אור ברסלב

אפודי על מורה נבוכים· רבנו יצחק ב"ר משה הלוי

חלק א

פתיחת הרמב"ם

הקדמה

סבות הסתירה וההפך. ר"ל הבדל יש בין הסתירה וההפך כי סתירה היא שיתחלפו בכמות ובאיכות, והמשל בזה כל אדם כותב ואח"כ יאמר אין אדם אחד כותב כי זולת החלוף שיש בין שני המאמרים האלו מחיוב וסתירה יש בו חלוף מכמות הענין. וההפך הוא שיתחלפו באיכות לבד כאמרך האדם לבן האדם שחור:

הסבה השלישית קצתם כפשוטם וקצתם משלים. ר"ל קצת מהדברים הנאמרים בספרי הנביאים שנראה בהם שהם סותרים זא"ז אחד מהמאמרים ההם הוא המשל והאחד כפשוטו ואינם סותרים, המשל בזה אמרו בענין תחיית המתים יורד שאול לא יעלה ובמקום אחר אמר יחיו מתיך והם סותרים זה את זה והאחד מהם משל והאחר כפשוטו:

או יהיו שתי הגזרות, ר"ל אותם הגזרות הסותרות זו את זו וכשיובנו המאמרים כפשוטם הם סותרות אבל מצד שאותם הגזרות משלים אז אין בהם סתירה כלל:

סבה רביעית, או יהיו ב' הנושאים מתחלפים. ר"ל שיהיה השם ההוא משותף באמרנו הגדי ישחט ויצלה הגדי לא ישחט ולא יצלה ויהיה כונת אחד מהם מזל גדי:

צריך שיוקדם בלמוד לפני הראשון. ר"ל מה אנו צריכים שנלמד הקל הציור ונצטרך לעשות לו הקדמ' מהענין הסתום קשה הציור המכונה בראשון היה לנו ללמד לו הענין הראשון הסתום ראשונה ואחר כך ילמד הענין הקל אשר יהיה צריך שיהיה לו הקדמה הענין הקשה הציור, ואמר אנחנו מחוייבים שנלמד לו הקל הציור ראשונה אע"פ שנצטרך שיעשה הקדמה מענין הקשה הציור הראשון מפני שהתחלה לעולם בקל ובהקדמה מהענין הקשה הציור נקל בהבנתו על אי זה דרך עד שיבא מקומו:

ופעמים יביא הצורך כפי האמירה אחת, ר"ל כפי ההכרח יצטרך בעל הספר שיניח הקדמה אחת בעבור ההמון ובמקום אחר יניח הקדמה אחרת סותרת לראשונה כפי האמת והחכמים הנבונים, וזה רומז לפי' פסוק ואתה י"י לעולם תשב כסאך לדור ודור שבפרק כסא (ט) יפרש שהוא תאר עצמותו וגדולתו, ובפרקי רבי אליעזר הניח שהוא תאר לשמים והאחד מהם כפי ההמון וזה רומז להבנת דבריו:

ראה רבי דבריו של רבי פלוני בכך וסתם לנו כותיה. ר"ל המשל רב"י סבירא ליה בדבר שאין מתכוין אסור ומלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ור' שמעון. פוטר בשתיהן. ואם רבי סבר כר"י במלאכה שאינה צריכה לגופה ובדבר שאינו מתכוין כר"ש מ"מ אין כאן הפך וסתירה כי הם נושאים מתחלפים. אבל בבחינת היות הסברא אינה מסכמת עם א' מהתנאים יאמר שהסברא ההיא סותרת האחרת בבחינת התנאים אומרי הסברות:

יש בו מקום עיון. ר"ל אין ראוי שנאמר במוחלט שימצא בנביאים כפי הסבה הז'. ואם יש בהם כפי הסבה ההיא וכן אמר הרב ז"ל בפכ"ט משני ובפכ"ח משלישי. וכאמרו וינחם י"י, לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם:

ודע זה והבן אמתתו וזכרהו. ר"ל שתהיה זכור שהסתירה אשר תמצא בזה הספר היא כפי הסבה החמישית והשביעית, וזה רמוז להבנת דבריו:

פתחו שערים וכו'. ר"ל בשתוף השמות:

פרק א

ויבא גוי צדיק שומר אמונים. ר"ל גוי צדיק שומר האמת במה שהוא אמת כי לו לבדו יאות ולא לאחרים, וכדומה בהתחלה הראשונה כמו שכבר קדם:

כבר חשבו בני אדם רוצה לומר הדמיון ההמוני. והביא זה אל ההגשמה הגמורה ר"ל שלא יחייב היותו כח בגשם וזהו אומרו גמורה:

וגם ישימו השם נעדר וכו'. ר"ל שאלו האנשים הסכלים האמינו בהגשמה מצד שני דברים. האחת מהם שנמשכו אחר פשוטי הכתוב ואם יפרדו מזאת האמונה יכזיבו הכתובים לפי דעתם. והשנית שמצד שכלם העכור והמבולבל ישימו הש"י נעדר אם לא יהיה גוף אפילו לא יהיה להם פשטי התורה כי לפי דעתם מה שאינו גשם או כח בגשם אינו נמצא:

אמנם מה שצריך וכו' ר"ל עכשיו בא המורה לסתור דעתם בהאמנת ההגשמה מצד השני דברים שהאמינו בה אלו הסכלים. ואמר אמנם שנצטרך להביא מופת עכשיו שהש"י אינו גשם נגד דעת מה שחייב שכלם העכור מאלו הסכלים אין זה מקומו ויתבאר בראש חלק ב'. אבל תהיה הערתנו בזה הפרק לדחות מאלו הסכלים האמנת ההגשמה מצד הפסוקים שהאמינו שאם יפרדו מזאת האמונה יכזיבו הכתוב והרב ז"ל יבאר הפסוקים בצד שאין בו הגשמה כלל:

שם שלא יפול על השם כלל, ר"ל והוא תאר:

והיה מה שהוא. ר"ל שהוא נבדל משאר הנמצאים מצד צורתו הטבעית:

והוא אמתתו מאשר הוא וכו'. ר"ל אין זה מגדר הצורה הטבעית כי כבר נשלמה באמרו והיה מה שהוא. אבל אמרו והוא אמתתו הוא באור הגדר, ואמר והוא אמתתו ר"ל והענין אשר בו נתעצם היא אמתת הנמצא מאשר הענין ההוא מחדש מין כי כל ההבדלים העצמיים יחדשו מינים והוא אמרו מאשר הנמצא ההוא. וי"מ כי אמרו והוא אמתתו והוא תשלום הגדר כי כבר היינו יכולים לומר שהיסודות הם עצמות האדם והם מעצמים אותו וכשאומר והוא אמתתו וכו' הוא מבדיל ההבדל העצמי המיוחד:

אשר בעבורה, ר"ל מפעולות הצורה הזאת היא ההשגה השכלית:

נאמר בו בצלם אלהים וכו'. ר"ל מצד הצורה השכלית הנמשכת מהצורה הטבעית האנושית נאמר בצלם אלהים וכנה הכח הנמשך אחר הצורה בשם הצורה שהיא הצלם. כי הצורה בעצמה היא ענין גשמי ולא היה בה ענין דמיון בשם יתברך אלא מצד כח הצורה השכלית הנמשכת ממנה:

כי הבזיון דבק בנפש, ר"ל דוד כשהיה מתפלל שיבזה הש"י את אויביו היה מתפלל שיהיו מבוזים ממנו יתב'. ומהו הענין המבוזה אצלו יתב' הוא הבזיון הנפשי שציורם הפנימי יהיה רע ומבולבל לא הענין הגופני כי לא בשוקי האיש ירצה:

היות המבוקש מהם. ר"ל הורדת הרוחניות:

ויהיה אם כן שם צלם משותף. או מסופק. ר"ל אם הוא לפי דמות ההמון הוא משותף ואם נקחהו לפי הענין הנרצה מהטחורים והוא דחות הנזק יהיה מסופק, כי כבר יאמר שם צלם בקדימה ואיחור כי בקדימה יאמר על צורת הדברים הטבעיים ובאיחור על הכחות הנשפעות מהגרמים השמימיים:

מתכונת הגשמים הטבעיים. ר"ל שהצורה הנאמרת בתכונת הגשמים הטבעיים היא באמצעית בין הצורה המיניית והצורה המלאכותיית:

אשר היא ההשגה השכלית. ר"ל שהצורה ההיא השכלית מכונה בשם פועלה והיא הצורה הטבעית המיניית:

והוא שם מן דמה וכו'. ר"ל שם דמות, הנחתו הראשונה הוא כמו דמה שהוא התמונה והתאר שהם מסוגי האיכות, אמנם כמו כן יאמר שם דמה או דמות כשיהיה בין שני דברים דמיון באיזה דבר:

ענין ההתנשאות וההתרוממות. ר"ל שהשם יתב' מתנשא ומתרומם על כל אלו המציאות והוא מניע גלגל ערבות אשר יתואר בכסא לשם ית' וזה רומז לכאן:

וכן דמות החיות, ר"ל מה שאמר יחזקאל בגלגלים דמות לחיות ר"ל דמות באיזה ענין והוא כי כל גלגל מניע יסוד הראוי וכמו שיתבאר זה למטה מפני זה הושם לגלגלים דמות החיות מהיותם חיים משכילים:

שהוא זר בו, ר"ל שבאדם יש ענין זר מאד והוא ההשגה השכלית מה שאין כן בנמצאות השפלות:

אשר לא ישתמש בו חוש. ר"ל בעת ההשגה ואם הם תנאי בהשגה. זה הפרק הצעה לפרק השני להשלים ענין מעשה בראשית:

פרק ב

הקשה ליאיש חכם וכו'. הבט קרא אותו הנה איש חכם ובתשובתו יכנהו ויקראהו אתה האיש המעיין בתחילת רעיוניו וכו' וזה אמנם בבחינת עומק השאלה והוא שלמות האחרון כי יש ממנו ראשון ואי אפשר שיגיע האחרון אם לא באמצעות הראשון כמו שנתבאר:

ומי שיחשוב שיבין ספר. ר"ל אתה המעיין תחשוב שתבין תורתנו הקדושה שהיא הישרת ראשונים והאחרונים:

אין הדבר כמו שחשבתו. ר"ל שאין הדבר כמו שהנחת והוא שיהיה האדם כשאר בעלי חיים שאין להם שכל כמו שחשבת בתחלת דעתך:

ולא תהיה הצואה לבהמות. ר"ל שלא תהיה הצואה לבהמות שאינן ראויות מצד נושאן לקבל שכל, וזה רומז לפרק מ"ח משני בענין האמירות והצוויין באמרם ויאמר י"י לדג:

ולא למי שאין שכל לו. ר"ל וגם כן לא תהיה הצואה למי שיהיה בכחו לקבל השכל ולא הוציא שכלו מן הכח אל הפועל אלא למי שהוציא שכלו בפעל ומצד שכלו הטוב יגיע לו הצואה:

בענינים המושכלים. ירמוז בזה לפרק ט"ו משלישי בענין הנמנעות כי מה שנחשוב אפשרי איננו אפשרי מצד השכל ודי בזה:

והוא עם מחשבתו ומושכליו. ר"ל המחשבה בזה המקום הוא העיון במושכלות והמושכלים הם הידיעה המגעת אשר היא בפעל:

אשר נאמר בו בעבורם. ר"ל בעבור המושכלים:

לא היה לו כח. ר"ל לא היה לו חוזק להשתמש במפורסמות:

וכאשר מרה ונטה וכו'. ר"ל כאשר עלה במחשבתו להמרות ולהשתמש במפורסמים אף ע"פ שעדיין לא נשתמש בפעל אלא שנטה אל התאוות וההנאות במחשבתו המתאוה:

כמו שאמר כי טוב העץ למאכל. ר"ל כי הוא עצמו היה מחשב בעצמו להשתמש במפורסמות כאמרו וכי תאוה הוא לעינים:

נענש בששולל ההשגה. ר"ל תכף שחשב במחשבתו להשתמש במפורסמות אע"פ שעדיין לא נשתמש בהן נענש שנשללה ממנו ההשגה השכלית כי אין השכל יכול לעיין בשני מושכלים אף כי בשני עניינים הפכים זה לזה ולפיכך נשללה ממנו ההשגה השכלית:

ומפני זה מרה במצוה. ר"ל מצד שנשללה ממנו ההשגה השכלית מרה במצוה אשר בעבור שכלו צוה בה זה רומז לפרק הנבואה ועניניה והוא להשתמש בשכליות:

והגיע לו השגות המפורסמות בפעל ולנטות אחר ההנאות הגופניות בפעל גמור ואז נשקע בענינים אשר נאמר בהם נאה ומגונה והם המפורסמות:

ואז ידע שיעור מה שאבד וכו'. ר"ל אחר שנשקע בהתגנות ובהתנאות הכיר הענין הנכבד שאבד והוא העיון האמתי ועשה תשובה כאמרו את קולך שמעתי בגן ואירא כי ערום אנכי ואחבא:

ולזה נאמר והייתם כאלהים. ר"ל מצד שהשיג עתה המפורסמות מה שלא היה משיג קודם נאמר בו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, וא"כ הותרה הקושיא כי קודם שיצא במפורסמות היה מעיין בשכליות ולא היה לו עסק במפורסמות אלא אחר שיצא אליהם ואז שולל מן השכליות וזהו העונש האמיתי:

ואין בהכרחי טוב ורע כלל. ר"ל במה שלא יתלה מצד פעולותיו והם הנמצאות כלם והם ההכרחיות במציאות בהתחייב המושכל מן השכל לא יאמר בהם טוב ורע אלא אמת ושקר, כי גדר האמת הוא מסכים למציאות וגדר השקר הפך המציאות, אבל במה שהוא נתלה מצד פעולותיו כמו המפורסמות יאמר בו טוב ורע כי אילו לא יהיו בני אדם לא יהיו עניני המפורסמות כי עניני המפורסמות הוא הסכמת האנשים לדבר אחד שיהיה נאה ולדבר אחר שיהיה מגונה:

והתבונן אמרו ותפקחנה וכו'. ר"ל הראיה לזה שמה שהשיג האדם אחר כן לא היה רק עניני המפורסמות אמרו ותפקחנה עיני וגו':

מה שלא היה מגנהו קודם, ר"ל והוא גלות הערוה ושאר המפורסמות שלא היה מגנה קודם ואחר זה גנהו:

לא ראות חוש מתחדש. ר"ל לא שנאמר שאדם הראשון היה ענין שכלי פשוט ואח"כ נתחדש שהיה גשמי כי זה שקר לעולם היה חי מדבר גשמי כמונו היום. פ"א לא שנאמר שנתחדש לאדם חוש הראות כי כמו כן היה לו חוש הראות קודם לכן כמו אחר המעשה אלא שנתחדשה לו ידיעה פרסומית:

ויפקח אלהים את עיניה. ר"ל הביאו לחשוב זה שזה הפסוק ר"ל ויפקח אלהים ר"ל שהאלהים והוא הנביא המכונה באלהים גלה להגר שקרוב למקום ההוא היה שם באר וזהו גלות הידיעה כי אלו היה ראות חוש איך היה אומר ויפקח אלהים את עיניה היה לו לומר ותפקח את עיניה:

כאומרו אשר עינים להם. ר"ל הפסוק אשר אמר פקוח אזנים ולא ישמע המכוון ממנו אחד עם אמרו אשר עינים וכו':

אבל אמרו על אדם משנה פניו. ר"ל אבל מה שאמר הכתוב משנה פניו ותשלחהו אמרו במדרש שהוא נאמר על אדם הראשון שהוא נראה מזה הפסוק שהוא התחדשות חוש הראות או ענין גשמי, זה אינו כי הכוונה בו כאשר שנה פנותו וכו'. ויש מפרשים שרמז בזה הר"ם ז"ל על דבר נסתר ממעשה בראשית כי האדם הנזכר שם לא היה אחד רמוז לבד אבל על הכלל נאמר ר"ל אי זה איש שיזדמן שיהיה בתאר ההוא ר"ל שיהיה שכל בפעל ואחר בעת מה יהיה שכל בכח וזהו שהביא הרב ז"ל זה הפסוק:

הותר לאכול מן הנעימות. רוצה לומר הותר שישכיל מן המושכלות כלם ושיהנה מן המפורסם בנחת ובבטחה כי לא יקח מן המפורסם רק ההכרחי לבד ואז יגיע לו המוכרח מן המפורסם בנחת ובבטחה:

נמנע ממנו הכל. רוצה לומר נמנע ממנו ההשגה השכלי ונמנע ממנו מלהנות מהמפורסם בנחת ובבטחה לפי שיבקש מן המפורסמות המותר והמותר אין לו תכלית:

ונתחייב לאכול הפחות שבמאכל. ר"ל כשיבקש האדם המותרות אפילו ההכרחי לא ישיג כי יהיה פחות מהמאכל ההוא הראשון שיהיה מגיע לו, ועוד יגיע לו ענין אחר כי קודם נטותו במפורסמות היה לו ההכרחי מהמפורסמו' בנחת ובבטחה ועכשיו יגיע לו אחר העמל והטורח וזה הענין נקשר עם סוף פרק י"ב משלישי:

ואמר מבאר לזה וכו'. ר"ל בא הרב ז"ל להעיר אותנו שאשר נאמר באדם נאמר בכל אדם:

אדם ביקר. רוצה לומר אדם שיש לו יקר והוא השכל בפעל ואינו לן עמו אבל משתמש במפורסמות הרי הוא נמשל כבהמות שאין להם אלא הדמיון לבד:

ישתבח בעל הרצון וכו'. ר"ל ישתבח בעל הרצון הקודם שרצה שיהיה האדם נאצל מממשלת העליונים ותהיה הרכבתו משני אלו הענינים והם השכל והחמר ומצד שכלו לא היה ראוי להשתמש רק במיני המושכלים האמתיים אמנם מצד הקשרו בחומר יחוייב שינהוג בו אחר החמר כפי ההכרחי, וענין זה הפרק הוא לגלות לנו סוד בריאת האדם באיזה צד הוא והיאך היתה אותה הפרשה וכל מה שקרה לאדם הראשון יקרה לכל אדם פעמים רבות בזמננו זה כי כפי שידבק האדם בעיון יבטל ממנו ענין המפורסם:

אשר לא תושג. ר"ל שלא תושג בו ית' כונה כי ענין הכונה היא דרישה לענין נפקד ידרוש הגעתו וחכמתו כי חכמתו ועצמו דבר אחד ואחר שדבר בזאת הקושיא הביא פ"ג לבאר ענין תמונ' ותבנית שיבא בסדור אחר צלם ודמות:

פרק ג

כתבניתם אשר אתה מראה בהר. תבנית יד תבנית אולם. כל הפסוקים האלו הביא הרב ואמר שהם תמונה ותאר ושהם בכלל התארים הגשמיים כמשולש וכמרובע, וזה קשה כי אלו הפסוקים במראה הנבואה היו ולא היה שם דבר חוץ לנפש והיה לו לרב לעשות חלוקה שניה במלת תבנית כמו שעשה בזה הפ' במלת תמונה. וי"ל כי הרב רצה לגלות לנו שהענין נאמר מצד ב' בחינות, כי בבחינה אחת נוכל ליקח הענינים המדומים מצד היותם מדומים כמו הענינים הגשמיים, ובבחינה אחרת נוכל ליקח הענינים המדומים מצד היותם מופשטים מחומריות קצת בענין אחד נבדל מן הענינים הגשמיים וכל זה הורנו הרב בזה הפרק, ואפשר לי לומר כי לפי שלא מצא הרב ז"ל לשון תבנית בו ית' לא הוצרך לבחינה זו כדי לקרב הענין אל הענין הרוחני אבל במלת תמונה שנאמר לשם ית' הוצרך לעשות הבחינה ההיא לדקדק הענין כדי שנוכל לתרץ בו ית' שירצה לומר בו ואמתת השם, או נוכל לתרץ כי שכל זה היה בפעל הכח המדמה ובעוד שהיה בו התלות בדבר גשמי הניח הרב ז"ל על בנין הדבר ותכונתו וכן תמצא נגש ונגע שהניח הרב ז"ל בפסוק ויגע על פי אע"פ שהיו במראה הנבואה בהנחת גשם בגשם והבן זה:

ותמונת י"י יביט. זה קשה עם פ' ל"ז מראשון ששם אמר ואמתת מציאותו כפי מה שהוא לא תושג ובכאן אמר ואמתת השם ישיג, י"ל שזה נוהג כפי הסב' החמישית (בהקדמה) וכאן דבר בקלות ובהעברה ושם בפרק ל"ז כפי האמת, וי"ל עוד שאמר ותמונת י"י יביט ר"ל שהיה משיג העלול האחרון ואז היה משיג בו ית' כפי מה שיוכל להשיג: על הענין האמתי. ירצה העצמותי אשר הוא אמתת הנמצא באמת. ואחר שהזכיר ותמונת י"י יביט הביא ענין שתוף ראה הביט וחזה ולכן הובא פרק ד': ענינו ופירושו ואמתת ה' ישיג, רומז אל צורת המציאות בכללו והיא התמונה האלהית והכל מתורץ:

פרק ד

אמנם זה בראה מפורסם. ר"ל שההמון יודע שענין הראיה נאמרת אף להשגת השכל:

ולפי זאת ההשאלה. ר"ל בכל מקום שיאמר הרב המורה ולפי זאת ההשאלה היא להורות לנו שאינו דומה אותו הפסוק עם שאר הפסוקים שהביא וכן בכאן אינו דומה ראיה הנאמרת בש"י לראיה הנאמרת בבני אדם שהיא השגה שכלית:

רק הגוף ובצדו קצת מקריו. ר"ל שהעינים לא ישיגו רק הגשם ובצד אחד מהגשם לא כלו רק קצתו: ואף מה שישיג העין בגשם לא ישיג אלא בקצת המקרים. ר"ל כמו לובן ושחרות שהם מראה הגוף לא שאר המקרים כי לא ישיג העין חום וקור וזולתו:

ותארו. ר"ל כמו הרבוע והעגול והשלוש:

וכן הוא ית' לא ישיג. ר"ל אחר שלא יושג בעינים לפי שאינו גשם כמו כן לא ישיג זולתו בעינים אלא בהבטת שכלי לא ישיג בכלי כמו שיתבאר בחלק ראשון פרק מ"ד:

אמרו החכמים ז"ל שבו עוד זה הענין. ר"ל אע"פ שמפשט זה הלשון היה נראה שהנה הבטת החושים. מ"מ כבר אמרו החכמים ז"ל שהוא הבטה שכלית שהיו מתבוננים במאמריו ומדקדקים בפעולותיו כדי שיתדמו בו:

ומזה הענין אמרו וכו'. ר"ל שלא תחשוב שאמרו הבט נא השמימה שהיה הענין כך בפועל לא כן אלא במראה הנבואה: ואמרו ספור הכוכבים. ר"ל שידע כחותם המשפיעות בעולם השפל באי זה צד הוא וזהו אמרו וזה הענין:

והביט אל עמל לא תוכל. זה הפסוק נאמר באל ית' ור"ל שהוא ית' אינו משיג עמל ושקר כלל:

ועל זאת ההשאלה נאמר ויחזו את האלהים. מפני זה שנה הרב לשונו ואמר ועל זאת ההשאלה ולא הביא הפסוק לבד, הוא מצד שאינו דומה זה הפסוק עם שאר הפסוקים שהביא כי אמרו חזה על ירושלים וכן במחזה ר"ל השגה נבואית וזאת לא היתה השגה נבואית חלילה כי השגתם היתה משובשת עד שכללה מן הגשמות מה שכללה. אמנם מצד שהיתה זאת ההשגה השגת הלב הוא דומה אל שאר הפסוקים לא בענין אחר ועל זה אמר ודע זה. וזה הפרק נקשר עם פרק חמישי לבאר ענין ויחזו את האלהים וכו'. ויש להקשות עדיין מפני מה לא אמר הרב למעלה כשהביא פסוק ויראו את אלהי ישראל ועל זאת ההשאלה כמו שהביא על פסוק ויחזו כי באמת ההשגה היתה אחת, נוכל לומר כי מצד שסמך ויאכלו וישתו על ויחזו הורה שההשגה היתה משובשת כי היינו יכולים לומר שאמרו ויראו את אלהי ישראל ר"ל שהשיגו מציאות העלה הראשונה, לא איך היא, אבל עכשו שאמר ויאכלו וישתו הורה על בלבול ההשגה:

פרק ה

כאשר החל ראש הפילוסופים וכו'. ר"ל זה עשה אריסטוטלו"ס בספר השמים והעולם:

וכן נאמר אנחנו. ר"ל בכמו זה התנצלות שעשה אריסטוטלו"ס מלה במלה כן נעשהו אנחנו בעשותנו באורים על ענינים עמוקים מעניני האלהות ומעניני המעמד הנבחר:

כי צריך לאדם וכו'. ר"ל ובדין היה שינצל אריסטוטלוס על עצמו ואנחנו על עצמינו מענין ההריסה כי הוא עיון גדול וסכנה גדולה. לכן צריך לאדם שלא יהרוס לדבר וכו':

לזה הענין העצום, ר"ל חכמת האלהות, שירגיל עצמו בחכמת רוצה לומר שצריך שידע תכונת טבעי חכמת האלהות והם שלש חכמות ורמז בזה המעמד הנבחר באמרו והיו נכונים לשלשת ימים שהוא רמז לשלש חכמות:

ויזקק מדותיו, זה רמז לאמרו וכבסו שמלותם:

וימית תאותיו ותשוקותיו. ר"ל זה רמז לאמרו אל תגשו אל אשה: הנראה מפחדו להסתכל, ר"ל שהשגתו הראשונה היתה על ידי מלאך והוא באמצעות הכח המדמה כמו בשאר הנביאים ולזה הגיע לו פחד מצד הצורה המדומה הנמצאת בדמיונו לבד לא חוץ לנפש כמו שיקרה לנביאים רבים שיפחדו וירתעו כל איבריהם. או נוכל לפרש כפשטו שהיה מתפחד מהאור הנברא חוץ לנפש על הסנה:

כי זה גמול הסתירו פניו. ר"ל באמרם בזכות ויסתר זכה לקלסתר פנים:

אמנם אצילי בני ישראל. ר"ל שלא לקחו הדברים ראשון ראשון לפיכך הרסו וכו':

והשיגו אבל השגה וכו'. ר"ל שהשיגו מציאותו יתב' אבל נתבלבלו בהשגה ההיא כמו שנבאר בסמוך:

כי כלל המאמר אמנם הוא לדקדק וכו'. ר"ל כי כלל כל המאמר והוא אמרו ויראו את אלהי ישראל לבדו ולא יאמרו ותחת רגליו הייתי מבין מן המאמר ההוא שהפסוק בא להודיענו שהם השיגו מציאותו ית' ובזה לא היה שום שגיאה ולא היה הפסוק ההוא מתאר לנו איכות הראיה וזהו אמרו לא לתאר איך ראו אבל עכשו שאמר הפסוק ותחת רגליו בא להודיענו איכות הראיה שכללה מן הגשמות מה שכללה. פ"א לפי זאת הנוסחא ר"ל כי כלל המאמר והוא אמרו ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו בא לדקדק ראייתם שהיתה מבולבלת ומשובשת לא שבא לתאר לנו שהם השיגו מציאותו ית' מבלי עוות ושינוי כי אלו היה כן לא היה אומר הכתוב ותחת רגליו אלא ויראו את אלהי ישראל לבד ואמרו לא לתאר איך ראו כאלו יאמר לא להגיד לנו שהם השיגו. ויש נוסחא אחרת והיא זאת כי כלל המאמר אינו רק לדקדק עליהם וכו' ופירושה כי כלל המאמר והוא אמרו את אלהי ישראל ותחת רגליו אינו בא בלבד לדקדק עליהם תוכן ראייתם ולא שנאמר שבא לתאר איך ראו לא כי אלא שבא לתאר לנו הראייה ואיכותה. והטעות שטעו אלו האצילים לפי דעת הרמב"ם ז"ל רבי הסברות, יש מי שפירש שהשיגו שהשכל הפועל היא עלה קרובה לחמר ראשון ומניע ובזה כללה מן הגשמות כי השכל במה שהוא שכל לא יניע החמר, ויש מי שפי' שהם השיגו שהוא יתב' יניע החמר הראשון בלי אמצעי ובזאת הסברא כללה מן הגשמות בו ית'. והפי' הנכון הוא שהם טעו והשיגו שהוא ית' כח בגלגל השמש חלילה וזהו אמרו ויראו את אלהי ישראל שהיה כח בגלגל השמש. ותחת רגליו, ר"ל מסובביו שהוא גלגל הירח היה לבנת הספיר והוא החמר הראשון וזהו הגשמות שכללה זאת ההשגה:

ואם היה זה בדינם. ר"ל באצילי בני ישראל:

וגם הכהנים. ר"ל האנשים המעיינים שירצו לגשת אל י"י והיא החכמה האלהות וידע מציאותו ית' יתקדשו בשאר החכמות הקודמות פן יגיע להם נזק בשכלם כמו שהגיע לאצילים ועל זה הורה כל הפרשה הנאמרת במעמד הר סיני והבן זה:

מפני זה פעולותיהם ונטו וכו'. ר"ל מפני שטעו בהשגה נתבלבלו הפעולות השכליות המגיעות מהם ונטו לחייב ההגשמה במה שהוא יקר ממנה והוא האל ית', והנה אמרו ויאכלו וישתו שרומז הגשמיות והנאות גופניות. וי"מ שמצד בלבולם החזק הגשמי נטו להנאות גופניות ויאכלו וישתו בפעל יותר מן החק הראוי:

בקצת פרקי זה המאמר. רוצה לומר בפרק כ"ח מזה החלק. ומהחלק השני פרק כ"ו. ומהחלק השלישי פרק ד':

לאורים ברואים אם מלאכים או זולתם. הוי יודע כי כשידבר הרב מאור נברא הוא אחד משני דברים, אם שימצא הענין ההוא חוץ לנפש מאיזה הויה כמו עץ או חשך ובכלל אי זה ענין אסר, או שימצא בכח המדמה לבד והוא הנמצא בדמיון הנביאים לבד. ור"ל בזה האור הנזכר בזה הפרק הוא מהענין הראשון הנמצא חוץ לנפש:

ואמרו אם מלאכים וכו'. ר"ל שתקרא האור ההוא מלאך כי כל כח יקרא מלאך או אי זה שם שתרצה אין היזק בזה. ולי נראה אם שיהיה האור ההוא על צורת מלאך כמו שיחקוהו בני אדם או על צורה אחרת אין היזק בזה לפי הדת. ואחר אשר באר אלו הענינים בזה הפרק חזר לדבר בעניני מעשה בראשית:

פרק ו

לכל ענין מוכן ומזומן להתחבר. ר"ל רומז לאשה הנאמרת במעשה בראשית שהוא החמר הראשון. והאיש רומז אל הצורה ולפי ששם האיש יאמר על הצורה נאמר לשם יתברך איש מלחמה כי הוא צורת הנמצאות כלם וכלם מתאחדות ומתחברות בו, וכמוהו והאיש גבריאל כי השכל הנבדל הוא מתחבר עם הצורות השפלות:

כי אח ואחות נאמרו בשיתוף. ר"ל רמז לזה אמר איש את אחיו בענין כרובים ובמעשה מרכבה אשה אל אחותה. ואחר זה באר שתוף שם בן הנאמר במעשה בראשית:

פרק ז

באשר הוא בעל הדעת. רוצה לומר באשר המלמד בעל הדעת ההוא:

כמו שנבאר בשתוף שם בן. הנה הרב ז"ל לא הביא במקום אחר שתוף שם בן רק ר"ל כמו שאבאר בזה הפרק שתוף שם בן שאינו ר"ל בן ממש, ואע"פ שפשט הכתוב היה למציאות שת ואין מקרא יוצא מידי פשוטו ירמוז ג"כ שאל הדעות האמתיות או הדעות המופסדות נאמר שם בן, א"כ אמרו בשת ויולד בן ר"ל שהאדם כשנטה לענינים השכליים והוציא שכלו מן הכח אל הפועל אשר היתה מחייבת צורתו לפעול בענינים השכליים ההם אז הולידה צורתו הטבעית והבין הראוי לה והוא קנות המושכלות. אבל קודם לכן כשהיה נוטה שכלו בעניינים המפורסמות ובדעות הנפסדות אז הבנים ההם שהיה מוליד לא היו בדמותו ובצלמו אבל היו שדים ורוחות כי לא היה משמש שכלו אלא למיני ההיזק וחדש הרעות. ואמרו במדרש כל אותן ק"ל שנה שהיו נזוף בהם כלומר שלא היה מוציא שכלו במושכלים העיונים היה מוליד רוחות כי לא היה עושה העניין המכוון מצורתו והוא קנות הידיעות העיוניות והבן זה. וזה רמז לאמרו בעצב תלדי בנים. ויש לפרש שבמקום אחר פי' שתוף שם בן בפרק נ"ד משלישי על פסוק בני אמי נחרו בי. שהם הכחות הנפשיות, וג"כ פירש בפ' כ"ב משלישי על פסוק ויבאו בני האלהים להתיצב על ה':

כאלו ידמה לאדם או יחקהו, ר"ל כאלו ידמהו בצורתו התבניית או יחקהו בפעולותיו כמו שיחקה הקוף פעולות האדם. והביא אח"ז הפרק הבא כי גם בו יבאר ברמיזה ענין מעניני מעשה בראשית:

פרק ח

למקום המיוחד. ר"ל וזה גדרו תכלית מקיף שוה ונבדל, ומקום כולל, כאלו תאמר הבית או העיר:

ופירוש פסוק ברוך כבוד יי' כך הוא לפי דעתו, כבוד יי' והם הנמצאות כולם הם מושפעות ממדרגתו וממעלתו יתברך ועוצם חלקו בכל המציאות כאלו יאמר כבוד יי' ברוך ממקומו:

ודע כי כל שם וכו'. זה בא לגלות לנו על שם משמות המשתתפים הנאמר במעשה בראשית, והוא אמרו שם שרומז אל מקום שאינו ר"ל מקום גמור אלא מדרגה באמרו וישם שם את האדם אשר יצר, וכן אמרו אשר לוקח משם, ששתי אלו המלות ר"ל מדרגת עיון לא מקום גמור, ולזה רמז הרב ז"ל. ומצד הבחינה הזאת כנו רז"ל הש"י במלת מקום כאמרם על דעת המקום, המקום יהיה בעזרו ר"ל הש"י, ור"ל המדרגה העליונה הנכבדת:

המועילים לנו לפי עניננו. ר"ל שבאור שתוף השמות ההם מועילים לפי כונתנו שהיה לבאר השמות המשותפים במשלי הנבואה ועניניה:

לא לפי ענין כו'. ר"ל שאין כונתנו לבאר כל הבחינות אשר נאמרו בשם אחד כמו שעשו בעלי הלשון כמו השרשים ואבן גנא"ח כי זה אין כונתנו הנה רק לבאר שתוף השמות הצריכים בעניני הנבואה לבד. ואחר אשר דבר בענין מקום ידבר בענין כסא כי הוא מקום לבעלי הגדולה והעוצם כמו שיבאר:

פרק ט

ואמר כסא כבוד מרום מראשון וגו'. פירוש הפסוק כך כסא כבוד בהתרוממות גדולה ואותו הכבוד הוא מראשון שהוא השם ית', הוא מקום מקדשנו. ר"ל הכסא ההוא המתואר הוא מקום מקדשנו:

עוצם ממציאם ומניעם. ר"ל שה"י ממציא כל השמים ומניע אותם ר"ל שמניע גלגל ערבות אשר בתנועתו יתנועעו כל הגלגלים:

ומנהיג העולם וכו'. ר"ל שהשם מנהיג העולם השפל באמצעות הגלגלים:

ואמר השמים כסאי. ר"ל זה הפסוק מורה על שתי אלו החלוקות. והם שהש"י מניע הגלגל וממציאו והוא אמרו השמים כסאי, כי הכסא מתנועע מן היושב בו. והשנית שהעולם נשפע ממנו ית' באמצעות הגלגלים והוא אמרו הדום רגלי, ר"ל הארץ ההוא מרוקעה מרגליו שהם הגלגלים:

נשאו האלהים. ר"ל שהשם ית' מניעו והוא גלגל ערבות:

וייחדו באורו וכו'. ר"ל כמו המקדש, וי"מ כי השבועה עשה הש"י, והרחבה בלשון היתה מצד שכל מי שעושה שבועה הוא נשבע במה שהוא למענה ממנו או לפחות בעצמו, ויראה מפשט הכתוב כי השם ית' היה נשבע בכסא שהוא השמים והם למטה ממנו יתב' מצד זה היתה הרחבה, לכן ראוי שנאמר שעשה השבועה הש"י בעצמותו וגדולתו: ואבל מה שהרחיב בו הלשון. ר"ל הרחבת הלשון הוא שתראה מפשט הכתוב שמשה רבינו היה נשבע בשמים שהם כסא האל ית', וזה אי אפשר כי מעניני השבועה וסודותיה היא שתהיה השבועה במה שמציאותו ומהותו דבר אחד פשוט בתכלית הפשיטות ואין שום דבר יהיה מציאותו ומהותו אחד אלא השם ית' א"כ שבועה שנעשית בזולתו ית' אינו כלום. וא"כ איך הוא נשבע מרע"ה בשמים ובארץ וכבר גלו רז"ל ואמרו שאם נשבע בשמים ובארץ לא אמר כלום, לכן אמר הרב שלא נשבע משה רבינו בכסא שהם השמים אלא בעצמותו יתב' ואמתתו וראיה לדבריו מה שאמרו רבותינו ז"ל במסרה שכס יה היא מלה חדא ואינו ר"ל כסא של יה אלא הוא כאלו יאמר שם עצם מהאל ית'. ואל יקשה עליו אמרו כי אשא אל שמים ידי שהיה נראה שהשם ית' היה נשבע בשמים שהם מציאותם בלתי מהותם, זה אינו שבועה כי השבועה היתה אומרו חי אנכי לעולם, או נוכל לומר שאינה שבועה כלל. וכמו שפירש רש"י ז"ל:

אשר אין צריך שיחשב וכו'. ר"ל מה שזכרתי לך תאר עצמותו וגדולתו לא תאמין בעבור זה באמונת בעלי התארים כמו שנאמר לפנינו, כי אין צריך שיחשב העצמה והגדולה שיהיה דבר חוץ מעצמותו יתב' כמו המקרה שהיא חוץ מעצמות הנושא ולא שיהיה התאר נברא מנבראיו לפי השם יתב' בבלתי כסא הוא כשיצייר שיסולק ממנו המקרה כי גדר המקרה שידומה הוייתו והפסדו בלתי הפסד נושאו ונמצא ג"כ עם המקרה והיה שאם השם ית' עלול כי כל מקרה לדבר עלול וגם כן א"א שיהיה עצמותו וגדולתו נברא מנבראיו שאם יהיה נברא מנבראיו יביא שנאמר שהשם ית' יברא את עצמו וזה שקר וכפירת האמת:

וכבר פי' ואמר וכו'. ר"ל וכבר גלה הפסוק ואמר שכסא האל יתברך בלתי נפרד ממנו ית' באמרו ואתה י"י לעולם תשב כסאך לדור ודור, וא"כ הורה שר"ל עצמותו וגדולתו כי אם היה ר"ל השמים, הם אפשרי ההפסד לפי התורה הנתונה לנו באמת ולא היה מחוייב נצחות העולם, ובפ' כ"ו משני פי' הרב זה הפסוק על היות העולם נצחי והוא סותר לזה הפי' שעשה הנה. והתירוץ בזה כי הוא נוהג כפי הסבה השביעית ובכאן היה להסתיר. ואחר אשר דבר בענין כסא דבר ענין ירידה ועליה שהם עניינים גשמיים:

פרק י

כי אין זה המאמר בלשון. ר"ל שאין כונת זה הספר לבאר כל הצדדים והבחינות אשר נעשו בשמות כמו שעשה בעל השרשים אבל לבאר השמות הנאמרים בספרי הנבואה לפי כונת הפי' שאנו רוצים לעשות בשם ההוא:

ועל זה הצד וכו'. רצה לומר וזה חלוקה שלישית:

וכאשר היינו המון האנשים. ר"ל וזה חלוקה רביעית:

ורצה ית' במה שרצה. ר"ל שרצה להיותנו נמסרים באמצעיים המשפיעים והם העולם האמצעי:

או שכון השכינה במקום ר"ל רמז לזה הענין הענן והאש שהיו בהר סיני עם יתר ההויות הגשמות שהיו שם:

וכל ירידה ועליה שתמצאם וכו'. ר"ל כל עליה וירידה שתמצא לבורא יתב' הם מהחלוקה הזאת הרביעית זולתי אותם הפסוקים שסיפר אחר זה שהם מענין ירידת מכה:

וכן כשתרד מכה באומה וכו'. ר"ל זאת חלוקה חמישית. ורמז בזה לשתי סודות הא' לדור הפלגה ואנשי סדום והשנית אמר כפי רצונו הקדום:

לולא הרצון. ר"ל לולא שהוא ר"ל האדם עומד תחת ממשלת האמצעיים שאז יחוייב שיתפעל וישתנה:

ואמנם הענין הראשון. רוצה לומר ענין הרביעי הקודם לזה הענין החמישי:

ומשה עלה אל האלהים, ר"ל שהוא מן הענין השלישי, שאינו ר"ל שנסתלקה ממנו הנבואה שהיא החלוקה הרביעית רק שפנה כלו לענין נכבד ומעולה ואז שרתה עליו הנבואה. ג"כ רומז לעליון הנאמר בשם יתב' שר"ל עליונית מעלה, גם רומז לאמרו עולים ויורדים מן הענין השלישי וכמו שיפרש בפרק ט"ו מזה החלק. וזה הפרק רומז לאמרו בענין אליהו ויעל אליהו בסערה אל השמים שר"ל הענין השלישי כמו ומשה עלה אל האלהים וכו'. ואחר שדבר בענין עליה וירידה שהם ממקרי המצב דבר גם כן מעניני המצב שהם הישיבה והעמידה והקימה:

פרק יא

ולא ישתנה ייחוסו לזולתו. ר"ל שידיעתו בזולתו לא תשתנה:

כי אין יחס בינו וכו'. ר"ל מפני מה לא ישתנה יחוסו לזולתו לפי שאין הידיעה אשר בינו יתעלה ולזולתו בצד שתשתנה הידיעה ההיא כי הידיעה כללית ולא פרטית, לכן לא תשתנה לעולם:

ר"ל שלא ישתנו אישיהם. ר"ל מה שאמרתי שאין התחלפות בגלגלים איני ר"ל התחלפות במצב כי הם מתחלפים במצב אלא ר"ל שלא ישתנו אישיהם:

היושב על חוג הארץ. רוצה לומר סבוב הארץ, והחוג הוא תאר לחמר הראשון אשר לא יפסד כאישי השמים, וזה הפרק נקשר עם פרק ע"ב מזה החלק:

על סבוב הארץ ר"ל חללתה. רומז בזה להאמנת הסבוב:

ה' למבול ישב. והוא רומז לבלבול הנמצאות השפלות והפסדם לאיש לא במין:

כי היחס ההוא וכו'. ר"ל כי הידיעה שיש לו יתעלה היא למיני הנמצאות לא לאישיהם זולת המין האנושי. ואחר אשר ביאר ענין שיבה ביאר ענין קימה:

פרק יב

ואחד מעניני הקימה. לא אמר הרב בשתוף זה השם הנחתו הראשונה הקימה כנגד הישיבה כמנהגו בשאר השתופים, לפי שזה השם מקימה ממש הוא נמצא יותר מעט בפסוקים ממה שנמצא מענין קיום הדבר ואמתתו:

לעבור גזרת האל על עם וכו'. ר"ל רומז למה שבארנו למעלה שאנחנו נתלים בעולם האמצעי מצד פעלו בנו והיא נקראת גזרת האל יתעלה:

כלומר תקום על אויביה. יש להקשות מה הכריחו לרב לפרש תקום על אויביה היה יכול לפרש אתה תתעורר לרחם על ציון והיה התעוררות נאמר לטוב ולרע כמו שהיינו אומרים בחלוקה הראשונה מעניין הקיום באמרו אקיים דברי ויעודי לטוב ולרע. וי"ל כי הרב לא מצא שום פסוק מלשון קימה שהוא התעוררות רק לרע כמו וקמתי על בית ירבעם וקם על בית מרעים לפיכך פירש תקום על אויביה. ואחר אשר ביאר ענין קימה ביאר ענין עמידה:

פרק יג

אם יעמוד משה ושמואל לפני, ר"ל אלו היו בזמן א', ואמר על צד המליצה אם יעמדו מקברם משה ושמואל ויתפללו לפני לא הייתי שומע להם ואם כן היא עמידה גמורה, זה הפרק נקשר בפרק כ"ח מזה החלק:

עמוד עמדי. ר"ל היה קיים בעיון ובמושכלות ואז תעמוד עמד וכן אנכי קיים בין השם יתב' שהוא השכל הפועל וביניהם שהם ישראל. וזה הפרק רומז לאמרו ביחזקאל בעמדם יעמודו ור"ל בקיומם יקוימו ור"ל שבקיום הגלגלים יקוימו היסודות וכן אמרו בזכריה על המלאך העומד בין ההדסים שר"ל שהוא קיים בין ההדסים וכל זה מכלל מעשה מרכבה. ואחר אשר ביאר זה ביאר ענין אדם הנאמר במעשה בראשית:

פרק יד

ויהיה שם המין. ר"ל וזה רומז לאדם הנאמר במעשה בראשית:

ומזה הענין השלישי ויראו בני כו'. מפני זה אמר הרב ומזה הענין השלישי ולא ערב זה הפסוק עם האחרים להעירנו כי יש בזה רמז ור"ל ויראו בני האלהים והם האנשים השכליים נטו בעניני המפורסמות והם בנות האדם. גם בזה הפרק רומז לשתוף אחר הנאמר במעשה מרכבה באמרו פני אדם או דעות אדם שר"ל השכלים המופשטים, ואחר זה ירמוז בעניני מעשה מרכבה:

פרק טו

כלומר על הסולם. ר"ל שהשם ית' קיים עומד על גלגל ערבות ובמה שבתוכו שהוא יתברך מניעו:

ובו יעלה כל מי שיעלה. רצה לומר מי שירצה להשיג מציאותו יתב' צריך שושיג בעולם השפל ואחר יבחין בעולם האמצעי ואז ישיג מציאותו ית' שהוא מניע ערבות:

שמאמרי הנה עליו וכו'. ר"ל מה שאמרתי קיים עומד עליו כלומר על ראש הסולם שהי' נראה מן הלשון שהוא ית' יש בו גשמות כשאומר עליו, איני אומר זה אלא כפי המשל הנשוא הנה אבל על דרך האמתות לא יצדק אמרנו עליו, ואע"פ שהרב ז"ל פירש בפרק כ"ב שמלת על מורה הבדל מגשמות יותר ממלת בו מ"מ לא יצדק מלת על או עליו לפי שמורה קצת גשמיות:

העליה קודם הירידה. ר"ל שהנביא צריך שישיג הנמצאות ויהיה דבק בעליונים קודם שינהיג האומה שהיא הירידה:

תהיה הירידה במה שפגש. ר"ל אחר אשר בחן עניני הנמצאות וידעם והגיע למעלת הנבואה אז ישיג בנבואה ההיא ענין ההנהגה ותיכף שהשיג מן ההנהגה ההיא יצטרך שיפסק עיונו הנבואיי וינהיג האומה מצד מה שלמד וידע בהנהגה, וזהו אמרו במה שפגש ר"ל בעבור מה שפגש מההנהגה בהיותו בוחן כל צדדי הנמצאות אז יצטרך שיפסק עיונו וירד:

ענינם אחד בזה הענין. ר"ל קיים נשאר וראיה לזה מה שאמר הנני עומד על הצור ובמקום אחר אומר ונצבת על הצור, וכבר ביארנו כי ונצבת על הצור ר"ל קיים עומד א"כ יחוייב שאמרו הנני עומד על הצור ר"ל קיים עומד, ובא הפרק שאחר זה לבאר שתוף צור:

פרק טז

השען ועמוד על התבוננות היותו וכו' ר"ל כשתרצה להשיג שהוא ית' התחלה לכל הנמצאות עמוד והתבונן והשכל כל הנמצאות ואז תדע במופת שהש"י התחלה לכל הנמצאות תשיג בו ית' כפי אשר תוכל להשיג, כי הידיעה בעצמותו יתב' נמנעת לכן מי שירצה שישיג בו ית' כפי אשר יוכל להשיג ישיג וישכיל כל פרטי הנמצאות וכפי אשר ישכיל בפרטי הנמצאות ישכיל בו יתב' כי כל הנמצאות מוטבעות בו יתב' הטבעה רוחניית צוריית:

כמו שביארנו באמרם הנה מקום אתי. ר"ל שביארנו פרק ח' שהוא מקום עיון והשקפת שכל. ואחר שדבר בשתוף צור ולא השלים כל שתופו לכן יבא הפרק הבא לבאר השתוף בשלמות:

פרק יז

וכבר נכפל לך אמרנו, ר"ל שאמרנו בפתיחת זה הספר שאין ראוי ללמד קצת התחלות הטבע להמון:

ואין זה אצל בעלי התורה בלבד. ר"ל שאין מניעת הלימוד להמון אצל בעלי התורה בלבד אלא אף אצל הפילוסופים:

התחלות הנמצאות ההוות הנפסדות שלשה, ומפני זה לא מנה הרב הפועל כי הוא מחכמת האלהות שהוא ית' התחלה וסבה פועלת כמו שבאר בפרק שלפני זה ואם כן כבר מנה הפעל, והתכלית לא היה צריך למנותו שלא מנה רק אשר הם בנמצא לא חוץ ממנו:

התחברות ההעדר. ר"ל לולא התחברות העדר הצורה העתידה לא היה מגיע לחומר צורה אחרת אחרי אשר לבש צורה אחת אבל ההעדר המיוחד בו יחייב שיפשיט צורה אחת וילביש צורה אחרת והיא הצורה העתידה וא"כ ההעדר הוא סבת ההויה, ומזה הצד יקרא ההעדר הדבק לחמר התחלה ואם באמת אינו התחלה בעצם רק במקרה:

או תדמה להם אמתת וכו'. ר"ל ואפי' לא יקשה הענין להבינו להמון שמא תדמה להם הענין האמתי חלוף למה שאנו רוצים בו:

תוכן העניינים

אפודי על מורה נבוכים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה