אור ברסלב

אמת ליעקב על ברכות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

דף ו:

דף ו.

כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכו'. עיין מפרשים. ואפשר לומר, דכל שמזמין מקום לתפלה ומתפלל שם, נתקדש אותו מקום כמו בית הכנסת, וכיון שנתקדש שורה קדושה במקום ההוא. ולכך כשמתפלל במקום קדוש ששורה בו השכינה, קונה קדושה ויראה שראוי להקרא בשם חסיד ועניו. וזהו דוקא שמתפלל שם בכוונה רצוייה, אבל שלא בכוונה - על זה נאמר למה לכם רמוס חצרי:

שם אמר רבי חלבו לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. כולם תמהו על זה, מאי טעמא לא אמר משום דאבות תקנום (לקמן כו ב).

ונראה, דהנה המתפלספים מבני עמינו הקשו בעניינא דתפלה הא אין שום שינוי רצון בבורא יתברך, והאיך שייך לשון תפלה. ותירצו דהתפלה אינו רק כדי שיתברר בשכלו כי הוא בכל דבר מושל וברשותו יתברך הכל, ואז יגיע אליו היראה וההכנעה. והובא זה בספר שבילי אמונה (בנתיב הראשון). ובאמת ח"ו לומר כן, רק האמת שהתפלה פועלת הרצון יתברך, ואין בזה קושיא השינוי רצון, כי כמו שאין משיגים מהותו כן אין משיגים רצונו ודעתו. וכמו שאין משיגים הידיעה והבחירה, והידיעה משארת אפשרות הבחירה, כמו שכתב כל זה הרמב"ם (פ"ה מהל' תשובה הל' ה), כן אנחנו אין משיגים האיך מרצין אותו בתפלה, והיאך מהפכין מדת הדין למדת הרחמים ע"י תשובה, שמאתמול הי' מדת הדין עליו ובתשובה נתהפך, שהרי הבחירה חפשית. ולפ"ז נאמר גם כן שיש עתות רצוים על זה. משא"כ אם נאמר כבעל שבילי אמונה, אין שייכות בזה לומר כלל עת רצון. ולזה אמר שיהא זהיר בתפלת המנחה להורות לנו זה השורש, שזמן התפלה ג"כ גורם ריצוי, שהרי אליהו לא נענה אלא בזמן זה. ור' נתן סבר שגם בתפלת ערבית, היות בזמן ההוא מדת הדין גובר ולכך יזהר להתפלל בזמן ההוא להפכו. משא"כ מהאבות לא מוכח שיהא הזמן גורם ג"כ הריצוי. וכיון שמוכח שהזמן גורם ריצוי, מכל שכן שגוף התפלה גורם ריצוי, ודלא כדעת השבילי אמונה. וענין אמרו "יהא זהיר בתפלת המנחה" - ענינו תפלת צרכיו שאינו תפלת צבור, כי תפלת צבור אינו צריך לעת רצון:

שם כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו וכו'. הנה תמהני מה טיבה של מצוה זו, כיון דאנן מבקשין כמשוש חתן על כלה ישיש עליך (בתפילת לכה דודי, וע"פ ישעי' סב, ה), אלמא דאין שמחה גדולה משמחת חתן על כלה, ומה מצוה הוא לשמח לב שמח, לשמח לב עגומי נפש יש להיות מצוה, ולא לשמח לב שמח.

ומה שנראה לי בזה בהקדים מה דאמרו לקמן (ח א) במערבא אמרו לי' הכי: מצא או מוצא. מצא, דכתיב מצא אשה מצא טוב (משלי יח, כב). או מוצא, דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה (קהלת ז, כו). ולכאורה יקשה האיך שייכות לשאלה זו בשעת נשואין, שאין ידוע לו עדיין טבעה ואיכותה, ובודאי טובה היא בעיניו כיון שנשאה עכשיו. ונראה, דהנה יש לראות גודל מעלת הנושא אשה בת בנים, דאי אפשר לבוא לגודל שכר המקווה לבלתי ב"ת (=בעל תכלית) כי אם ביש לו בנים. דהא חזינן דאברהם שהיה צדיק שאין כמותו, ובאומרו אליו ית' שכרך הרבה מאוד, השיב מה תתן לי ואנכי הולך ערירי (בראשית ט"ו, א - ב). ואם אברהם אמר כן, אנן מה נענה אבתריה. וזה מעלת הנושא אשה לשם שמים. ועל זה ודאי יש לשמוח כשמחת בית השואבה כי בזה זוכה לרב טוב הצפון אשר עין לא ראתה. ועל זה ודאי נאמר מצא אשה מצב טוב. אמנם בהיפוך - הנושא אשה כדי למלאות תאותו ומשביע עצמו בתאוות היצר הרע, ואין מחשבתו רק לזה, אז מן תאוות ההיתר יסיתנו אל האיסור. כי כך דרכו של היצה"ר כשממלא תאוותו מן ההיתר, ואח"כ כשלא יהיה לו מזומן ההיתר מביאו אל האיסור. ועל זה ודאי נאמר ומוצא אני מר ממות את האשה וכל המקרא. וזה הגדת בני מערבא שמודיעין לו שבאשה יש מצא או מוצא. שבאם כוונתו לשם שמים הרי "מצא", ובאם ח"ו לאו הרי "מוצא".

ולפ"ז יש לכוין מה שכתוב בעין יעקב פרק שני (לא א): "לישרי לן מר. ווי לן דמיתנן". דלכאורה קשה הא מצוה לשמח חתן וכלה, ובזה אין שמחה. ולפי הנזכר לעיל אתי שפיר, דמצות השמחה הוא רק לכבות ממנו עונג העולם הזה ולהגדיל המצוה ולשמחו במצוה שעושה. ולזה שפיר אמר בכפל: "ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן" - לומר שההולך בתאוות לבו להרבות בתשמיש מביא מיתה טבעית כמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' דעות הל' יט), ומיתת עוה"ב - כי יבא אל האיסור. ולכך אמרו הם ז"ל שם: אי תורה "דבטלו מינן", היינו ממיתה טבעית. "ודמגני עלן", מעונש העולם הבא. וא"כ כל נושא אשה נכנס בסכנה עצומה. כיון שבדבר שיש בו תאוות גשמיות והחומריות גדולות הערך, עד שהמשילו ואמרו שהוא אחד מס' בגן עדן (ברכות נז ב), מחויב האדם שיתבטל תאוותו עד שיהיה כאילו כפאו שד ושיהיה רק כוונתו לשם שמים. וזהו מגדולי הנסיונות ולזה מצוה על כל העומדים שם לשמחו לדבר מצוה ולהודיע לו כמה הוא זוכה ע"י זה. ושגם אברהם אבינו ע"ה לא הגיע למעלת רב טוב הצפון עד שהיה לו בנים. וזה אמרם (שם ו ב) "קול חתן וקול כלה. קול אומרים הודו" (ירמי' לג, יא) - שיהיה קולם רק בהודאה לה' ושמחת ה' יהיה על ראשם. אבל אלו המשמחים בדברים המהבילים עליהם נאמר ותהי עונותם על עצמותם (יחזקאל לב, כז):

תוכן העניינים

אמת ליעקב על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה