אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ
סימן ז · טו)
ולעומת זה מפורש יוצא מדברי תוס' ז"ל באיזהו מקומן דהוא בגדר דחי' ואבארם בזה אחד לאחד. (א) (דף ג' ע"ב) תוד"ה ל"ת שיש בו כרת מי דחי וז"ל וא"ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דיבום דדחי ל"ת דכרת דאשת אח. וכ"ת דהיינו הא דקאמר לקמן אלא אצטריך סד"א תיתי אחות אשה במה מצינו מאשת אח. דא"כ היכי דחי עלה מי דמי התם חדא איסורא הכא תרי איסורי. הא לא מפלגינן בשום מקום וכו' וכו' ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה את ל"ת שי"ב כרת. דשאני אשת אח דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר לקיים מצות יבום דאל"כ בטלה מצות יבום. אבל מכלאים בציצית ילפינן שפיר דאי לא מקיימא מצות תכלת בפשתים מקיימא בצמר ואפ"ה דחי וכו' עכ"ל. הרי מפורש בדבריהם דיבום הוא בגדר דחי' מדהקשו דניליף מזה לעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת שי"ב כרת. ואי הוי בגדר היתר גמור לא שייך למילף מזה לעלמא לענין דחי':
ואין לומר דזהו באמת תי' ר"י ז"ל בהחילוק דשאני יבום דמצותו בכך. ור"ל דכיון דאי אפשר בענין אחר לקיים המצוה. ע"כ דהוי בגדר היתר ולא בגדר דחי'. משא"כ כלאים בציצית כיון דאין מצותו בכך. ואפשר לקיים המצוה בלתי עבירת הלאו. ע"כ הוי בגדר דחי'. וכן מסתבר ג"כ דהא בהא תליא. ועי' בס' בית הלוי ח"א סי' ל"ח שכ"כ ג"כ יעוי"ש. אבל באמת אין לומר כן בכונת הר"י ז"ל דהנה התוס' ז"ל לקמן דף ה' ע"ב בד"ה כולהו משעטנז נפקא בתו"ד כ' וז"ל וא"ת והיכי ילפינן בעלמא מהכא. שאני כלאים דהותרו מכללו אצל בגדי כהונה. ואומר ר"י דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים ואין זה הותר מכללו ומיהו אי לאו כלאים. מבגדי כהונה לא ה"מ למילף בעלמא. משום דמצוותו בכך ובענין אחר א"א לקיים מצותן כמו שפרשתי לעיל דלא ילפינן מאשת אח עכ"ל. הרי שכ' בהדיא דבגדי כהונה הוי רק מטעם דחי' ולא בגדר היתר ואפ"ה א"א למילף מזה לעלמא משום דמצוותן בכך כמו באשת אח. מבואר דסברא זו דמצוותו בכך שייכא גם היכא דהוא בתורת דחי'. ומדהביאו לזה הא דאשת אח. מבואר דבחדא מחתא מחתינהו לאשת אח ולבגדי כהונה דתרווייהו מטעם דחי' רק לעלמא אין למילף משום דמצוותן בכך:
ב דף (ח' ע"ב) בתוס' ד"ה מלמד שמגרשה בגט ומחזירה וז"ל בפ' החולץ אמרינן דאיצטריך דסד"א מצוה דרמי רחמנא עלי' עבדה השתא תיקום עלי' באיסור אשת אח. ותימא דמשמע דלביאה שני' לא צריך קרא להתיר. ואמאי והא מצוה דרמי רחמנא עלי' עבדה מביאה ראשונה דהא ביאה שני' לא דחיא חייבי לאווין כדאמר בפרק שני. וי"ל דביאה שני' לא צריכא קרא דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עלי' לגרשה אחר ביאה ראשונה. ומ"מ ביאה שני' לא דחיא חייבי לאוין דרשות היא. וליכא עשה אלא בביאה ראשונה עכ"ל. ומדהקשו דאצטריך קרא להתיר ביאה שני' דלא נאסור כמו גבי חייבי לאוין. ע"כ דס"ל דגם יבום בעלמא הוי מתורת דחי' ולא בתורת היתר. דאל"כ מאי ראי' היא זו מחייבי לאוין. התם הוי בתורת דחי' דעשה דוחה ל"ת. ע"כ לא דחיא רק ביאה ראשונה דהוי מצוה ולא שני' דהויא רשות. משא"כ הכא דביאה ראשונה הוי בהיתר גמור שוב אפ"ל הואיל ואשתרי ראשונה אשתרי גם שני'. ועי' בקידושין (דף כ"א ע"ב) גבי יפ"ת. ועי' בשאג"א סי' כ"ט:
שוב ראיתי בתו"י שתי' באמת כן לקושי' תוס' וז"ל ועוד י"ל שאני התם דביאה ראשונה לא שריא רק ע"י דחיית הלאו. אבל הכא דביאה ראשונה היתה בהיתר גמור. א"כ לא צוה הכתיב ליקחנה ולהוציאה מיד אחר ביאה. הרי דתו"י דס"ל דיבום הוי בתורת היתר איכא בזה טעמא רבה לחלק מדחיית חייבי לאוין. וא"כ נראה לכאו' דתוס' ז"ל ס"ל דגם יבום הוי רק בתורת דחי'. וקצת י"ל ראי' זו:
וביותר יש להפליא דתוס' ז"ל בעצמם לקמן (דף כ' ע"ב) בד"ה אטו ביאה שנ'. כתבו וז"ל לאו דוקא נקט ביאה שני' דהא אפי' גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה. והו"מ למימר גזירה אטו גמר ביאה. ואין להתיר ביאה שני' מטעם דנעשית אשתו לכל דבר. דאינה נעשית כאשתו אלא היכא דשרי לי' בלא דחי'. אבל חייבי לאוין אפי' ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי ל"ת. וביאה שני' דלית בה עשה לא דחיא. אע"ג דבפ' הבא על יבמתו לא מצריך קרא אלא לאירס ואח"כ נתמנה להיות כהן גדול אבל נשאה קודם שנתמנה משמע דלא צריך קרא שיכול לקיימה משום דנשאה בהיתר. התם נמי משום דבהיתר בלא שום דחיית איסור נשאה. אבל הכא ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי ל"ת. ביאה דמצוה דחיא דלאו מצוה לא דחיא עכ"ל. מזה מוכח דס"ל כהתוס' ישינים לחלק בין היכא דהוי גם ביאה ראשונה רק בגדר דחי'. ובין היכא דהוא בהיתר גמור. וס"ל דיבום הוא היתר גמור. וסותרים דבריהם דלעיל. ועי' בגהש"ס כאן. רק דמתו"י משמע דמסברא שבחוץ פשיטא דגם ביאה שני' שריא. ומתוס' ז"ל שבד"כ נראה דהוא רק מטעם דנעשית כאשתו לכל דבר. והיינו מקרא דולקחה דדרשינן כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר. ונראה דס"ל כמ"ש בדורש לציון דרוש א' לתרץ קושי' תוס' דד"ח הנ"ל שהק' דמ"ט לא צריך קרא גם לביאה שני' וכ' שם דבאמת כ"ז הוא בכלל הלמוד דולקחה דנעשית כאשתו. ובלא קרא הייתי אוסר גם ביאה שני'. וזהו נראה כונת תוס' ז"ל הנ"ל. ול"ד לנשא קודם שנתמנה לכ"ג דהתם נשא בהיתר גמור. אבל הכא מה שהותר ג"כ אינו אלא משום המצוה לזאת בעינן קרא לביאה שני' ועמ"ש בפי' הראב"ד ז"ל לתמיד פ"א יעו"ש:
ג ועוד בה שלישי' (בדף נ"ד ע"ב) תוס' ד"ה אלא רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מניין וז"ל דכיון דשריא רחמנא אחר מיתה אין סברא לומר דאסירא בחיי בעלה דלא מסתבר שהי' בא הכתוב לומר דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת. אי לאו דמוכח קרא בהדיא., וע"ש במהר"ם שהסביר דבריהם דקשה להו מאי בעי מנין ליבמה שאסורה בחיי בעלה מהיכי תיתי להתיר מאחר שאסרה תורה אשת אח מהיכי תיתי לחלק בין יש לה בנים ובין אין לה בנים הואיל ואסרה התורה בסתמא. וע"ז תי' דהוה לן לומר דכיון דשריא רחמנא אשת אח באין לו בנים אחר מיתה. אין סברא לומר דבחיי בעלה אסורה. משום דאם היתה אסורה בחיי בעלה. א"כ תצטרך לומר דלאחר מיתה שריא מטעם דאתי עשה ודחי ל"ת שי"ב כרת. וזה אין סברא כל כמה דלא מוכח בהדיא. והוה יותר סברא לומר דהא דאסרה רחמנא אשת אח היינו דוקא בשיש לו בנים. אבל באין לו בנים אפי' בחיי בעלה שריא. ולכך בעי רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מניין. ויליף לה מנדה היא דבחיי בעלה אסורה אפי' באין לה בנים. א"כ ע"כ מוכרחין לומר דהא דשרי לאחר מיתה הוא מטעם דאתי עשה ודחי ל"ת שי"ב כרת. כן הוא תו"ד ז"ל יעוי"ש הרי מפורש בדבריהם דיבום הוא רק בגדר דחי' ולא מדין היתר:
וביותר צ"ע דברי הרשב"א ז"ל בחי' (דף ח' ע"א) גבי הא דאמר רבא ערוה גופה ל"צ קרא דאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת. שהק' שם ג"כ קושי' תוס' ז"ל דאמאי לא ניליף מיבום דעשה דחי ל"ת שי"ב כרת. וכ' בסו"ד וז"ל וי"ל דשאני יבמה דאי אפשר בלא"ה ועיקר מצותה בדחי'. מוכח דס"ל ג"כ דהוא רק בתורת דחי'. וכ"כ שם ד"ה ע"ב. וקשה מד' ז"ל דמ"א שהבאתי לעיל דנראה דס"ל דהוא בתורת היתר גמור. וכ"ז צע"ג ועי' ברכות (דף כ' ע"א) ברש"י ותוס' שם. ובס' עט"ח לבעל ברוך טעם ז"ל סי' ד' מובא דברי רמב"ן ז"ל בס' תורת אדם שמבאר דכל דא"א לקיום המצוה בלתי ע"י דחיית איסור הוי בגדר היתר כגון יבום וכדומה. משא"כ היכא דאפשר להמצוה בלא דחיית איסור. אז הוי רק דחי' יעוי"ש. ובשי' תוס' ז"ל בענין יבום צע"ג כמ"ש: