פרק ח · אות ו
ו כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי (אסתר ד, יד), אִם תִּשְׁתְּקִי עַכְשָׁו שֶׁלֹא לְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא עַל אֻמָּתֵךְ, סוֹפֵךְ לִשְׁתֹּק לֶעָתִיד לָבוֹא וְאֵין לָךְ פִּתְחוֹן פֶּה, לָמָּה, שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת טוֹבָה בְּיָמַיִךְ וְלֹא עָשִׂית. וּמָה אַתְּ סְבוּרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם מַעֲמִיד לָהֶם גּוֹאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר.