אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ
סימן יז · ח)
אמנם יבואר עפ"י מאי דגרסינן בסוגיא דדף ע"ט שם. מתיב רב כהנא אם החרש יחריש וגו' בשותק ע"מ למיקט הכתוב מדבר. אתה אומר בשותק ע"מ למיקט או אינו אלא בשותק ע"מ לקיים. כשה"א כי החריש לה הרי בשותק ע"מ לקיים הכתוב מדבר. הא מה אני מקיים אם החרש יחריש וגו', בשותק ע"מ למיקט הכתוב מדבר תיובתא. ולוקים הא בשותק ע"מ לקיים הא בשותק סתם קראי יתירי כתיבי. מבואר מזה דקרא דכי החריש לה מיירי בשותק ע"מ לקיים. וא"כ מדוייק שפיר מאי דשינה הכתוב וכתב בזה הקים אותם. כיון דמיירי בשותק ע"מ לקיים ובזה באמת הויא הקמה ממש אם הי' בידו להפר כל היום. משא"כ בשותק ע"מ למיקט לעולם לא הויא הקמה ממש. דל"ש לומר דגלי אדעתי' שהוא רוצה בקיומו של נדר. כיון דלא שתק ע"מ לקיים רק ע"מ למיקט. ובזה מה שאין יכול להפר למחר אינו רק מגזה"כ. משא"כ בשותק ע"מ לקיים שינה הכתוב וכתב הקים אותם לומר דבזה הויא השתיקה כהקמה ממש. ונ"מ דגם חכם אינו יכול להפר כיון שקיים הבעל. ומזה הוא דילפינן דקיים בלבו קיים. וזהו מ"ש הר"ן ז"ל דילפינן משתיקה דיום שמעו שהיא מקיימת. ולא בא לומר דכל שתיקה מקיימת. דז"א דודאי שותק ע"מ למיקט ל"ש לומר דהוי קיום וע"כ גזה"כ הוא. ורק דילפינן משתיקה כזו שהיא מקיימת. דהיינו משותק ע"מ לקיים דמוכח מקרא דפעמים שהיא מקיימת. וע"כ דקיים בלבו קיים. ועי' מ"ש המלבי"ם ז"ל בפי' הספרי בקראי הנ"ל. וד' שם צ"ע לכאורה דהוא נגד מ"ש הר"ן ז"ל בד"ה כשהוא אומר ובד"ה תלתא קראי יעוי"ש:
והשתא א"ש נמי מ"ש הר"ן ז"ל לעיל דאין נשאלין על ההיקם רק ביום שמעו. משום דלאחר יום שמיעה באמת לא מהני מידי מה שנשאל על הקמתו ועקרה למפרע דעכ"פ לא גרע משתיקה. ואף דשתיקה כזו ל"ש לומר דהוי קיום כמ"ש לעיל. אבל עכ"פ לא גרע משותק ע"מ למיקט. דג"כ קיום לא הוי ואפ"ה אינו יכול להפר למחר מגזה"כ. וכן נמי א"ש מ"ש דאפי' לא היתה ברשותו בסוף היום אינו יכול להפר למחר. אף דג"כ ל"ש לומר דהוי קיום בכה"ג וכמ"ש. אבל עכ"פ אינו יכול להפר מגזה"כ וכמ"ש דעיקר דינא גזה"כ הוא. רק דאחר שגזרה כן התוה"ק ממילא נולד מזה דהויא הקמה היכא דשייך וכמו שביארנו. כן נ"ל בשי' הר"ן ז"ל לישב דברי'. והדברים גם מצד עצמם מוכרחים. דאיך שייך לומר דטעם הדבר דשתיקה מקיימת משום דגלי אדעתי' שרוצה בקיום הנדר דהרי יודע שלמחר אינו יכול להפר. דכ"ז שייך רק לבתר דגזרה תורה דאינו יכול להפר למחר. אבל ל"ש לומר דזהו עיקר הטעם דקודם שגזרה התורה שאינו יכול להפר למחר. ממילא ל"ש דגלי אדעתי' שרוצה בקיום הנדר דהלא גם למחר יכול להפר. וע"כ כמ"ש: