אמת ליעקב על ברכות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
דף ג.
משמרה ראשונה חמור נוער. הכוונה להורות שבלילה כוחות הדין גוברין והקב"ה ברחמיו מעורר רחמים. וידוע שכל הברואים משתלשלין מכוחות העליונות, וכוחות מינים הטמאים מושפעים מכוחות הדין העליונים. ובכל חלק מהלילה כוחות דין אחרים משמשין, העומדים ומקטרגים. וכשכוחות הדין מסתלקין בסוף החלק מהלילה, הוא מחמת שהקב"ה מעורר רחמים ומסלקן, לכך הוא עת רצון. ובשעה זו בא ג"כ איזה השפעה של כח החסד להמין שבעולם העשיה, שנשתלשל מהכח שלמעלה. והיה ידוע להן שבאשמורה הראשונה חמור נוער ובשניה כלבים צועקים. ובשחרית מתחיל להתעורר כוחות הרחמים והחסד, לזה, אשה מספרת עם בעלה, שהשפעת הרחמים גלוים אהבה ורעות:
שם המתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה כו'. לפי פירוש העין יעקב (ב"הכותב"): "שנכנס לחורבה מחורבות ירושלים להתפלל" - היינו שנצטער על חורבות ירושלים ועיכוב ביאת משיח. ואמר לו אליהו שהיה לו להתפלל "בדרך" - רימז לו שעדיין לא הגיע הזמן ואין לו להתפלל רק על קיום והעמדת ישראל בהגלות, הנקרא דרך. והשיב שירא פן יפסיקוהו "עוברי דרכים", כלומר עוברי דרך השם יתברך, דהיינו שונאי ישראל, פן מחמת הגזרות יפסיקו אותנו מהשם יתברך, כי היסורין מעבירין על דעת קונם, ולכך אני מתפלל למהר הגאולה. ועל זה השיב לו אליהו: "היה לך להתפלל תפלה קצרה", פירוש שהיה לך להתפלל רק תפלה זו שהשם יתברך יחזיק אותנו בימינו שלא יפסיקונו מהשם יתברך. כי על ביטול הצרות אין לו להתפלל, כי לפעמים היסורין הן לטובה לכפרת עוונות, ואדרבה יש לשמוח ביסורין:
שם ולא עוד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין אמן יהא שמיה רבא מברך הקדוש ברוך הוא מנענע בראשו ואומר וכו'. בתוספות בגמרא ציינו: "יהא שמו הגדול מבורך", ובזה הקשו על מחזור וויטרי שפירש "יהא שם יה רבא" - שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם, ו"מברך לעלם עלמיא" הוא תפלה אחרת. ומדקאמר הכא: "יהא שמו הגדול מבורך", משמע דתפלה אחת הוא, וכולי.
ולפי עניות דעתי נראה דהש"ס תפס הלשון מה (שהיה) [שהיו] אומרים בזמן שבית המקדש היה קיים, שהיה שמו שלם, כדאמרינן לקמן (עירובין יח ב) בזמן הזה דיו לעולם שישמש בשני אותיות, משמע דבזמן שבית המקדש היה קיים (היה) [היו] משמשין בשם שלם, שכולן היו נכנעין לישראל והיו אומרין באמת יהא שמו הגדול מבורך. מה שאין כן בזמן הזה, שאין משמשין רק בשני אותיות מהשם, מתפללין בלשון יהא שם יה רבא, וכמו שפירש מחזור ויטרי. והש"ס שתופס לשון לשון שיהא שמו הגדול מבורך, הוא משום שאמרו אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, ולכך תפס השבח שאמרו אז, ואמר אשרי שהיו מקלסין אותו בביתו בלשון יהא שמו הגדול מבורך. אבל עכשיו ששינו הלשון ואומרין בלשון יהא שם יה רבא - הכוונה דמה ששינו הלשון ומתפללין גם על זה כפירוש מחזור ויטרי - אמר על זה אוי לו לאב שהגלה את בניו וכולי:
שם אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו (וכו') [כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם]. עיין מהרש"א שהקשה דמקודם תפס לשון מלך, ואחר כך על הגלות תפס לשון אב.
ונראה על פי מה שפירשתי הקרא דמלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור (תהלים קמה, יג), שאמר מקודם לשון מלך ואחר כך לשון ממשלה. וכן הקרא דלד' המלוכה ומושל בגוים (שם כב, כט). דלשון מלך נאמר על מי שיש לו עבדים עושי רצונו ומשגיח עליהן ומקיימן ונותן להם פרס וזן אותן ומפרנסן, ובלעדיו לא היה להם קיום כלל, שלא יהיה להם פרנסה ממקום אחר. ולשון מושל נאמר על מי שיש יכולת בידו לשנות רצון החלש ממנו, ולהכריחו שיעשה רצונו דוקא. ולכך נאמר מלכותך מלכות כל "עולמים", שרומז גם על עולמות העליונים, שהן מלאכיו עושי רצונו ואינן בעלי בחירה כלל, קורא עצמו עליהן בלשון מלך, שהוא נותן קיום לכל העולמות ובלעדיו לא (היה) [היו] מתקיימין אפילו שעה אחת. מה שאין כן ב"דורות", שהן עולם העשייה, שהן בעלי בחירה, והקב"ה משנה רצונם, כדכתיב משיב חכמים אחור וגו' (ישעי' מד, כה), קורא עצמו מושל.
והנה כשהמלך בשר ודם נותן פרס לעבדיו הוא שכר עבודתן. מה שאין כן האב שנותן לבן, אינו תשלומי שכר, רק ברחמיו נותן. ולהיפך לענין עונש הוא, כשהמלך מעניש נקרא עונש של נקימה. מה שאין [כן] עונש של האב המעניש לבן הוא רק על דרך הלימוד, שמלמדו להיטיב, וכדרך שמכין לאיש שנופל בחלשות להחיותו. ולכך בעת שמשפיע הטובה, דהיינו בזמן שבית המקדש קיים, קורא עצמו מלך, שברחמיו עושה עצמו כאלו היה צריך לעבודתינו ולקיים מצותיו. אף כי אם יצדק מה יתן לו, מ"מ ברחמיו מחשיב הטובה שמשפיע בתשלומי שכר עבודתם כמו שהיה צריך לנו. ובשעת העונש הוא רק כמו אב לבן, ולכך שפיר תפס לשון אב על הגלות: