אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ
סימן כד · ג)
והנה השטה מקובצת ז"ל שם רוצה להכריח מקושיא זו. דהעיקר הוא כשיטת הסוברים דמחשבת פיגול הויא במחשבה לחוד ולא בדיבור. והוא שיטת הרמב"ם ז"ל והחינוך ז"ל עי' במל"מ פי"ג מהלכות פסולי המוקדשין ה"א. רק דחזר והקשה גם לשיטה זו. דאכתי קשה מאי פריך לאו שאין בו מעשה הוא. דהא אף אי נימא דמחשבה ממש מהניא לפגל הקרבן. מ"מ הא ר' ינאי ע"כ מיירי כשדיבר בפני עדים שמפגל. דאל"כ האיך לוקה על מחשבה שבלב בלא התראה דמי יודע מה בלבו ואין אדם לוקה עפ"י עצמו. וא"כ אכתי תקשי דשפיר הוי לאו שיש בו מעשה, ע"י עקימת שפתים. וכתב לתרץ דלעולם מיירי ר' ינאי כשדיבר שמפגל בפני עדים. אך כיון דגם במחשבה ממש מתפגל הקרבן שוב אף כשדיבר לא מקרי הדיבור מעשה עכתו"ד ז"ל שם. ובכונת תירוצו ז"ל נ"ל עפ"י מאי דאמר בסנהדרין (דף ס"ה ע"א) ורבי יוחנן מ"ש דכפיפת קומתו לרבנן הויא מעשה. ועקימת שפתים לא הויא מעשה. אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב וערש"י ז"ל. ופי' הרי"ף ז"ל שם דה"ק. דהואיל ויתכן לגדף בלבו בלא הקצת שפתים, ולפיכך הקצת שפתים ומחשבות לבו שאין בה הקצה אחד הן עכ"ל. וה"נ כיון שאפשר לפגל בלב. להכי לא מחשיב גם הדבור למעשה. עוי"ל בכונת הש"מ ז"ל עפ"י שיטת החינוך ז"ל דכל לאו דיצויר בלא מעשה אף אם עבר ע"י מעשה אין לוקין עלי':