אור ברסלב

אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ

סימן כא

סימן כ

יחקור בהא דקיי"ל במזיק דבעלים מטפלין בנבלה. מי אמרינן דהנבלה היא בתורת תשלומין לניזק. או דבכדי שיווי הנבלה לא נכנס כלל בגדר ההיזק. ונ"מ לדינא כמו שנבאר בזה בעזהי"ת:

א)

בבא קמא (דף י' ע"ב) ילפינן מקראי דהבעלים מטפלין בנבלה. ופחת נבילה דניזק הוי. ויש לחקור. אם הא דאמרינן דהנבלה הויא לניזק. הוא בתורת תשלומין. דבאמת החיוב על המזיק לשלם לי כל דמי השור שהוזק. ואי לאו דגילה לן קרא דבעלים מטפלין בנבלה. הוה אמינא דעל המזיק לשלם לו כל מה שהי' שורו שוה. והנבילה יקח לעצמו. דגם בכדי שיווי הנבלה נכנס בכלל הנזק. דעלי' לשלם לו שור תחת השור וכדאמר בש"ס אי ס"ד נבילה דמזיק הויא. ליכתוב רחמנא שור תחת השור ולישתוק. ופרש"י ז"ל ולישתוק קרא מיני' דלא איצטריך להכי. דפשיטא לן כיון דשלם שור תחת השור נבילה שלו היא. וחזינן דאי לאו קרא דוהמת יהי' לו דילפינן דבעלים מטפלין בנבילה הו"א שישלם המזיק שור תחת השור והנבילה יקח לעצמו וא"כ גם לבתר דגלי לן קרא דהבעלים מטפלין בנבילה י"ל דנשארה הסברא גם לפי האמת. דגם בכדי שיווי הנבילה הויא בכלל הנזק, ורק דגלי קרא דבכדי שיווי הנבילה יגבה מגוף הנבילה ומיד לאחר הנזק קמה לה הנבילה ברשותי' דניזק. ואם פחתה דמים משעת מיתה עד שעת העמדה בדין. פסידא דידי' הוי. או דהא דגלי קרא דבעלים מטפלין בנבילה היינו לומר. דבכדי הנבילה לא נכנס בכלל הנזק. דהנזק לא הוי מעיקרו רק על הפחת שפחתה מיתה. ונבילה דניזק הויא כמתחילה. ולא דנוטלה בתורת תשלומין. ודיוק לשון רש"י ז"ל בד"ה לניזק וז"ל שיטלנו "בדמים" ועלי' ישלים המזיק. דמשמע קצת דהויא בתורת תשלומין דנוטלה בדמים. וכן משמע קצת מהא דאמרינן וצריכא. דאי כתב רחמנא מכה בהמה ישלמנה משום דלא שכיחא. אבל טרפה דשכיחא אימא לא צריכא. ואי אשמועינן טרפה משום דממילא וכו'. ופרש"י ז"ל מכה בהמה לא שכיחא שיהא אדם מזיק בהמה של חבירו לפיכך לא החמיר עלי' הכתוב לטרוח במכירת הנבילה. וכ"כ בד"ה טריפה דממילא וז"ל שהזאב טרפה והשומר לא נתכוון אמטו להכי חס רחמנא עלי' דלא למיטרח בנבילה עכ"ל. מזה מוכח דהנבילה היא בתורת תשלומין לניזק. ושייך שפיר לחלק בס"ד ולומר. דלא הטריחתו תורה לגבות מגוף הנבילה ולטפל במכירתה. רק במכה בהמה משום דלא שכיחא או בטרפה משום דממילא. וחס רחמנא עלי' דמזיק שיוכל ליתן לו הנבילה בדמים. משא"כ אם נאמר דעיקר הטעם דבעלים מטפלין בנבילה. הוא משום דנבילה דידהו הויא. ואינה בתורת תשלומין כלל. דהנזק לא הוי רק הפחת שפחתה מיתה. וא"כ מה שייך לחלק בס"ד ולומר דדין זה אינו רק במכה בהמה משום דלא שכיחא או בטרפה דממילא. כיון דטעמא הוא דלא נקרא נזק רק פחת המיתה. אטו היכא דשכיח ובידים הוי ההיזק יותר גדול משום זה. בכ"ז ראי' ברורה אין לנו מכאן. ויש לדחות בנקל:

ב)

אמנם מפשטות הסוגיא דלקמן (דף ל"ד) גבי מחלוקת דר"מ ור"י בשבח נבילה. מוכח בהדיא דאין ההיזק נקרא רק הפחת שפחתה מיתה. ומזה משלם תם מחצה יעוי"ש בכל הסוגיא. ולהכי קאמר ר"י במתני' שם דשור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים והנבילה יפה חמשים זוז. זה נוטל חצי החי וחצי המת. וזה נוטל חצי החי וחצי המת. והיינו כיון דהנבילה יפה חמשים זוז. נמצא דההיזק לא הי' רק במאה וחמשים זוז דזהו פחת שפחתה מיתה. ועל התם לשלם מחצה דהוא ע"ה זוז. וכשנוטל הניזק חצי החי וחצי המת דשוו קכ"ה נמצא דמשתלם מחצה ומפסיד מחצה. אבל אי נימא דהנזק מקרי גם בכדי שיווי הנבילה. א"כ כששור הניזק הי' שוה מאתים. אף דהנבילה יפה חמשים זוז. מ"מ מקרי ההיזק במאתים. ובמועד כה"ג יטול הניזק כל הנבילה בדמים דהיינו בחמשים זוז. ומאה וחמשים ישלם לו מהעלי'. ולפי"ז בתם לא הי' לו לשלם רק מחצית מזה דהיינו מאה. וכשנוטל חצי החי וחצי המת. הרי נוטל קכ"ה. ומאי חשבון הוא זה. הא כו"ע מודים דתם אינו משלם רק מחצה ממועד. אלא ע"כ דלעולם לא נקרא ההיזק רק הפחת שפחתה מיתה. ומזה משלם התם מחצה והמועד משלם כולו. והנבילה אינה בכלל ההיזק והרי היא דבעלים כדמעיקרא. ולאו בתורת תשלומין, ואחר זמן רב מצאתי מבואר כזה בדברי הנמוקי יוסף ז"ל בסוף הסוגיא שם יעוי"ש:

ג)

וזהו שנראה בפשטות במאי דא"ל רב כהנא לרבא אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהי' לו. הא לאו הכי הו"א נבילה דמזיק הויא. השתא אי אית לי' לדידי' כמה טריפות יהיב לי' דידי' מיבעיא לא נצרכה אלא לפחת נבילה. והיינו דר"כ סבר דהא דבעלים מטפלין בנבילה היינו דנוטלין אותה בדמים בתורת תשלומין. ולהכי פריך ל"ל קרא כיון דישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין. וא"ל רבא ל"נ אלא לפחת נבילה. ור"ל. דלא כמו שסובר דהוא רק בתורת תשלומין. דלפי"ז לא הי' הפחת של נבילה עד העמדה בדין על הניזק. כיון דאינה רק בתורת גבי'. רק דבאמת הא דבעלים מטפלין בנבילה הטעם הוא משום דנבילה דידהו הויא כמעיקרא. ולהכי פחת נבילה דידהו הויא. ובזה י"ל קצת מה שהקשו המפרשים ז"ל מדוע לא תקשה לי' לרב כהנא לנפשי' דגם הוא דריש לה דבעלים מטפלין בנבילה. מקרא דאם טרף יטרף וגו', ועי' מ"ש במהר"ם ז"ל. אכן למ"ש י"ל דר"כ לנפשי' לא קשה לי'. דמקרא דדריש עד טרפה ישלם טרפה עצמה לא ישלם. מוכח בהדיא דהטרפה עצמה אינה בתורת תשלומין כלל. ואין ההיזק מעיקרו רק עד הטרפה. ולא קשה ל"ל קרא. דשפיר קמ"ל דהטרפה עצמה אינה בתורת תשלומין ופחתה ממילא דניזק הוי. וטובא קמ"ל אבל למאן דיליף מוהמת יהי' לו ס"ל לר"כ דקמ"ל קרא דהנבילה תהי' בתורת תשלומין לניזק. דהכי משמע פשטות הקרא ישלם שור תחת השור והמת יהי' לו. היינו שגם המת ישלם לו ומעיקר החיוב עלי' לשלם לו שור שלם תחת שורו. ולזה פריך מאי קמ"ל כיון דישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין. ומשני לי' דבאמת מיתורא דקרא דרשינן דע"כ לאו בתורת תשלומין היא ורק דשל ניזק היא כמתחילה ולזה גם פחת נבילה דידי' היא. ועי' בתוס' ובש"מ בזה:

ד)

עכ"פ זהו ודאי נראה בפשיטות. דיסוד הדין דבעלים מטפלין בנבילה. היינו משום דעיקר ההיזק לא נחשב רק הפחת שפחתה מיתה. וזהו שנתחייב המזיק בתשלומין. ובכדי שיווי הנבילה לא הוי בכלל ההיזק. ואף דמעיקרא הי' לו לניזק שור חי והשתא הוא בשר. ופנים חדשות באו לכאן. מ"מ חיוב היזק אינו מעיקרו רק על הפחת שפחתה מיתה ומדברינו להלן יבואר שהוא נ"מ רבתא לדינא:

ה)

ולפי"ז יש לעיין טובא בסוגיית הש"ס לקמן (דף ס"ה ע"א) גבי הא דאמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי דו"ה כשעת העמדה בדין ומסקינן כי קאמר רב לענין יוקרא וזולא הוא דקאמר. ופרכינן היכי דמי אילימא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שוויא ד' זוזי. קרן כעין שגנב. לימא פליגא דרב אדרבה. דאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי'. מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי. תברה או שתיי' משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא. אמרי כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ד' זוזי ולבסוף שויא זוזא. קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי דו"ה כשעת העמדה בדין ונראה מפשטות סוגיית הש"ס דאם מעיקרא כשגנב הבהמה שויא זוזא. ולבסוף כשטבחה שויא ד' זוזי. משלם הקרן ג"כ ד' זוזי. משום דכל כמה דאיתי' בעינא ברשותא דמרא קיימא. ובההיא שעתא שטבחה קמזיק לה מיני'. וכההיא דרבה בתברה או שתיי'. וכ"פ בטוש"ע חו"מ סי' שנ"ד סעיף ג' בסתמא דבכה"ג משלם ד':

ו)

ולענ"ד יש מקום עיון בזה. דהנה הרא"ש ז"ל ר"פ הגוזל עצים סי' ג' גבי הא דאמרינן. גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה. משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז. ז"ל שם. וגם נראה אע"ג דקאמר דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז. דמשמע דשמין הפרה כמה היתה שוה רגע אחד קודם ללידתה והרחל סמוך לגיזתה. והכי היה מסתבר שהרי גזלה מעוברת וטעונה. ואין כאן שינוי אלא הלידה והגיזה ועד שעת השינוי הי' ברשות הנגזל וברשות הנגזל השביחו. ודמיא להא דאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי'. מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי. תברה או שתיי' משלם ד' וכו'. מיהו אינו משלם אלא כשעת הגזילה וכו'. ולא דמי לתברה או שתיי' דהתם איבדה מן העולם. דבאותה שעה נעשה גזלן. אבל היכא דהגזילה בעולם אלא שנשתנית וקנאה באותו שינוי. משלם כשעת הגזילה וכו'. ועוד אילו באת לומר דמשלם כרגע אחד קודם לידה וגיזה. משום דמדמי לי' לחביתא דחמרא. התינח גזזה דהוי כתברה או שתיי' לידה דממילא מאי איכא למימר. אלא ודאי אין לדמותם לחביתא דחמרא מטעמא דפרישית עכ"ל. מבואר מדברי' ז"ל דאף כששינה הגנב את הגנבה בידים. והוציאה עי"ז מרשות הבעלים דעד עתה היתה שלו. מ"מ לא מחייבינן לי' ע"ז מטעם מזיק. דנאמר שישלם כמו שהיתה שוה בעת השינוי וליהוי כתברה או שתיי'. רק דהוי כאיתבר ממילא ומשלם דמים כמו שהיתה שוה בשעת הגניבה. יע"י בקצוה"ח סי' ל"ד סק"ג ובנתיבות שם:

ז)

ועתה ניחזי אנן. כשהגנב טבח הבהמה. ומעיקרא שויא זוזא ולבסוף בשעת טביחה שויא ד' זוזי. ואחרי הטביחה היא שוה ב' או ג' דהרי שחטה בשחיטה הראוי' ולאו נבילה היא. נמצא דמצד מזיק לא נוכל לחייבו. רק על הפחת שפחתה שחיטה דהוא חדא זוזא. אם הבשר שוה עתה ג'. דהא קיי"ל דשמין לניזקין ואף דע"י הטביחה אהנו מעשי' שקנאו גם להבשר בשינוי מעשה. ונמצא דבטביחתו עושה ב' דברים. דעל הפחת שפחתה שחיטה הוי מזיק, ועל הבשר בעצמו הוי משנה והוציאו בזה מרשות הבעלים. מ"מ למ"ש הרא"ש ז"ל דגם משנה בידים. לא מחייבינן לי' מטעם מזיק והוי כאיתבר ממילא. א"כ הרי אין לחייבו בכאן רק על פחת שפחתה שחיטה. דזה הוי כתברה אי שתיי'. משא"כ על מה שעשה שינוי בטביחתו וקנאו גם להבשר. ע"ז אין לחייבו מטעם מזיק. ואיתבר ממילא הוא. וא"כ נמצא דבכל אופן לא יצטרך לשלם כל הד' זוזי. ולפי"ז צ"ע דמפשטות דברי הש"ס וכן מסתימת כל הפוסקים ז"ל משמע דמשלם לו כל הד' זוזי בשלימות. וזהו קשה טובא דמ"ט נחייבנו יותר ממזיק דעלמא דקיי"ל דשמין לניזקין ובעלים מטפלין בנבילה:

ח)

והניחא אם היינו אומרים דהא דבעלים מטפלין בנבילה. היינו דהנבילה הויא בתורת תשלומין לניזק שנוטלה בדמים. אבל באמת גם בכדי שיווי' נחשב בכלל הנזק. משום דפנים חדשות באו לכאן דמעיקרא שור והשתא בשר וכמש"ל. א"כ א"ש מאי דמשלם הגנב בכאן כל שיווי הבהמה. כיון דבאמת נקרא מזיק על כל דמי הבהמה. ואין לומר בכאן הדין דשמין לניזקין ושיטול הנגנב את הבשר בדמים, דהרי הגנב קנאו להבשר בשינוי מעשה. ממילא אין כאן תשלומין להנגנב ואינו נוטלה בדמים, וע"כ משלם לו כל שיווי הבהמה בשעת טביחה דהיינו ד' זוזי משא"כ למאי דהוכחנו דיסוד הדין דבעלים מטפלין בנבילה. היינו משום דההיזק מעיקרו לא הוי רק הפחת שפחתה שחיטה ומיתה. וא"כ כיון דאינו חייב מטעם מזיק כלל. רק על הפחת שפחתה שחיטה. ממילא אף בנדון דידן שגם להבשר קנאו בשינוי מעשה, מ"מ אין לחייבו לשלם מדין מזיק. רק הפחת שפחתה שחיטה דיותר לא הזיקו כלל. ומצד משנה ג"כ אינו מחויב כמ"ש הרא"ש ז"ל. דמשנה לא הוי כתברה או שתיי' רק כאיתבר ממילא. ואף למ"ד אין שמין לגנב ולגזלן. היינו דוקא מצד חיובי גניבה וגזילה. אבל הכא דבאנו לחייבו מצד מזיק על הטביחה. דמצד חיוב גניבה אין לחייבו רק זוזא ורק מצד מזיק באנו לחייבו. א"נ שפיר שמין כבנזקין דעלמא ופשוט. וא"כ צ"ע מ"ט מחייבינן לי' לשלם כל שיווי הבהמה. ולא מנכינן כלל שיווי הבשר שאחר הטביחה וקצת י"ל בזה ע"פ מ"ש תוס' ז"ל לקמן דצ"ח. גבי שף מטבע ש"ח יעוי"ש. ויש לחלק:

ט)

והגאון ר' חיים שליט"א סאלאווייציק הגאב"ד דבריסק. כשהרציתי הדברים לפני' בשכבר הימים. אמר די"ל בזה עפי"מ דנחלקו הקצוה"ח והנתיבות ז"ל בסי' ל"ד. בטעמא דרבה דתברה או שתיי' משלם ד'. דהקצוה"ח ז"ל כתב דחיובו הוא מטעם מזיק דאין לומר דהויא גנבה חדשה. דהא קיי"ל דהגונב אחר הגנב אינו משלם תשלומי כפל. וגם קרן אינו משלם וכמו שהוכיח שם. וע"כ משום דכבר אינו ברשותי' דבעלים ולאו וגונב מבית האיש מקרי. אלא טעמא דמחויב בתברה או שתיי' הוא משום מזיק יעוי"ש. ובנתיבות ז"ל חלק עלי' וכתב דבתברה או שתיי' הוי כגזילה חדשה. וכפשטות דברי הש"ס בב"מ דף מ"ג ע"א דאמר כיון דכי איתא הדרא למרא בעינא. ההיא שעתא דקא שתי לי' או דתבר לה קא גזיל מיני' יעוי"ש. וא"כ לדברי הנתיבות ז"ל דתברה או שתיי' הויא גנבה חדשה. א"ש נמי הכא דכשטובח הגנב את הבהמה הגנובה בדרך גנבה. הוי עתה גנבה חדשה. ולאו מדין מזיק הוא. וממילא צריך לשלם כל שיווי שלה עתה. דכגונבה עתה מבית בעלים דמי. וכה"ג כתבו הראשונים ז"ל בכתובות דף ל"ד ע"ב גבי מימרא דרבה הי' גדי גנוב לו וטבחה בשבת חייב ועיי"ש בש"מ. ועי' בדו"ח להגרעק"א ז"ל שם, וכן העירני מכבר ידידי הרב הג' מוהר"ח העניך ברילל נ"י מפיעטרקוב לתרץ כן:

והביא ראי' לדברי הנתיבות ז"ל מד' הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' גניבה הי"ד דז"ל שם. הי' שוה בשעת הגניבה שנים. ובשעת העמדה בדין ארבעה. אם שחט או מכר. או שבר הכלי או איבדו. משלם תשלומי כפל או ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאלי'. משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה. עכ"ל. והנה הא דכתב דבמתה מאלי'. לא משלם הכפל רק שנים כשעת הגניבה אף דהדין דכפל ודו"ה כשעת העמדה בדין. ע"כ דבכה"ג היכא דהוקרה. לא קאמר רב שישלם כפל כשעת העמדה בדין. דק"ו הוא מקרן דלא משלם רק כשעת הגניבה כיון דמתה מאלי'. וכ"כ בדרישה בסי' שנ"ד. והוא כשי' ר"ת ז"ל בתוס' בדף ס"ו ע"א בד"ה טלאים. דלהחמיר על כפל ודו"ה יותר מקרן לא אמר רב. וא"כ לפי"ז ע"כ מאי דבשחט או מכר. משלם כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין. היינו משום דלא הוי להחמיר יותר מקרן. משום דגם קרן משלם כשעת העמדה בדין. ואי נימא דחיוב הקרן כדהשתא. הוא מטעם מזיק כדעת הקצוה"ח ז"ל א"כ אכתי הוי להחמיר אחיוב דכפל מקרן של גניבה. דמצד הגניבה לא הי' לו לשלם קרן רק שנים ומאי דמשלם עוד שנים. הוא מטעם מזיק ולא מטעם גניבה. וזהו אין שייכות לכפל ודו"ה. כיון דאין חיובו מצד הגניבה ורק מזיק בעלמא. אלא ע"כ דהויא גניבה חדשה ע"י טביחה בדרך גניבה. וכמ"ש בעל הנתיבות ז"ל. וא"כ החיוב קרן הוא כולו קרן של גניבה. ולא הוי להחמיר על כפל יותר מקרן של גניבה. וממילא דא"ש דאין בזה דין דשמין לניזקין. כיון דלאו מדין מזיק הוא ורק מדין גניבה חדשה. וגניבה וטביחה באין כאחד וא"ש. ולפי"ז צ"ל דאם שינה הגנב את הגניבה וקנאה עי"ז בשינוי מעשה. ל"ש לומר דגם זה הוי כגניבה חדשה. דא"כ יקשה ד' הרא"ש ז"ל שמחלק בין תברה או שתיי' למשנה. וע"כ כיון דאינו עושה בדרך איבוד. לא נעשה גנב מחדש. ועי' בנתיבות שם במ"ש בש"ס דתמור' דף ה' יעוי"ש:

יא)

אולם עדיין נשאר לנו מקום עיון בזה. דלכאורה נראה דלמ"ש הרא"ש ז"ל דאף כשעשה שינוי בידים לא הוי כתברה או שתיי'. א"כ אם מכר הגנב הבהמה. אף שמכרה לאחר יאוש באופן דאהנו מעשי'. שקנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות. מ"מ לא ישלם כשעת המכירה אף אם הוקרה ושויא ד'. כמ"ש הרא"ש ז"ל בגזל רחל וגזזה. דאינו משלם רק כשעת הגזילה דהוי כאיתבר ממילא. ומ"ש הוציאה מרשות בעלים ע"י שינוי מעשה או ע"י יאוש ושינוי רשות. ובאמת מסתימת כל הפוסקים ז"ל משמע דחד דינא הוא לטביחה או מכירה. שמשלם כשעת העמדה בדין דהוי כתברה או שתיי'. עי' בלשון רש"י ז"ל בדף ס"ה ע"א בסוד"ה תברה. וברמב"ם ז"ל פ"א הי"ד שם ובטור סי' שנ"ד. ועו"ק דלמאי דפסקינן כר"נ בדף ס"ח ע"א דגם מוכר לפני יאוש חייב. אף דלא אהנו מעשי' וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהט"ז שם. א"כ בכה"ג דלא אהנו מעשי' בשעת מכירה כלל בודאי לא הוי כתברה או שתיי'), וא"כ אם מתה מאלי' אח"כ ואינה חוזרת בעינא. לא ישלם רק כשעת הגניבה. וכ"ז הו"ל להפוסקים ז"ל לבאר. שי"מ בשיטה מקובצת דף ס"ו ע"א שכתב בהדיא לחלק בין טביחה למכירה. דמכירה הוי כאיתבר ממילא יעו"ש שלא ביאר הטעם ואולי טעמי' כמ"ש הרא"ש ז"ל גבי משנה כמ"ש. ואולי יודו גם הפוסקים ז"ל בזה ודנקטו בלשונם גם מכירה אגב גררא דטביחה הוא. וצ"ע רב:

יב)

ונסתפקתי בזה איך יהי' הדין במעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי וטבחה ע"י שליח. למאי דקיי"ל דטובח ע"י אחר מחייב דאיתרבי שליח לדבר עבירה בטביחה. אם יתחייב גם על הקרן ד' בכה"ג. מי נימא כיון דאיתרבי שליחות לדבר עבירה זו. ממילא כיון דנחשב מעשה הטביחה כאילו עשאה בעצמו דשלוחו כמותו. ממילא יתחייב נמי לשלם קרן כדהשתא כטובח בעצמו. ול"ד לעשה שליח לשחוט בשבת שכתב המל"מ ז"ל בפ"ג מה' גניבה. דבזה לא הוי שלוחו כמותו. משום שנתערב עמו איסור אחר יעוי"ש. דהתם ה"ט דלא איתרבי שליחות אלא לדבר עבירה של הטביחה דהוא מזיק ממון חבירו. אבל לא לדבר עבירה של שבת. וע"כ מצד עבירת שבת בטלה השליחות לגמרי. משא"כ הכא דלא נתערב איסור אחר כלל. ולדבר עבירה זו דמזיק ממון חבירו ע"י טביחה. הרי איתרבי שליחות. ועל הטביחה יתחייב עכ"פ לשלם ארבעה וחמשה. ולא בטלה השליחות לענין דו"ה. ממילא כיון דחשבינן מעשה הטביחה כאילו עשה בעצמו. יתחייב גם לשלם הקרן כדהשתא. או דילמא י"ל דלא איתרבי שליחות רק לחיוב דדו"ה. אבל לא לחיוב ממון אחר. אף דבא על אותו מעשה העבירה דטביחה בעצמה. ולא ישלם הקרן רק כשעת הגניבה. דהוי כאיתבר ממילא. ומסתברא כהצד הראשון. וצ"ע:

תוכן העניינים

אפיקי ים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה