אספת גאונים· רבי יעקב מלובלין, רבי העשיל מקראקא
סימן כג
שואב מי ששון. כנהר פרת ופישון. קנקן חדש מלא ישן. עולה מן המדבר כתמרות עשן. על פתחי כל מגדים חדש עם ישן. מאיר כאבני חושן. משוח בשמן שמן ודשן נ"י פ"ה ע"ה כמגדל השן. כבוד מהורר משה, יצ'. לאיש אשר לו ככה. מהשם ישא ברכה השקט מנוחה:
זכיתי לראות פיתוחי חותם דמר נ"י אשר כתב לאחי היניק וחכים בדין אין מקבלין עדות בפני קטן ואמרתי להשיב מפני הכבוד. בטור סי' כ"ח כ' וקטן אפי' בפניו כשלא בפניו דמי וכו' נלמוד מעובדא דבי חמו' דר' ירמי' פ' הגוזל בתרא ריש הפ' והנה ב"י וב"ח פרשו דברי התו' בזה שלא כדעת ריב"א כמבואר שם ומכ"ת תמה עליהם על זה והשווה דעת התו' לדעת ריב"א כאשר באמת משמע כך מדברי התו' לכל מעיין וכן פי' הרב מהרי"ך בסמ"ע סק"י סעיף י"ג. אמנם קצת יש לתמוה על מהרי"ך שכ' שם וז"ל והוכיחו שם התו' דהא דמניחים אותו ביד הקטון כו' היינו דווקא בדאיכא תרתי וכו' ע"ש דמשמע מדבריו דהתו' הוכיחו זה מכח קו' או ראי' ואין זה במשמע כלל דאע"ג דכך נראה לפרש דברי התו' כמש"כ מכ"ת מ"מ אין הוכחה לזה כלל ומי יתן ואכוין דעתו והנה מ"מ בזה דבריו נכוחים דיש לפרש דעת התו' כדעת הרב"י ע"כ אמרתי ליישב דעת הב"י והב"ח כמו שיבואר למטה בטוב טעם ודעת. מ"ש מכ"ת שנראה שגם הרב ב"י שמפורש כוונת התו' כדעת ריב"א מדכתב אמנם פ' ריב"א ולא כתב אבל פי' ריב"א תמה אני איך סמך על דקדוק קל כזה דמרגלא בפומ' דהרב ב"י לומר כך ובהדיא משמע מדברי הב"י שפ' דברי התו' שלא כדעת ריב"א מדכתוב בסוף דבריו ולדעת התו' הא דמשמע וכו' וכמו שאפרש אח"כ כוונת הב"י שהם דברי הגהת אשר"י פי' הגוזל בתרא ודלא כמ"ש מר שלשונו מגומגם בזה. גם נדחק כת"ר לפרש דברי ר"ת ולהשיג בזה על הב"י וסוף דברי כ"ת וע"כ סיים בהגהת אשר"י ומיהו לפי' רשב"א אתי שפיר כלו' שגם מפי' רשב"א שהביא לפני זה ג"כ אתי שפיר דהא גם הרשב"א מודה אלו לא הוציא הקטן את ר' ירמי' לא היו הב"ד מוציאין אותו וא"כ אין ק' מרבה בר שרשום עכ"ל דמר. אגב חורפי' לא עיין שפיר בהג"א דכן כתוב ומיהו לפי רשב"ם אתי שפיר והיינו רשב"ם בפ' התלמוד ולא פ' רשב"א שהביא לפני זה כלומר שר"ת מפרש ור' ירמי' לא הי' מוחזק אז בביתו וכו'. פ' בשעה שהי' ר"י בא לפני הב"ד לא הי' ר"י בבית שהקטן סגר הדלת בפניו וכן דקדוק בלשונו וכתב לא היה מוחזק אז פי' בשעה שבא לפני ב"ד ע"כ לא היה מקבלים עדותם אבל אם הי' ר"י אז בשעה שבא לפני ב"ד דר בבית לא כל כמינ' לאפוקי והוא ממש כדעת ריב"א ובהכי יתכן ההיא דרבה בר שרשום דמשמע דאי הוה טען לקוח הוא בידי הי' מקבלין עדותו מפני שרבה ב"ש הי' דר באותו שעה בבית ע"כ דקדק וכ' ה"ז מוחזק בקרקע באותו שעה דהעיקר הוא אם הוא עכשיו בשעה שבא לפני ב"ד מוחזק בבית כדעת ריב"א ואין חלוק בין ר"ת לריב"א אלא בהבאת עדים וכמ"ש הב"י וב"ח משמע מכ"ז לחלק בין עובדא דר"י לרבה ב"ש דהתם הי' רבה ב"ש דר באותו שעה אבל ר' ירמי' לא הי' דר בו באותו שעה לכך לא הי' מקבלין עדותו. וע"ז סיים הגהת אשר"י וכו' ומיהו לפי רשב"ם בפירש התלמוד דפ' על רבה ב"ש דהא אכילתו שני חזקה בחיי אביהן וכו' אתי שפיר בלאו האי חילוק דלעיל ואפ"ה לא קשה מידי מרבה ב"ש דאפשר לומר דאף אי הי' ר' ירמי' דר באותו שעה בבית אפ"ה היו מוציאין מידו כיון דאית לי' לקטן חזק' אבוה כדעת התו' לפי' פ' הב"י והב"ח דהא דהיה רבא ב"ש מהימן אי הוה טען לקוח בידי אע"ג דהוה קטנים בני ג' שנים דאכיל שני חזקה בחיי אבוהן ולא משום שהיו' מוחזק באותו שעה כדעת ר"ת וזהו כוונת הגהת אשר"י במ"ש ולפ' רשב"ם אתי שפיר ולא כמ"ש מכ"ת דלפ' הרשב"א אתי שפיר:
והיניק וחכי' אחי מכ"ת הליץ בעדו לומר שמא כך מצא בספרו שגילה לי שמוכ"ת רוב לימודו הוא מתוך ששה סדרים דפוס באזליא ולא נחתי ולא שקטי עד שהבאתי אל תוך חדרי ומצאתי הגירסא כך שם והנאני מ"מ האמת יורה דרכו כאשר כתבתי פ' הגהת אשר"י וכדברי הם ממש פ' הרב ב"ח ולדעת התו' הא דמשמע פ' חזקת כו' ומסיים וכן פ' רשב"ם כלומר דהרי לר"ת ולריב"א שהביא לפני זה אתי שפיר הא דאיתא פ' חזקת דרבא הי' מהימן אי טען לקוח אע"ג דקטנים הי' משום שרבא ב"ש הי' מוחזק באותו שעה כשבא לפני ב"ד ור"י לא הי' מוחזק באותו שעה כשבא לפני ב"ד אמנ' לדעת התו' דפ' אף אי הוה ר"י מוחזק באותו שעה בבי' מ"מ הי' מוציאין מידו כיון דהוה לקטן חזקת אבוה א"כ קשה למה הי' רבה ב"ש מהימן גבי קטנים ע"כ פ' לדעת התו' צריך לומר דרבה ב"ש אכל שני חזקה בחיי אבוהון וע"ז כ' וכן פירש רשב"ם על עובדה דרבה ב"ש ודברי הב"י הם ממש דברי הגהת אשר"י במה שמסיים ולפ' רשב"ם א"ש א"כ לשונו של הב"י מיושב ולא מגומגם כמ"ש מכ"ת ולא דק:
ואית לן להוכיח מדברי הרב ב"י והב"ח כדפרשו דברי התו' שלא כדעת ריב"א נכונים המה ולא כמ"ש מהרו"ך דברי התו' בזה דהרי הרשב"א שהביא כהגהת אשר"י שם פי' הם דברי התו' וכ' דאפי' הי' ר"י בתוך הבית וכו' ואח"ז הביא דברי ר"ת דר"י לא הי' מוחזק וכתבו שלא כדעת רשב"א ומסיים ומיהו לפ' רשב"א אתי שפיר ואי הוה כוונת הרשב"א ותו' לומר דאפי' הי' ר"י בתוך הבית היינו מתחלה היה בתוך הבית ועכשיו כשבא לב"ד לא הי' בבית וע"כ לא הי' מקבלין עדותו אבל אי הי' ר"י בשעה שבא לב"ד בתוך הבית והקטן בא לב"ד להוציאו לא הי' מוציאין מידו כדעת הריב"א א"כ למה כ' הגהת אשר"י דלפ' רשב"א אתי שפיר הלא גם לפ' ריב"א א"ש הא דרבה ב"ש הי' מהימן לטעון לקוח משום שהי' מוחזק באותו שעה אבל ר"י לא הי' מוחזק כאשר באמת כך הביא מוכ"ת דברי הגהת אשר"י לפי גירסא המוטעת שנזדמנה לכ"ת:
ועוד אי הוה דעת התו' ודעת הרשב"א לחלק בין כשהוא עכשיו מוחזק כשבא לב"ד ובין כשאינו עכשיו מוחזק א"כ לפי דקדוק לשונו של ר"ת שכ' בתחילה לא הי' מוחזק אז בבית ולבסוף דקדוק מכ"ת שרבה ב"ש הי' מוחזק בקרקע באותו שעה משמע ג"כ לחלק בין כשהוא עכשיו מוחזק כשבא לפני ב"ד ובין כשאינו עכשיו כמו שבארתי למעלה א"כ אין חילוק כלל בין דעת רשב"א לדעת ר"ת ולא כן משמע דעת הגהת אשר"י אלא ודאי דעת הרשב"א ודעת התו' הוא לומר דאפי' ר"י מוחזק כשבא לפני ב"ד מ"מ לא הי' מקבלין עדותו וכן משמע מלשון הרשב"א שכ' דאפי' הי' ר"י בתוך הבית ולכך דקדק בתוך הבית ולא כ' מוחזק בבית דומיא דההוא תינוק שבעל השדה עומד בשדה ע"כ והתם הי' מוחזק באותו שעה כשבא לב"ד אע"ג דתקף בעבדיו מ"מ גבי שדה דלא שייך בה לומר שעתה יושב בה דלחרישה וזריעה עומדת מיקרו עכשיו מוחזק הכא נמי ר"י אע"ג דהי' מוחזק עתה מ"מ לא הי' מקבלין עדותו וא"כ חילוק גדול יש בין רשב"א לר"ת ע"כ כ' לפי דברי ר"ת תנן ההוא ד"פ חזקת הבתים גבי רבה ב"ש וכו' אבל לפי' רשב"א לא יתכן דלדבריו אפ' הי' ר' ירמי' מוחזק באותו שדה לא הי' מהני א"כ קשיא דרבה ב"ש ולכך מסיים מיהו לפרש רשב"א אתי שפיר דרשב"א ותו' מפרשים כרשב"ם דרבה ב"ש אכל שני חזקה בחיי אבוהון לכך הוא מהימן:
עוד יש להוכיח מדברי התו' עצמם כמו שפי' הב"י והב"ח דאלו לא הי' כוונתו אלא להוכיח דאף אם הי' דר בו מתחילה כיון שעכשיו בא לב"ד ואינו דר בו מוציאין מידו אבל באמת אם כשבא לב"ד הי' ר' ירמי' דר בו עדיין והקטן בא לב"ד להוציא מידו אין מוציאין כדעת ריב"א א"כ למה הוכיחו תו' זה מדלא מפליג התם בעל השדה מוחזק בשדה הכא ר' ירמיה לא הי' מוחזק דהא יש לדחות ולומר המ"ל כדאית' הרבה פעמים בש"ס ולא הוכיחו מפשטא דתלמודא מדמתרץ התם גבי תקף בעבדיו לא הי' חזקת אבוה משמע אי הוה לי' חזקת אבוה לא הי' מוציאין מידו אע"ג שהמחזיק הי' מחזיק מתחילה כדמשמע מלשון שאמר ותקף בעבדיו וירד לתוך שדה של חבירו דמשמע שהוציא חבירו אפ"ה לא הי' מוציאין מן הקטן כיון שעכשיו הקטן מחזיק בשדה ולא האחר ולמה להתו' להוכיח את זה מדלא מפליג בשנוי' אחרינא א"ו דעת התו' להוכיח דלא תלי' מידי במוחזק ואף אי הי' ר' ירמי' דר בו באותו שעה אפ"ה הי' מוציאין מידו וזה אינו מוכח מפשטא דתלמודא ותקף בעבדיו והוכיחו מדלא מפליג וכו' ע"כ דקדקו בלשונם וכתבו דלא תלי' בהכי מידי כלומר. וכן נראה להוכיח מלשון התרצן לפי גרסא שלפנינו מי דמי כו' אבל היכא דאית לי' חזקה דאבוה לא, דגרסי אבל היכא דאית לי' וכו' ולא אבל הכא דאית דאי הוה אמר אבל הכא ה"א דדוקא כי הכא דר' ירמי' לא הוה מוחזק באותו שעה ע"כ לא הי' מקבלין עדותו אבל אי הוה דר באותו שעה מקבלין עדותו להכי קאמר אבל היכא ר"ל לאו דוקא בעובדא דר"י אלא כל היכי דאי' לי' חזקת אבוה מוציאין מיד המוחזק בין שהי' דר בו בתחילה ובין כשהוא דר בו עכשיו כשבא לב"ד דלא תלי' מידי במוחזק אלא בחזקת אבוה ומעשה דר"י כך הי' וכן משמע קצת מלשון הב"י שהביא הגירסא ה"מ היכא דלית לי' חזקה כו' אבל היכ' דא"ל מוציאין מיד המוחזק אע"ג די"ל דהוא דברי עצמו ושונה לשון התלמוד מ"מ אית לן למימ' דכך היתה הגרסא לפניו אמנם באשר"י גורס התם לית לי' הכא א"ל וכו' ואפשר לומר דריב"א ור"ת גרסו התם והכא ולכך פי' דווקא בעובדא דר"י שלא דר בו עכשיו והתו' ורשב"א גרסו היכא דא"ל ולכך פי' דלאו דווקא בעובדא דר"י אלא אפי' מוחזק עכשיו אין מקבלין עדותו וכן משמע קצת בפסקי תו' שדעת התו' כמו שפי' הב"י והב"ח ודלא כמהרו"ך וכמעכ"ת עתירת חד מן חבריא. מנחם מענדיל בהר"ר אברהם זל"הה:
ומה שכ' מכ"ת על הב"ח דא"כ לא שבקת חיי לכל ברי' דכל מי שילקח וימות המוכר ויניח בנים קטנים יוציאו מידו השדה לק"מ דרובא דאנשים יש להם שטר מקוים על מה שקנו ואין מוציאין מידו כמבואר סי' ק"י סעי' י"א בשם תשובת הרא"ש: