אמת ליעקב על ברכות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
דף י.
הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר דהוו מצערי ליה, בעי רחמי עלייהו דלימותו. אמרה לי' ברוריא דביתהו: מאי דעתך דכתיב יתמו חטאים מן הארץ (תהלים קד, לה), מי כתיב יתמו חוטאים, חטאים כתיב. ועוד, שפיל לסיפיה דקרא: "ורשעים עוד אינם", אלא בעי רחמי עלייהו דלהדרו בתשובה. וש"ס זה תמוה מאוד כמו שתמהו הרי"ף והמהרש"א: דמאי קאמרה "מי כתיב חוטאים, חטאים כתיב", הא כמעט בכל המקומות כתיב חטאים ופירושו חוטאים, כמו: ובדרך חטאים לא עמד (תהלים א, א), את מחתות החטאים האלה (במדבר יז, ג), חטאים תרדף רעה (משלי יג, כא). ועוד, הא בכמה מקומות, רבו מלספור, שקילל דוד את שונאיו: יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה (תהלים קט, ט), וכיוצא בזה הרבה. ועוד קשה בפירוש רש"י שכתב וזה לשונו: "חטאים כתיב, קרי בי' חוטאים", ולפי זה קשה אם כן הוא מסייע לר"מ. ועוד הקשה המהרש"א, דבשלמא אדם המבקש רחמים על עצמו להחזירו בתשובה ניחא, דאע"ג דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג ב), הרי אמרו הבא לטהר מסייעין אותו (שבת קד א), וכיון שמבקש רחמים על עצמו להחזירו בתשובה הרי הוא כבא לטהר. אבל לבקש רחמים על חבירו להחזירו בתשובה, קשה, מה מועיל בקשתו, הא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
ולתרץ זה נראה, דהנה לכאורה קשה באמת בכל מקום דכתיב חטאים, למה לא כתיב חוטאים, דחטאים לא נאמר רק על גוף מעשה החטא, וחוטאים נאמר על פועל החטא.
ולתרץ נראה, דהנה הרמב"ן בפרשת תולדות בפסוק כי ציד בפיו (כה, כח) כתב וזה לשונו: "כי היא מליצה כי עשו ציד בפי אביו. וכנה האיש במעשהו, לתדירתו. וכמוהו: ואני תפילה" (תהלים קט, ד). הכוונה, כי המקרה המתדבקת עם העצם עד שלא תפרד ממנו בשום פעם - אזי נקרא האיש בשם הפעולה. ולכן דוד קרא את עצמו בשם תפלה, כמו שאמר "ואני תפלה". וכן נאמר וכל עולה קפצה פיה (תהלים קז, מב), ולא נאמר עושי עולה, ומכנה האיש בשם עולה. ולפי זה אתי שפיר, דבאמת הא דכתיב בקרא על חוטאים חטאים - שהרי ע"פ דקדוק צריך לכתוב חוטאים כגון חטאים תרדף רעה - הוא על כוונה זו, שהכתוב אינו מקלל רק לחטאים, פי' אותן שאי אפשר שוב להחטא להפרד ממנו. והיינו אותן שמונעין מהם דרכי התשובה, ושוב אי אפשר להפרד מהן החטא בשום אופן, והחטא נתעצם בו עד שנקראין חטאים ולא חוטאין, ולכך מקללן ואמר: "חטאים תרדף רעה", "יתמו חטאים".
ולזה, כשביקש ר"מ על הנהו בריוני דלימותו. ובריוני נקראין אותן שלא הושרשו בחטא, שהם לא נקראים אפילו רשעים ולא מינים, רק בשם בריוני, שפיר אמרה ליה דביתהו: "מי כתיב חוטאים חטאים כתיב", פי' וכי קילל דוד [אותם] אשר לא נוכל לכנות רק בשם חוטאים, [הלא דוד לא קילל] רק אותן שמכונין בשם חטאים, פירוש אותן שהחטא כבר נעשה עצמיות בהם, ואי אפשר להפרד מהן. והן אותן שמונעים מהם דרכי התשובה - והן ראוין לקללן. מה שאין כן אותן שמכונים בשם חוטאים, שהחטא אינו בהם עצמיות רק במקרה, שאפשר להם עדיין בתשובה אסור לקללן דאימר ישובו עדיין.
וזהו ג"כ פרש"י שפי' קרי בי' חוטאים, פי' דרש"י נשמר שלא נאמר דהכוונה כמו שמפרשין העולם, דהיינו שגוף העוונות יתמו. ובזה מיאן רש"י משום קושיית מהרש"א, דזה אי אפשר לבקש על חבירו כלל. לזה פרש"י קרי בי' חוטאים - שהכוונה בהכתוב על החוטאים המכונים חטאים. ולכך הקרי חוטאים והכתיב חטאים, שאם הי' הקרי גם כן חטאים, הי' אפשר לטעות דקאי על עצם החטא, אבל עכשיו ניכר שקאי על החוטאים אשר ראוי לכנותן בשם חטאים.
עוד יש לפרש, דהנה הרב המורה (בח"ג פ' ל"ג), הביא דבריו בעל עקידה שער ס"ג, כי רבים חוטאים לא מצד רוע בחירתם אלא מצד חוזק חומרם ורוע תכונתם אשר עלה כך בגורלם, אשר לא יעצרו כח לכבשם, עם היותם בעלי בחירה, מ"מ דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו, עיין שם. וזהו ענין ההבדל בין חוטאים לחטאים: כי חוטאים מורה על שהוא פועל החטא, כי חוטא על משקל פועל. וחטאים מורה על שורשו, שהוא תכונה רעה בנפש, וכאילו הוא נעדר הפועל על החטא. ולענין זה אמרו בש"ס יומא בפרק יום הכיפורים (פו א) גדולה תשובה שמביא רפואה לעולם שנאמר ארפא משובתם וגו', והיינו שנרפא התכונה הרעה שבנפש, ועיין שם בחידושי. ועל זה מועיל גם כן בקשת הרחמים שיתרפא ממשובתם, וזה אמרו גם כן כאן: "מי כתיב חוטאים חטאים כתיב", וזה אין שייך לומר שיבקש רחמים (אל) [על] אותן שימותו, ועל כרחך הבקשה כמו שפירש רש"י שיכלה היצר הרע מהם ושיתרפא התכונה הרעה מהם. וזה אמרה ליה דביתהו: כיון שלא קילל דוד רק אותן החוטאים ברוע בחירתם, מה שאין כן אותן החוטאים מצד רוע חומרם אדרבה יבקש רחמים שירפא מהם, אם [כן] אין לבקש רחמים שימותו על אנשים פרטיים, דאימור חוטאים הם מצד רוע חומרם, ולו נתכנו עלילות:
שם רני עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני וכו'. עיין מהרש"א שהקשה הא דלא אמר משום דעקרה רני. ונראה דעקרה משמע שהיא עכשיו עקרה, ולא היה קשה לו כלל, אבל לא ילדה משמע לשון עבר שלא ילדה כלל, משום שאין בניה נחשב לכלום אצלו יתברך. והשיבה לו שלא ילדה בנים לגיהנם:
שם אמר רב המנונא מאי דכתיב מי כהחכם יודע פשר (קהלת ח, א). מי כהקב"ה שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים כו' חזקיהו אמר ליתי ישעיה גבאי [דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב] כו' ישעיה אמר ליתי חזקיהו גבאי [דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע]. ועשה הקדוש ברוך הוא פשרה והביא יסורין על חזקיהו ואמר לישעיה לך ובקר את החולה כו'. המאמר הזה תמוה כמו שתמהו המפרשים: וכי לא הי' אפשר לחזקיהו בלא יסורין שיאמר הקדוש ברוך הוא לישעיה או לחזקיהו שילכו זה אצל זה, ובודאי שהיו עושין רצון הקדוש ברוך הוא.
ולתרץ נראה, דהנה יש לתמוה כיון ששלח מלך אשור לחרף השם (מלכים ב יח, יט - לה), והיה אז עת צרה לישראל, וישעיה ידע בנבואה לבשר למלך כמו שאמר לשלוחיו "בזה לך, לעגה לך וגו'" (שם יט, כא), למה לא רץ לבשר למלך ולישראל. וכן קשה על חזקיהו, ששלח שלוחים לישעיהו ולא הלך בעצמו. לכן נראה, דהנה מה שחזקיהו לא רצה לישא אשה מפני שראה ברוח הקודש שתי ראיות: אחד, שראה שיהי' לו בנין דלא מעלי. והשני, שראה בת זוגו היא בת ישעיהו, וישעיהו לא רצה ליתן לו בתו מפני שראה ברוח הקודש גם כן שיצאו מחזקיהו בנין דלא מעלי, ואשה לא מפקדא אפריה ורביה (יבמות סה ב). ומפני זה החזיק את חזקיהו ברשע, כי האיש מצווה על פריה ורביה, ולא נסיב אתתא. וגם ראה על חזקיהו בנבואה כי ימות בעולם הזה ולא יחיה לעוה"ב, ועל כן חשב בלבו ישעיהו שחזקיהו, מפני שאינו צדיק, צריך לילך אצלו, כמו שמצינו ביהורם בן אחאב, שהיה רשע, הלך אצל אלישע. וחזקיהו שהי' סבור בעצמו שלא חטא בזה שלא נסיב אתתא, מפני שראה ברוח הקודש. גם אדרבא, חשב בלבו שישעיהו הוא החייב בדבר, שלא רצה ליתן לו בתו. על כן לא רצה לילך לישעיהו, כי ישעיהו צריך לילך אצלו ולחלוק לו כבוד כמו שאליהו הלך אצל אחאב וחלק כבוד למלכות. ולכך לא הלכו זה אצל זה כששלח מלך אשור שלוחיו לירושלים, דמלך אסור למחול על כבודו (סוטה דף מ"א ע"ב). ואף דמוכח התם דמצוה שאני, חשב שודאי כשיהי' לו בשורה יבוא לגבאי, דאף דמחזיק אותי למלך רשע, הא אפילו למלך רשע צריך לחלוק כבוד, דהא אליהו הלך אצל אחאב. וישעיהו למד מאלישע שאין צריך לחלוק כבוד למלך רשע.
והנה אם באמת הי' כאשר ראו הם בנבואה, שיהי' לחזקיהו בנין דלא מעלי, בוודאי לא חטא חזקיהו במה דלא נסיב איתתא, כי בוודאי לא לרצון יהי' להקב"ה שיוליד חזקיהו בנים לע"ז. רק שהם לא ראו באספקלריא המאירה, כאשר פירשתי בפירושי על קהלת (יא, ה) על פסוק כעצמים בבטן המלאה, אשר ראו באספקלריא שאינה מאירה. כי באמת גם מנשה עשה תשובה (סנהדרין קג א), וגם יצא ממנו יאשיהו אשר הי' צדיק גמור, ומלפניו ולאחריו לא קם כמוהו (מלכים ב כג, כה).
וזה מאמר רב המנונא על הפסוק מי כהחכם יודע פשר, שלא הי' באפשר לעשות פשר בין ישעיהו ובין חזקיהו שילך ישעי' אצל חזקיהו וליתן לו בתו, כי אם הקדוש ברוך הוא בחכמתו עשה זאת. והביא יסורין על חזקיהו על חטאו, והי' נוטה למות, ואמר לישעיהו לך ובקר את החולה, והראה הקדוש ברוך הוא לישעיהו בנבואה שימות בעולם הזה ולא יחיה לעוה"ב, ונתברר לחזקיהו שחטא. וכן עשה ישעיה, והלך אצלו והגיד לו את הנבואה. וחזקיה, שסבר שלא חטא בזה, אמר לו והא חזינא ברוה"ק שיהי' לי בנין דלא מעלי. והשיב לו ישעיהו בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מה דמפקדית איבעי לך למיעבד. ואחר כך, כשהלך ישעיהו, התפלל חזקיהו, וביטל את הגזירה שראה בנבואה שימות בעוה"ז ע"י תשובה שעשה. וראה שאפשר לנבואה שתתבטל ע"י תשובה וזכות מעשים טובים, ונתן לו בתו. וזהו הפשר שעשה, למען ידע ישעיהו שיכול ליתן לו בתו ויקויים המראה שבת זוגו היא בת ישעיהו.
וזה דרש מהכתוב (קהלת ח', א) "חכמת אדם תאיר פניו, ועוז פניו ישונה. אני פי מלך שמור, ועל דברת שבועת אלקים", שכוונת הכתוב לומר שאף דלפעמים מונע אדם עצמו מהמצוה מחמת שחושב בדעתו שלפי שכלו אדרבה עבירה הוא, כעין שאירע לחזקיהו, וכיוצא בזה קרה כמה פעמים לכמה אנשים, אך באמת הקדוש ברוך הוא מרמז תמיד איך לעשות, רק האדם מחמת עצלות וכיוצא אינו נותן לב להשגיח על הרמז. וזהו כוונתו: "מי כהחכם יודע פשר", שהקב"ה יודע לפשר ולרמז עד ש"חכמת אדם תאיר פניו" - לדעת היאך לעשות, כמו שעשה בישעיהו וחזקיהו. וכשהאדם אין עושה, על כרחך מחמת עצלות וכיוצא הוא. לזאת הנה מיעצך שישנה עוז פניו ולומר - אני פי מלך שמור על דברת שבועת אלקים, כלומר אף ששכלך משיאך לילך נגד התורה בטענות חזקות, מכל מקום מחויב אתה לשנות עוז פניך ולומר אני פי מלך שמור: