אור ברסלב
אפוד בד על הגדה של פסח הלל › מסיימים את ההלל

אפוד בד על הגדה של פסח· רבי בנימין דוד רבינוביץ

הלל · מסיימים את ההלל

הלל

פסקה ב

לא לנו ה' לא לנו כו'. ר"ל שהמשורר התחיל להתחנן לפניו ית' יתן כבוד לשמו, ולא למעננו, למה יאמרו גוים איה נא אלהיהם ר"ל כשאלת הפילוסוף לר"ג אם אין רצונו בע"ז למה אינו מבטלה, והשיב ר"ג אילו לדברים שאין לעולם צורך בו היו עובדים שפיר, הרי הם עובדים לחמה כו' יאבד עולמו מפני השוטים, וזה ואלהינו בשמים כל אשר חפץך עשה, אך האם יאבד השמים הלא השמים כסאו והארץ הדום רגליו, ואיך יאבד עולמו מפני שוטים. ואמר אמת שלעובדי דבר שצורך לעולם אוכל להסיר טענתם, אך עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם, שזה הבל ואין בהם מועיל כלל, מזה הקושיא לאלהינו מפני מה אינו מאבדם כי הלא פה להם כו' עינים כו' אזנים כו' רגליהם כו'. (ושמעתי בשם הגר"א ז"ל למה בד' כתיב להם ובידיהם ורגליהם לא כתיב להם. והתירוץ יען אם המצא תמצא תבנית אוזן או עין או פה או אף אינם אסורים לפי שיאן כמוה נעבד לכן כתיב להם, כשמדובקים לע"ז דוקא נמשך עליהם באיסור אבל ביד ורגל אין צורך להם שאיסורם מעצמם). והנה מחמת שאין שום תועלת נמשך מכל ראשי אברים הנ"ל אזי יקשה לעובדיהם אם אין הקב"ה חפץ בע"ז יאבדם מן העולם. לז"א התשובה, אם כה יעשה הש"י בזה יהיו חיזוק ידי עובדיהן, ומסיים בגמ' וכן הוא אומר אסוף אסף כל מעל פני אדמה נאום ה' אסף אדם ובהמה אסף עוף השמים ודגי הים והמכשלות את הרשעי' (צפניה א׳:ב׳-ג׳) וכי מפני שהרשעים נכשלים בהם יאבדם מן העולם (עיין רש"י), וזה כמוהם יהיו עושיהם. ר"ל אם אחפוץ לברר טעות הע"ז ע"י אבדון, אם כן כמו הע"ז כך יהיו עושיהם הוא האדם. וכן כל דבר אשר בוטח הבוטח בהם כדי שלא לחלק בע"ז ליתן פ"פ להחזיק ידי ע"ע. ולפי שא"א לאבד שום ע"ז עד אחרית הימים לכן ביקש תן כבוד לשמך שיתקדש בנו לעיני כל חי יכירו וידעו כי יש אלהים שופט בארץ ואמר אף שכעת אל מסתתר עכ"ז ישראל בטח בה' כי עזרם ומגנם הוא. בית אהרן כו' יראה ה' בטחו בה' עזר ומגנם הוא:

ואמר שהש"י ימדוד להג' כתות הללו הבוטחים בו כמדתם, שע"י בטחונם יזכרם ויברכם. יברך את בית ישראל כו' יברך יראי ה' כו', ועוד יוסיף ה' עליכם ברכתו, ע"ד ספר מסילת ישרים העבודה תחילתה השתדלות וסופה מתנה, וע"י בטחון שלכם עליו. לעומת זה יוסיף לכם ברכתו עד שיאמר עליהם מפי כל אדם כן ברוכים אחת לה' עושה שמים וארץ. וכל עיקר חיבתו ית"ש להבוטחים בו יען כי ניתן להם הבחירה והם בחורים בו ית"ש לכן בוחר בהם. וזה השמים שמים לה'. ר"ל המה מוכרחים במעשיהם, אבל הארץ נתן לבנ"א לעשות כרצונם, והמה בוטחים בו ית"ש. ואמר תדע שגדלה מעלת הבחירה שהרי המתים שלמים יותר מהחיים. עכ"ז כיון שמת נעשה חפשי אין באפשרתו לקנות עוד שלימות כי זה לא יושג אחר המות, וזה לא המתים יהללויה ולא כל יורדי דומה אבל אנחנו נברך יה מעתה וע"ע:

פסקה ג

אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני כו'. רמב"ם (ה' תענית פ"א ה"ב) ודבר זה הוא מדרכי התשובה שבזמן שתבא צרה ויגון ויזעקו עליה ויריעו וידעו הכל שבגלל מעשיהם הורע להם ככתוב עונותיכם הטו כו', זהו שישגרום להם להסיר הצרה מעליהם, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה מנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה מקרית, ה"ז דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף עליכם חמת אותו קרי עכ"ל. וזהו שאמר המשורר בתוספת ביאור מליצותיי. כי הטה הש"י אזנו לי(לשמוע בדיוק מה בפי בזעקי אוי ואבוי) ובימי אקרא. כלומר אם ישמע ה' ויבין הגיגי כי אני תולה ומייחס את הצרה על הזמן שמתואר ימי, ואז כה אומר, אפפוני מצאוני מצד מנהגו של עולם, ולא אייחס את הצרות אל בורא עולם ושופט כל הארץ. אז גם מן הוא והלאה צרה ויגון אמצא בעתיד, ובשם ה' אקרא (וי"ו במקום אבל כמו ובן כסיל תוגת אמו) כלומר אבל אם אני קורא בשם ה' לא בימי, וכה אומר אנה ה' מלטה נפשי. זה יגרום להסיר הצרה מעלי, כי חנון ה' וצדיק ואלהינו מרחם:

פסקה ד

אנא ה' כי אני עבדך אני עבדך ב"א פתחת למוסרי. ר"ל אעפ"י שכל הנבראים עבדיך, לי ראוי להקרא ביחוד עבדך בן אמתך, יען פתחת למוסרי ונתת בידי הבחירה והרצון אל כל אשר אחפוץ. ואף על פי כן איני זז מעבודתך. על כן יש לי להחזיק טובה ולא למלאכים אשר המה מוכרחים במעשיהם ואינם בעלי בחירה, ודומים לשבוים האסורים בזיקים ורגליהם לנחושתים הוגשו, אין להחזיק להם טובה אם לא ילוסו כי הוכבד נחושתם. אבל יש להחזיק טובה על יליד בית ההולך לכל אשר יתהלך כי פתחוהו מן הזיקים ומן הכבלים. ואעפ"כ הוא נאמן רוח לאדונו לעבוד עבודתו, ומה עבודתי לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא. ולא ברחתי אעפ"י שפתחת למוסרי. ר"ל שהבחירה בידי:

פסקה ה

ואמת ה' לעולם הללויה. מאז"ל (פסחים ד' קט"ז) ואמת ה' לעולם מאן אמרו גבריאל אמרו, שבשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו בכבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב"ה רבש"ע ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש, אמר לו הקב"ה אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד. ולפי שאין הקב"ה מקפח שכל כל בריה, א"ל תזכה ותציל שלשה מבני בניו. כדדרש ר"ש הצידוני, בשעה שהפיל נבוכדנצר את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, אמר יורקמי שר הברד לפני הקב"ה, רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים הללו, אמר לו גבריאל אין גדולתו של הקב"ה בכך שאתה שר של ברד, והכל יודעין שהמים מכבים את האש, אלא אני שר של אש אלך ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ, ואעשה נס בתוך נס, אמר הקב"ה רד, באותה שעה פתח גבריאל ואמר ואמת ה' לעולם הללויה. ולהבין אמאי לא בא יורקמי אצל אברהם, ועוד השינוי לשון אצל גבריאל אקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ. ואצל יורקמי אצנן לבד. אך הענין ע"ד מדרש, חלל ממלכה ושריה, שהקב"ה החליף בשעת חורבן בהמ"ק שרים ש"מ. נמצא בימי אברהם היה יורקמי שר אש ולא בא להציל את אברהם, כי בימי אברהם אשר עדן היה העולם חושך לא ידוע ולא הבינו גבורות ה', ע"כ לא נתחייבו עונש מיתה המשליכים את אברהם לכבשן. אבל בימי חמו"ע היה יורקמי שר ברד ובא לצנן הכבשן, שהוא שר בדר. אך לאשר כבר נגלה כבוד ה' בכמה נסים, ואעפ"כ אמרו שלו על ה' והשליכו את חמו"ע לתוך הכבשן. לזה נתחייבו המשליכים שריפה. ולזה נצרך גבריאל לקרר מבפנים ולהקדיח מבחוץ. וזה ואמת ה' לעולם, אע"פ שגבריאל נחל שירותו ועבודתו עכ"ז דבר ה' לעולם תקום. והנה גבריאל עשה שני הפכים קרר מבפנים והקדיח מבחוץ. וזה כשניצולו חמו"ע מכבשן האש אמר נבוכדנצר ומי שים טעם די כל עם אומר ולשן די יאמר שלו על אלההון די שדרך מישך ועבד נגוא הדמין יתעבד וביתה נולי ישתוה כל קבל די לא איתי אלה אחרן די יכול להצלה כדנה. ולהבין אמאי בחר דוקא בזה העונש, ע"ד שידוע שנמצאים אנשים אומרים. כי מאחד פשוט א"א להיות שני הפכים. והיה גם טעות נבוכדנצר בזה. וכשראה שגבריאל עשה שני הפכים. לז"א מי שלא יאמין שהקב"ה עושה שני הפכים. הדמין יתעבד. ר"ל יפרידו ד' יסודותם כמו שאינו מאמין שהקב"ה מקשר שני הפכים יחד כן יתפרדו היסודות שנקשרים יחד בגופו. וכן נמצאו אז אנשים שלא האמינו שהקב"ה משגיח בשפלים. ועתה ראו שהציל הקב"ה לחמו"ע מן הכבשן אזי ראו הכל שהשגחתו ית' נטויה להשגיח בשפלים. לזה מי שיכחיש האמונה הזאת, ביתו נולי ישתוה. ר"ל כי מי שאינו משגיח על ביתו היא מתמלאת רפש וטיט:

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. כוונת המזמור להכריח ולברר איך הוא אמת שהקב"ה מצד אמתו מחוייב המציאות המציא העולם מהאפס ורצה להשפיע מציאותו לנעדרי המציאות והמציאם מהעדר. ולא עוד אלא שאפילו אחר המצאתם אין להם טבע קיים אלא עדיין הם מסורים בידו ית' לעשות בהם כרצונו כחמר ביד היוצר, ואפי' הטבע המוטבע בהם עומדים בו מצד הרצון האלהי הדבק בו, ובהבטל הרצון ההוא באיזה זמן שירצה הקב"ה יתבטל הטבע. ולכן כנגד החלוקה הראשונה אמר הודו לה' כי טוב, ר"ל ההודאה אמתית שראוי להלל לה' היא לומר כי הוא טוב, ומלת טוב מורה היותו מחוייב המציאות, כי הטוב הוא המציאות. והרע הוא ההעדר. ולכן נאמר בכל מעשי בראשית, אחר צאתו לאויר העולם, וירא אלהים כי טוב, ולהיות הקב"ה מחוייב המציאות נקרא טוב כי הוא הטוב ההחלט. ולכן רצה להשפיע מטובו וממציאותו טוב ומציאות לנעדרי המציאות. וראוי להודות לו ולשבחו על כך. ולא על זאת לבד ראוי להודות לו, אלא ג"כ שלעולם חסדו. כלומר שלא לבד בשעת הבריאה מהאפס עשה הקב"ה חסד עם הנמצאים, וכמו שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה. אלא אפילו התמדת העולם על תלו והיותו מוטבע בטבעו, הוא מצד החסד עצמו שעשה הקב"ה עם הריות, שלולא רצונו ית' הרוצה בקיומו של עולם היה מחזירו לתוהו כהרף עין. באופן שלעולם ועד הכל מסור בידו ולעולם עושה חסד עמנו, באופן שראוי להללו באומרנו כי לעולם חסדו. והביא ראיה לזה באומרו יאמר נא ישראל כו'. יאמרו נא בית אהרן כו'. יאמרו נא יראי ה' כו'. ויובן עם מה שאמר התנא על ג' דברים העלם עומד. על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ולכן כנגד העמוד הראשון אמר יאמר נא ישראל כו'. כלומר ישראל שהם קבלו את התורה יוכלו לומר ולהגיד ולהעיד כי לעולם חסדו, והתמדת וקיום העולם הוא חסד שעושה הקב"ה עם הבריות שאין הטבע קיים, שהרי התורה היא אחד מעמודי עולם דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ואם ישראל שומרים התורה כתקנה העולם מתקיים. כדכתיב אם בחקותי תלכו כו'. ונתתי גשמיכם בעתם כו'. ואם אינם שומרים התורה ועצר את השמים ולא יהיה מטר כו', וכמה קללות כתובות בתורה. נראה מכל זה שלעולם ועד העולם מסור בידו יתברך לעשות בו כרצונו. א"כ נמצא שהתמדתו וקיומו הוא חסד שעושה בכל עת. וכנגד העמוד השני שהיא העבודה אמר יאמרו נא בית אהרן כו'. כי להם נמסרה העבודה ועשיית הקרבנות והקטורת, הם יוכלו להגיד ולהעיד כי לעולם חסדו. שהרי מתוך עבודתם היו מכירים ויודעים השובע והרעב, וכמו שאחז"ל שבעמוד הקטורת היו רואים, אם היה עולה ישר היה שובע בכל העולם, ואם היה לו נטייה לאותו הצד דוקא היה השובע, וגם באמצעות עבודתם והיותם זריזים בה היה הקב"ה משפיע ומשגיח מטובו בעולם ובביטולה נתבטלה השפע וחסרנו כל. וכנגד העמוד השלישי אמר יאמרו נא יראי ה' כו'. כי יראי ה' הם חפצים ורודפים אחר מצותיו כמ"ש אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאוד. ומצינו שהמצות היותר מיוחדות ומכונות להקב"ה הוא גמילות חסדים, דגרסינן (בסוף פ"ק דסוטה) דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמ"ח. תחלתה גמ"ח דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, וסופה גמ"ח דכתיב ויקבור אותו בגיא. והקב"ה רמז לנו בתורתו לרמוז לנו שאין העולם מתקיים אלא בגמילות חסד עם החיים ועם המתים לתת לכל אחד די מחסורו אשר יחסר לו. ובזכות כך הקב"ה נותן שארית וקיום לעולם, מדכמ"ד, שיסודות העולם עם היותם הפכיים זה מזה. עם כל זה מתמזגים ומתערבים זע"ז ונותן כל יסוד ויסוד חלק מה מטבעו לחבירו עד שמתמזגים זע"ז ונעשו הנמצאים המורכבים מארבעתם, ובזה יתקיים העולם. ולכן יראי ה' שהם רודפים אחר מצות גמ"ח הם יגידו ויעידו כי לעולם חסדו, והכל מסור בידו ית' בכל עת ואין טבע קיים לנמצאים, כי לכך רודפים אחר גמילות חסדים כדי שהקב"ה יעשה באופן שיגמלו היסודות חסד זע"ז ויתקיים העולם, כי הכל מסור בידו יתעלה:

פסקה ו

מן המצר קראתי יה כו'. בא להביא ראיה לדרוש הזה. ואמר בהיותי במצור ובמצוק שהמזל דוחקני ומנגדני קראתי לשם י"ה יתברך, להיות שבזה השם ברא הקב"ה את העולם שנאמר כי ביה ה' צור עולמים. ולהיות שהוא בראו יכול לעשות ממנו כרצונו ולשדד המערכה ולבטל המזל. וכן עשה שענני וכיון שענני ושידד וביטל המערכה בהיותי במצר, ע"כ יל"ל שאפי' במרחב ובזמן שהמערכה והמזל מסייעני אין לי לומר המזל סייעני וגרם לי הטוב הזה אלא י"ה יתברך עזרני וסייעני כיון שהיכולת בידו לשדדו ולבטלו. ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. הכוונה לומר שעם היות שיש יכולת להקב"ה לשדד הטבע ומערכות השמים בשביל הצדיק. מ"מ נראה לכאורה שאין כח בידו לבטל הבחירה מיד האדם אם ירצה לעשות רע למי שירצה. אחר שהבחירה נתנה לאדם, וכמו שאמר התנא והרשות תנונה כו'. וע"ד ומאן הוא אלה די ישזבינכון מן ידי. וע"ד זוה"ק וישב, יפיל איניש גרמיה לאשא או לגובא דנחשין ועקרבין ולא יתמסר בידא דשנאוי דזעירין אינון דיכלין לאשתזבא ובג"כ אמר למען הציל אותו מידם כו'. אך זה הוא לאיש שאינו כל כך שלם, שיספיק זכותו לבטל הטבע אבל לא לבטל בחירת האדם. אבל האיש השלם לגמרי יספיק זכותו שיבטל הקב"ה בחירת האדם בשבילו, וזה השם לי כו'. ר"ל אם אזכה שה' לי, ר"ל שיתפרסם ויתקלס שמו של הקב"ה שלם בשבילי, ולכן לא אמר כאן יה כמ"ש מן המצר קראתי יה. אלא הזכיר השם שלם אז לא אירא אפילו ממה שיעשה לי אדם שהוא בעל בחירה. וכל שכן מן הדברים הטבעיים, ולא זו לבד יהיה לי אלא שגם כן ה' יהיה לי בעוזרי ואני אראה בשונאי. ר"ל לא לבד יהיה לי אלא שגם כן ה' יהיה לי בעוזרי ואני אראה בשונאי. ר"ל לא לבד יצילני מידם. אלא שאראה נקמתם בעיני כמו במצרים שראו עיניהם נקמתם מהמצרים. ע"ד ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים. ולא די בזה אלא שראו בעיניהם. וזה וירא ישראל את מצרים מת כו'. וזה שירמיה אמר אראה נקמתך מהם כי אליך גליתי את ריבי. נראה שראיית הנקמה בחוש הראות הוה רבותא טפי. טוב לחסות בה' מבטוח באדם כו'. הכונה לומר שכיון שהכריח שהל מסור ביד הקב"ה לעשות כרצונו. אם כן לשוא הוא השתדלות האדם, לכ"א שלא יהיה האדם יושב ובטל. ע"ד יכול ישב ובטל. ת"ל בכל משלח ידך אשר תעשה. ר"ל שצריך התעוררות והכנה מלמטה. והקב"ה יצליח בידו. וז"ש טוב לחסות בה' מבטוח באדם. ר"ל מסבות בטחון האדם. ר"ל שיבטח בה' באמצעות האדם לא שיהיה יושב ובטל, ומ"ס זה היא מ"ס הסבה. וע"ד ארור הגבר אשר יבטח באדם כו' ומן ה' יסור לבו. משמע דוקא כשסר לבו מה' אבל אם לא סר לבו מה' לא יהיה ארור. אע"פ שיבטח ג"כ בהשתדלות האדם, והביא ראיה לזה מכמה פעמים שהיה במצור ובמצוק, ועם היות שהקב"ה היה עמו לא היה יושב ובטל אלא היה משתדל בכל מאמצי כחו וה' היה מצליח בידו. וכנגד הפעם הראשונה שהיא מלחמות גלית, אמר כל גוים סבבוני, שכן כתיב שם ויאספו פלשתים את מחניהם למלחמה כו'. וכן אמרו ז"ל שזה המזמור מדבר על דוד כשבא נגד גלית. ואמר בשם ה' שנראה מתוך הענין שעשה השתדלות האנושי, וה' הצליח בידו ששם בטחונו בו. וכמו שאמר אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות, הרי שבשם ה' אמילם אני עם השתדלות, ועוד ג"כ פעם שנית כתיב ותוסף המלחמה להיות ויצא דוד וילחם בפלשים ויך בהם מכה גדולה כו'. וכנגד זה אמר סבוני גם סבבוני לרבות ג"כ המלחמה שעה עם פלשתים שהכה מאתים איש, ויבא דוד את ערלותיהם, באופן שבכל פעם ופעם הייתי משתדל בכל מאמצי כחי בהיות מבטחי בהשם. ועוד ג"כ פעם שלישית רמז כאן למלחמת פלשתים שעלו על דוד אחר שמלך על ישראל, דכתיב ויעלו כל פלשתים לבקש את דוד, וכתיב שם ויכם שם דוד ויאמר פרץ ה' את אויבי וכו'. וכתיב ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד כו', שפירשו ששרפם, שהיו אסורים בהנאה. ולרמוז לזה אמר כאן דועכו כאש קוצים אשר לא יצלח לכל. דחה דחיתני לנפול כו', כאן רמז הקשר שעשה אבשלום בנו ואמר דחה דחיתני בלשון נכח להקב"ה, לומר שמאתו יתעלה באה לו הצרה ההיא בשביל עון אשת אוריה החתי שלקחה לו לאשה, כמו שכתוב שם שאמר לו הנביא כה אמר ה' הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת. וכן היתה עצת אחיתופל, דכתיב ויאמר אחיתופל אל אבשלום בא אל פלגשי אביך ושמע כל ישראל כי נבאשת את אביך וחזקו ידי כל אשר אתך וכן עשה. שנאמר ויבא אבשלום אל פילגשי אביו לעיני כל ישראל. באופן שהצרה הזאת באה לו מאתו ית' על עונו, ולולא ה' שהיה לו לבדו הצילו לא באמצעות השתדלותו. כמו שעשה כמה פעמים במלחמת הפלשתים שהוא היה משתדל והקב"ה מצליח בידו. אבל כאן וה' עזרני הוא לבדו שכן כתיב שם אחר שנתן אחיתופל עצתו, ויאמר אבשלום קרא נא גם לחושי הארכי ונשמעה מה בפיו גם הוא כו'. וכתיב ויאמר חושי לא טובה העצה אשר יעץ אחיתופל בפעם הזאת כו'. וכתיב ויאמר אבשלום וכל איש ישראל טובה עצת חושי הארכי מעצת אחיתופל וה' צוה להפר את עצת אחיתופל הטובה כו', הרי שהצלתו היתה מאתו ית' לבד. וזהו וה' עזרני, עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. הכוונה לומר שאע"פ שבאותו מעשה נתלבש הקב"ה בדין ובאכזריות, כמו שנאמר וה' צוה להפר את עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא ה' על אבשלום את הרעה. וזהו שרמז באמרו עזי שרומז דין ומשפט, כמו שנאמר ועד מלך משפט אהב, וזמרת נגזר ממלת זמיר עריצים יענה, מ"מ ויהי לי לישועה, הצילני והושיעני מידו:

פסקה ט

אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. הב"י בא"ח סימן תצ"ד (הביא בשם האגור) וז"ל אסור להתענות במוצאי חג השבועות. דהוא אסרו חג, ובירושלמי קרי לה בנא דמועדא, ר"ל בן המועד. וכדי להבין לאיזה ענין נקרא בן המועד, ועוד אמאי קרי לה בגמ' דידן אסרו חג. ונ"ל דהנה המ"א כתב (בסימן תכ"ט) וז"ל. משמע בב"י דמותר להתענות באס"ח דדוקא באס"ח דשבועות אסור (דלא כב"ח) ופי' דבריו דהב"י כתב על דברי הטור שמפרש המס' סופרים דהתלמידים מתענין בה"ב לאחה"פ, וע"ז הקשה הב"י הא לא משכחת לה בה"ב לאחה"פ קודם ר"ח אייר, ותירץ דמיירי בימיהם שהיו מקדשין עפ"י הראיה ונמצא פסח אינו אלא ז' ימים, וא"כ משכחת לה היכא דהיה יו"ט האחרון ביום א' ואיכא בה"ב עד ר"ח אייר, ונמצא מוכח מכאן דמותר להתענות באס"ח, דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא הא לא משכחת לה בה"ב דהא ביום ב' הוא אס"ח ואסור להתענות, א"ו מוכח דמותר. והנה יש להקשות על מ"א דלא מוכח מהב"י מידי, דהנה יש להקשות על הב"ח שפסק דאסור להתענות דהוא נגד הגמ', דאמרינן (תענית י"ד ע"ב) מתמניא ביה עד סוף מועדא אתותב' חגא דשבועא דלא למספד ביה, ופריך נימא עד המועד ומועד גופא יו"ט הוא ואסור, ומשני ל"צ אלא לאסור יום שלאחריו, א"כ מוכח בהדיא דבאס"ח מותר להתענות דאל"כ קשה נימא עד המועד דיום לאחריו ג"כ אסור, ובשלמא מהא דתניא שבתות ויו"ט לפניהם ולאחריהם מותרין לק"מ די"ל דמיירי בזמן שבהמ"ק קיים, דאז היה מותר א' לא הוה שלמים באס"ח דעיקר הטעם של הב"ח הוא דבאס"ח עפ"י רוב קרבו שלמים, וא"כ בזמן הבית היכא דלא הוו שלמים אז מותר להתענות, אבל הך ברייתא מיירי כשאין בהמ"ק קיים כמשאז"ל (ר"ה י"ט ע"א) דהברייתא דבעשרים ותמניא בהי, היה בזמן שאין ביהמ"ק קיים דהא יהודה בן שמוע כו' ור"מ לאחר החורבן היה ע"ש, וא"כ ע"כ מוכח דהאי ברייתא דתענית ג"כ לאחר החורבן דאל"ה מאי מקשו הגמ' (תענית שם) יפוק ליה דהיה יומא דבתר עשרין ותמניא דהא בזמן שבית המקדש קיים עדיין לא היה יום טוב כלל, ואם כן מוכח בעשרין ותמניא, ע"ש. נמצא מוכח דמיירי לאחר החורבן, א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי משי לאסור יום שלאחריו הא בלא"ה אסור משום אס"ח. וצ"ל דדעת הב"ח דהנה עיקר הטעם מה שאמרו דיו"ט לאחריו מותר ויו"ט הכתוב במגילת תענית אסור לאחריו משום דיו"ט דאורייתא לא בעי חיזוק ומגילת תענית דרבנן בעי חיזוק. ולפ"ז י"ל דהא דאמרינן ביו"ט לאחריו מותר היינו בימיהם שעושין יו"ט רק יום ר' וא"כ א"צ חיזוק, אבל לדידן שיו"ט שני אינו אלא מדרבנן וא"כ בעי חיזוק, ולכן לדידן אסור להתענות באס"ח, ומשני הגמ' שפיר ל"צ ליום שלאחריו. והיינו לבני ארץ ישראל שעושין יום א' וא"צ חיזוק, וא"כ מותר להתענות, לכן אסור משום יו"ט הכתוב במגילת תענית, וא"כ לפ"ז לא מוכח מהב"י מידי, די"ל דסבר כהב"ח ושפיר משני דהא הטור מיירי לאותן המקדשין עפ"י הראיה, ולכן מותר להתענות באס"ח, אבל לדידן דיו"ט שני דרבנן אה"נ דאסור כמ"ש, וי"ל דמוכח דהא דעשו רבנן חיזוק היינו ביו"ט דעיקרו דרבנן כגון יו"ט הכתובים במגלת תענית, אבל יו"ט שני דכיון דמשום ספיקא הוא בזה לא עשו חיזוק, דהא ביו"ט של ר"ה מותר להתענות לאחריו, ואיכא מ"ד במס' ביצה דאף בר"ה משום ספיקא הוא, ולא הוה כיומא אריכתא, וא"כ אמאי מותר, א"ו דבהא לא עשו חיזוק, וא"כ אין נ"מ אם יו"ט הוא יום א' או לאו וא"כ שפיר מוכח מהב"י דמותר להתענות דלא כהב"ח:

ומה שקשה על הב"ח ממס' תענית י"ל דלק"מ דהא עיקר הטעם דאסור להתענות באס"ח הוא משום דבגלים היו מקריבין הרבה שלמים, ונאכלין לב' ימים וא"כ באס"ח אכלו שלמים, ובזמן הבית היה אסור להתענות, לכן גם עכשיו אסור. כמו שמצינו בר' צדוק דלא תענה בט"ב שנדחה מפני שבזמן הבית היה יו"ט שלו שהיה קרבן עצים, אלמא כיון שנאסרו אז נאסרו לעולם, ולפ"ז היכא שחל יו"ט בשבת, כה"ג ודאי מותר להתענות, דאז לא היה שלמים באס"ח דע"כ הביאו בע"ש וא"א לאוכלו ביום א', לכן שרי להתענות, ולכן שפיר משני לא נצרכה אלא לאסור יום שלאחריו, ונ"מ היכא שחל יו"ט בשבת דאז מותר להתענות, אבל משום יו"ט הכתוב במגילת תענית אסור אף בזה. וי"ל דלכן קרינן ליה אס"ח לומר דעוד איסור לחג, דכמו דאסור להתענות בחג כך אסור להתענות ביום שלאחריו. והיכי עושין היכרא באיסור דלמא אם רצה להתענות הרשות בידו, ואמרינן דעושה היכרא באכילה ושתיה, ר"ל דמרבין בסעודה כמו ביו"ט, וא"כ נוהגין בו מנהג יו"ט, ולכן קרי לה בירושלמי בנא דמועדא, ר"ל דקדושתו הוא מחמת שהוא בן המועד, דכמו בן שיורש נכסי אביו כך אס"ח יורש השלמים שנשארו מיו"ט שאז אכלנו בו:

תוכן העניינים

אפוד בד על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה