פרק ז · אות א
א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְדָתָא וגו' (אסתר ג, א), זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים לז, כ): כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי ה' כִּיקַר כָּרִים. שֶׁאֵין מְפַטְּמִין אוֹתָן לְטוֹבָתָן אֶלָּא לְטִבְחָה, כָּךְ הָמָן הָרָשָׁע לֹא נִתְגַּדֵּל אֶלָּא לְמַפַּלְתּוֹ, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ סְיָחָה וַחֲמוֹרָה וַחֲזִירָה, וְהָיָה נוֹתֵן לַחֲזִירָה בְּלֹא מִדָּה, לַחֲמוֹרָה וְלַסְּיָחָה בְּמִדָּה. אָמְרָה סְיָחָה לַחֲמוֹרָה מַה שּׁוֹטֶה זֶה עוֹשֶׂה, אָנוּ שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין מְלַאכְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת נוֹתֵן לָנוּ בְּמִדָּה, וְלַחֲזִירָה שֶׁהִיא בְּטֵלָה, שֶׁלֹא בְּמִדָּה. אָמְרָה לָהּ תָּבוֹא הַשָּׁעָה וְאַתְּ רוֹאָה בְּמַפַּלְתָּהּ, שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אוֹתָהּ יוֹתֵר לִכְבוֹדָהּ, אֶלָּא לְרָעָתָהּ. כֵּיוָן שֶׁבָּא קָלֶנְדָּס, מִיָּד נָטְלוּ לַחֲזִירָה וּנְחָרוּהָ, הִתְחִילוּ נוֹתְנִין שְׂעוֹרִים לִפְנֵי בִּתָּהּ שֶׁל חֲמוֹרָה, וְהָיְתָה מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן וְלֹא אָכְלָה, אָמְרָה לָהּ אִמָּהּ בִּתִּי לֹא הַמַּאֲכָל גּוֹרֵם אֶלָּא הַבַּטָּלָה גּוֹרֶמֶת כָּךְ, לְפִי שֶׁכָּתוּב: וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְּאוֹ מֵעַל כָּל הַשָֹּׁרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, לְפִיכָךְ וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן.