אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ
סימן כד · כו)
ועתה נ"ל דבאומר הרי זו תמורת זו אם יכול לחזור בו תוכ"ד. או דהוי כהקדש דעלמא ואינו יכול לחזור בו. למאי דביארנו לעיל יהי' תלוי בפלוגתא דאביי ורבא. דלאביי דקדושת השני' בתמורה הוא משום דמהני דבורו והתפסתו בקדושת הראשונה. וא"כ האמירה זו תמורת זו הויא מעשה ככל אמירה דהקדש בעלמא כיון דלדידי' הקדש השניה יוצא מגוף דבורו. וא"כ בודאי לא מהני חזרה בזה ג"כ כמו בהקדש דעלמא להני ראשונים ז"ל. משא"כ לרבא דקדושת השניה אינה יוצאת מגוף דבורו. ורק משום דממיר בדבורו אף דדבורו בטל. מ"מ גזה"כ הוא שתחול קדושה על השני' א"כ ל"ש למיחשב דבורו למעשה כמו בהקדש דעלמא. דהרי אין ההקדש יוצא מגוף דבורו ואינו מוסרה בדבורו להקדש כמו בעלמא. ויכול לחזור מדבורו ולעקרו והו"ל כאילו לא דיבר. וממילא תבטל התמורה כמו בלא דבר מעולם. דלא גזרה תורה שתחול קדושה. וכמו דיכול לחזור מדבורו גבי מסירה להדיוט. דהיינו משום דדבורו בעצמו אינו עושה קנין. וממילא כשחוזר מדבורו והו"ל כאילו לא דיבר והו"ל משיכה ומסירה בלא דיבור ובטיל וה"נ יכול לחזור מדבורו משום דדבורו בעצמו אינו עושה מעשה ההקדש לרבא. והוי כאילו לא דיבר וממילא בטלה התמורה ונכון.
וא"ש לפי"ז קושית הש"ס דר"י אדר"י. משום דהש"ס קאי התם גם לשי' רבא שם דע"ז מכאן ולהבא נפסל. ולרבא בודאי דמי תמורה לעלמא לענין חזרה בתוכ"ד. משא"כ הראשונים ז"ל שכתבו דינם דל"מ חזרה בתוכ"ד אף בתמורה. היינו משום דדעתם לפסוק כאביי בהא דכ"מ דא"ר לא תעביד. וכן דעת הכ"מ ז"ל והלח"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל. ולאביי שייך גם בתמורה הסברא משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי. והאמירה בעצמה מעשה היא ואינו יכול לעקרה בדבור של חזרה וכמ"ש. וא"ש: