אינו רק משום דבמציאות יוכל הדבר להתקיים שלא יעבור אשבועתו וכמו שהארכנו לבאר ד' ז"ל. ובשלא אישן ג"י כו"ע מודו וש"ס ערוך הוא דאינה חלה שבועתו, ולא אמרינן דכ"ז שיוכל להעמיד עצמו שלא יישן יתחייב לעמוד בשבועתו. וע"כ משום דעיקרה שבועת שוא היא. משא"כ היכא שמקצת שבועה לא חיילא מחמת שהוא מושבע כבר אז אפשר שמחויב לקיים מקצת במה שאינו מושבע. ומה שאינו יכול לקיים שבועתו מצד שהוא מושבע כבר זה לא הוי בכלל דבר שא"א לעמוד בו כמו שהכרחנו לעיל. ואולי כונתו לדמות האי דינא מאי דלא חיילא שבועה מצד דבר שא"א לעמוד בו להיכא דלא חיילא מצד שהוא מושבע כבר. אבל א"כ יקשה האיך נוכל לפרש דבזה יחלוקו הר"ן והרמב"ם דלא נזכר כלל מזה בדבריהם. ועוד דיקשה לכו"ע מש"ס ערוך דשבועה שלא אישן ג"י. ובמה נחלק בין השוים בזה סוף סוף דברי בעל מחנה אפרים ז"ל צריכים לי תלמוד ובעניי לא אוכל לרדת לסוף דעתו בכ"ז ועמ"ש לקמן (סי' ל"ב אות ה') לשי' הר"ן ז"ל דהוי נשבע להמית עצמו. מדוע לא נאמר דעל יום השביעי לא חלה שבועה מה"ט. ועל הששה ימים ממילא תחול שבועתו דלא הוי תו להמית עצמו יעוי"ש:

תוכן העניינים

אפיקי ים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה