פרק ט · אות א
א וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר (אסתר ה, א): בִּגְדֵי יָפְיָהּ וְאֶת עֲדִי תִּפְאַרְתָּהּ, וַתִּקַּח עִמָּהּ אֶת שְׁתֵּי נַעֲרוֹתֶיהָ, וַתָּשֶׂם יַד יְמִינָהּ עַל הַנַּעֲרָה הָאַחַת, וַתִּסָּמֵךְ עָלֶיהָ כְּחֹק הַמַּלְכוּת, וְהַנַּעֲרָה הַשֵּׁנִית הוֹלֶכֶת אַחֲרֵי גְּבִרְתָּהּ וְסוֹמֶכֶת עֶדְיָהּ, לְבִלְתִּי נְגֹעַ הַזָּהָב אַרְצָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וַתַּצְהִיל פָּנֶיהָ וַתְּכַס הַדְּאָגָה אֲשֶׁר בְּלִבָּהּ, וַתָּבוֹא בֶּחָצֵר הַפְּנִימִית נֹכַח הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בִּלְבוּשׁ זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה, וַיִּשָֹּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶסְתֵּר עוֹמֶדֶת לְמוּל פָּנָיו, וַתִּבְעַר בּוֹ חֲמָתוֹ מְאֹד עַל אֲשֶׁר הֵפֵרָה תּוֹרָתוֹ וַתָּבוֹא לְפָנָיו בְּלֹא קְרִיאָה. וַתִּשָֹּׂא אֶסְתֵּר אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְהִנֵּה עֵינָיו כָּאֵשׁ בּוֹעֲרוֹת מֵרֹב הַחֵמָה אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ, וַתַּכֵּר הַמַּלְכָּה אֶת קֶצֶף הַמֶּלֶךְ וַתִּתְבַּהֵל מְאֹד וַתָּפָג רוּחָה, וַתָּשֶׂם רֹאשָׁהּ עַל הַנַּעֲרָה הַסּוֹמֶכֶת יְמִינָהּ, וַיַּרְא אֱלֹהֵינוּ וַיַּחֲמֹל עַל עַמּוֹ, וַיִּפֶן לְצַעַר הַיְתוֹמָה אֲשֶׁר בָּטְחָה בוֹ, וַיִּתֵּן לָהּ חֵן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיּוֹסֶף יֹפִי עַל יָפְיָהּ, וְהָדָר עַל הֲדָרָהּ. וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ בְּבֶהָלָה מִכִּסְּאוֹ וַיָּרָץ אֶל אֶסְתֵּר וַיְחַבְּקָהּ וַיְנַשְׁקָהּ וַיַּשְׁלֵךְ זְרוֹעוֹ עַל צַוָּארָהּ, וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה לָמָּה תִּפְחֲדִי, כִּי הַדָּת הַזֹּאת אֲשֶׁר סִדַּרְנוּ אֵינֶנָּה מֻטֶּלֶת עָלַיִךְ, בַּאֲשֶׁר אַתְּ רַעֲיָתִי וַחֲבֶרְתִּי. וַיֹּאמֶר לָהּ מַדּוּעַ כַּאֲשֶׁר רְאִיתִיךְ לֹא תְדַבְּרִי אֵלַי, וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כַּאֲשֶׁר רְאִיתִיךָ נִבְהֲלָה נַפְשִׁי מִפְּנֵי כְּבוֹדֶךָ.