אספת גאונים· רבי יעקב מלובלין, רבי העשיל מקראקא
סימן כז
העתק כלל דיני תפיסה מהרב הגאון מהרו"ך ז"ל אשר נשמט מספרו סמ"ע סימן כ"ה כאשר הורה בעצמו עליו סעיף קטן י"ז:
זה לשון הרא"ש פ"ק דב"מ דף קכ"ח ע"ד דלעולם אימא לך תקפו כהן מספיקא בכור שתקפו כהן מוציאין אותו מידו פי' דתפיסה לא מהני אלא למ"ד שטען ברי אבל ה הכהן הזה אפי' אחר שתפס אין לו אלא שמא הילכך מפקינן מיני' דמוקמי לי' בחזקת מרא קמא והכי א"ר נחמן גבי חודש העיבור דאוקמי קרקע בחזקת בעלי' ואע"ג דתפס השוכר ולא מהני תפיסה מספיקא וכו'. כללא דמילתא לטענת ברי מהני תפיסה דכיון שהוא טוען ברי ומוחזק בה אין לנו כח להוציא מידו אבל מי שהוא מספק בדבר אם הוא שלו אם לאו לא מהני תפיסתו לאפוקי מחזקת מרא קמא עכ"ל. ובריש כיצד הרגל כ' וז"ל ומיהו תימא על הרי"ף ז"ל למה לא הביא הך בעיא דרבא יש העדאה לצרורות לרביע נזק וסלקא בתיקו ואפשר דסבר דאין נפקותא בהך בעיא משום דלא מצינו בבבל צרורות דביעוט העדאה לצרורות לרביע נזק וסלקא בתיקו ואפשר דסבר דאין נפקותא בהך בעיא משום דלא מצינו בבבל צרורות דביעוט הוה משונה וקנסא הוא אא"כ תפס וכי תפס לא מפקינן מיני' עד דמשלם חצי נזק כיון דעלתה בתיקו והוא מוחזק הילכך אין נפקותא בבעיא זו דבלא תפיסה לא דיינינן ואי תפס גובה חצי נזק מיהו תימא כיון דספיקא דדינא הוא מאי מהני תפיסה כיון דלא איפשט הבעיא אוקי ממונא בחזקת מרא ושלא כדין תפס ודמי לספק בכור דפ"ק דב"מ דאם תפס מוציאין מידו כיון דאין לו אלא טענת ספק לא מהני תפיסה וכן נוטה דעת בעל התוס' בפ"ב דכתובות הילכך נראה דאם ביעטה והתיזה אפי' אי תפס לא גבי רביע נזק ואידך מפקינן מיני' עכ"ל. מבואר מדבריו דכל היכא שאין הספק מחמת טענותיהם כלומר שאין התובע טוען ברי לא מהני תפיסתו ולכן גבי ספק בכור וכל כיוצא בו שהמתפיס עצמו מסופק אם הדין עמו אם לאו בזה לא מהני תפיסה וכמ"ש בסמוך ומ"ש בשם התו' הוא שם דף כ' גבי שנים חתומים על השטר ואתו שנים ואמרו ידענו כתב ידם הוא אבל אנוסים הי' כו' וכת"י הראשונים יוצא ממקום אחר ואר"נ אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרי' ע"ז כתבו ז"ל פ"ה לא מגבי' ולא קרעינן לי' ונ"מ אי תפס לא מפקינן מיני' וק' דאמרי' בפ"ק דב"מ גבי תקפו כהן מוציאין מידו וי"ל דשאני גבי בכור שכהן עצמו טוען ספק אבל הכא שטוען ברי מהני תפיסתו. ועוד כתב הרא"ש תפיסה מהני והוא שתפס ברשות וכמ"ש הרא"ש פ"ק דבכורות וז"ל אם תקפו כהן מוציאין מידו אלא כשתקפו אבל נתנוהו לו בעלים הדר הוי להו כהן בעלים ובעלים הוי להו הממע"ה כדתנן וכו' והכי אמרינן בכל ספיקא גבי כור בלמ"ד סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון דמספקא לן אי תפס ל' ראשון אי תפס לשון אחרון ומשום דתפס קנה וכן בפ' השוכר את האומנין השוכר ספינה וטבעה בחצי דרך ר' נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן משום דספיקא הוא ולא מפקינן ממונא ממאן דתפס הואיל ותפס ברשות עכ"ל וז' הנימוקי יוסף בפ"ק דב"מ דף ס"ז ע"א בשמעתא דתקפו כהן דף ו' ע"ב שמעינן מהא דכל ספק ממונא דקי"ל דהוא קולא לנתבע וחומרא לתובע אי תקפו בפנינו או בפני עדים מפקינן מיני' דאוקי ממונא בחזקת מרא קמא ותקיפה לא מהני ומיהו היכא דספיקא דממונא אתי מחמת טענות של בעלי דבר שהם מכחישין זא"ז ולא נתברר לנו האמת בכה"ג אי תפס שלא בעדים מהני לי' תפיסה במיגו דאי בעי א' להד"ם אבל היכא שהספק מחמת הדין עצמו לא מהני תפיסה אפי' שלא בעדים דהא ליכא למימר מגו והיינו דווקא היכא דאיכא ספיקא דהוי קולא לנתבע וחומרא לתובע אבל ספיקא דממונא שאין אחד מהם מוחזק יותר מחבירו אם תפס אחד מהן אין מוציאין מידו והאריך שם בפרטי דינים ולבסוף מסיק וכ' ז"ל אמר המחבר כללא דספיקא הוא כי יש שני מינים הא' היכי שמוחזק א' יותר מחבירו דק"ל קולא לנתבע המין השני שאין א' מהם מוחזק יותר מחבירו במין הא' שא' מוחזק יותר יש ב' חלוקים הא' כשהספק הוא מחמת הדין בעצמו כגון כור בלמ"ד סאה בסלע וספק בכור וכיוצא בהם. הב' כשהספק מחמת טענותיהם כגון זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא. כשהספק הוא מחמת הדין בעצמו ותובע תפס אי מפקינן מיני' תלוי בד' תנאים במילתא דלא עבידא לגלוי ושלא יהא תרי ותרי ושלא יהא ברשות ושיהי' מטלטלים שאם איכא תרי ותרי לא מפקינן מיני' דבכל תרי מינייהו סמכינן בוודאי ואינו בדין שנוציא ממון מרשות התופס כיון שב' עדים מעידי' כדבריו ומוכח בפ' האשה שנתארמלה דאף בענין איסור הדין כן דלא אוקי תרי להדי תרי ואוקי מילתא אחזקתי' וכדמוכח בההוא דינאי המלך בקידושין פ' האומר וכן נמי עבידא לגלוי לא מפקינן מיני' משום אטרוחי בי דינא וכן אם הוא ברשות ובמטלטלי לא מפקינן מיני' כי ההוא דלמ"ד סאה בסלע אבל בקרקע אפי' ברשות מפקינן מיני' ובכל אלה אין חילוק בין אי תפס בעדים לתפס שלא בעדים אבל כשהספק מצד טענותיהם יש חילוק בין אי תפס בעדים לתפס שלא בעדים דשלא בפני עדים איכא מגו וכשאין א' מוחזק יותר אלא יש לשניהם בשוה כשנים אוחזין בטלית אם קדם א' ותפס מחבירו והלה צווח מעיקרא מפקינן מיני' שתק ולבסוף צווח לא מפקינן מיני' ואם אין ביד שום אחד מהם אי קדם אחד ותפס בין בעדים בין שלא בעדים לא מפקינן מיני' עכ"ל. ונראה דאע"פ דגבי תרי ותרי הנ"ל ובפ"ב דכתובות נראין דברי הר"ן (הנ"י) שלא כדברי התו' והרא"ש ז"ל שהרי מכח קושיא דתרי ותרי הקשו התו' וחלקו בחילוקים אחרים ולא חלקו בין תפיסה דתרי ותרי לתפיסה דגבי שאר ספיקות מיהו בכל הנך שכ' הר"ן (הנ"י) נראין דשווין הן גם כתב הרא"ש זו. כלל העולה דכל היכא דאיכא מיגו בתפיסתו ודאי מהני תפיסה כדקי"ל בכל התורה דמהני מגו ומאמינין לכל אדם והוא החילוק שבין ספיקא דדינא לספיקא דטענות אי תפס שלא בעדי' יש לו מיגו דהא יכול לומר להד"ם להכי נאמן נמי על מה שטוען ברי לי שזה הוא שלי או שזה חייב לי כך וכך. וז"ש רבינו בסי' ע"ב גבי משכון זה אומר כך וזה אומר כך הלוויתיך עליו וז"א לא כי אלא פקדון הוא בידיך דנאמן התופס לטעון עליו עד כדי דמיו היכא דליכא עדים או ראו עתה בידו וכ"כ סי' צ' וסי' רצ"ד ע"ש אבל בספיקא דדינא אפי' תפס שלא בעדים ליכא למימר שום מיגו דהא לא טען טענת ברי שהוא אינו יודע מה הוא הדין ולא שייך לומר אי בעי הוה טעון כך ולהכי לא מהני תפיסתו ומעמידין הממון בחזקת מרא קמא והוא מה שכ' הרא"ש ז"ל וכשאין טענתו ברי כלומר בספיקא דדינא ל"מ תפיסתו. ומעתה נבוא אל הביאור דברי רבינו הטור הנה מ"ש בריש סי' ש"ץ כשכשה באמתה מיבעיא וכו' ור"י פי' כיון דספיקא דדינא הוא לא מהני תפיסה וכן כ' אח"כ גבי ביעטה והתיזה צרורות וכו' ולדעת ר"י שאין מועיל התפיסה כו' אע"פ דלא מצינו בהדיא כתוב גבי כשכשה באמת' בשם ר"י דלא מהני תפיסה מ"מ שפיר כ' רבינו ור"י פי' כו' כיון דאביו הרא"ש הביאו על הני דינים דנזיקין הנ"ל דברי הר"י דפ"ב דכתובות דמוכח מיני' דלא מהני תפיסה בכה"ג וכנ"ל אך מ"ש בסי' שפ"ח גבי זרק כיס לים וטען חבירו שהוא מלא מעות ז"ל וכ' הרמב"ם ואם תפס אח"כ אין מוציאין מידו וא"א ז"ל כתב כיון דספיקא דדינא הוא אין מועיל בה תפיסה ג"כ קשה להבין דלמה הוא ספיקא דדינא נהי נמי שמה שזרק לים ס"ל הי' מסופק אם דרך אינשי ליתן בכיס מעות מ"מ הא זה טוען ברי לי שהי' בכיס מעות והזקתני כך וכך ואמאי לא מהני תפיסתו הא כו' התוס' והרא"ש והר"ן בהדיא דבספיקא דטענות מהני תפיסה כיון שזה טוען ברי וכן ק' מ"ש אח"כ סעיף ד' בדין מסור דלהרמב"ם אי תפיס נשבע ונוטל ולהרא"ש ל"מ תפיסה כיון דספיקא דדינא הוא למה קראו ספיקא דדינא הלא דין ברור שמסור חייב לשלם מה שהזיק ואין כאן ספק אלא נאמן על טענתו בשבועה שהוא טוען כך וכך הזקתני וזה מקרי ספיקא דטענה. ולכן נלענ"ד דע"כ איירי בניזק ומסור דתפוס בעדים דאי לא תפסו בעדים מאי איריא להרמב"ם דמהני תפיסה בניזק ומסור והלא ידוע שהזיקו או מסרו רק שמחולקים בכמה ואפי' אין ידוע שמסרו או הזיקו כלל מ"מ נאמן במיגו דלהד"ם או החזרתי במה שטען שהזיקו א"ו מיירי דתפסו בעדים ולא הוצרך לפרשו דסתם תפיסה פי' כך כשתפסו ממה שהוא ידוע בעדים שהוא של חבירו וכיון דליכא מגו הממון שתפס ברשות בעליו אלא להרמב"ם ס"ל כיון שזה הזיקו ומסרו בעדים אלא שמחולקים במסור בכמה ובהיזקו אי דרך לאנוחי בסל מעות א"כ נאמן הניזק בטענותיו ובשבועתו וכיון שתפס ממון המזיק והמסור לידו ויש ספק בדין אי נאמין לו אין מוציאין מידו ונשבע על טענתו ומאמינים לי' בשבועתו ולהרא"ש ס"ל כיון שאין כאן אלא ספיקא דדינא לא מחשבינן התפיסה לכלום ומ"ש רבינו כן בשם הרא"ש אע"ג דלא מצינו שדבר הרא"ש בו לשון כזה נראה פי' דהכל עולה בקנה אחד דהטעם דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא הוא משום דליכא מגו כמ"ש הרא"ש בעצמו והוא הטעם בזה דגם בכאן אינו אלא ספיקא דדינא אם נאמין לו וחייב המזיק והמסור וליכא מיגו ולכך פשוט לרבינו דלדעת הרא"ש ל"מ תפיסתו בכה"ג ונוכל לומר דבכל מקום שהוזכר תפיסה סתם משמעותו שתפס בעדים ואפ"ה ס"ל לרמב"ם דמהני תפיסה אפי' לית לי' מגו היכא דאיכא עדים שזה היה שלו או כיוצא בדבר וכמו שנתבאר סי' צ' וסי' קל"ח איך שלהרא"ש ל"מ תפיסה אי תפס בעדים אפי' בספיקא דטענת בספיקא דדינא אפי' שלא בעדים לא מהני תפיסתו ודו"ק. ומה שכ' רבינו בסי' שס"ב גבי מכרה גוי לישראל אחר שהשביחו מבע"י השבח למי ולפיכך אי תפס נגזל לא מפקינן מיני' אע"ג דהיא ג"כ ספיקא דדינא ואין התובע טוען ברי ר"ל דס"ל לרבינו כיון שעכ"פ צריך להחזיר לנגזל גזילתו דהא מיירי שם דלא אשתני מחמת שבח וגם מיירי לפני יאוש ואפי' שבח שעלי' הכל של נגזל דהא ברשותו אשבח וכמ"ש בסי' שנ"ד אלא שמפני תקנת השבים תקנו שיהי' השבח של גזלן וא"כ כיון דעד השתא הי' ביד גוי ולא שייך בי' תקנת השבי' ונמצא שעדיין לא יצאה מרשות הנגזל וברשותו השביחה ועכשיו בא הלוקח מן הגוי זה להוציא ממנו ולית ליה טענת ברי אע"ג דגם לו אין טענת ברי מ"מ תפיסתו מהני וכאלו לא יצאה עדיין מרשותו דמיא:
ונראה דזה ג"כ הטעם לעיל סי' ק"ן סעיף י"ג גבי בקש למכור שדה במאה והי' מוצא למכור במאה ולא טרח והלך ומכר במאתים איבעי' לן כיון דהי' יכול למכור במאה ומכר במאתים לא ניחא לי' קרקע זו והוי כמוכר שדה מפני רעתה והדין דאפי' עייל ונפיק אזוזי אין א' מהם יכול לחזור וכו' או דילמא כיון שאין ניכר דעת בעל השדה ל"א דמכ' מפני רעתה ומה דעייל ונפיק אזוזי הוא ועדיין לא גמר ומקנה יכול לחזור בו ולא איפשטא וכ' הרמב"ם דאי תפס המוכר במקח שמכר כנגד המעות שנשארו ביד הלוקח אין מוציאין מידו וכן כ' רבינו סתם דעת הרמב"ם אע"ג דזה נמי ספיקא דדינא וקי"ל לרבינו דלא מהני תפיסה אלא ודאי כמ"ש דכיון דקרקע מוחזקת שהיא של המוכר אך שמכרה ומספקא לן אי כבר גמר ומקנה או לא בכל כה"ג כיון דלא ברור לן שלא מרשותו ודאי מהני תפיסה דהתפיסה מחזקת ומוקמ' לממונ' ברשותו דמר' קמא דומי' דגזלן דהכי:
ועוד נראה דהתם לק"מ דהא כ' הרמב"ם ותפס המוכר המקח שמכר וכו' אבל אי תפס מידי אחרינא לא ותפיסה במה שהיתה שלו ודאי מהני לכ"ע כיון דעדיין לא יצא הדבר מרשותו אלא ע"כ שאין זה דקדוק שא"כ קשה לדעת הרמב"ם דס"ל דתפיסה מהני בכל מקום למה כ' דתפוס ממקח שמכר הא אפי' מידי אחרינא נמי וצ"ע ומה שכ' רבינו בסי' ד' גבי כור בל' סאה וכו' דמבעיא ולא איפשטא בתר איזה לשון אזלינן ופ' רבינו דמהני תפיסת הלוקח במה שבא לידו אע"ג דהוי אפוקי ממונא מחזקת מרא קמי' כבר כתבתי בשם הר"ן דפשיטא דמהני תפיסה כיון שברשות תפס שהרי המוכר עצמו מודה לו בזה ותפיסה ברשות גבי מטלטלי מהני:
ומה שכתב רבינו בסי' ר"ב גבי הקנה קרקעות לאחד ולשני מטלטלין אגבי' דמבעיא ולא אפשטא וכ' בש' הרמב"ם דמהני תפיסה אחר שחזר המקנה אין מוציאין מידו אע"ג דגם שם הוי ספיקא דדינא ותפיסה להוציא קרקע מחזקת בעלי' לק"מ דהא זה המוכר ע"כ הוי דעתו מתחילה שקנה זה קרקע וזה מטלטלין והוציא זה מטלטלין מרשותו ולא רצה בהם כלל אי הי' זה הקונה תפס אותם קודם שחזר המוכר בודאי פשוט הי' ששוב אין המוכר יכול לחזור דקני לי' זה בתורת משיכה או תפיסה לרשות' להכי השתא נמי נהי שעתה כבר חזר המקנה מ"מ כיון שדעתו מתחילה הי' להקנות לזה אגב קרקע אלא שמספקא לן אי קנה בכה"ג להכי אהני לי' תפיסתו של זה להקנותו בתפיסה זו כדין קנוי' מטלטלין אף שזה כבר חזר בו מ"מ הא אפשר דאף אם רצה לחזור אין יכול לחזור כיון שכבר הקנה לו בתורת אגב:
ומה שכתב רבינו בסי' רמ"ח בדין ש"מ שאמר כל נכסיי לפלוני דקנה כל המטלטלין ומבעי' לן אי קנה ס"ת או לא ועלתה בתיקו ואפ"ה פ' רבינו אי תפס לא מפקינן מיני' לק"מ דהכי כיון שזה הש"מ מוציא כל המטלטלין מרשותו שנתנום לזה שזה יתפוס בהם אלא שבאו שאר היורשים אין זה בכלל מהני תפיסתו דהא גם היורשים אינם מוחזקים בממון זה והוי כאלו אין שום אחד מהם מוחזק בדבר וכל א' אומר שלי דאמרינן דכל דקדם ותפס מהני תפיסתו, אפי' תפס בעדי וכנ"ל בשם הר"ן. אך ז"א דהא דין זה כתבו הטור גם במתנת ברי בקנין והרי הנותן עצמו עומד ואומר עדיין לא הוצאתי' מרשותי. וצ"ל דכיון דנתן לו הכל והרשה לו לקחת ויש להסתפק אי ס"ת בכלל והנותן עצמו אינו יכול לטעון ברי שאיננו בכלל נכסיו מש"ה אי קדים ותפס המקבל ה"ל כאילו תפיס ברשותו כנ"ל גבי כור בל' סאה בסלע דמהני תפיסתו. ומה שכ' רבינו ס"ס שי"ב גבי עלי' ונפחת התחתונה דאבעיא לן אי ירד לדור למטה בבית או ידור בעלי' ולא איפשטא. וכ' שם ואם דר בבית אין מוציאין מידו השכירות של בית היינו משום דהתם לא שייך אוקי ממונא בחזקת מרא קמא שהרי גם המשכיר מודה עכ"פ שיש לזה לדור בביתו אלא שמחולקים אי צריך לעלות לעלי' עליונה לדור או לא לכך מהני התם תפיסה תדע לך שבאותו סי' עצמו כתב רבינו גבי י"ב דינרים לשנה דינר לחודש דמספקא לן אי תפיס לשון ראשון או אחרון ופסק דלא מהני תפיסה וצריך לחלק בכך וכמ"ש שם בפנים ע"ש ודו"ק ועיין בת"ה סי' שכ"א שכ' שם דין תפיסה בספיקא דדינא והאריך להביא שם כמה ענינים ע"ש:
סליק
סוף הספר