אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ
סימן כד · יז)
והסברא בזה כך. דאם המעשה דאתעבידא בדבורי' היא היא גוף האיסור ממש. דאותה אסרה תורה. כגון בממיר דמאי דהבהמה נעשית קודש ונתפסת בתמורה. זהו עצם האיסור ממש שהתורה אסרה ההתפסה. וכן גם במקדים תרומה. מאי דחל שם תרומה על התבואה עתה. זהו גוף האיסור שאסרה התורה לקרוא שם תרומה קודם נתינת בכורים. וכיון דבהאי מעשה דאתעבידא בדיבורי'. היא היא גופה של איסור. שפיר מחויב הוא מלקות על מעשה זו דאתעבידא על ידו. וממילא לא שני לן אם אתעבידא ע"י דבור או ע"י מחשבה. ומחויב מלקות הוא מ"מ. משא"כ אם המעשה דאתעבידא בדבורי'. אינה גופה של איסור כגון בחסמה בקול שכתבו תוס' ז"ל בד"ה ר"י. דע"י עקימת שפתי' נעשה מעשה שהבהמה הולכת ודשה בלא אכילה. ולא שייך לומר דמעשה הדישה הוא האיסור. דעצם האיסור הוא מה שגוער בה כשהיא שחה לאכול וחוסמה בזה. וכן בסנהדרין (דף ס"ה ע"ב) בתוד"ה הואיל. כתבו דהמעשה בחסימה היא. מה שזוקפת ראשה כשגוער בה. וכ"ז אינה מעשה האיסור לחייב עלי'. דעצם האיסור הוא החסימה דהיינו גערתו וכן בעדים זוממין כתבו תוס' ז"ל דאתעבידא מעשה בעדותן לשקר. מה שנתחייב הנידון על ידם. וזהו ג"כ אינו גוף האיסור של תורה. דאטו אם לא נתחייב הנידון כלל. כגון שנמצאו זוממין קודם שנגמר הדין. לא עברו על עדותן לשקר. והרי בש"ס מכות (דף ה' ע"ב) דחיק למצוא קראי לחייבי מיתות ולחייבי מלקיות דאין העדים נענשין עד שיגמר הדין ע"פ. וע"כ דעצם האיסור הוא העדות שקר בעצמה. ולא התחייבות הלדון וכיון דבהני אין המעשה דאתעבידא בדבורי' גופה של איסור. ממילא לא נוכל לחייבו עלי' מלקות. ורק דמהניא עכ"פ המעשה בהו. להחשיב עי"ז עקימת פי' למעשה כמ"ש תוס' ז"ל. ומחייבינן לי' על עקימת פי' ולזה ניחא דלא קאמרינן בהו דבדבורי' אתעביד מעשה. כדקאמר הש"ס בממיר ובמקדים תרומה. משום דאין החיוב בהו על המעשה דאתעביד בדבורי'. רק על עצם הדבור ועקימת שפתי'. משא"כ בממיר ומקדים תרומה קאמר הש"ס דבדבורי' אתעביד מעשה. ולא דעקימת שפתי' הויא מעשה. משום דהחיוב בהו על המעשה דאתעביד בדבורי'. ולא על עקימה שפתי'. ונ"מ דאפי' אם המיר או הקדים תרומה ע"י מחשבתו. ג"כ מחויב מלקות הוא. והוי ככל חייבי מלקיות דלא אתרו בי' וכמ"ש: