פרק ט · אות ד
ד לְאַחַר שֶׁעָשָׂה הָעֵץ, הָלַךְ אֵצֶל מָרְדֳּכַי וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהַתִּינוֹקוֹת יוֹשְׁבִים לְפָנָיו וְשַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים, וּמָנָה אוֹתָם וּמָצָא שָׁם [שנים עשר] [שנים ועשרים אלף] תִּינוֹקוֹת, הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם שַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְהִפְקִיד עֲלֵיהֶם שׁוֹמְרִים, וְאָמַר לְמָחָר אֶהֱרֹג אֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אֶתְלֶה אֶת מָרְדֳּכָי. וְהָיוּ אִמּוֹתֵיהֶם מְבִיאוֹת לָהֶם לֶחֶם וּמַיִם וְאוֹמְרוֹת לָהֶם בָּנֵינוּ אִכְלוּ וּשְׁתוּ קֹדֶם שֶׁתָּמוּתוּ לְמָחָר וְאַל תָּמוּתוּ בָּרָעָב, מִיָּד הָיוּ מַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל סִפְרֵיהֶם וְנִשְׁבָּעִים בְּחַיֵּי מָרְדֳּכַי רַבֵּנוּ לֹא נֹאכַל וְלֹא נִשְׁתֶּה, אֶלָּא מִתּוֹךְ תַּעֲנִיתֵנוּ נָמוּת, גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה עַד שֶׁעָלְתָה שַׁוְעָתָם לַמָּרוֹם וְשָׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹל בְּכִיָּתָם כְּבִשְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעָמַד מִכִּסֵּא דִּין וְיָשַׁב בְּכִסֵּא רַחֲמִים, וְאָמַר מַה קּוֹל גָּדוֹל הַזֶּה שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ כִּגְדָיִים וּטְלָאִים, עָמַד משֶׁה רַבֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא גְדָיִים וְלֹא טְלָאִים הֵם אֶלָּא קְטַנֵּי עַמְךָ שֶׁהֵם שְׁרוּיִים בְּתַעֲנִית הַיּוֹם שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת, וּלְמָחָר רוֹצֶה הָאוֹיֵב לְשָׁחֲטָם כִּגְדָיִים וּטְלָאִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָן אִגְרוֹת שֶׁגָּזַר עֲלֵיהֶם שֶׁהָיוּ חֲתוּמוֹת בְּחוֹתָם שֶׁל טִיט, וּקְרָעָם, וְהִפִּיל עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בֶּהָלָה בְּאוֹתוֹ לַיְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בַּלַּיְלָה הַהוּא וגו'.