אור ברסלב

אמת ליעקב על תענית· רבי יעקב לורברבוים מליסא

דף כג.

דף כא:

אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו צדיק הי' מצטער על אותו פסוק (וכו') [שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהלים קכו, א)] אפשר שבעין שנין כחלמא דמי, מי איכא דניים שבעין שנין. יומא חד הוה קא אזיל באורחא חזייה לההוא גברא דנטע חרובא, א"ל מכדי חרובא עד ע' שנין לא טעין, פשיטא לך דחיית ע' שנין ואכלית מיני'. א"ל אנא עלמא בחרובא אשכח, כי היכי דשתלי אבהתי אנא נמי שתלי לבראי. יתיב וקא כריך ריפתא, אתיא לי' שינתא וניים, אהדרא עלי' משוניתא ואיכסי מעינא, וניים שבעין שנין. כי קא איתער חזייה לההוא גברא דקאכל מההוא חרובא. א"ל ידעית מאן שתלי' לההוא חרובא. א"ל אבוה דאבא. אמר ודאי ניימי שבעין שנין. חזא לחמרי' דקא ילדה רמכי רמכי, אזל לביתי' וכו'. ולא נהגו בי' יקרא, חלש דעתי' ובעא רחמי דלימות, ע"כ לשון הגמרא. וקשה במאמר זה טובא: א. היאך נרמז במקרא דאיכא דניים ע' שנין. ב. למה הי' צריך להעשות נס כזה, ולא עביד רחמנא ניסא למגנא (זוה"ק מקץ רא ב).

ומקודם נפרש מזמור זה (תהלים קכו) שאמר דוד, שהוא ג"כ קשה טובא: דמה ענין "היינו כחולמים". ומה "אז ימלא שחוק פינו". גם סוף דבריו הן כפולין: "הזורעים בדמעה וכו'", "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע", וגם הוא בשינוי לשון.

ונראה בכוונתו, דהנה הקדוש ברוך הוא הגלה אותנו למען נרגיש בצער, כדי לשוב אליו בתשובה שלימה, ולקבל היסורין בשמחה, כי הגלות הוא סיבת הטוב כמאמרם ז"ל ג' מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן ע"י יסורין (ברכות ה א). ובאמת אנחנו אין מעלין על לבבינו סיבת הגלות רק כאחד אשר חלם לו חלום שיש לו יסורין, ובחלום ודאי שאינו מעלה על לבו שיש להיסורין איזה סיבה, וכעין שכתב הבינה לעתים (דרוש מ"ח): "זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו מימי קדם" (איכה א, ז) - כלומר בגלות מחפשין על המחמדים אשר היו לה בימי קדם. ואם כן מהראוי הי' שהגלות לא יהיה שוב סיבה להטוב, אך רחמי הקדוש ברוך הוא גדולים עלינו. וזהו שאמר "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" - אז נשיג האמת ונשיג שהיינו כחולמים, שלא נתננו על לבינו לשוב.

ועוד אמר ש"אז ימלא שחוק פינו", כלומר גם בזה היינו כדרך מי שחלם לו שנשבר רגלו, והי' בוכה בחלום, וכשהקיץ שוחק על בכיתו, שרואה שלא הי' לו על מה לבכות. וכמו כן אנחנו בגלות, כי כשיש לנו איזה צער מהגלות, ואין אנו יודעין ומשיגין שהוא סיבה לטוב גדול אשר אין הצער נערוך, וכשישוב שיבת ציון אז ימלא שחוק פינו. כי שמחה נאמר על שמחה והנאה שיש לאיברים, ושחוק הוא על דבר שחוק וליצנות. כמו כן יהיה פינו מלא שחוק על הצער שנצטערנו בהגלות, כי נשכיל שזהו הי' סיבת הטוב.

"אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות", כלומר שמה שהיינו סוברים שהגדיל עמנו בעת הגלות, אדרבה שהיה הגדולה שלהם, שע"י הגלות (זכה) [זכו] לגדולה כזו.

"שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב", כלומר כל הגאולות שהיו לנו היו בהיסח הדעת, וזהו כמו מי שיש לו ארץ יבשה ואח"כ נפתח בתוכה אפיקי מים פתאום, עד שנשבחה הארץ מאוד מאוד.

והמשיל לזה, כי כמו שבשדה העני שאין לו תבואה לזרוע, נוטל באריסות אצל עשיר תבואה לחלק עמו באלומות, וכשהארץ יבישה ומסית להעשיר ליתן זרע לזרוע, ומחמת גודל רחמנות וגודל פיתוי נותן לו העשיר, ומחמת שהארץ יבישה אינו מקוה אל הטוב. הנה: העני הזורע, זרע בדמעה, ואצלו לא שייך לומר שהולך, כי הוא עומד במקומו וזורע. ואינו בוכה רק בשעת הטורח, ואחר הטורח מאי דהוי הוי, כי אם לא יצמח לא יהי' לו הפסד. משא"כ העשיר, הולך ומספר תמיד מה שגרם לו הפיתוי, ולכך כתב אצלו "נושא משך הזרע", שהוא נושא וסובל הצער כל ימי המשך של הזרע. ואח"כ, כשהקב"ה מצליח את הקרקע: הפועל העושה - קוצר ברנה; והנותן הזרע, המקבל האלומות לביתו, כדרך כל נותני מעות על חצי ריוח - נושא האלומות ברנה.

והנמשל: כי הגלות הזה, הת"ח העניים לומדים ועוסקים במצות, והעשירים מספיקים להם פרנסתן. וכל אחד מסופק בעשייתו, ואינו מאמין בעצמו אם טוב הוא. וכן העשיר אינו מאמין אם נתינתו עושה פירות, דנפישי רמאים. ובשעת תשלום שכר: העני, העושה מעשה, הנמשל לזורע, קוצר שכרו ברנה. והעשיר, הנמשל לנושא משך הזרע, ישא אלומות.

וזהו ענין חוני המעגל, שהיה מצער על מקרא זה, שהכתוב מעיד שהישראל לא יתנו לב בגלות לשוב עד ה'. ואח"כ כשפגע בהאי גברא שהשיב לו ששותל לבניו כדרך ששתלו לו אבהתי' כעס עליו. ושבעים שנין לאו דוקא, אלא זמן רב שיותר קרוב שלא יחיה בהגיע זמן עשיית פירות. וכעס עליו ונענש כדרך שנענש רבי שמעון בן יוחאי (שבת לג ב), ונכשל גם הוא בזה, כי העולם מוכרח להתנהג בכך, כדרך שאמרו אי אפשר לעולם בלא בשם ובלא בורסי (פסחים סה א). ולכך נענש "ואהדר לי' משוניתא", היינו שלבו נעשה לב האבן עד שלבו השיאו לילך ולעסוק במו"מ. "ואיכסי' מעינא", כלומר מהת"ח. "ונם שבעין שנין", שהי' כישן בעולמו. ואחר כך ראה שחמורו אוליד רמכי רמכי, היינו שחומרו נתקשה הרבה בהרבה ענינים. וראה אח"כ שבר ברי' הי' אוכל מזה, וראה שכך הוא נימוס הקדוש ב"ה לברוא ת"ח וגם אנשים שיספיקו ויעסקו בצרכי העולם להכין לראוי לו. אמר ש"ניימי שבעין שנין", הנני רואה שנשתנה עולמו. ואיתער משינתי' וחזר לבית המדרש, ולא נהגו בי' יקרא כדחזי מחמת שפירש מהן מקודם. רק העיקר הוא שכ"א מה שחננו בוראו הן בלימוד הן בעסק משא ומתן יעשה בהן הטוב.

תוכן העניינים

אמת ליעקב על תענית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה