אמת ליעקב על שבת· רבי יעקב לורברבוים מליסא
דף נה.
תחון זכות אבות כו'. הקשה המהרש"א דהאיך שייך לומר על הרשעים תחון זכות אבות. ונראה, דהנה הרמב"ם כתב שעונש הגדול הוא הסתרת השגחה, דכשהקב"ה בעצמו מייסרו לרפואה יחשב, שמתכפר עונותיו בזה. ולפ"ז שייך שפיר תחון זכות אבות, דהיינו שיהא העונש מהקב"ה בעצמו, בזכות אבות:
שם תמה זכות אבות. לכאורה קשה דהא כתיב נוצר חסד לאלפים (שמות לד, ז), שאינן אפי' מאה דורות. ונראה, כי המדה זו בדרך משל למלך שמת והניח אוצר אחד, ואמר שאם יצטרך לזה דור עשירי ינתן להם. ואם לא היו מצטרכים רק דור עשירי לזה, היה מספיק להם, אך נזדמן שהיו כולם עניים גדולים ונצרכו ונשתמשו הרבה. וכן הוא בעו"ה "גמרנו ואכלנו צדקת אבותינו, גם קרן גם פרי לא מלאו ספק".
עוד י"ל, כי בש"ס אמרו גדולה מידה טובה ממידת פורעניות אחד מת"ק, שזה לרבעים וזה לאלפים (תוספתא סוטה פ"ד ה"א). ובפוקד עון אבות אמרו כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן [דוקא] (ברכות ז א), ולפ"ז המדה דנוצר חסד ג"כ באוחזין מעשה אבותיהם מיירי, רק שמוסיפין להם שכר [בזכות אבות], דאי לא תימא הכי הרי מידה טובה מרובה לאין תכלית, דזה רק באוחזין, וזה אפי' באין אוחזין. וכיון דרק באוחזין הוא, שפיר אמרו בש"ס דתמה זכות אבות, דבעו"ה אין אנו אוחזין מעשה אבותינו בידינו:
שם אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון וכו'. עיין מהרש"א שהקשה דהאיך שייך שהמיתה שהיא חמורה תהיה על חטא שהוא שוגג, והיסורין שקלין ממיתה יהיו דוקא על עון שהוא מזיד. ועוד הקשה דהש"ס הקשה מארבעה שמתו בעטיו של נחש ומכח זה מסיק דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון. דהאיך מוכח מברייתא דיש יסורין בלא עון.
ונראה לענ"ד לתרץ דיש שני מיני מיתות: מיתה טבעית אשר הוקצב לו מיום הולדו ע"י ליחה וחום הטבעי. שהחום ניזון מהליחה כמו הפתילה מהשמן, ומייבש הליחה הטבעי וממזג הליחה באוכלין ומשקין, ונקרא ליחה המזגית. וכאשר נתרבה הליחה המזגית על השרשית מיד מת. ויש גם כן מיתה ענשית, שמת מחמת עונש חטאו באמצע ימיו. והנה מה שאמר אין מיתה בלא חטא, כוונתו שאפילו מיתה טבעית אינו בא רק על חטא, דאי לא היה חוטא הי' הקדוש ברוך הוא הכל יכול עושה לו נס שיהיה חי לעולם כמו לאליהו. ומפרש הקרא דנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח, כ) דהיינו אפילו מיתה טבעית אינה באה רק על נפש החוטאת. תדע, דמקשה מארבעה שמתו בעטיו של נחש, ואם היה כוונתו רק על מיתה ענשית לא היה מקשה כלום מהד' שמתו בעטיו של נחש.
ולזה אתי שפיר ג"כ קושית המהרש"א, דוודאי לנס גדול כזה שלא ימות אפילו מיתה טבעית צריך שיהיה נקי אפילו מחטא שוגג. משא"כ יסורין, שהן מן הסתם עונשין, אינן באין רק על עון. וכיון שמוכיח מהד' שמתו בעטיו של נחש דיש מיתה בלא חטא, וא"כ קשה הקרא דכתיב נפש החוטאת היא תמות, וע"כ צריך לפרש דקרא מיירי במיתה ענשית וקמ"ל קרא דאפי' נפש שהיא רק חוטאת - דהיינו שוגג - ג"כ מתה, שלפעמים באה מיתה ג"כ על חטא שוגג. וממילא מוכח דיש ג"כ יסורין על חטא שוגג מק"ו: דמה מיתה, שהיא חמורה מיסורין, באה לפעמים על שוגג, מכ"ש יסורין, שהן קלין ממיתה, שבאין לפעמים אף בלא עון מזיד רק אפי' על חטא שוגג. ומתורץ ג"כ הקושי' השניה של מהרש"א: