דרשות בעניני צניעות
מלקט מקונטרס מאמרי כנס ההתעוררות לנשים בנושא הצניעות
מדברים על נקודה כאובה מאד, על חסר צניעות. רבנו יונה ב''אגרת התשובה'' (אות עח) אומר: ''וצריכה האשה שתהיה צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדים גיהנום. (על פי הגמרא (ברכות דף סא:) ''המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה, אפלו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבנו, לא ינקה מדינה של גיהנום''). והיא ענושה בענש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה''.
אשה כזו, חם ושלום, תענש אם אינה הולכת בצניעות כראוי, והולכת במלבושים כאלה שמושכים את העין. ולא תמיד אשה מבינה מה נקרא מושך את העין. לפעמים היא חושבת שבגד כזה בודאי לא בולט, אך היא טועה, כי צריך למדד זאת כפי שאנשים מסתכלים. אשה שלא הולכת בצניעות כראוי, וגורמת שיסתכלו בה, נהיית חס ושלום מחטיאה את הרבים.
אשה צריכה להיות יפה בבית לבעלה, ואת זה זונחים. רואים שדוקא בבית כשאשה צריכה להיות מסדרת ויפה לבעלה, אז ה' ישמר היא הולכת עם כל הסמרטוטים, כמו מנקה ארבות. אך כשהיא יוצאת לרחוב וצריכה להזהר מאד שלא לבלט, דוקא אז היא עם בשם, בגדים יפים, וצבעים.
היום אפלו כשמורידים את העינים נכשלים, בגלל בגדי האשה למטה, שסע וכו'. אשה כזו כאלו תולה על עצמה שלט: ''אני בת בתו של ירבעם בן נבט, שחטא והחטיא את הרבים''. וגיהנום מבטח לה. מה יוצא לאשה מזה ! הרי היא לא רואה את השסע ! אז דבר זה ממש רק על מנת להחטיא ! כשהיא עוברת ברחוב רבי עקיבא, הגיהנום שלה הוא לא כמו של אחד שהסתכל בה וחטא על ידה ויענש, אלא עלול לקרות שמאה אנשים יסתכלו בה, וכשהיא חוזרת הביתה היא שלחה מאה אנשים לגיהנום. והיא תענש בענש של כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם בכך שלא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה. אשה שמתקשטת באפן בולט כשיוצאת, עושה ההפך ממה שהיא צריכה. כיון שהיא צריכה לצאת בצניעות באפן שלא יסתכלו בה, והיא עושה השתדלות שכן יסתכלו בה.
והצניעות כוללת פרצות רבות. קורה ובחניות, במכלת, בצרכניות, בחנות הירקות, הנשים מתנהגות כחברות של המוכר, פונות אליו בשם פרטי: 'משה, כמה זה עולה?'' מה זה ''משה?!'' זה אח שלך? מה פתאום לפנות אליו בשם פרטי?!
יש לפעמים ה' ישמרנו בין שכנים לשכנות, שקוראים בשם פרטי זה לזה. זה נורא ואים. וכן בבקורים של זוגות צעירימ, יושבים ביחד ומבלים. פעמים שני זוגות, לפעמים שלשה זוגות. יושבים לבלות, אוכלים מדברים ומחיכים ''אין אפוטרופוס לעריות... ''.
כל הנשים המתיפות במלבושים המושכים את העין בבשם ובשסעים ובחלוקים מושכים, ובגרבים מושכות, אפשר להוריד להם קצת את המרץ לכל זה על ידי סיור קל ב''בלינסון'' , וב''תל השומר''. כמה ילדים חולי סרטן שההורים צמודים אליהם יום ולילה?! כמה נשים חולות? כמה גברים חולים?! ואז, כששוכבים בבית חולים מי מסתכל בראי?! מישהו מדבר על אדם וצבע בעינים, בשם ולהתלבש?! רוצים רק דבר אחד: בריאות, לצאת מבית החולים. לא מסתכלים על דברים אחרים. יעקב אבינו אומר: אני מבקש מהקדוש ברוך הוא ''ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש''. למה כתוב ''לחם לאכל?'' והלא אין מלה יתרה בתורה! וכי מישהו חשב: לחם ללבש ובגד לאכל?! אם לחם אז זה פשוט שבשביל לאכל! אלא, שכשאדם שוכב בבית החולים חס ושלום, ליד כל מטה יש כוננית מלאה בפרות כדוכן בשוק ומלאה בעוגות כקונדיטוריה, אך החולה אינו מסגל למעם מכל זה, הוא סובל ממחלות שונות, מסכרת, מחוסר תאבון, ולכן יעקב אבינו מבקש: רבונו של עולם תן לי רק לחם, אבל, לאכל בבריאות.
וכן אדם, ארונותיו מלאים בבגדים: בגדי חול ובגדי שבת, בגדי חרף ובגדי קיץ, אך חלילה בשכבו בבית החולים אינו צריך שום בגד פרט לחלוק אחד, יעקב אבינו מבקש רק בגד אחד, אבל, ללבש בבריאות.
''כל ישראל ערבים זה לזה'' מחובתה של כל אשה להעיר לחברתה על כל פרצה בחסר צניעות. כמובן בשקט, בנחת מבלי לביש, כדכתיב: (ויקרא יט, יז) ''הוכח תוכיח את עמיתך'' אבל, ''ולא תשא עליו חטא''. לא לביש אותה, אלא להסביר לה שמתכונים לטובתה, כי חס ושלום בחסר צניעות הקדוש ברוך הוא בורח מהבית, כדכתיב: (דברים כג, טו) ''ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך''. אם חלילה הקדוש ברוך הוא ישוב מאחורינו, אויה לנו.
וכן מבאר בזהר (פרשת נשא): אם אשה צנועה כראוי ולא מתגלה כלום משערותיה, היא גורמת ברכה לה ולבניה, שלום בבית, אשר ועשר. אך אם חס ושלום אין צניעות, היא גורמת חס ושלום ההפך.
הנביא אומר: (מיכה ו, ח) ''הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך'' זהו רצונו של בוראנו ''צניעות'' , ואשרי מי שתשתדל לעשות רצון בוראה. ובזכות הצניעות נזכה לבנים ובנות צדיקים וצדקניות, העוסקים בתורה ובמצוות.
וכאן נשאלת השאלה, יש פה דבר שלא מובן כלל. לפעמים יש איזו טעות, שהכניסו כף חלבית לסיר בשרי, מלא בשר, ומתעוררת השאלה מה עושים כעת עם כל התבשיל? זה אכל בשביל כל המשפחה ליומים. אז הולכים לשאל את הרב, והרב חוקר את כל הפרטים, והבעל מגיע הביתה עם תשובה מהרב, שהאכל הוא ''שאלה'' ולא כדאי לאכלו, אז מה עושים? לוקחים את האכל בשמחה רבה ושופכים אותו. לא עולה אפלו הוה אמינא, איזה צד, איזה פקפוק, איזו מחשבה, אולי לא, אולי אפשר להציל את האכל הזה, לא! הרב אמר שזה טרף, זה בשר וחלב! ויתכן שהרב יגיד שזו מדת חסידות לזרק את זה, אבל הם לא יותרו על המצוה ויזרקו את זה מיד. הלא בשביל זה אנחנו יהודים, ובשר וחלב ביחד זה אסור.
אבל מדוע אם יש שאלה והרב פוסק, שהבגד הזה לא על פי דין תורה, או שבאה הוראה שמספר זה של הגרבים הוא טרף, כאן מתחילים פקפוקים, וכאן מתחיל דין ודברים. ואם למשל מגיעים עם הוראה, שהצעיף הזה לא כשר, שזו לא דרך של בת ישראל, כאן לא צריכים לשמע בקולו של הרב?! אם הרב פסק, שאת החוברות ללמוד מקצוע תפירה אסור להכניס לבית, כי זה מטמא את כל הבית, הכל תועבה, כאן יש נסיונות, מחפשים עצות פה ושם, העקר להתיר.
ברוך השם שלאחרונה יש נשים צדקניות, שיש להן חוברות אחרות לתפירה ומשאילות אותן. אבל במה זה שונה מפסק של הרב על בשר וחלב?!
צריך לדעת נקדה אחת בידיעה ברורה, שהשאלות בנושאים האלה הן לא פחות חמורות מכשרות. זה חמורות שבחמורות ממש. זה לא רק אסור, זו שאלה של מכשיל את הרבים. זה דבר שנוגע בצפור נפשנו, בצפור נפשו של עם ישראל, רחמנא לצלן מתוצאות הדבר הזה. זה ממש מזעזע. מי שיש לה לב בשר ויודעת קצת מה נעשה, את הנסיונות מחד, והצרות מאידך, כל מה שיש היום, והרב פוסק שזו לא הדרך והיא עושה להפך, אוי רחמנא לצלן.
במדרש תנחומא (פרשת וישלח): ''ילמדנו רבנו'' שואל המדרש, ''מהו שתצא אשה בעיר של זהב בשבת?'' זה היה תכשיט עשוי זהב שעליו מצירת העיר ירושלים. ורבנן עונים: ''אף בחול אסור לצאת בהן לרשות הרבים, מפני שהעם מסתכלין בה, ופגם הוא לאשה''. מה שהעם מסתכלין בה, זהו פגם לאשה. ובמעלות המדות כתוב: ''וגנאי גדול הוא לאשה שהעם מסתכלין בה''. והמדרש ממשיך ''לא נתנו תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה, שאין נותנין פרצה לפני הכשר''. (אפלו אדם כשר אין נותנים לפניו פרצה) ''וביותר לפני הגנב''. עד כאן לשון המדרש.
ידוע, מה שהגמרא מספרת (תענית כד) דבר נורא על רבי יוסי דמן יקרת, שראה פעם שאחד סותר את גדר הדקלים שהיתה לו בבית עשה בה חור, נגש אל היהודי הזה ושאל אותו: למה אתה סותר את גדר הדקלים שלי? מה עשיתי לך? מדוע אתה עושה בה חר? אומר לו אותו יהודי את האמת: רבי יש לך בת, ואני רוצה להסתכל בה. נכנס רבי יוסי הביתה ואמר לה: בתי את מצערת את האנשים, שובי לעפרך ואל יכשלו בך בני אדם!
וכך היה. וזה מבהיל, זה נותן לנו תמונה, עד כמה העוון הזה חמור. הרי היא יושבת לה בתוך הבית שלה, אז מה הטענה עליה?! אלא מה, יש אנשים שרוצים להסתכל לתוך הבית לראות אותה, האם היא אשמה?! אלא נכון, היא לא אשמה, אבל במציאות היא מכשילה בני אדם. ואף על פי שאיפה היא מכשילה? אצלה בבית! ואם כן שהאיש ילך! מה הוא רוצה ממנה?! כן, אבל זה המצב: בני אדם נכשלים, ואז אומר לה רבי יוסי: בתי שובי לעפרך ואל יכשלו בך בני אדם.
נתבונן ונראה מה אם לא יושבים בבית, אלא עושים כל התחבולות, ויוצאים בצורה כזו החוצה, כדי כדי כדי... אוי רחמנא לצלן, נו, אז זו לא שאלה שצריך לשאל רב, מה מתר ומה אסור? איזה בגד מתר ואיזה אסור? על זה אנחנו לא יהודים? זה פחות מכשרות? זה הרי היסוד של כל קדשת ישראל, ואם הרב פוסק שאת זה לא ללבש, אז מתפלפלים, יש נסיונות וקשה לקבל את דבריו.
כאן יש שני דברים מצד אחד אפשר להיות מזכה הרבים, בעצם ההנהגה שלי לבד, זה משפיע על אחרים, ובקנה מדה כזה שהוא למעלה למעלה מהשגתנו בכלל. ומצד שני אפשר להיות מכשיל את הרבים בשני מובנים:
א. שילמדו ממני.
ב. מכשילה את הרבים כפשוטו: שמסתכלים בה.
פעם ספר הרב אריה שכטר שליט''א, שמסר שיחה בסמינר ''ערכים'' , והזכיר שם את הרשע הסופר ביאליק, ופלט עליו את המלים ''ימח שמו וזכרו''. תוך כדי שהזכירו, נעשתה סערת רוחות בין החילונים, כיצד הוא מדבר עליו. ואז הוא אמר להם: תשמעו, אני אמ, רתי זאת בטעות, מרב כעם עליו. ובאמת, לא טוב שאמרתי זאת כאן, אך לאמתו של הבר בשביל האדם הזה זו ברכה מאד גדולה. הוא כבר מזמן, לפני עשרות שנים לא נמצא בעולם. והוא מסכן, כל פעם מחדש שורפים אותו וצולים אותו בגיהנום. מה יש? בבית הספר הזה לומדים את דברי הכפירה שלו, ובבית הספר הזה לומדים את ספריו, עוד מינות, ועוד אפיקורסות, עוד ליצנות מהתורה ומקדש הקדשים. וכל תלמיד שלומד את זה לוקחים אותו (את ביאליק) עוד פעם ושורפים אותו, ה' ישמר ממש נורא. פעם אחת, באיזה שהוא יום מוציאים אותו החוצה מהגיהנום. הוא שואל מה קרה גמרנו? אומרים לו כן, ברוך ה' עכשו החפש הגדול. בתי הספר הפסיקו ללמד בספרים שלך. הוא שמח, די שקט לו, וכך חדשים שקט. אחרי חדשים תופסים אותו נו! חיים נחמן בוא עוד פעם... והוא שואל: לאן לבוא? אולי כבר לוקחים אותי לגן עדן? לא, הוא רואה שעוד פעם לגיהנום מה קרה? מה יש? למה שוב לגיהנום? אומרים לו שנת הלמודים התחילה שוב. אז עומד אותו רשע מסכן וצועק: ''רבונו של עולם, ימח שמי וזכרי כבר, שישכחו ממני, מה הם רוצים ממני, שישכחו לגמרי''. לכן זו ברכה בשבילו ולא קללה.
אנו לא יודעים, איך הדבר הזה מזעזע, שפעלות של אדם הן לנצח נצחים, ולאו דוקא ספרים שמחברים. אם נתבונן נראה שכך זה, לפעמים הנהגה של אדם משפיעה יותר מדבורים. כי אם אדם מדבר, לפעמים יש עליו בקרת, זה לא בדיוק כמו שהוא אומר, אפשר לומר אחרת, יש תגובות. אבל אם אדם לא מדבר, הוא מתנהג כך, זה נכנס, זה משפיע, זה חודר לעצמות.
יש היום בבית הספר בשבת אחר הצהרים ארגון ''בתיה''. בנות מגיעות לשם ואחת מסורקת 100% והשניה 200% איך בת ישראל מגיעה בשבת מסרקת 200% ? לא, לא, יש מסרק של שבת ואפשר להסתרק. ומה זה מסרק של שבת? האם המסרק הזה שמסתרקים בו, נושרות על ידיו שערות? נושרות. אמנם הוא יותר רך ממסרק רגיל, אבל כשמסתרקים רואים שכל פעם נקרעות שערות. אז במה זה מסרק של שבת? אולי צריכים לקרא לזה ''מסרק של חלול שבת! ''
אם המסרק הזה לא פועל כפי שמסרק של שבת צריך לפעל, אז אסור בכלל להשתמש בו. וכמה זה מוסיף כשהילדים רואים שמקריבים לכבוד השבת! אמנם לא ילכו 50%, מסרקים, אבל יראו שהשבת שוה לנו משהו. איזה הוד והדר זה! איזה יפי זה כשרואים ''אצלי שבת זאת שבת קדש! '' זה נורא, אפשר להכשל בחמורי חמורות, בחלול שבת. ולמה? לא יכולים לותר! יש יותר קדוש שם שמים מזה שמגיעים ורואים אה, היום אי אפשר לעשות כמו ביום חול, נו אז הולכים קצת מפזר, מה קרה? לכבוד שבת קדש. יש יותר הוד והדר מזה?! שכחנו בכלל מה זה יפי אמתי. הרחוב הקלוקל הוציא מאתנו את המשגים של יפי, של הוד והדר, של בית של עם ישראל. אבל אי אפשר לדרש את זה מהילדים, כל זמן שהם רואים שההורים על הנוחיות שלהם לא מותרים, אצלם הכל צריך להתבצע כמתכנן. גוערים בילד ''איך אתה מברך?'' נו, מה הוא יעשה, המסכן? הוא רואה שכך ההורים מברכים, בשתי דקות כבר גמרו את ברכת המזון, כל הברכה ממש.
אז מה רוצים ממנו, המסכן? ככה הוא רואה. אומרים לו: ''לא, לא משה'לה, אתה לא מברך טוב''. והוא מתאפק מלשאל: ''ואיך את מברכת?!''
החפץ חיים אומר: כשיש שרפה גדולה, באים מכבי אש ושופכים מים על האש ומכבים את השרפה. אבל לפעמים האש שורפת בתים שלמים, שרפה גדולה מאד. שם הכבאים בכלל לא שופכים מים על האש רק על הבתים שמסביב, שבהם האש עוד לא נתפסה, כדי שהאש לא תתפס גם בהם. כשרואים את הרחוב במצבו הנוכחי, אז על שארית הפלטה, על הבתים הקדושים, על טהרת הקדש, שם צריך לשפך מים ולחזק את הענינים האלו (ואין מים אלא תורה).
ודאי שהילדים רואים הכל ומרגישים הכל, מה חשוב להורים, ומה לא. כשהילד אומר איזה שקר, או כשבשבת הוא לוקח איזה מקצה ביד, מה התגובה של האבא? מה התגובה של האמא? ''משה'לה אמרתי לך כבר פעם לא להחזיק מקצה בשבת, אז עוד פעם לא תקח, בסדר?! '' מדברים בלשון רכה ומרצים. וכשהילד אומר שקר אומרים לו: ''זה לא יפה לשקר! '' אבל אם אותו משה'לה רואה, שפעם אחת אם עלה עם נעלים על הספה, אז הבית נהפך להר געש וצועקים עליו ''אני בשום אפן לא אותר לך על דבר כזה! '' וכאן רותחים וזועקים. מה הוא רואה? על מה שמים את הדגש? על הספה! נו בסדר, אז הוא גם כן יודע שהספה היא העקר.
אין מושג כמה מחדירים בעצמות את הקדושה והטהרה, ואת כל ה''יידישקייט'' עם הצניעות. אין צרך לומר את מה שקורה בשמים ואת השכר העצום שזכתה בו ההיא קמחית, שבעה בנים כהנים גדולים בזכות הצניעות שלה. רק מדברים על מה שהילד רואה ממש, על מה שמים את הדגש.
מעשה נפלא מאחד העשירים הגדולים, שקראו לו דיינס. הוא היה בתקופת מלחמת העולם הראשונה עשיר מפלג, מליארדר, והחזיק את כל הישיבות בליטא, ובפרט את ישיבת נובהרדוק. אחר כך כשהגיעה המהפכה הקומוניסטית, לקחו ממנו את כל מה שהיה לו, והוא נשאר עני מרוד, ממש עד פת לחם, עני ואביון.
אבל בזמן שהוא היה עדין עשיר, לקח שני חתנים לשתי בנותיו, שהיו גדולי עולם: האחד רבי אברהם יצחק בלוך, והשני אחיו. שני תלמידי חכמים גדולים: האחד ראש ישיבת טלז', והשני רב מרצה בישיבה זו. הוא אמר תמיד: ''מכל העשר שלי לא נשאר כלום. אבל שני יהלומים נשארו לי, אלו שני חתני''. רבי אלחנן וסרמן ה' ינקם דמו ספר, שהוא היה צריך להגיע אליו פעם כשהישיבה היתה במצב קשה, והוא הלך אליו כמה פרסאות מרחק כמה שעות. באמצע היה שלג כבד, והוא היה מלכלך מאד משלג ומבץ.
כאשר היה כבר באמצע הדרך, לאחר שאת שעותיו היקרות נתן כבר בשביל הליכה זו, וכל כלו מכף רגל ועד ראש היה מלא בשלג ובבץ, הוא עשה חשבון, שכך הוא אינו יכל להגיע לבית של דייניס ולהכנס אליו, הרי כל ביתו מלא שטיחים יקרים וספות, וכיצד יכנס בבגדים אלו?! וכיצד ישב שם? הרי הכל יתלכלך! חשב רבי אלחנן, שאולי ילך חזרה הביתה, אך עשה חשבון שזה לא משתלם, שהרי חצי מהזמן הוא כבר בטל, האם עכשו יחזר לישיבה ויבטל יום נוסף כדי לבוא אליו?
אבל מצד שני, מה לעשות? הרי הוא לא יכל להכנס כך לבית של דייניס! אז הוא מצא עצה. לאותו עשיר יש דלת כניסה ראשית, שמשם נכנסים לסלון, אבל הוא שם לב פעם אחת באחד הבקורים שלו, שיש לו גם כניסה מן המטבח, ומשם גם אפשר להכנם, ושם אין שטיחים, אז הוא החליט להכנס דרך המטבח. הוא דפק בדלת. קפצו שתי הבנות הקטנות ופתחו את הדלת, וראו את רבי אלחנן וסרמן ראש ישיבת ברנוביץ' שהכירו אותו.
הן רצו בשמחה וברקוד לאבא וקראו לו: ''רבי אלחנן הגיע, רבי אלחנן הגיע'' , שמחה וששון! העשיר דייניס נגש לדלת המטבח וראה את רבי אלחנן מגיע מהכניסה במטבח ולא הבין, מדוע הוא לא הגיע מהכניסה הראשית? הוא נגש לרבי אלחנן, ורבי אלחנן אמר לו ''שלום עליכם'' , ודייניס התחיל לבכות, בוכה! ובוכה!
רבי אלחנן לא יודע מה קרה, למה הוא בוכה? והעשיר בקשי דבר ואמר: ''רבי, מה חטאתי? מה פשעתי? מה עויתי? למה הרבי עושה לי כך?'' חשב רבי אלחנן, שמישהו דבר לשון הרע עליו, ושאל אותו: ''מה אני עשיתי רע, אני לא יודע משום רע שעשיתי. אדרבא, תמיד אנחנו בידידות, איני יודע מה עשיתי רע!'' אמר לו דייניס: ''הרבי קלקל לי את הבנות שלי!'' נבהל רבי אלחנן: ''כיצד קלקלתי את הבנות אינני מכיר אותן, ואף פעם לא דברתי אתן, ואיך אקלקל א ותן''?
אמר לו דייניס כך: ''הבנות שלי רואות כל היום בבית כסף, זהב, דולרים, כסף, ועוד כסף, סוחרים קונים ומוכרים, זה מה שהן רואות כל הזמן. אבל מה, דבר אחד הן יודעות הימב שאצלי תורה היא יותר מכסף. כשמגיע תלמיד חכם, או כשמגיע זמן השעור שלי, כשצריכים ללכת ללמד, אז שיהיה בית מלא סוחרים, אני עוזב הכל והולך ללמד, זה קדש! כסף, כסף, כסף, אבל תורה היא יותר מכסף. אבל מה עשה לי עכשו ראש הישיבה? ראש הישיבה שלח אותן לקרא לי, ובכך הוא הסביר להן שהוא לא יכל להכנס דרך הדלת הראשית, כי הוא עם בץ ושלג, והוא לא רוצה ללכלך את הבית. מה הן תראינה כעת? שהשמיחים שלי שוים יותר מן התורה, מכבוד התורה של ראש הישיבה, את זה הן תראינה! ואם הן תקבלנה משגים כאלה, הן נאבדות לעולם.
שאל אותו רבי אלחנן: ''הבנתי, אבל מה אתה רוצה שאעשה עכשו? אתה רואה, איך אני נראה! '' אמר לו דייניס: ''אני רוצה לבקש מהרבי טובה, שהרבי יבוא אתי ביחד מהדלת הראשית, וידרך על השטיחים וישב על כל הספות והכסאות וילכלך את הכל. שיראו, ושיכנס להן בתודעה בראש ובעמק הלב, שהתורה וראש הישיבה יותר חשובים מהשטיחים ומהספות ומהמשי, שיראו את זה בפעל''. ספר רבי אלחנן. ''לא היתה לי בררה נגשתי ולכלכתי את כל הבית בבץ, כי כך רצה דייניס ולא עזב אותי. ובזכות זה זכה לשני היהלומים, שני חתנים תלמידי חכמים גדולים.
יהי רצון שנזכה כל אחד ואחד לזכות את הרבים, ונזכה להקים בתים נאמנים וטהורים, עבדי ה', ולכל טוב אמתי, ולביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.
ועוד, קראנו אמש בתורה: (בראשית לד, א) ''ותצא דינה בת לאה''. וכתב על כך המדרש (מדרש תנחומא) ''ילמדנו רבנו מהו שתצא אשה ב''עיר של זהב'' (סוג תכשיט) בשבת?.. רבנן אמרי, אף בחול אסור לצאת בהן ל, רשות הרבים, מפני שהעם מסתכלין בה. ופגם הוא לאשה, שלא נתנו תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן לתוך ביתה''. וכבר כתבו רבותינו שישנן נשים המהפכות הנהגותיהן, בבית לובשות בגדי גנאי, ובשוק הן מתקשטות.
ונעתיק בזה את המשך המדרש..... ''וצריכה אשה... שלא תכשל עצמה ולא תביא למכשול בני אדם, ונמצאו מסתכלין באשת איש,; ושם בפסוק ו' ''אמר רבי יוסי, כשהאשה מצנעת את עצמה בתוך הבית ראויה להנשא לכהן גדול, ותעמיד כהנים גדולים... אמר רבי פינחס הכהן בר חמא בזמן שהיא צנועה בתוך הבית, כשם שהמזבח מכפר כך היא מכפרת על ביתה... ''
נתאר לעצמנו אשה המקימת מאמרים הללו, הרי שהיא מכפרת ומצילה מן המות כדגמת בית המקדש, הרי היא עצמה תאריך ימים ותמנע אסונות מבני ביתה על ידי כפרתה, וגם זכותה תעמד לגרש מלאך המות משכונתה ומעירה, ואשרי לה ואשרי חלקה...
פעם שמעתי, שנגש אברך וספר לגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ''ל, שהבת שלו קצת ירדה מהדרך. הוא לומד בכולל ולא יודע למה זה קרה. שאל אותו רבי אליהו לופיאן: ''אתה מוכיח אותה? ''''בודאי! '' אמר האברך. ענה לו רבי אליהו לופיאן: ''התעלפת פעם? כשראית שהבת קצת מדרדרת, התעלפת?''. ''לא! '' , אז לא הוכחת. אלו היית מתעלף זו היתה תוכחה זו נקראת תוכחת אב לבתו;
ספר החזון איש על אחד מגאוני ישראל בדור שלפניו, הגאון רבי אליעזר משה הורביץ זצוק''ל (שנדפסו הגהותיו על כל הש''ס): כאשר יצאו ממריות לאור העולם, חכמי ישראל אסרו ללכת עם מטריה בשבת, אפלו כאשר פתחו אותה מערב שבת. הבת שלו היתה עלוי, תלמיד חכם, והיא סברה שבמטריה שפתוחה מערב שבת אין אסור, ולכן היא הלכה עם מטריה בשבת. רבי אליעזר משה האבא שמע, העיר לה ולא עזר. הוא נגש לבימה של בית הכנסת הגדול, נתן דפיקה ואמר: בתי, לא עלינו, נטרפה דעתה עליה! שאף אחד לא ילמד ממנה.
החזון איש ספר זאת בהתפעלות: אבא מכריז על בתו ברבים, בבית הכנסת הגדול של העיר: ''בתי נמרפה דעתה''!!! זוהי עקדה. זאת בת, שצריכים שדוכים. אבל אם התורה ממלאת את כל חיי היהודי, אין עומד כנגד זה. אין מי שיוכל לעמד כנגד הגאוה היהודית באלוקיו.
נאמר בתורה: (בראשית לא, לד) ''ורחל לקחה את התרפים ותשמם בכר הגמל ותשב עליהם''. פשט הפסוק הוא, שבכך החביאה אותם כדי שללבן לא יהיה כל סכוי למצא את התרפים. אולם בזהר הקדוש נאמר: שאותם התרפים הם כחות הטמאה המגלים לבני אדם הברים נסתרים, אם כך, היתה סכנה שאותם כחות יגלו ללבן היכן יעקב, לכן נטלה רחל את התרפים ובזתה והשפילה אותם, על ידי שנתישבה עליהם, ובזה הצליחה לבטל את כחם, כי לכחות הטמאה יש עצמה רק כאשר מכבדים אותם, אבל כאשר מזלזלים בהם, כחם נעלם ומשתתקים. וכך בענינינו, כל בת צופה באמה והיא יודעת מה היא מכבדת ומה היא מבטלת, וכאשר האם תוקיע פריצות, ותבזה את הלובשות בגדי תועבה, תבטל האם את כח הטמאה הזה ותזכה לבנות מצלחות ראויות לכהנים גדולים ובנים תלמידי חכמים...
אלו אנחנו היינו יודעים להנחיל לבנינו ולבנותינו בוז למי שמחקה את הרחוב, למי שמחקה ברק חיצוני של אפס, אלו אשה כזו היתה הולכת ברחוב והיתה יודעת שכל הרחוב נגדה ובז לה כאלו היא לובשת בגד של אינדיאנים על הראש שלה אז היה בטול עבודה זרה.
נאמר בתורה: (בראשית כד, כט) ''ולרבקה אח ושמו לבן'' מקשה האור החיים הקדוש לדבריהם ז''ל שאמרו כי הצדיקים שמם קדם להם, דכתיב ''ושמו בעז'' ''ושם האיש אלימלך'' , אבל הרשעים הם קודמים לשמם דכתיב, (שמואל א כה, כה) ''נבל שמו''. אם כן למה לקח הכתוב סדר הצדיקים בלבן הרשע (כלומר למה לא כתוב, ''לבן שמו''?..) אכן הכונה היא, כי זה האיש לבן חרד לקראת האיש (אליעזר) ביודעו מה שעבר בינו ובין רבקה מהדברים וקרוב הדעת, והוא איש נכרי, הרי זה מגיד כי דברים בגו. ולזה לבש קנאה ורץ לקראתו, לפגע בו בקנאתו את קנאת אחותו. ולצד בחינת מעשה זה, יחס ה' אותו יחוסין של צדיקים ואמר: ''ושמו לבן'' , כי מעשה צדיקים עשה בזה ו''אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר בריה... '' עד כאן לשונו.
הדברים מאד מעוררים. לבן ראה את אחותו מביאה תכשיטים שקבלה מאליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה, והדבר הסעיר את רוחו ורץ לפגע בו. אם כן מה נענה ומה נשיב כאשר ישאלו אותנו בשמים אם שמרנו על הפקדון שהשם יתברך הפקיד בידינו? האם שמנו לב ובדקנו היטב מה עושות בנותינו כשהן חוזרות מבית הספר? האם לא עבר בינן לבין החברה הרעה כל מיני מרעין בישין, הברים רעים ופגישות רעות? הרי נצמרך למסר להשם יתברך דין וחשבון על כל העלם עין מאתנו.
ולפעמים שולחות האמהות את בנותיהן להיות שמרטף בבתים זרים, ואינן נוהגות כמעשה לבן ששם ''עינא פקיחא'' באחותו, ואנחנו לא מתענינים אם אין שם ''אורב'' העומד לצוד את גופן ואת נשמתן. ואם כן איך יפקיד הקדוש ברוך הוא את הנשמות הזכות בידינו?..
בשאלות ותשובות הגאון הגרש''א אלפנדרי סוף חלק ב' נאמר: אצין מה שגלה הבעל שם טוב הקדוש על אנשי קושטא. כשהיה בדרכו לארץ ישראל בקר באיסטנבול וראה אברכים שהיו להם נשמות של תנאים, ואמר הבעל שם טוב שלנשמות אלו זכו אמותיהן בגלל הצניעות שבהן. כשראה זאת הסבא קדישא הגרש''א אלפנדארי נענע בראשו ואמר: הן הן, לא אוכל לתאר לך גדל הצניעות אשר אני זוכר שהיה שם באיסטמבול, יעויין שם. ולכן צמחו שם אדירי הלבנון כמו רבי חיים פלאג'י ובנו רבי אברהם זצ''ל.
הבה נתחזק ותאמר אשה לרעותה באהבה וחבה, בואו ונעלה במעלות של הקדושה והטהרה והצניעות ולא ישמע שד ושבר ברחובותינו, ואך ששון ושמחה ישמע כאן.
הגאון הצדיק רבי לייב מאלין זצ''ל אמר, שכמו ש''בצאתי ממצרים'' היה גלוי שכינה, כך ''בצאתי מירושלים'' היה גלוי שכינה. משום שבתשע מאות שנה שהקדוש ברוך התאפק מלהעניש [וזה נקרא בלשון חז''ל שהיתה השנאה כבושה] היה מקום לטעות, ולנביאי השקר להטעות, ששום דבר לא יקרה, כמאמר ירמיהו (איכה ב, יד): ''נביאיך חזו לך... משאות שוא ומדוחים''. אבל כשהקדוש ברוך הוא הגיב בחרבן הבית, ועם ישראל קבל את הסטירה, הוא הבין שיש אבא שאכפת לו. ולכן לא מצינו בכל ספרי ההיסטוריה, שה ייחרבן הביא מאן דהוא לכפירה, אלו היו כאלה, ספרי ההיסטוריה לא היו שותקים.
אנו נמצאים בזמן שאין השנאה כבושה, וחדשים לבקרים מתחדשים עלינו אסונות וטרגדיות. בתי החולים מלאים אנשים, נשים, וטף. ב''בלינסון'' ישנם מעל חמש מאות ילדים חולי סרטן, ב''תל השומר'' מעל שלש מאות וארבעים ילדים ועוד כהנה. כל שנה מתוספים בארץ ישראל כחמשה עשר אלף חולי סרטן רחמנא לצלן. והגם שרבים מהם נפטרים במשך השנה, בכל זאת אף פעם אין מטתו של חולה נשארת ריקה, תמיד יש מישהו שמאיש אותה, ואדרבא אפלו עוד חסרים מקומות, ה' ישמרנו. אם כן, הבה נחפש דרכינו ונחקורה, איפה נמצאת התשובה למצב. נעין מה היה מצב בני ישראל בזמן ''יציאת מצרים'' שזכו, ומה היה מצבם בזמן ''בצאתי מירושלים'' שגלו רחמנא לצלן ונחרב הבית.
''בצאתי ממצרים'' המצריים הם מקור הטמאה והזהמה, עד שאברהם אבינו עליו השלום היה צריך להכנים אשתו בתבה ואף לצוות עליה; ''אמרי נא אחותי את''. אומרים חז''ל, שעם ישראל שהה אצל עם טמא כזה במצב של נשלטים, ובכל זאת נשאר נקי: במשך מאתים ועשר שנים לא נכשלו בנות ישראל אפלו בשוגג, חוץ מאחת (שלומית), שהכתוב פרסמה, לומר לך שחוץ ממנה לא היו עוד. איך היו מסגלים לשמר כך על השלמות, אף על פי שעבדו עבודה זרה? והתשובה היא משתי סבות:
א. משום שלא הכניסו לביתם את לבוש הרחוב את שפתו וגם לא שנו את שמם. זה מרמז בסבות הגאלה (שמות טו, ט) ''ארדף אשיג אחלק שלל'' ראשי תבות שם לבוש לשון. דהינו זוהי הסבה שהצלחתי לרדף ולהשיג. וכן (במדבר כד, ה) ''מה טבו אהליך יעקב'' שלא היו פתחיהן מכונים זה לזה. הלבוש הרחובי לא נכנס הביתה אפלו לא בדמות שרוולים ארכים ושמלות ארכות.
ב. לא הסתכלו בצלחת של השכנים, אלא: מה שאצלי, זה הכי טוב. הבעל הכי טוב, הילדים הכי טובים, הרהיטים הכי טובים, הבגדים , הכי טובים. אני מרצה. לא מענין אותי מה נעשה אצל השכנים. היחד בבית היה חם וחיובי. ההתקשטות (היו לנשות ישראל הרבה תכשיטים) והחיוכים היו לתוך הבית. הבעל התיחס לרצונות ולמעלות של אשתו, וכן האשה לבעלה, ורק משום כך יש התיחסות חיובית גם לילדים. וזה יוצר את המעגל המשפחתי החם ש. אף אחד לא מעונין ואינו רוצה לברח ממנו. אין התחריות המנפחות את האגו ויוצרות מצב שהאדם רואה אך ורק את עצמו.
ואלו היום, כל אחד חי את החיים שלו, ולכן הבית מתפרק ומתחילים לחפש תשומת לב בחוץ. זוהי אם כל הצרות, וזה בדיוק מה שקרה ''בצאתי מירושלים'' , כעדות הפסוק (ישעיהו ג, טז): ''יען כי גבהו בנות ציון'' וכדרשת רבא על כל הפסוק במסכת שבת (סב:). מצוה לעין שם בפרוש רש''י לראות כמה שזה תואם למה שקורה בתקופתנו.
אז מבינים שההתנהגות וההתחרות המסברות שם בגמרא, תואמות בדיוק את התאור, שלא חרבה ירושלים אלא בגלל שנאת חנם. התנהגות כזו יוצרת את שנאת החנם.
על כן היום אנו רואים, שהקדוש ברוך הוא לא שותק, ובתי החולים מלאים, כפי שהזכרנו לעיל, ובחורי ישראל יורדים רחמנא לצלן. אנו צריכים לקשר בין הענינים וללמד מוסר השכל. כל אשה בביתה צריכה להנהיג גישה חדשה. הן ביחס של בין איש לאשתו, והן ביחס של ההורים לילדים. צריך להפך את הבית לחממה, שתמלא את כל הישות, ולא ללמד חס ושלום מהרחוב הקלוקל. ועל ידי תקונים אלו יתקים בנו (שמות א, כא) ''ויהי כי יראו המילדות את האלוקים, ויעש להם בתים'' וזה מה שיבנה את הבתים האמתיים בעם ישראל. אמן כן יהי רצון, אמן ואמן.