אור ברסלב

אמת ליעקב על עירובין· רבי יעקב לורברבוים מליסא

דף יג:

אלו ואלו דברי אלקים חיים. במאמר זה נתקשו בו המפרשים, ונ"ל לפרש בזה, דהנה בכתובות (דף נז א) פרש"י וז"ל: אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר, כל חד אמר הכי מסתבר טעמא, אין כאן שקר, דכל חד וחד סברא דידי' קאמר. מר יהיב טעמא להיתרא, ומר יהיב טעמא לאיסורא. מר מדמי מלתא למלתא הכי, ומר מדמי לה בענינא אחרינא. ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלקים חיים הם, זימנין דשייך האי טעמא, וזימנין דשייך האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט עכ"ל. והכי נמי י"ל בכאן, דהיינו שכל אחד השיג ברוה"ק דבריו. דרך משל: סומכוס השיג ברוה"ק דממון המוטל בספק חולקין, ולאשר שהשגתו היה באספקלריא שאינה מאירה קסבר שהוא בכ"מ, ובאמת הוא רק כשאינן מוחזקין. וכן בכ"מ דפליגי תנאים, הלכה כשניהם, רק שחסר לו לדברי אחד מהן איזה תנאי. וכשיהיה התנאי ההוא, אז יתקיים דברי שני. וכן בגיטין (ו ב) אלו ואלו דברי אלקים חיים. זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. וכן הוא בכל מקום. וכן הוא בדניאל שהשיג דברי אלקים חיים, ולא השיג אותן בשלימות עד שהוצרך לפירוש. וכן כל תנא השיג דבריו ברוה"ק, רק שלא השיגן בשלימות, וחיסר מהן איזה תנאי או שאר איזה דבר. ומחמת שכל מצוה יש לה שרש למעלה, ואיסור מצד דין, והיתר מצד חסד, ודבר שיש בו איסור מאיזה תנאי והיתר על איזה תנאי, בית שמאי שבא להם רוה"ק מצד גבורה, ראו האיסור שבתוכה, ובאמת שחסר כאן עוד תנאי שתאסר, רק שלא השיגו בשלימות רק הכלל, בחסרון תנאים המצטרפין, ובית הלל להיפך. עיין בשל"ה דף כ"ו (בתולדות אדם, בית חכמה תליתאה ח) ותבין. דרך משל, שנים שמעו מרבן זה אסור וזה מותר, ושניהם אמת, רק שלכל אחד צריך תנאי מתחלף, כמו גבי חתול וחולדה בפרק אלו טרפות (נג א) עיין שם:

שם שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה אי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. והוא תמוה דודאי לא נתחכמו על מדותיו ח"ו, ובפרט שהוא נגד מאמרו יתברך וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. וגם דקדוק הלשון ק"ל, דאמר נוח לו לאדם דהוי לי' למימר נוח לאדם.

אלא נראה דודאי המציאות טוב מאוד, רק דהפלוגתא הוא על כוונה אחרת דהיינו על תחילת הבריאה אם נוח לו לאדם בבריאתו מחמת שיבא אח"כ למדרגה יותר גדולה, או אם אינו נוח לו לאדם להבראות מחמת יראתו שלא יעשה רשע, ובע"כ הוא נוצר. והא דסתם התנא באבות (פ"ד משנה כ"ב) וקאמר שע"כ אתה נוצר, היינו לפי שנמנו וגמרו דנוח לו לאדם שלא נברא. והדר קאמר ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו. פי' כי צער גדול הוא להנשמה לירד לזה העולם, ע"כ יפשפש, ופשפוש הוא תרגום של חיפוש (בתרגומים יב"ע וירושלמי בראשית מד, יב), פי' יחפש אחר מצות עשה כדי לקיים כל המ"ע כדי שלא יצטרך לחזור להתגלגל. וסובר דמשום חסרון מ"ע ג"כ מתגלגל. ואמרי לה ימשמש במעשיו, פי' שימשמש בשעה שבא מעשה לידו שלא יהא בה עבירה ושוב לא יתגלגל. וסובר דאינו מתגלגל אלא בשביל תיקון עבירה ולא בשביל חסרון מ"ע, ומצינו פלוגתא בזו בספרים.

ועוד י"ל, דהנה בתיקוני זוהר תיקון ארבעים (דף פא א) וכן בזוהר (ח"א קלא א) יש מחלוקת דכשהנשמה מתגלגלת כמה פעמים אם הגוף הראשון עומד בתחיית המתים. דחד אמר דכל גופא דלא אשתלים אינו עומד בתחיית המתים, וחד אמר דכולן עומדין. וא"כ לפ"ז אתי שפיר, דהנה הנשמה ודאי יש לה תועלת גדול במה שיורדת לעולם, מאחר שמשתלמת במצות שוב לא תאכל נהמא דכסופא כמבואר בספרים. אבל הגוף דלא אשתלים, למאן דאמר דאינו עומד בתחיית המתים, ודאי נוח לו שלא נברא, כי מה תועלת יש לו בבריאה כיון שאח"כ כלה. ובריאתו לא היה רק לצורך הנשמה כמו שאר בעלי חיים הנבראים לצורך האדם. וזהו מחלוקתן, דנוח לו ל"אדם" - היינו גוף האדם. דמאן דסובר דנוח לו שלא נברא סבר גופא דלא אשתלים אין לו תקומה. ומאן דסובר דנוח לו שנברא סובר דהכל עומדין ויזדככו ולכן טוב לו שנברא.

תוכן העניינים

אמת ליעקב על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה